1
"היי, זאת אני, לני. איפה אתה, לעזאזל?"
ידעתי שזה רעיון מחורבן ללחוץ על הקישור שהופיע על מסך הבית שלי.
אבל בכל זאת לחצתי.
כי כמו שהתברר לי במהלך חיי, אהבתי להתעצבן.
הרי בדיוק אמרתי לעצמי לנקות את קובצי העוגיות ואת ההיסטוריה במחשב, לא? אז זהו שכן. ידעתי שאני חייבת לעשות זאת. עברו מספר שבועות בלבד מאז שהכתבה האחרונה קפצה על המסך שלי, ובסוף נאלצתי לעלות על אופני כושר כדי לא לעשות משהו מטופש.
אבל אז רק הפניתי למסך אצבע משולשת ולחצתי על קישור לכתבה אחרת... וגם סיננתי קללות לאורך כל התהליך.
לצערי, הייתי ממורמרת, קטנונית ומשועממת קצת ובגלל זה לחצתי על הקישור, לראשונה זה זמן מה. מסך המחשב הבהב לרגע לפני שהפנה אותי לאתר שבעבר ביקרתי בו יותר פעמים מאשר הייתי מוכנה להודות.
לפני מספר חודשים. לפני שנה. אבל לא בזמן האחרון. כבר תקופה ארוכה שלא.
לפחות יכולתי ליהנות מהמחשבה הזאת.
את יכולה לראות מה המניאק עושה, זה לא רעיון רע, אמרתי לעצמי כששורת הנושא שמשכה את תשומת ליבי הופיעה על המסך באותיות גדולות ובולטות. קראתי את כותרת הכתבה ואחר כך קראתי אותה שוב.
המילים שהופיעו על המסך לא השפיעו עליי כלל, גם אם בטני כאבה והאצבעות קיפצו על העכבר שמתחת לכף ידי, כי לפתע התחשק לי לזרוק אותו על מישהו שהיה רחוק ממני מאוד. אבל לא התכוונתי לעשות את זה, כי לא היה אכפת לי.
במהלך החודשים האחרונים נהיה לי קל יותר לקרוא את השם שהופיע בכותרות בלי שיתחשק לי לשבור משהו. חשתי רק עצבנות קלה. ממש רמז קליל לעצבנות.
ג'ונה קולינס נוטש את מועדון 'ראסינג פריז'
למען האמת, הייתי גאה בעצמי כשהעפעף שלי לא קיפץ. לפחות לא כמו בפעם הראשונה שראיתי את השם הזה אחרי ניתוק של שנה. למזלי, רק מוֹ הייתה איתי בבית, והיא לעולם לא תלשין עליי שאמרתי 'בן זונה דפוק' כשראיתי את השם הזה.
והיא גם לא תספר לאף אחד שהצמדתי כרית לפנים וצעקתי לתוכה 'לך תזדיין'.
וגם אם התקשיתי לבלוע רוק בזמן שקראתי מספר מילים נוספות באתר 'חדשות ניו זילנד', זה קרה כי עדיין לא שתיתי מספיק מים והגרון שלי היה יבש.
ג'ונה האמה קולינס אישר שהוא עוזב את מועדון 'ראסינג פריז', אבל לא עדכן לגבי התוכניות העתידיות שלו.
קולינס, שבעבר שיחק ב'אול בלאקס', סיים חוזה של שנתיים עם עליות ומורדות במועדון המפורסם של פריז—
וכדי לא לקלקל לעצמי את היום ולהציל את חייו של העכבר שלי, לחצתי על הסמל האדום בפינה השמאלית העליונה של החלון וסגרתי את הדף. חזרתי למסך שבו הייתה רשימה של כתבות חדשותיות שכן היו חשובות.
הוא לא נשאר בצרפת. למי אכפת? לא הייתה לזה שום משמעות.
מניאק דפוק.
מייד הדחקתי את המחשבה, חשקתי שיניים והתרכזתי בחדשות שבהן הייתי אמורה להתרכז מלכתחילה. חדשות שהשפיעו על חיי ועל חייהם של יקיריי וחבריי. ואלה היו חדשות בנוגע לעבודה.
