פתח דבר


כל המילים המאכלסות את הספר הזה נכתבו לפני 7 באוקטובר (תאריך החי בתודעתנו בלי צורך לציין את השנה), למעט המילים בפתח דבר זה. אחת המחשבות העולות ומבצבצות מתוך השבר, הכאב והצער שאין להם שיעור נוגעת לרצון ולכורח להתוודע ביתר עמקות לתרבות ולשפה הערבית. הטבח האכזרי שהתחולל ב־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו חידדו אצל רבים את השאלה עד כמה אנו הישראלים אכן מבינים את עולמם של שכנינו הערבים ואת הדרך שהם רואים בה את העולם, את עצמם ואותנו. את כל אלו אי אפשר לדעת בלי להבין את השפה שבני אדם הוגים בה את השאיפות הגלויות והכמוסות שלהם.


בשפה הערבית מתבטאים בגלוי ובהיחבא בני בריתנו וחורשי רעתנו מקרב שכנינו, זו שפת אִמם של יותר מחמישית מאיתנו, אזרחי ישראל, והיא הייתה שגורה בפיהם ויקרה ללבם של רבים מאבותינו ואימותינו, יהודים שמוצאם מארצות ערב, ובה חיו וכתבו כמה מגדולי המחשבה היהודית בעולם האסלאם (כמו רב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי והרמב"ם). אי־ידיעת השפה הערבית מונעת מאתנו להכיר יצירה ספרותית ואמנותית ענפה, שנוצרה, וממשיכה להיווצר, בארצנו ובארצות ערב קרובות ורחוקות ופוגמת ביכולתנו לקשור קשר עם כל מי ששפה זו יקרה ללבו והוא חפץ להכיר את האחר. מובן שצריך הרבה יותר מזה, הרבה יותר מידיעת השפה ומהבנת התרבות, כדי להתקיים כאן באזורנו זה דל המשאבים, מרובה המשמעויות, האמונות והחלומות, ולמוד הסבל והמלחמות, אבל — להבנתי — בלי היכרות עם התרבות ויכולת לקשור קשר באמצעות השפה, המשימה בלתי אפשרית. זהו תנאי הכרחי לקיום, ובוודאי לקיום שיש בו שלווה.


אחת הבעיות היא שהערבית, חרף קרבתה העמוקה לעברית, אינה שפה הנרכשת בקלות. ערבית שפה קשה. לפעמים נדמה ללומדים אותה שככל שרודפים אחריה, כן היא מתרחקת, ובעצם לעולם לא תושג. שכבותיה רבות ומגוונות ובשפע מילותיה וביטוייה דקי ההבחנה טמון משהו מסוד קסמה. אחד הלהגים הקשים של שפה עשירה וכמעט בלתי נגמרת זו הוא הלהג הבדואי. בתוכו, לשונה של השירה העממית של הבדואים (לא כל שכן זו שחוברה בדורות הקודמים) מתבלטת בהיותה קשה להבנה במיוחד. ספר זה מבקש לקרבנו אל חייהם של הבדואים בנגב מבעד לחרוזי משורריהם, שבמילותיהם המדודות ביטאו את השקפת עולמם, את מחשבותיהם ואת תחושותיהם בנוגע למה שראו עיניהם. 43 שירים שחוברו בלהג הבדואי קובצו בספר זה, והם מובאים בו בערבית כתובה באותיות עבריות (כמו שעשו גדולי ההגות היהודית בעולם האסלאם שנזכרו למעלה), בתעתיק בלשני באותיות לטיניות, ובתרגום לעברית שאינו חותר לבטא את כוחה של השירה ולתת במה ליפי המשקל והחרוז, אלא מבקש לדייק בהבנת מילותיה. סביב השירים נטווה אריג מחקרי מגוון מבחינה דיסציפלינרית, שכוונתו להבהירם ולהאיר את הנושאים הנידונים בהם ואת דרכי המבע שנקטו יוצריהם. הספר מציג אפוא לפני הקוראות והקוראים בעברית, קרובת משפחתה של הערבית הדומה לה ושונה ממנה בעת ובעונה אחת, מעט מעולמם התרבותי של הבדואים בנגב בהקשריו הפוליטיים וההיסטוריים, מתוך עיון באוצרם הנשכח — שירתם.


