פרק 1
חדר הכושר אמור להיות המקום הבטוח שלי. המקום שבו אני פורקת מתח, נטענת מחדש באנרגיה ותוהה על דברים מסתוריים, פלאיים ואקראיים כמו איזו הזויה הייתי לחשוב שאוכל לעשות שביל באמצע, אי שם בשנת 2011?
לכן אני מבועתת ומזועזעת באותה מידה כשהריבאונד שלי מהטינדר, ג'ו, מופיע פתאום על ההליכון שמימיני.
אני מכינה את עצמי למפגש מביך ומגושם, אבל למרבה המזל, נראה שתשומת ליבו ממוקדת במסך המגע של ההליכון.
כשהוא לוחץ על הכפתור כדי להגביר את המהירות, אני קולטת ריח של כלב רטוב. הוא מביט באופן לא ממש מרומז לעברי, ואז מסיט את עיניו.
כמובן, ג'ו מהטינדר היה אדיב מספיק כדי להזמין לי אוּבּר אחרי הסטוץ הרבעוני הלא מלהיב שלנו לפני שבועיים. אבל זה ממש צירוף מקרים שאנחנו מוצאים את עצמנו באותו חדר כושר, מכל המקומות בבוסטון.
אני תוהה אם הוא עקב אחריי. אולי הטרפתי אותו במיטה? עד כדי כך שהוא היה מוכרח לבלוש אחריי, איתר את חדר הכושר שלי, וביים פגישה כאילו מקרית? בהתחשב בנוכחות שלי במדיה החברתית, זה לא דבר בלתי אפשרי.
בכל הזדמנות שיש, אבא שלי מזהיר אותי מפני הסכנות הטמונות בכך שאני מפרסמת באינסטגרם היכן אני נמצאת, כי יש חשש שיחטפו אותי וימכרו אותי להיות שפחת מין. בסגנון הסרט חטופה. רק שאבא הוא ממש לא ליאם ניסן. אין לו 'כישורים מיוחדים' מלבד המתכון האגדי שלו לעוף בשומשום. וכל עוד מרכז הכושר אקסקליבר ממשיך לתת לי חברות בחינם בתמורה לקידום מכירות באינסטגרם שלי, אני מוכנה להסתכן.
ג'ו מהטינדר ואני נועלים מבטים פעם נוספת כשאני מחזירה לעצמי את הנשימה אחרי אימון אינטרוולים מהיר. המבט המשותף שלנו נמשך שתי שניות יותר מהראוי, ואני לא יכולה שלא להבחין איך שערו המטופח, בתסרוקת של להקת בנים, נשאר מסודר באופן מעורר חשד עם כל צעד כמו של ג'ירף שהוא עושה. גם אם הוא עקב אחריי וגם אם לא, האינסטינקט הראשון שלי הוא לברוח מהזירה.
אז אני עושה זאת.
אני מוצאת מפלט באזור האחים של חדר הכושר, הידוע גם בשם אזור אימוני הכוח.
כמבקרת קבועה בחדר הכושר, אני מחליפה הנהונים מכבדים עם שאר הלקוחות כשאני נכנסת לשם. קהל מוכר של בחורי אחווה מנופחי שרירים משוטט ליד ספסלי דחיקת המשקולות תוך כדי לגימה של שייק חלבונים, כאילו הם על סף התייבשות. היום הם לובשים את הגופיות הקרינג'יות האלה בצבעים זרחניים, שתלויות נמוך מדי מתחת לבתי השחי שלהם. ייאמר לזכותם שהם מסורים מאוד לשגרת היום־יום שלהם. ואחרי שאני קולטת לרגע את דמותי המזיעה — האדומה כמו עגבנייה — במראה המתפרשת מדלת עד דלת, מתחת לתאורת פלורוסנט חזקה, אני לא ממש בעמדה לשפוט מישהו.
בחור ששוכב ברגליים פשוקות על ספסל הדחיקה גונח באופן מופרז, ומטיל סט משקולות על הרצפה בחבטה עזה. בדרך כלל, דבר כזה מורט לי את העצבים, אבל אני עסוקה מדי בלמהר לעבר מחזה מפעים שאני רואה בשביל שיהיה לי אכפת. מכשיר הסקוואטים החביב עליי פנוי. תודה לאל.
