1


פרנצ'סקה
טורונטו, אונטריו


פגשתי את השטן בבוקר שאחרי יום הולדתי השמונה־עשרה.


הייתי מחוסלת מרוב עייפות והנגאובר, התהפכתי במיטה ואצבעות רגליי פגשו בעור חם ושׂער גוף מקורזל. אתמול בערב ערכה אחת מחברותיי מסיבת סיום לימודים בבריכה שבביתה, ואחרי המסיבה, החבר שלי, דייוויד, נשאר לישון אצלי. בדרך כלל נהגנו להיפגש בדירה שלו, אבל אתמול הייתי שיכורה מדי והתעקשתי לחזור הביתה.


לא היה קל להגניב אותו לתוך הבית תחת עדשות מצלמות האבטחה ועיניהם הפקוחות של כל האנשים של פאפא. אבל אני כבר הייתי מקצוענית, אחרי שנים של התחמקות ממצלמות ומאבטחים. הדבר שהשומרים אהבו יותר מכול היה שגרה. ברגע שלמדת את השגרה שלהם, יכולת לעקוף אותם ולעשות כל מה שבא לך.


פאפא עמד בראש שבע המשפחות של ה״נדראנגטה״ של טורונטו, ארגון הפשע ששלוחותיו מתפרשות מקנדה, לדרום אמריקה ולאיטליה. העסקים של אבא שלי היו מסוכנים, מה שאומר ששתי האחיות שלי ואני לא גדלנו כמו נערות רגילות. לא משנה לאן הלכנו, תמיד השתרכו אחרינו מאבטחים עם אקדחים מתחת לז'קטים. אפילו לבית הספר. פעילויות הפנאי שלנו היו מוגבלות במיוחד וכל דבר בחיים שלנו התנהל תחת השגחה קפדנית.


וזאת הסיבה שלא הייתה לי ברירה והייתי צריכה לברוח לפעמים.


אני הייתי הבת האחראית, האחות הבכורה שהתחילה לטפל באחיות הצעירות שלה אחרי שאימא שלנו מתה. הגיע לי לנוח מדי פעם.


מישהו דפק על דלת חדר השינה שלי. ״פרנקי. את ערה?״


אבא.


שיט. הפחד הציף אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להביא את החבר שלי לישון כאן, ואבא שלי עומד מחוץ לדלת החדר. לא טוב בכלל.


בן רגע שכחתי מההנגאובר. אחזתי בכתפיו של דייוויד. ״אתה חייב לעוף מכאן,״ סימנתי לו בשפתיי ללא קול. ״כאילו, עכשיו!״


דייוויד הנהן והתחיל ללבוש במהירות את הבגדים שהושטתי לו. הסתכלתי על הדלת. ״אל תיכנס, פאפא. אני לא לבושה.״


״את צריכה לקום ולהיראות ייצוגית,״ הוא קרא מהמסדרון. ״יש לנו אורחים.״


אורחים? עוד לא תשע בבוקר. ״אני אצטרך לפחות שעה,״ עניתי.


״יש לך עשר דקות.״


יכולתי לשמוע את נימת הפקודה בקולו. ״אוקיי.״


דייוויד רכס במהירות את הג'ינס ולבש את הטי־שירט. פתחתי את החלון והסתכלתי למטה. חדר השינה שלי היה בקומה השנייה, כך שהחלון היה די גבוה, אבל זאת לא הייתה קפיצה מסכנת חיים. ״תיתלה מאדן החלון ואתה תהיה בסדר.״


יד מחוספסת החליקה על התחת העירום שלי. ״אולי הגיע הזמן שאני אפגוש את המשפחה שלך, בייב.״


המחשבה כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק. אבא שלי יחנוק את דייוויד במו ידיו על שהעז לגעת בבתו היקרה. ״אתה צריך ללכת. תישאר צמוד לבית שלא יראו אותך. מצד שמאל יש שביל שמוביל לחומה. המצלמות לא יקלטו אותך שם. לך. מהר.״


הוא הצמיד לשפתיי נשיקה תאוותנית ואז זחל החוצה. הסתכלתי עליו כשנתלה לאיטו מהחלון, שרירי הזרועות שלו תופחים ממאמץ. לפני שסיימנו את הלימודים בחודש שעבר, הוא נחשב לאחד הבנים הכי מקובלים במחזור שלנו וקפטן נבחרת ההוקי. ידעתי שאני הולכת להתגעגע אליו כשאסע ללמוד בקולג', בסוף אוגוסט.