תודות


בראש רשימת התודות ניצב בלא ספק ששון בר־צבי (1924–2012), שאלמלא השקיע מאמצים כבירים וממושכים בתיעוד השירה הבדואית, היה חלק גדול מאוצרם התרבותי של בני המדבר משתכח ונעלם, וקובץ מחקרים זה, המשך מתבקש ומחווה צנועה לעמלו, לבטח לא היה נכתב. לצד בר־צבי, עליי להודות לילדיו ובמיוחד לבנו דודי, שבזכותו קיבל בר־צבי את הכינוי אבו דאוד, והוא אשר מסר בידינו את האוסף של אביו ואפשר לנו להכירו ולפרסם את פירות ההיכרות — ספר זה. המשוררים הבדואים שיצירותיהם הוצגו בקובץ זה, מקצתם ידועים בשמם ובהשתייכותם השבטית ומקצתם אלמונים, הפקידו בידי בר־צבי את חרוזיהם יקרי הערך ואולי שיערו כי אלו יועלו על הכתב ביום מן הימים, זאת אין לדעת. הייתי רוצה לחשוב על קובץ זה, ששזורים בו שיריהם, כהד ליצירתם; אמנם הד קפוא, ובכל זאת הד. לו יכולתי לשלוח פרש נהדר רכוב על גבי נאקה אצילית, כפי שמקובל לעשות בשירה הבדואית, שיוליך דברי תודה כנים למשוררים הללו, שכבר אינם בארץ החיים, הייתי עושה זאת בנפש חפצה.


משוררים, חרזנים ומדקלמים בדואים מסרו שירה לבר־צבי והוא מסרהּ לבנו. בנו מסרהּ לאורי מינצקר, חוקר החברה הבדואית, והוא הפקידהּ בידיי והסב את תשומת לבי לשירת הביקורת. ב־2017 הציעה לי פולה קבלו, אז מנהלת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, להקים במרכז המחקר שנוסד במכון (מעל"י) קבוצת חוקרים וחוקרות ושמהּ 'זהויות בתמורה'. יחד החלטנו, החברים והחברות בקבוצה, לעסוק בחקר השירה הבדואית שאסף בר־צבי במדבר יותר מארבעים שנה. במתכונתה הרחבה ביותר היו בקבוצה תשעה חברים וחברות, ואלה שמותיהם: ארנון בן־ישראל, אבתסאם ברכאת, אמיר גלילי, ארנון דגני, חבצלת יהל, ליאור לביד, אורי מינצקר, מוסא שווארבה, ואנוכי. לשמונת עמיתיי ועמיתותיי אלו, שותפיי לחשיבה על האפשרויות המחקריות והתרבותיות הגלומות באוסף בר־צבי, לחקר השירה ולכתיבת ספר זה — תודה מעומק הלב.


תודתנו שלוחה לסגל הטכני, המנהלי והאקדמי של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות בשדה בוקר על התמיכה בקבוצת המחקר בשלוש שנות פעילותה, ובייחוד לעינב מלמד, אז המנהלת האדמיניסטרטיבית של מרכז המחקר; לעדי פורטוגז, מנהל תשתיות המידע של המכון, ולצוותיו הנאמנים על עזרתם המקצועית והאדיבה בסריקת החומרים שמסר בידינו דודי בר־צבי; ליפים מגריל, איש הספרייה המסור ונעים ההליכות, שסייע לנו באיתור הספרות המקצועית; לסמדר רוטמן, הממונה על ההוצאה לאור של המכון על עצתה הטובה ועמלה הרב בהפקת ספר זה, ולכל מי ששקדו על עריכתו והגהתו ועמלו רבות בסידורו ועיצובו — קרן גליקליך, רחל לב הר, טל נוה, יעל דקל, ספי סיני, הדס בלום ודנה רוסבך; לאבי בראלי, מנהל המכון, ולהגר סויסה, הממונָה על המִנהל, שבזכותם ובעזרת כל הצוות כולו מתנהלת עבודת המכון, שספר זה הוא פרי מפירותיה.