מצ'ידו עתיד לחזור ל־UFC 238
אבל חלפה בדיוק שנייה עד שהחלטתי שהחזרה של מצ'ידו לליגה המאוחדת לאומנויות לחימה מעניינת לי את התחת — כמו כל שאר החדשות באתר המפורסם ביותר, לכאורה, לאומנויות הלחימה המשולבות שבו ביקרתי בכל יום. היה אמור להיות אכפת לי. העסק שלי היה מבוסס על אומנויות לחימה משולבות, העסק המשפחתי שלי, אבל באותו רגע, זה פשוט לא עניין אותי. מחשבותיי נדדו בחזרה לכתבה הארורה על המניאק שלא חתם על חוזה חדש בפריז.
ובאותו רגע זה קרה.
העין הארורה שלי התחילה לקפץ.
לא נאלצתי להסיט את המבט אל השולחן כדי לפתוח את המגירה העליונה, להוציא מתוכה את כדור הלחץ שחברתי הטובה נתנה לי לפני שנה, ולמחוץ אותו בכל הכוח.
את כולו.
מחצתי את הכדור התמים חזק כל־כך, עד שהמרפק שלי התכווץ. כדור שמעולם לא עולל לי דבר רע וכנראה הציל ממוות לא מעט אנשים במכון הכושר, כשהם פישלו או פשוט התנהגו כמו אידיוטים. הכדור הצהוב הרך היה אחת מהמתנות המתחשבות ביותר שקיבלתי. הוא שימש חלופה סבירה לאשכים שהתחשק לי מאוד למחוץ כשמישהו הרגיז אותי.
לפני שמונה חודשים ארוכים, הבטחתי לעצמי שסיימתי. שהתגברתי על החרא הזה. שהתקדמתי הלאה בחיים.
לפני שישה חודשים, כשראיתי את השם הפרטי, השם האמצעי ושם המשפחה על מסך הטאבלט ולחץ הדם שלי עלה, הבטחתי לעצמי שוב שלא אכפת לי — לאחר שצעקתי לתוך כרית וחבטתי במזרן מספר פעמים.
עשיתי כל מה שיכולתי.
נמאס לי לבזבז זמן וכוח על כעס.
ולדעתי, מותר היה לי לקוות שמישהו ימעד וייפול עם הפנים לתוך ערמה של צואת כלבים חמה וטרייה בעתיד הקרוב, נכון? אם זה יקרה, נהדר. אם לא, תמיד היה את מחר. פשוט הצלבתי אצבעות וייחלתי שהיום הזה יגיע ושאגלה על זה, ואם תהיה הוכחה חזותית — זה יהיה נפלא.
הכול היה פשוט נהדר. לא נאלצתי להביט ברחבי המשרד שבו עבדתי כדי לדעת את זה. המשרד היה כס המלכות של סבא שלי. אותו סבא שהיה הבעלים של הבניין שבו שכן המשרד, וגם של הבניין הסמוך. בניין שבחזיתו התנוסס שלט ענקי שעליו שם המשפחה שלנו.
בית מאיו
מכון כושר ואומנויות לחימה משולבות
המורשת המשפחתית שלנו.
השלט בלבד העלה על פניי חיוך בכל פעם שראיתי אותו. המקום הזה היה הבית והאהבה שלי. אולי זה לא היה הבניין שבו גדלתי לפני שסבא העביר את העסק, אבל בכל זאת, למקום היה קשר ישיר לליבי ולחלק ניכר מהזיכרונות הטובים ביותר בחיי. ניהלתי את המכון לאומנויות לחימה משולבות והתכוונתי להמשיך לנהל אותו גם בעתיד.
שאפתי אוויר מהאף וכעבור שנייה נשפתי אותו החוצה.
זין על זה.
החיים של השמוק הזה לא היו אמורים לעניין אותי... בשום שלב. הוא יכול היה לנסוע לאן שירצה ולעשות מה שיתחשק לו. ובקיצור, הוא יכול היה ללכת להזדיין.
אידיוט.
המחשבה רק עלתה במוחי כשהטלפון במשרד צפצף. זאת הייתה שיחה נכנסת מטלפון אחר בבניין. לא הספקתי לומר מילה כשקול מוכר אמר, "לני, אני צריכה עזרה."
מייד שכחתי מהכתבה, מהשם של המניאק הזה, מפריז ומכל מה שקשור למסך המחשב שלי. נאנחתי כי ידעתי שביאנקה, הבחורה שעבדה בדלפק הקבלה במשרה מלאה, יכלה להזדקק לעזרה שלי רק ממספר סיבות, ולא התחשק לי להתמודד עם אף אחת מהן. כל אחת מהסיבות הייתה נעוצה באותו השורש — מישהו התנהג כמו אידיוט.