מכשיר הסקוואטים שליד החלון הוא אחד מתוך שני מתקנים כאלה כאן. הוא מתפאר בנוף של מועדון לילה מטונף הנמצא מעבר לרחוב, חזית חביבה על חבורת אופנוענים רצחנית.
האור הטבעי שם הוא מצוין ומותאם כדי לצלם את האימונים שלי, במיוחד בהשוואה לאלטרנטיבה — המכשיר שאפוף בצללים הנמצא ליד מלתחת הגברים — שמדיפה בקביעות ריח ניחוח של דיאודורנט אַקס.
המכשיר שליד החלון מספיק קרוב אל המאוורר התעשייתי, כך שאני יכולה להתענג על הרוח באמצע הזיעה, אבל לא קרוב מדי, כך שאין סכנה שאחטוף היפותרמיה בגלל הרוח. הוא גם נמצא במיקום מעולה כדי לבהות בטלוויזיה, שמסיבות בלתי ידועות תקועה באכזריות על ערוץ האוכל.
אני סוגדת למכשיר הסקוואטים הזה ממש כמו שאימא גות'ל מתייחסת אל השיער של רפונזל.
הוא מעניק לי חיים. חיוניות. ארבעה סטים של סקוואטים והאנדורפינים שלי מזנקים למעלה למשך יום אחד לפחות, מפנטזים על כך שהעוצמה של ירכיי מוחצת את נשמותיהם של אלף גברים.
עצם המחשבה מסחררת אותי, ולכן אני מכריזה בעלות על המכשיר. אני מניחה את הטלפון ואת האוזניות שלי על הרצפה, ואחר כך הולכת לשתות במתקן השתייה. הגבר עם זקן התיש, שלובש מכנסי ברמודה המגיעים עד הברך וגם ווקמן של סוני, היישר משנות התשעים, ניגש לשם בו זמנית. הוא מנופף לי באדיבות בידו לגשת לפניו.
אני שולחת אליו חיוך מעריך. "תודה."
הגב שלי מופנה למשך שלוש שניות שלמות כשאני שותה. אחרי שהרוויתי את צימאוני, להוטה לבצע קצת סקוואטים, אני מסתובבת ומוצאת דמות בעלת כתפיים רחבות במיוחד, מבצעת מתיחות ממש מול מכשיר הסקוואטים שלי, זה שליד החלון.
מעולם לא ראיתי את הגבר הזה קודם, ואני בטוחה שהייתי זוכרת אותו אם כן.
הוא גבוה, הרבה מעל מטר ושמונים, בעל מבנה שרירי שממלא בנדיבות את הטי־שירט האפורה הבלתי יומרנית שלו ואת מכנסי הספורט הקצרים. מבט אחד על שרירי הזרוע העצומים שלו, וברור שהוא מתמצא היטב במכון הכושר. כובע בייסבול שחור עם לוגו בלתי מוכר מצל על פניו. מהצד, רואים שלאף שלו יש בליטה קטנה, כאילו נשבר פעם.
אני מתמרנת לידו כדי לקחת את הטלפון שלי, ובכוונה משתהה עוד כמה שניות כדי להעביר את המסר שהמתקן הזה תפוס. ההודעה לא מגיעה אליו. במקום זאת, הוא מתקדם ואוחז בידיו הגדולות את המשקולת, וגבותיו מתחברות מתוך ריכוז עמוק.
או שהוא לגמרי מתעלם ממני, או שהוא באמת לא הבחין בנוכחותי. אני מצליחה לשמוע את המקצב העמום של המוזיקה דרך האוזניות שלו. אני לא מצליחה לזהות את השיר, אבל זה נשמע רציני, כמו הבי מטאל.
אני מכחכחת בגרוני.
אין תגובה.
"סליחה," אני קוראת בקול רם ומתקרבת קצת יותר.
כשמבטו פוגש במבטי, אני קופצת ומייד לוקחת חצי צעד אחורה. לעיניו יש צבע ירוק־יער מהמם, כמו שטח של עצי אורן צפופים, על שטח הררי מכוסה ערפל, שיד אדם לא נגעה בו. לא שאני יודעת את זה מניסיון אישי. החשיפה שלי לאזורי הטבע הפראיים מוגבלת אך ורק לערוץ דיסקברי.