אבקש לחתום דברים אלו בתודה והערכה לג'בר סלימאן אבן עדיסאן, בנו של המשורר החשוב סלימאן אבן עדיסאן, שכמה מיצירותיו מוצגות בספר זה, ולסלאמה עטיה אבן עדיסאן, נכדו של המשורר, על שסייעו בידינו להבין מקצת, ולמעשה קצת יותר מקצת, הביטויים המוקשים שהשירה הבדואית משופעת בהם. גם הם נתקלו לא פעם במילה לא מובנת ובביטוי סתום, או אז הוצבה הבעיה לפני חבר הקבוצה, הבלשן מוסא שווארבה, חוקר בעל שם של להגי הבדואים בנגב, שהתקין במסירות את התעתיק הפונמי של השירים ותיקן ביסודיות את עבודתו של בר־צבי בתעתיק לערבית באותיות עבריות ובהערות מלומדות, ועל כך אבקש להודות לו מקרב לב. ספר זה מוקדש לגדעון קרסל, חוקר פורץ דרך ואיש ישר דרך, ובר־סמכא שאין כמותו בחקר החברה הבדואית, מורה מסור לכמה מחברי הקבוצה, שָכן יקר ונדיב במדרשת בן־גוריון, וחבר מוערך ואהוב עד מאוד. הַזיק בעיניו, סקרנותו הבלתי נדלית והדוגמה המופתית שהעמיד לפנינו במחקריו עומדים, כך אני מאמין, בשורשיו של ספר זה.


מבוא - אל בְּאֵרָהּ הנשכחת של השירה: שירת ביקורת רבת־גוונים, מתעד מסור ורב־פנים ומבט מחקרי רב־ממדים


קובי פלד


שירת הביקורת כענף מענפיה של השירה הבדואית


לפני כשלושים שנה, בינואר 1992, מת המשורר הבדואי סְלימאן עוַאד אִבּן עְדֵיסאן משבט מסעודיין למטה העַזאזְמִה.[1] ידידו היהודי של המשורר, חוקר החברה הבדואית ששון בר־צבי, שהכירו קרוב לחמישים שנה, סבר שאחרי מותו התרוקן הנגב ממשוררים. עם זאת, גם אחרי מותו של אבן עדיסאן נותרו בנגב משוררים, חרזנים ומדקלמי שירה.[2] כך אנו למדים למשל מעבודת המוסמך שחיבר לפני כעשרים שנה עֹמר עבד אל־רחמן נִמְר, תלמיד מחקר פלסטיני מאוניברסיטת אל־נג'אח בשכם, שנפגש אִתם ורשם מפיהם שירה.[3] ואולם נראה כי עם מותו של אבן עדיסאן הידלדל כוח היצירה הפואטית בנגב. איש מן היוצרים שפעלו בנגב בשנים שלאחר מותו לא התקרב לרמתו האמנותית של 'המשורר האחרון', כך סבר בר־צבי, ורבות מהיצירות שליוו את הבדואים בתמורות העזות שטלטלו את חייהם למן שלהי המאה ה־19 ועד לשנות השמונים של המאה ה־20 נשתכחו מלב. כיום, בעשור השלישי של המאה ה־21, כשאוכלוסיית הבדואים בנגב מונה יותר מרבע מיליון נפש,[4] מעטים הם הזוכרים משהו מן המורשת השירית העתיקה. מַשברי הזהות של הבדואים בישראל, הן במעגלי חייהם הפנימיים הן ביחסיהם עם מוסדות המדינה, ותחושת אובדן הדרך והריק התרבותי, המשותפת לרבים, הוליכו לאחרונה אחדים מהם, קומץ ותו לא, אל בארה הנשכחת של השירה.