בתור ילדה, העברתי מחצית מחיי בבניין המקורי של 'בית מאיו'. הוא היה קטן, חשוך ורחוק ממושלם. ואהבתי אותו בטירוף — החל בריח אחרי יום ארוך של מתאמנים מיוזעים וכלה בניחוח שהמקום הדיף לאחר שסבא העביד אותי, תוך כדי התעלמות מוחלטת מחוקים להעסקת ילדים, בטאטוא הרצפה ובניגוב הציוד. באותה התקופה, לא הצלחתי לדמיין עבודה טובה יותר מזאת של סבא גאס. הוא היה הבעלים של המכון, ניהל אותו והיה מעורב באימונים של המתאבקים. העבודה נראתה מגניבה ורגועה מאוד, בעיקר לאחר שהוא קנה מחשב שהיה מותקן בו 'סוליטר', וזכיתי לשחק שעות ארוכות בזמן שהשתעממתי וחיכיתי שיום העבודה יסתיים. כשהתבגרתי וגיליתי את חדרי הצ'אט, המצב רק השתפר. נהניתי לבלות בבניין עם האנשים שאהבתי או להתעסק במחשב.
כשהייתי צעירה יותר, ציפיתי בכיליון עיניים לנהל את 'בית מאיו'.
משום מה, מוחי בחר להתעלם מרוב הבעיות שהתלוו לעבודה — ובייחוד מהרגעים שבהם צעקו עליי כדי שאפריד בין שני גברים מגודלים שהחליטו לריב או להתעמת. או שאעמיד פנים שאכפת לי כשחברים התלוננו או איימו לבטל מינוי בגלל סיבות מטופשות, כמו מכשיר תקול לחיטוב הישבן.
"מה קרה?" שאלתי, מותשת גם אחרי שש שעות שינה שלמות.
"ג'ון בא ואמר לי שהוא היה בחדר ההלבשה בבניין שלך וראה שהתפתח ריב בין שני מתאבקים," ביאנקה לא טרחה להסביר מה משמעות דבריה, כי שתינו ידענו היטב.
מישהו היה צריך להתערב, ואף אחד מהעובדים שלי לא קיבל שכר גבוה מספיק כדי לנסות להפריד בין שני גברים מגודלים שהחליטו להתווכח ביניהם.
התפקיד היה שלי.
רק לא הבנתי למה ג'ון, אב הבית, לא בא למשרדי ואמר לי בעצמו. לא התנהגתי אליו באותו הבוקר כמו מניאקית... לדעתי, לפחות. הייתי צריכה למצוא זמן לדבר איתו ולוודא שהכול בסדר בינינו. אבל קודם הייתי צריכה לטפל בשני אידיוטים.
"בסדר, ביאנקה, תודה. אטפל בזה," אמרתי לה ונאנחתי שוב כשהתרוממתי על רגליי.
"מצטערת! בהצלחה!" היא השיבה בקולה החביב והעליז שכבש את ליבי כשראיינתי אותה ארבעה חודשים קודם לכן.
מי היה מטומטם מספיק כדי לריב ועל מה? יצאתי מהמשרד אל הקומה הראשית. התבוננתי בחלל הריק שבו שלל מזרנים כחולים בניסיון למצוא רמז. ליד הזירה היו ארבעה בחורים, אבל הם היו שקועים בעולמם. כמעט כל מי שהגיע לאימון בוקר כבר עזב.
הגעתי לדלת המסדרון שהוביל למקלחות ולחדרי ההלבשה, וצעקתי בלי להאט את הקצב, "תסתירו את הנקניקיות. אני נכנסת!"
לא התחשק לי לראות שמוקים מתנודדים או חורי תחת. יכולתי להסתדר נהדר בחיים בלי לתפוס אף אחד בעירום. ואם כבר הייתי מוכרחה לראות שנורקל, רציתי לבחור למי הוא יהיה שייך.
אף אחד לא הגיב. בסדר גמור.
אולי זה היה יום המזל שלי והם הלכו, אבל בכל זאת הייתי צריכה לבדוק כדי לוודא שאף אחד לא שוכב על הרצפה מחוסר הכרה. למזלי, זה אף פעם לא קרה, אבל רק מפני שהכללים ב'בית מאיו' היו נוקשים מאוד בכל הנוגע לאלימות.