אני כמעט מתהפנטת מהעוצמה שבעיניו עד שהוא נובח, "מה?" ואחר כך מסיר באי־רצון את האוזנייה הימנית שלו. הקול שלו עמוק, מחוספס וקצר, כאילו הוא לא רוצה להטריח את עצמו בדיבור איתי. הוא מסיר לרגע את כובע הבייסבול שלו, וחושף שיער גלי, בצבע בלונד מלוכלך, שמסתלסל על העורף. הפה שלי מתייבש מייד כשהוא מחליק על השיער הסמיך שלו ביד אחת ואחר כך מחזיר את כובע הבייסבול לראשו.
אני מתעלמת בכוונה מהפרפרים שבבטן שלי ומנידה לעבר האוזניות שהושלכו בחופזה על המתקן. "אני הייתי כאן קודם."
בהבעה קפואה, הוא מרים גבה חזקה ומביט בי בבוז, כפי שהבחורים בחדר הכושר נוטים לעשות כשנשים מעיזות לגעת במה שהם רואים כציוד שלהם. "לא ראיתי את הדברים שלך."
אני לא נרתעת מהיחס המבטל שלו, עושה צעד בטוח קדימה ומכריזה על תביעתי הצודקת.
כשאנחנו כמעט חזה אל חזה, הוא מתנשא מעליי כמו ענק, וזה מפחיד יותר משציפיתי. אני מצפה ממנו לסגת, להבין שטעה, לקלוט שהוא מתנהג כמו שמוק. אבל הוא אפילו לא ממצמץ.
אני בולעת את הגוש בגרוני ומוצאת שוב את קולי. "זה ייקח רק כמה דקות, לכל היותר. אנחנו אפילו יכולים להתחלף לסירוגין?"
הוא זז הצידה. לשנייה אחת, אני חושבת שהוא עוזב. אני עומדת אפילו להודות לו על החסד והאנושיות... עד שהוא מעז להעמיס על צד אחד של מוט המשקולות לוחית של עשרים קילו, שרירי הזרוע שלו מתפקעים בתוך הטי־שירט שהוא לובש.
"ברצינות?" אני מביטה בו, הידיים שלי על המותניים, מבטי נח על שפתיו הרכות, המלאות, המנוגדות לקו הנוקשה של הלסת המכוסה זיפים שלו.
"תראי, אני צריך להגיע לעבודה בעוד חצי שעה. את לא יכולה פשוט להשתמש במתקן ההוא שם? הוא פנוי."
כשהוא מאזן בלי רחמים את המתקן עם לוחית נוספת, הוא בקושי מזכה אותי במבט, כאילו אני לא יותר מזבוב טורדני.
אני מתגאה בהיותי אדם מכיל. אני נותנת למכוניות לעבור לפניי, אפילו אם זכות הקדימה היא שלי. אני תמיד מתעקשת על כך שאחרים ייצאו ממעלית לפניי, כמו שההורים שלי לימדו אותי. אם הוא רק היה מנומס, מתנהג בהגינות, אפילו קצת מתנצל, קרוב לוודאי שהייתי נותנת לו לקבל את המכשיר. אבל הוא לא שום דבר מהדברים האלה, ואני המומה.
"לא," אני אומרת, מתוך עיקרון.
הלסת שלו מתהדקת כשהוא מניח את זרועותיו על המוט. האופן שבו הוא רוכן לתוכו, בעמידת פישוק, בכבדות, היא מהלך טריטוריאלי מובהק. הוא שולח אליי משיכת כתף אחת אחרונה, נוזפת. "טוב, אני לא זז מכאן."
אנחנו תקועים בקרב מבטים, כששום דבר לא מפר את הדממה, מלבד צליל קלוש של קייטי פרי שרה על 'להרגיש כמו שקית פלסטיק שעפה ברוח’, הבוקע ממערכת השמע של חדר הכושר, וגבר שנאנח על מכשיר לחיצת רגליים. עיניי יבשות ומגרדות, כי אני מסרבת למצמץ, ועוצמת מבטו אינה מראה שום סימנים של עייפות.
כשקייטי פרי מתפוגגת, ומוחלפת במודעת קידום מכירות של מרכז הכושר אקסקליבר, אני פולטת חצי אנחה, חצי נהמה. הבחור הזה לא שווה את האנרגיה שלי. אני מרימה את האוזניות שלי מהרצפה ופוסעת אל המתקן הפחות נחשק, אבל לא לפני שאני שולחת אליו עוד מבט מרושע אחד.