מן המאגר התרבותי הישן גברים ונשים (לחוד, לעת עתה) מבקשים לדלות שירים וקולות מן העבר שייתנו להם ולהן כוח להתמודד עם ההווה. להם ולהן, לממשיכיהם ולממשיכותיהן ולכל מי שיש לו עניין בתרבות הבדואית ובתולדותיה מיועד ספר זה. בששת מאמריו, ונוסף עליהם מבוא זה, אחרית דבר ונספח בלשני, מוצעות נקודות מבט מחקריות שונות ומשלימות המכוונות כולן אל השירה הבדואית בנגב. מקדמת דנא, עוד קודם שעלתה דת האסלאם על במת ההיסטוריה, נודע לשירה משקל נכבד בעולמם הפוליטי והתרבותי של הערבים.[5] ככלל בתרבויות אוראליות ואוראליות ברובן, ובפרט בתרבות הערבית הקדומה, הייתה השירה אמצעי להולכת מסרים על פני מרחבים וזמנים. כיום, כשרבים מאתנו יכולים להוליך מסרים מכל הסוגים והמינים על פני מרחבים עצומים בכל עת, בלחיצת כפתור ובקלות כמעט בלתי נתפסת, נתקשה לעמוד על מלוא חשיבותה של השירה כאמצעי ליצירת קשר בין קבוצה לקבוצה ובין אדם לחברו. לאורך ההיסטוריה הערבית הייתה השירה הקלאסית, וכך גם 'קרובת משפחתה' השירה העממית,[6] מושא מחקרנו זה, מכשיר פוליטי ששימש בזמנים של שלום ובעתות מלחמה, כלי קיבול לזיכרונות היסטוריים שנוצקו בתבנית שהקלה את זכירתם והפצתם, וצורת ביטוי נערצת עד עצם היום הזה.


השירה הבדואית בנגב קשורה בטבורה בשירה הבדואית בערָב ובארצות האזור. כשם שנדדו הבדואים בעבר כך נדדו חרוזיהם וחצו את מרחבי השממה. כשנקבעו גבולות בין־לאומיים באזור, לפני כמאה שנים ויותר, לא נעצרה השירה בגבולות ובמחסומים, אלא עשתה את דרכה אל יעדיה. המשורר אבן עדיסאן שנזכר לעיל אמר את שיריו שלו, אך דקלם גם שירים שחיברו יוצרים בדואים מארצות האזור. נושאיה של השירה הבדואית בנגב, תבניותיה ודרכי הביטוי שלה דומים לאלו של חברות בדואיות מחוץ לנגב, ובייחוד בסיני, בירדן ובחצי־האי ערב. עם זאת, לשירת הנגב תווי אופי משלה, שעל מקצתם נעמוד בספר זה. שורשיה של השירה הבדואית בארצנו נטועים אפוא במסורת הפואטית העתיקה שהורתה בערָב, אך ההיסטוריה המקומית רבת־התהפוכות השפיעה עליה ובמידת־מה עיצבה את דמותה. השפעה זו ניכרת יותר מכול בסוגה הנידונה בקובץ מחקרים זה — השירה הביקורתית.


השירה הביקורתית היא ענף מענפיה של השירה הבדואית בנגב. רוב השירים בספר, אפשר לשייכם לענף זה שאין לו תבניות לשוניות מובחנות המיוחדות לו, אף כי יש בו ביטויים ודימויים שגורים, ומאפייניו העיקריים הם תמטיים, ובראשם — מחאתם של משוררים בדואים לנוכח עולמם שהשתנה וערכיו שאינם עוד. מחאה דומה אפשר למצוא גם בשירה הבדואית בארצות ערב השכנות, שכן עולמם של הבדואים שם השתנה מן הקצה אל הקצה אף הוא.[7] ככל שהתחזק השלטון המרכזי בארצנו ובכמה מארצות האזור, למן שלהי המאה ה־19, נחלשו חלק מן הבדואים (בעוד אחרים אחזו במוסרות השלטון או השתלבו במערכותיו), כוחם הפוליטי סר מעליהם, ואורח חייהם הנוודי הלך ונעלם. זמן מה יכלו מקצתם לקיים חיים נוודיים למחצה,[8] צורת חיים המתאפיינת בדרך כלל בתנועה על פני חבלי ארץ שאינם רחבי ידיים, העדפת צאן ובקר על גמלים וחקלאות עונתית מוגבלת,[9] אך בסופו של דבר, ולרוב בהדרגה, נאלצו להיות ליושבי קבע. על כך, על תרבותם העתיקה שגוועה לנגד עיניהם ממש ועל אובדן כוחם ושליטתם בחבלי מגוריהם ובגורלם, מחו משוררים בדואים בנגב ומחוצה לו בחרוזיהם. בשיריהם אחזו שוב לרגע במורשתם הגוועת כדי למחות על אבדנה ולבכות את לכתה.