דייוויד נחת על רגליו ואז הצדיע לי. הפרחתי אליו נשיקה וסגרתי את החלון, הראש שלי כבר היה טרוד במחשבות על פאפא ועל האורחים שלו.


לאחר מקלחת מהירה קלעתי את שערי הרטוב לצמה, מרחתי קונסילר מתחת לעיניים ומסקרה על הריסים, ולבשתי שמלה צנועה שכיסתה את רוב גופי, בדיוק כמו שאבא שלי אוהב. במקום נעליים שטוחות בחרתי בזוג נעליים עם עקבים גבוהים. אף על פי שאני גבוהה, אהבתי את המראה שלי בעקבים. זה העניק לי תחושה שדבר לא יעצור אותי. שאני מאיימת. לוחמת.


הבית היה שקט, האחיות שלי עדיין ישנו. התאומות בנות השש־עשרה, אֵמָה וגִ'יָה, נהגו להישאר ערות עד שעות הלילה המאוחרות, לצפות בסרטים ולדבר עם החברות שלהן ברשתות החברתיות. אני אתגעגע אליהן כשאהיה בקולג', אבל הן כבר לא היו זקוקות לי כעת. הן יסתדרו היטב גם אחרי שאעזוב.


העקבים שלי נקשו על מרצפות השיש כשהתקרבתי לחדר העבודה של אבא שלי. רק לעיתים נדירות נכנסתי לשם, כי העדפתי לא לדעת מה באמת פאפא עושה רוב הזמן. לא לדעת זה ממש עדיף כשמישהו מהמשפחה שלך במאפיה, שלא לומר, עומד בראשה.


דפקתי על הדלת וחיכיתי עד ששמעתי את קולו של אבי מורה לי להיכנס. אבא ישב מאחורי השולחן שלו והחדר סביבו היה מלא בגברים בחליפות. חלק מהפרצופים היו מוכרים, כמו הדוד רג'י ובן הדוד שלי דאנטה, אבל האחרים היו זרים. וכולם הסתכלו עליי.


״פרנצ'סקה, תיכנסי.״ אבא שלי קם ורכס את כפתורי הז'קט שלו.


התעלמתי מהלחץ שלי וניגשתי לשולחן. ״קראת לי?״


״כן. זה פאוסטו רוואצאני.״


אחד הגברים התרומם מכיסאו והלב שלי זינק לגרון. בחיים לא ראיתי גבר יפה כזה. שיער כהה, סמיך וגלי ועיניים כחולות חודרות. הוא היה רזה, עם לסת מסותתת וכתפיים רחבות, והחליפה הותאמה לגופו באופן מושלם. הוא נראה בשנות השלושים המאוחרות שלו, ובנסיבות אחרות הייתי בטח מנחשת שהוא דוגמן לשעבר, או אולי שחקן. אף אחד לא נראה ומתלבש ככה אם הפרנסה שלו לא תלויה בהופעתו החיצונית.


אבל הוא לא היה איזה פרימדונה. המבנה החסון שלו הקרין כוח, כאילו הוא בשליטה בהכול ובכולם מסביבו.


ניכר בבירור שהגברים שהתלוו אליו לא היו חברים אלא מאבטחים. הוא היה מישהו חשוב, מישהו שמצדיק הגנה צמודה.


והוא נראה... מסוכן.


הנדתי קצרות בראשי. ״מר רוואצאני.״


עיניו סרקו את פניי ואז את גופי, כאילו אני סוסה שהוא שוקל לרכוש. ובכל מקום שבו הסתכל העור שלי התחיל לעקצץ, אבל לא ידעתי אם זה מרוב התרגשות או ממבוכה. ומביך אפילו יותר, הפטמות שלי התקשו מתחת לחזייה הדקיקה, וקיוויתי שהוא לא מבחין בזה.


הגיחוך על פניו, כשמבטו פגש במבטי, רמז לי שהוא לגמרי מודע למצב הפטמות שלי.


״את בת שמונה־עשרה?״


המילים התגלגלו מפיו במבטא איטלקי והלב שלי עשה סלטה מסוכנת בחזה. הגברים האלה מטורונטו? לא נראה לי. לאף אחד מהגברים שעבדו אצל אבא שלי לא היה מבטא כבד כל כך. ״כן, אדוני.״


הוא הנהן פעם אחת לעבר אבי. ״היא תתאים.״


היא תתאים?! ״תתאים למה?״ שאלתי.