11:05 בבוקר פוסט אינסטגרם: 'מניאקים שחושבים שחדר הכושר הוא בבעלותם.'
מאת CURVY_FITNESS_CRYSTAL:
בואו נדבר פתוח: הבוקר, איזה שמוק שחצן עם שיער יפה יותר מהשיער שלי גנב לי בגסות את מכשיר הסקוואטים. מי עושה דבר כזה? ואם אתם אשמים בפשע כזה, מה כואב לכם?
אני לא מכירה אותו אישית (ואני גם לא רוצה להכיר), אבל התרשמתי שהוא אדם מהסוג שמתעב כלבלבים ומתעב שמחה באופן כללי. אתם מכירים את הטיפוס.
בכל אופן, בסופו של דבר תיעלתי את כל הכעס שלי לתוך האימון, תוך כדי שמיעה של השיר האהוב עליי כרגע, "Fitness" של ליזו (תאמינו לי, השיר הזה הוא אש).
מחשבות לסיכום: רוב האנשים בחדר הכושר הם לא מניאקים. אני מבטיחה. תשעים ותשעה אחוז מהם סופר מכבדים ומסייעים, אפילו נערי האחווה שלוקחים סטרואידים! ואם כן יוצא לכם להיתקל באחוז האחד המבאסים האלה, פשוט תתרחקו מהם. אף פעם אל תיתנו להם כוח עליכם או על המסע שלכם בדרך לכושר.
הפוסטים שלי מתייחסים לזכר ולנקבה כאחד, תרגישו חופשי להגיב!
תודה שהקשבתם להרצאת ה־TED שלי,
קריסטל.
תגובה של xokyla33: כן, בובה! את כל כך צודקת. תמשיכי לעשות את שלך!!!
תגובה של jillianmcleod: בדיוק מהסיבה הזאת אני לא מרגישה בנוח להתאמן בחדר הכושר. מעדיפה להתאמן בבית.
תגובה של APB_rockss: את כותבת על זה שמעליבים את הקימורים/הגודל שלך, אבל כל מה שאת עושה זה להתאמן ולחיות בחדר הכושר? קצת צבוע, לא?
תשובה של CURVY_FITNESS_CRYSTAL: @APB_rockss, למעשה, אני מבלה שעה אחת ביום באימון בחדר כושר. להקדיש זמן לעצמך, אם זה בחדר הכושר, אם בהליכה, ואם באמבטיית קצף זה דבר מועיל מאוד לכל ההיבטים בחיים, כולל הבריאות הנפשית. וגם, את יכולה גם לאהוב את הגוף שלך וגם ללכת לחדר הכושר. אין בזה סתירה.
אחרי הרטינה הלא ממש ברורה שלי אתמול באינסטגרם, עשיתי אמבטיית קצף נחוצה מאוד כדי לחטט לעצמי קצת בנשמה. התגובה שלי לאותו אדם שכינה אותי צבועה, עוררה, בלי כוונה, ויכוח לוהט בממדים אפיים בין העוקבים הנאמנים שלי ובין השונאים שלי. אני מנסה לא להקדיש יותר מדי תשומת לטרולים, אבל אחרי גנב מכשיר הסקוואטים ושתי כוסות של מרלו, הרגשתי טיפה לוחמנית. וזה משהו שהולך ונבנה אצלי כבר כמה חודשים.
במשך שבע שנים, ניסיתי לנפץ סטריאוטיפים שמנופוביים ומזיקים בתעשיית הכושר. צברתי לי מאתיים אלף עוקבים באינסטגרם על בסיס המסר שהעברתי, של אהבה עצמית ללא קשר לגודל הגוף.
הדרמה מכך שאני 'גדולה מדי' בשביל להיות מאמנת אישית, אבל עדיין 'לא מספיק גדולה' כדי לייצג את הקהילה העגלגלה היא אופיינית למה שמתרחש בתוך התהום של חלק מהתגובות.
אין שום מצב ביניים.
ביוש הגוף גס הרוח, וההערות הגזעניות שמופיעות מדי פעם, הפכו להיות יותר נפוצות ככל שמספר העוקבים שלי גדל. כדי לשמור על מסר חיובי, התעלמתי מהערות השנאה. העובדה היא שאני אוהבת את הקימורים שלי. רוב הזמן, אני רק בן אדם.