בנגב כוונו חִציה של שירת המחאה וההתנגדות הבדואית אל עבר סוכני התנועה הציונית, 'גואלי אדמות הנגב' בלשון הציונית; ולאחר מלחמת 1948 אל עבר סוכניה וסוכנויותיה של המדינה היהודית החדשה, שביקשו ליטול מן הבדואים קרקעות שהיו בראייתם אדמות אבותיהם מימים ימימה. ואולם יותר מכך השתלחה שירת הביקורת בעושי דברם של הציונים ובמשתפי הפעולה עם שלטונות ישראל מקרב ראשי הבדואים. לעגם המר מכל של המשוררים הבדואים בנגב יוחד למנהיגיהם שסרחו ולראשי השבטים שבעיניהם בגדו בשליחותם ובעמם. קול מחאה זה אינו מנותק מנימה ביקורתית מוכרת וידועה בספרות ובשירה הפלסטינית והערבית.[10]


מחאתם של המשוררים הבדואים בנגב אין צורתה אחת ויחידה; יש שהיא עולה על גדותיה ויש שהיא מאופקת, יש שהיא מרירה ויש שהיא משועשעת. נימות שונות זו מזו עשויות לבוא לידי ביטוי בשיר אחד. זאת ועוד, נושאי שירת הביקורת מגוונים: גאוגרפיים, פוליטיים, תרבותיים, חברתיים, מגדריים ועוד. בספר זה אנו מבקשים לעמוד על מגוון הקולות והנושאים שאפיינו את שירת הביקורת הבדואית בנגב, במתכונת של שש נקודות מבט מחקריות:[11] הראשונה תציג את תפקידיה של השירה ותאפיין בכלליות את הפואטיקה הביקורתית; השנייה תתמקד בתמורות שחלו ביחסם של הבדואים אל המקום ותנוע בין תחושות של חיבור לתחושות ניכור; השלישית עניינה הוא ביקורת בראייה היסטורית על המנהיגות הבדואית הכושלת, למן ימי המנדט הבריטי ועד לראשית שנות השמונים של המאה הקודמת; הרביעית תעסוק במרכזיותה של תפיסת המאבק והמלחמה בחברה הבדואית ותבחן תקופה קודמת — שלהי התקופה העות'מאנית וימי מלחמות השבטים בנגב; החמישית תתחקה על תפיסות של גבריות בקרב החברה הבדואית ועל יחסה כלפי יושבי קבע, בני הכפר ובני העיר, בתקופה של שינויים גדולים באורחות החיים; השישית, תדון במעמדה של האישה הבדואית כפי שבא לידי ביטוי בשירה, ובמוטיב ההיפוך המגדרי, אשר שירת הביקורת מרבה להשתמש בו. לשש נקודות מבט אלו נוסף נספח בלשני, החותם את העיון המחקרי המוצע בספר, ומתאר בפרוטרוט את מאפייני הלהג של הבדואים בנגב.


פועלו של ששון בר־צבי בשדה השירה הבדואית בנגב


מבטים מחקריים אלו לא היו מתאפשרים וספר זה לבטח לא היה נכתב אלמלא פעל ששון בר־צבי, מומחה בעל שם בתרבותם של הבדואים, במרץ ובהתמדה בלתי רגילים בשדה השירה הבדואית בנגב. פועלו מצטרף לזה של קלינטון ביילי (Bailey), אלא שבר־צבי התרכז בתיעוד מסורותיה של החברה הבדואית בנגב, ואילו ביילי פרש את רשתו עד לקצווי סיני, ושירת סיני מיוצגת בספרו על השירה הבדואית כפליים משירת הנגב.[12] יתר על כן, ביילי התוודע לשירה הבדואית בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, ואילו בר־צבי החל להתעניין בה כרבע מאה קודם לכן. לבר־צבי חסרה הכשרתו האקדמית של ביילי, ואף על פי כן, בזכות כישרונותיו ושקדנותו, הצליח להגיע להישגים מרשימים ביותר בתחום השירה, וכך גם בחקר המשפט השבטי ובתחומים אחרים הנוגעים לחיי הבדואים.[13]