אבא שלי שלח לעברי מבט מהיר ואז פנה לרוואצאני. ״מצוין. אז אפשר לתכנן את החתונה לחודש הבא.״


״חתונה?״ צווחתי. לא, לא, לא. הייתי אמורה ללכת לקולג' קודם. אימא שלי הכריחה את אבא שלי להבטיח שכל שלוש הבנות שלהם ירכשו השכלה לפני הנישואים. בניתי על זה. ״איזו חתונה?״


״שקט, פרנצ'סקה,״ רשף אבא שלי.


הצצתי אל בן הדוד שלי בתקווה למצוא אצלו תשובות, אבל דאנטה סירב להסתכל לי בעיניים. מה שרמז לי שהמצב רע. רע ממש. כי לרוב דאנטה נהג לחגוג על האומללות שלי.


אחד האנשים של רוואצאני נכנס לחדר ורכן אליו כדי ללחוש באוזנו. שפתיו של רוואצאני התעקלו כשהקשיב, ואז הוא סימן לאיש לצאת. הוא החזיר את מבטו לאבי ואמר, ״לא. החתונה תתקיים בבית שלי בסידֶרנוֹ, איפה שג'וליו מתגורר. ניסע מחר.״


ג'וליו? ו... רגע. סידֶרנוֹ? כאילו, באיטליה?


מה לעזאזל קורה כאן?


קמטים נחרשו במצחו של אבי. ״אבל מה איתי ועם המשפחה שלי? יש לנו זכות ל — ״


רוואצאני שלח לעבר אבא מבט מצמית והאוויר בחדר קפא. ״כדאי לך להיזהר מאוד, רוברטו,״ הוא אמר בשקט. ״איבדת את הזכויות שלך כשאיבדת את המשלוח שלי.״


אוי.


איש לא זז והרגע נמשך ונמשך. בחיים לא ראיתי עד כה שמישהו קורא את אבא שלי לסדר. אף אחד בחיים לא העז. עצרתי את נשימתי עד שלבסוף אבא שלי הרים ידיים באוויר. ״מי דיספִּיאָצֶ'ה.״ אני מתנצל.


נראה שההתנצלות הרגיעה את רוואצאני, אבל לי עדיין לא היה מושג על מה הם מדברים. ״מישהו מוכן בבקשה להסביר לי מה קורה?״ פלטתי, כי לא הצלחתי להתאפק יותר.


רוואצאני זז במהירות, התקרב אליי עד שהתנשא מעליי במלוא גובהו. לעיניים שלו היה גוון כחול עמוק, עם רמזים לאפור, אבל הן לא נראו כעוסות. למען האמת, הוא נראה משועשע. ״יש לך אופי. זה טוב. את תצטרכי את זה, פּיקוֹלינָה.״ קטנטונת.


הוא עקף אותי וניגש לדלת, וחמשת האנשים שלו בעקבותיו. ״אני מצפה שהיא תהיה מוכנה, מנציני,״ הפטיר מעבר לכתפו.


הכעס בער לי בחזה. הוא מצפה שאהיה מוכנה? כאילו אני איזו מזוודה שצריך לארוז? אף אחד לא יסחוב אותי לאיטליה. עמדתי לצאת ללימודים בניו יורק, לא להינשא לאיזה גבר איטלקי מפחיד, שהוא בטח גם מאפיונר.


כשהדלת נסגרה הסתובבתי אל אבי. ״פאפא, מה הסיפור?״


הוא שפשף את פניו בידו וצנח לכיסאו. הדוד רג'י ודאנטה לא זזו, אבל שאר האנשים של אבא יצאו מהחדר. ״שבי, פרנקי.״


״אני מעדיפה שלא. אני מעדיפה להמשיך לעמוד עד שאני אבין מה קורה כאן.״


פאפא חבט בידו על השולחן. ״אלוהים אדירים, תעשי מה שאומרים לך!״


שנאתי כשהוא דיבר אליי בקור כזה, כאילו הייתי אחד האנשים שלו. דאנטה הניד בראשו בתנועה שהעידה בבירור שהוא חושב שאני סתומה, ופניו של הדוד רג'י עטו את הבעת הזעף הרגילה שלו. הדחקתי את העלבון והבלבול והתיישבתי. ״הנה. אני יושבת. עכשיו תסביר לי בבקשה מה קורה.״


״נבחרת להתחתן עם היורש של רוואצאני, ג'וליו. זה שידוך טוב, פרנקי. האמת היא שזה ממש כבוד.״


כבוד? בהיתי באיש שהבטיח שאוכל ללמוד לתואר בקולג' לפני שאינשא. שאמר שאוכל לבחור את בעלי בעצמי. שקרים ריקים בלי כיסוי. כל אחד ואחד מהם. ״ממש לא. אני לא מתחתנת עם איזה גבר זר באיטליה. אני לא רוצה בעל מאפיונר. אני הולכת לקולג' בסתיו.״