מדי פעם, הטרולים מצליחים לחדור דרך השריון שלי. כשזה קורה, אני נותנת לי תקופת חסד קצרה להתבוסס בזה. ואז אני מראה להם אצבע משולשת בצורה של תגובה 'מעוררת תיאבון' (תמונה של כל הגוף, רק ליתר ביטחון).
אבל אתמול בלילה, קצת לפני שאמבטיית הנצנצים והקשת בענן שלי התפוגגה לגמרי, עלה בדעתי שהעוקבים שלי כנראה נעלבים לא פחות, ואולי יותר, מההערות. אם אני רוצה להישאר אותנטית ונאמנה למצע שלי — דימוי גוף חיובי, אולי הגיע הזמן להשמיע קול.
האימון של היום הוא הזמן המושלם לחשוב על אסטרטגיה.
אבל למורת רוחי, גנב מכשיר הסקוואטים שוב הגיע, ביום השני ברציפות. הוא מבצע מתיחות באזור האחים של חדר הכושר. מוכרחים להיות לו שרירי ארבע ראשי נהדרים כאלה?
הוא מצמצם את מבטו לכיווני כשאני עוברת דרך השער המסתובב. ומייד הבעת פניו הופכת מניטרלית לזועפת, כאילו עצם נוכחותי קלקלה לו את היום.
אני מביטה בו מהצד לפני שאני מעבירה את תשומת ליבי המזויפת אל ציטוטי המוטיבציה הגנריים המודבקים על הקיר בפונט בולט ואגרסיבי: אם זה לא מאתגר אותך, זה לא ישנה אותך.
להתחמק ממנו במשך כל האימון שלי זה דבר קשה יותר משציפיתי. לא משנה לאן אני הולכת, אני רואה אותו בזווית עיני, תופס מקום יקר עם גופו השרירי המהמם.
כשהתעוררתי הבוקר, חלף במוחי הרעיון שייתכן שהוא חדש במכון הכושר אקסקליבר, שעדיין לא למד את חוקי האתיקה של חדר הכושר. התכוונתי לתת לו ליהנות מהספק. אולי פשוט היה לו יום רע. אולי הוא בילה את כל הלילה בבהייה למרחק, ליבו נחמץ מחרטה. אלוהים יודע שגם לי היו לא מעט אימוני זעם.
כל האפשרויות האלה מאבדות משמעות כשהוא קושר קשר לנצח אותי על אופני הכושר הסמוכים. כשאני תופסת אותו מביט במסך שלי, אני משתמשת ב'מלאכית של צ'רלי' הפנימית שלי ולוחצת על הדוושות בכל הכוח.
כשמגיע סימן העשרים קלוריות, שנינו מפסיקים, מתנשפים, כפופים על הכידון. איפור ה'ללא איפור' שלי כנראה כבר נמס כולו, ואני רואה כתמים. אבל המאמץ שלי היה שווה את זה כי ניצחתי אותו בשלושים ושניים מטרים. הוא פשוט רותח כשהוא קורא את המסך שלי. נראה שהוא לא מסוגל להתמודד עם הניצחון שלי כי הוא מזעיף מבט וחותך מהר אל המתקנים.
פחות מחצי שעה מאוחר יותר, המשחק מסתיים רשמית, כשאני רואה אותו עוזב את מכשיר לחיצת הרגליים בלי לטרוח לנגב את המושב. המקומות האפלים ביותר בגיהינום שמורים לאלה שלא מנקים את המכשירים אחרי השימוש בהם.
מאחר שאני מרגישה שאני מוכרחה להשמיע את קולי בשם כל לקוחות חדר הכושר המצייתים למדיניות ההיגיינה, אני מניחה את המשקולות שלי וצועדת לעברו.
בזמן שהוא הוא שקוע כולו בסיבוב של עליות מתח ללא מאמץ, אני עומדת, פי פעור לרווחה, מהופנטת שלא בכוונה מהשרירים המתוחים והמשורגים של זרועותיו שמתכווצים עם כל תנועה.
הוא משדר וייב של כריס אוונס, אבל עם שיער ארוך יותר ושופע. אני לא יודעת אם זה הניצוץ בעיניו העצומות למחצה או שאלה גומות החן, אבל יש לו מראה נערי שגורם לו להיראות קצת נגיש כשהוא לא מסתכל עליי במבט זועף.