מי היה ששון בר־צבי? מה הביא אותו ללקט שירה בנגב? האם הייתה לו השפעה על השירים שנאמרו באוזניו ואם כן — מה היה טיבה? על שאלות אלו ננסה להשיב בקצרה בסעיף זה. בר־צבי נולד בירושלים ב־1924 למשפחת בצראווי. מוצא המשפחה מן העיר בצרה שבעיראק, ובניה ובנותיה התגוררו בירושלים כמה דורות קודם שנולד. את שם משפחתו עִברת מבצראווי לבר־צבי, כמנהג הימים ההם, ואת שמו הפרטי ששון תרגמו ידידיו הבדואים, כך סיפר, לשם פְרַיח שמשמעו ששון, וכך כינוהו.[14] לאחר שנולד בנו דוד (דודי), החלו לכנותו בתואר אבו דאוד. האם לעניינו בבדואים הייתה נגיעה כלשהי לשורשיו הבצראווים? האם היה בכך משום עיסוק בזהותו התרבותית — הרי שם המשפחה שנטל לעצמו ציין באורח כלשהו את מחיקת זהותו הערבית הישנה לטובת זהותו העברית המתחדשת, או החדשה, ואילו שמו הפרטי בערבית וכינויו בקרב הבדואים ביטאו דווקא את עניינו בתרבות הערבית, תרבותם של אבות אבותיו? לשאלות אלו השיב בנו דודי בשלילה.[15] בכתיבתו נהג בר־צבי להותיר את דמותו מאחורי הקלעים ואת מניעיו באפלה. אף כי נעסוק בשאלה מדוע למד את דרכי הבדואים והציל חלק נכבד מאוצרם הנפלא — שירתם, פתגמיהם, מנהגיהם וסיפוריהם — מתהום הנשייה, ייוותר עניינו בהם ובתרבותם במידת־מה בגדר חידה.


כשהיה בן 17 הצטרף לארגון ההגנה, כבן 18 התגייס לפלמ"ח, ובהיותו בן 20 נשלח, לדברי בנו דודי, אל מצפה רביבים שבנגב, קיבוץ צעיר שעלה על הקרקע עם עוד שני מצפים שהוקמו בקיץ 1943. בהיותו שומר שדות הקיבוץ החל לקשור קשרים עם שכניו הבדואים. בר־צבי היה אפוא איש 'שירות ידיעות' (ש"י) של ההגנה ברביבים. רבים משומרי שדות היישובים העבריים בשנות הארבעים של המאה הקודמת פעלו לטובת נקודת ההתיישבות שלהם ולמען המודיעין של ההגנה בעת ובעונה אחת.[16] בעבודתם של כמה משומרי השדות והמוכתרים (האחראים מטעם היישוב לקשר עם השלטונות המנדטוריים ועם השכנים הערבים) בלט האינטרס המקומי, ואילו אצל אחרים היה למטרה הלאומית תפקיד נכבד יותר, אך ככלל באותה תקופה היו המניעים הצרים עם הרחבים וההתיישבותיים עם הביטחוניים, קרובים זה לזה ואף כרוכים זה בזה.