הפנים של אבא שלי הקשיחו לכדי הבעה מאיימת, כזאת שלא ראיתי מימיי. חשדתי שזה פרצוף הנדרינה שלו, הפרצוף של ראש מאפיה שעשה מעשים מחרידים ללא שמץ של חרטה. ״את תעשי מה שאומרים לך, או שאנשים ימותו. אנשים במשפחה שלנו. זה מה שאת רוצה?״


האיום נתלה באוויר ואני חשבתי על האחיות התאומות שלי, שישנו בשלווה בחדר למעלה. לא היה להן מושג שמאלצים אותי לבחור בחיים שלא רציתי כדי להגן עליהן. אין כאן שום בחירה. הייתי מוכנה לעשות הכול למענן.


אף על פי שהייתי מבוגרת מהן בשנתיים בלבד, אני הייתי זאת שטיפלה בהן אחרי שאימא מתה. לימדתי אותן על בנים ועל המחזור. עזרתי להן לקנות חזיות. ניגבתי להן את הדמעות ופיקחתי על זמן המסך שלהן. התחלתי להרגיש צריבה מאחורי העפעפיים. ״למה זה קורה?״


״בריתות דרך קשרי נישואים הן חלק מהעולם שלנו. אין שום דרך להימנע מזה. אני מצפה ממך למלא את חובתך ולהסב לג'וליו אושר.״


הצמדתי יד לבטני בניסיון להקל על ההתכווצות הפתאומית בקרביים שלי. איך ייתכן שהעתיד שלי השתנה בקיצוניות כזאת, בתוך רגע? ״אבל הבטחת,״ אמרתי בשקט, נלחמת בדמעות.


הבעתו לא השתנתה. ״ההבטחות שלי לארגון קודמות לכול. ועכשיו, אל תביישי אותי. זאת הזדמנות עבורנו להשיג עוד כוח בעזרת המשפחה של בעלך לעתיד. רוואצאני הוא אחד האנשים הכי עשירים באיטליה, ראש אחד הפלגים הכי גדולים, שהנדרינה שלו נושאת את שמו.״


כוח. עושר. זה מה שמעניין את כולם? שפשפתי את עיניי ולא היה אכפת לי שהמסקרה נמרחת. ״זה לא הוגן.״


״תתבגרי, פרנקי,״ לגלג דאנטה. ״רוואצאני הוא אחד האנשים הכי בכירים בכל הנדראנגטה. את תתחתני עם הבן שלו, שביום מהימים עתיד לרשת את הכול. כל אישה במעגלים שלנו הייתה הורגת כדי לזכות בהזדמנות כזאת.״


״לך תזדיין, דאנטה. אני לא רוצה להתחתן עם בוס,״ התפרצתי. ״אני רוצה ללכת לקולג' ולקבל תואר.״ הבטיחו לי.


המשמעות של קולג' עבורי הייתה חופש מאבא שלי ומהאנשים שלו. הזדמנות לחיות בניו יורק וללכת למועדונים ולברים, לצאת עם בנים ולשתות כמה שבא לי. רציתי ללמוד ולבנות קריירה ולחיות חיים נורמליים, לפני שייאלצו אותי להתחתן.


זה כל מה שאימא שלי רצתה למען הבנות שלה.


תהיי אישה בזכות עצמך, פרנצ'סקה. אל תחזרי על הטעויות שלי.


היא הייתה דוגמנית־על באיטליה, לפני שפגשה את אבא שלי ונישאה לו. אומנם הנישואים שלהם היו נישואי אהבה, אבל היא אמרה שהיא תמיד התחרטה על כך שוויתרה על הקריירה שלה בשבילו.


״תפסיקי,״ אמר אבא. ״את מתנהגת כמו ילדה קטנה. זה הוחלט. תעלי ותארזי את החפצים שלך. אני מצפה ממך להיות מוכנה מחר על הבוקר.״


״אבל — ״


״סוף פסוק, פרנצ'סקה. את נוסעת עם פאוסטו רוואצאני, וזה סופי.״


השתתקתי וקמתי. הגברים לא אמרו מילה כשיצאתי מהחדר. הם חשבו שהסכמתי. שאני אעזוב כאן מרצוני כדי לחצות את האוקיינוס ולהתחתן עם גבר שמעולם לא פגשתי, רק כי אבא שלי פישל עם איזשהו משלוח מסתורי.


הם טעו. בגדול.