כשהוא קולט אותי פוערת פה לעברו כמו איזו מעריצה מטורפת שצמאה לאיזה סלפי, הוא עוצר רגע ונתלה מהמוט. "איך הנוף משם למטה?"
אני עומדת לומר אלוהי, גם משום שזה לגמרי נכון, וגם כי ברירת המחדל שלי היא להחמיא לאנשים. זה מה שאני עושה למחייתי. אבל הדבר האחרון שהבחור הזה צריך זה חיזוק לביטחון העצמי.
אני מהדקת במודע את שפתיי לפס שטוח ומגייסת לעזרתי את המבט החמור של אימא שלי כשהיא מאוכזבת מאוד מהבחירות שלי בחיים. אני מושיטה לו מגבת נייר, שפיזרתי עליה כמות נדיבה של חומר חיטוי, לנוחותו, כמובן. "לא שכחת משהו?"
הוא ממצמץ. "לא שאני יודע."
"שכחת לנקות את מתקן לחיצת הרגליים."
הוא משחרר את המוט ונוחת נחיתה חלקה כשהוא מביט במגבת הנייר האחוזה בין אצבעותיי כאילו נטבלה קודם בחומצה גופרתית. "את עוקבת אחרי האימון שלי או משהו?"
"לא," אני אומרת, בטון קצת מתגונן מדי. "אבל אתה צריך לנגב את המכשירים אחרי שאתה מסיים לעבוד עליהם. זה הכלל כאן. אנשים לא רוצים לגעת בזיעה היבשה שלך." אני מתכווצת בתוכי. אני יכולה כבר באותה מידה לעשות לי תסרוקת קארה של אחת ש'רוצה בבקשה לדבר עם המנהל'. אבל אני לא יכולה לסגת עכשיו. למעשה, אני מחזקת את הטיעון שלי ומצביעה על השלט שעל הקיר מימיננו, שעליו כתוב, אנא נגבו את המכשירים לאחר השימוש.
הוא אפילו לא שולח מבט אל השלט. במקום זאת הוא בוחן אותי, זרועותיו שלובות על חזהו הרחב. "עוד לא גמרתי עם המכשיר. את לא יודעת מה זה סופר סֵטים? את יודעת, כשאת עוברת מתרגיל לתרגיל ברצף."
"אני יודעת מה זה סופר סט!" אני אומרת בחדות. להט מזנק מהבטן התחתונה שלי אל לחיי כשאני קולטת שביישתי אותו שלא בצדק. זה מפחיד. אני מתפללת בשקט שאיעלם לתוך איזה בולען בלתי קיים כלשהו. אולי זו נקמה קוסמית על כך שהתעסקתי בעניינים לא שלי.
הוא שולח אליי חיוך ידעני ומתחיל בסט נוסף.
וכאילו האינטראקציה הכואבת הזאת לא התרחשה מעולם, אני נעלמת אל תהום הנשייה כדי לצלם את סרטון ההדרכה שלי לאימוני גב על מכשיר הכבלים. זו הזדמנות מצוינת לקדם את חברת בגדי הספורט העמידים לזיעה שנותנת לי חסות.
אני כבר באמצע צילום של עשר שורות של כבלים, כשגנב מכשיר הסקוואטים מופיע פתאום משום מקום. הוא בוחר להחנות את גופו המסיבי ממש מול המצלמה, מכל המקומות שבעולם, וחוסם את הצילום. בתוך הזעם האילם שלי, אני מאבדת פוקוס, ולא זוכרת האם אני בחזרה הראשונה על התרגיל או בחזרה העשירית.
הוא נשען בעצלתיים על המכשיר, עוטה חיוך זחוח שאני מתחילה לחשוב שהוא הפרצוף הטבעי שלו במצב מנוחה.
"כן?" אני שואלת בשיניים חשוקות, עצבנית מהמחשבה שאולי אצטרך לצלם מחדש את כל הקטע.
הוא שולף מגבת נייר מאחורי גבו, ותוקע אותה מול הפרצוף שלי. "הנה. כדי שלא תשכחי לנגב את המושב."
הטון הסרקסטי שלו, המשולב עם נחרת הבוז, אומר לי שהוא לא עושה את זה מטוב ליבו. זה אקט עוין של תוקפנות, שמגביר את היריבות בינינו.
לפני שאני מספיקה לנסח תגובה עוקצנית, הוא שומט את מגבת הנייר בחיקי ורוקד לו לעבר המלתחה.