מהצטרפותו לרביבים ב־1944 ועד 1947 פעל בר־צבי בתחום שכונה אז 'יחסינו עם שכנינו', שקיפל בתוכו גם את עבודת איסוף המודיעין לקראת העימות הממשמש ובא. ברביבים עבד עם אריה יחיאלי, ממייסדי הקיבוץ, ששימש בתפקיד מוכתר היישוב, וכמו בר־צבי גם הוא התעניין מאוד בתרבותם של הבדואים, ובייחוד במוזיקה ובשירה שלהם. בדצמבר 1947 נהרג יחיאלי, עם חברי רביבים ראובן (רנטו) וולטרה ואורי וינהבר, מאש יורים ערבים שנפתחה עליהם בצאתם מן ה'קֵמְפּ', מחנה המשטרה והצבא הבריטי בביר עסלוג' הסמוכה.[17] בר־צבי ירש את יחיאלי בתפקיד מוכתר הקיבוץ, ובמהלך מלחמת 1948 הוסיף לדלות ידיעות מודיעיניות מבדואים שנטו לטובת היהודים. עם שוך הקרבות בנגב עברו הוא ורעייתו אסתר (השניים נישאו ב־1947) להתגורר בבאר שבע, ובר־צבי המשיך בצורה אחרת את עבודתו המודיעינית, שהייתה עתה חלק מעבודת הפיקוח על הערבים הפלסטינים שנותרו בתחום ישראל, ופעל בשירות הממשל הצבאי שהושת על האוכלוסייה הבדואית שנותרה בנגב. הוא התקדם בסולם הדרגות עד שנעשה המושל הצבאי של הנגב שנים אחדות קודם לביטול הממשל הצבאי, ולאחר מלחמת 1967 היה לזמן מה המושל הצבאי באזור צפון סיני. עם שחרורו מצה"ל שימש פקיד בכיר בעיריית באר שבע. אלו קווי המתאר של חיים שלמים, שמן הראוי יהיה לשרטטם בפירוט במקום אחר.


כרבע מאה אפוא היה בר־צבי איש 'שירות ידיעות' של ההגנה וקצין הממשל הצבאי בנגב. קודם למלחמת 1948, במהלכה ולאחריה התחקה על הבדואים בראש ובראשונה כדי לגונן על המפעל הציוני. היה לו חלק בטלטלה הגדולה ובטרגדיה שאחזו בחייהם של הבדואים במלחמת 1948 ובשנים הקשות שבאו אחריה, שבהן היה שותף לגירוש בדואים מן הנגב ולהחזרה של מקצתם. היה לו תפקיד מרכזי בפיקוח, בשליטה ובעיצוב עולמן של הקבוצות השבטיות ושל רסיסי הקבוצות שנותרו בנגב לאחר המלחמה.[18] ואולם תהא זו טעות להתבונן במפעלו העצום בשדה שימור המורשת הבדואית, ובגולת הכותרת שלה — השירה, אך ורק בראי הדעת הנרכשת כדי למשול, כשם שתהא זו שגיאה להתעלם מכך. בבואנו להגות במניעיו של בר־צבי בכניסתו לעולמם של הבדואים — והוא עצמו מיעט להעיר על כך — נוכל לשער שתחילה אמנם ביקש להכירם כדי למשול בהם ולהגן על יישובי הנגב העבריים ועל המדינה שבדרך, אך עד מהרה נשבה בקסמם. שירתם הקסימה אותו ולבטח גם אתגרה אותו, בראותו כמה שונה היא לשונהּ וכמה שונים הם להגי הנוודים מן הערבית הירושלמית ששמע בירושלים של ימי ילדותו ונעוריו, ואולי גם מִזֵכֶר הלהג הבצראווי של זקניו. מובן שפעל בנפשו אותו עניין אוריינטליסטי בן הזמן ההוא במורשתם של הבדואים כבבואה יקרת ערך של התרבות העברית הקדומה, הרי בני ישראל נעשו עַם, וליתר דיוק ניסו להיעשות עם, במדבר, בארצם של הנוודים. כמו ביילי ואחרים[19] סבר בר־צבי כי להתבונן בבדואים משמע לחוש בקדמוניות האומה. בהתוודעו אל הבדואים, בהיותו בקיא במקורות העבריים,[20] ביקש להתוודע אל ההיסטוריה ה'ישראלית' הרחוקה ולהתחבר כך אל מחוזות הולדתה; בהתוודעות אליהם ביקש באורח כלשהו להכיר את תולדות עמו.[21]


מניעיו של בר־צבי ושאיפותיו בחקר החברה הבדואית בנגב ודאי השתנו בחלוף העתים. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשזמנו היה בידו יותר מבעת שירותו בממשל הצבאי, העמיד את היכרותו עם המורשת הפואטית של הבדואים בראש מעייניו. מצויד לעתים במכשיר הקלטה ביקר אצל ידידיו הבדואים משכבר הימים, הוזמן והזדמן לחגיגותיהם, וראיין כמעט את כל מי שפגש שידע משהו על המסורת הבדואית הישנה ועל אמנות השירה.[22] הוא חש שהימים הם ימיה האחרונים של השירה, כגורלם של ביטויי תרבות אחרים,[23] והבין כי אם לא יתעד את מורשתם ההולכת ונעלמת של הנוודים למחצה, יאבד חלק נכבד מאוצרם ולא תהיה לו תקומה. משנות השבעים המוקדמות ועד אמצע שנות השמונים לערך ליקט שירים, פתגמים, תיאורי מנהגים וסיפורי זיכרונות מפי ידידיו ומכריו, ומהם התקין לעצמו (ולנו) גנזך עשיר של תרבותם הגוועת. בשנות התשעים טרח על עיבוד החומרים שאסף, ואף המשיך את מפעלו בהאזנה לשירה בדואית ברדיו הירדני, רישומה, תִעתוקה ותרגומה לעברית.


בהיותו איש 'שירות ידיעות' של ההגנה, קצין בולט בממשל הצבאי ופקיד גבוה בעיריית באר שבע (מלווה בהילת סמכותו הקודמת — המושל הצבאי של הנגב בשלוש שנותיו האחרונות של הממשל הצבאי) לבטח הטיל מורא על הבדואים שבאו עמו במגע. המשוררים, החרזנים וזוכרי השירה ואוהביה דקלמו את חרוזיהם לפניו ביודעם מה רב כוחו. איננו יודעים רבות על הנסיבות שבהן דוקלמו השירים, על ההקשר המילולי הרחב, על האווירה ב'שיג' (אוהל האירוח) ועל הנימה שבה נאמרו הדברים. בר־צבי מיעט לתאר כל זאת ונראה שלא היה לו כל עניין בכך. עניינו היה בתיעוד היצירה הפואטית, ולא בהתבוננות אנתרופולוגית בהשפעת נוכחותו, זרותו וכוחו על הזירות שפעל בהן. באלפי עמודי הארכיון שבנה יש פיסות מידע קלושות בלבד על נוכחותו, על זרותו ועל כוחו. בין השיטין של ניירותיו ומכמה מן השירים, כפי שנראה במאמרי הספר, עולה כי בד בבד עם היראה מפניו חיבבוהו ידידיו ומכריו הבדואים וחלקו לו כבוד על שום שלמד את אורחותיהם והכיר את עולמם לפניי ולפנים. מובן שזו הייתה גם סיבה הגיונית מאוד לחשוש ממנו. לבטח היו שירים שלא אמרו בפניו; בארכיונו שמורים שירים אחדים שאומריהם קטעו אותם כדי שלא יימלט מפיהם בית שיר שבעטיו ייקלעו לצרות (בל נשכח כי בשירת ביקורת עסקינן); אחרים עמדו על כך שלא יציין ברשימותיו את שמם ואת השתייכותם השבטית; ולמרבה הצער, הוא עצמו מיעט כאמור להציב את השירים בהקשריהם הפוליטיים, החברתיים והפרפורמטיביים המעניינים כל כך. ואולם כמה מן השירים שנכללו בספר זה, וכן שירים אחרים השמורים בארכיונו של בר־צבי, מעידים דווקא על האמון שכנראה רחשו לו כמה מהמשוררים. אלמלא בטחו בו, לא היו מדקלמים באוזניו שירים כה ביקורתיים כלפי מנהיגיהם וכלפי התנועה הציונית (בתקופת המנדט), כלפי ראשי מדינת ישראל (בשנות השמונים המוקדמות) וכלפי קציני הממשל הצבאי (בשנותיו הראשונות) ובהם בר־צבי עצמו, שעליו הם מרעיפים דברי שבח המתובלים לא אחת בקמצוץ של ביקורת ולעג דק.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*