החכמים ידעו שלא כדאי לעשות מעשה מטופש, ובדרך כלל גם עם האידיוטים היהירים אפשר היה לדבר בהיגיון לפני שהם הספיקו לעשות משהו שיתחרטו עליו.
בדרך כלל.
לא סיימתי לחצות את המסדרון הקצר שהוביל לחדרי ההלבשה, כשהבחנתי בשני בחורים שעמדו זה מול זה בדממה, פנים אל פנים. או ליתר דיוק, מצח אל מצח. ברצינות?
אהבתי הרבה דברים ב'בית מאיו' שהפכו לחלק מחיי. הוא תמיד היה בליבי וזרם בדם שלי. אהבתי את הידיעה שהוא שייך לי בדיוק כמו לסבא גאס. בדומה לנסיכים ולנסיכות שהכירו את הממלכות שירשו, ידעתי תמיד מה אקבל בבוא היום. לכן ידעתי תמיד, גם כשהייתי קטנה והגעתי רק עד הירכיים של סבא, מה קרה לאנשים שהסתבכו בקטטה שלא במסגרת אימון.
פעם אחר פעם, נאלצתי לשבת על הספה הנפתחת הזעירה שניצבה בפינת משרדו בבניין הישן שבו 'בית מאיו' נולד, בזמן שהוא השעה אנשים, בזה אחר זה, על הפרת הכללים. הכללים נתלו מול דלתות הכניסה, שדרכן כולם עברו כדי להיכנס לבניין. אותם הכללים היו בתוקף עוד לפני שנולדתי.
1. בלי קטטות
2. בלי סמים
3. בלי מכות מתחת לחגורה (וליתר דיוק, מפשעות, צוואר ועמוד שדרה)
*** הפרת הכללים מהווה עילה להשעיה או לביטול המינוי.
המשימה אף פעם לא נראתה לי מסובכת מדי ורוב האנשים שבאו והלכו לאורך השנים לא התקשו לשמור על הכללים. הם היו הגיוניים. בלי קטטות ללא סיבה — היה צריך להיות ממש אידיוט כדי לחצות את הקו הזה. בלי לצרוך סמים במתחם, אלא אם מדובר בתרופות מרשם או במשככי כאבים שאינם מצריכים מרשם. בלי מכות בשנורקלים, בביצים ובעמוד השדרה.
אומנם הכללים הופרו רק לעיתים נדירות, אבל היו מקרים. רק שבועיים קודם נאלצתי להשעות מישהו שבכוונה החטיף מכה בביצים לבחור שאיתו הוא התאגרף. מובן שהוא התעצבן וניסה להעמיד פני טיפש.
ממש לא התחשק לי להשעות מישהו נוסף, לא בתוך זמן קצר כל־כך.
זיהיתי את הבחור הקטן יותר מבין השניים. ילד בן תשע־עשרה בערך בשם קרלוס עם צמות הדוקות לראשו. הוא ניפח את החזה. לגבר השני קראו וינס, הוא היה כבד יותר מקרלוס בערך בעשרים קילוגרמים, גבוה ממנו בעשרה סנטימטרים ומבוגר ממנו בשש שנים. הוא כבר מזמן לא היה מנוי ל'בית מאיו'. שניהם נעצו זה בזה מבטים אוהבים.
טוב, לא בדיוק.
"אתם רציניים?" שאלתי, מאוכזבת בכנות משניהם. מה כבר הכעיס אותם כל־כך שהם עמדו בחדר ההלבשה במרחק מילימטרים אחדים מנשיקה. "לפחות אחד מכם מוכן להפסיק?"
וינס היה הראשון שמצמץ, אולי הראשון שפיתח קצת מודעות.
"עכשיו, בבקשה."
וינס מצמץ שוב אבל עדיין לא זז לאחור, וקרלוס הבליט את החזה יותר.
גלגלתי עיניים. שני האידיוטים האלה הרוויחו למחייתם מקרבות עם אחרים, או השתדלו לפחות, אבל אני השתתפתי ביותר קרבות משניהם יחד... גם אם הקרבות שלי תמיד היו עם שופט וזיכו בנקודות, לא כי מישהו הכעיס אותי ורציתי להוכיח משהו. תודה, ג'ודו.
"תראו," הרמתי יד כדי לשפשף את זווית העין, כי שניהם עצבנו אותי, "לא אכפת לי אם תכסחו זה את זה, באמת שלא, אבל גם לא תהיה לי שום בעיה להשעות אתכם אם תעשו את זה. וזאת תהיה השעיה לחודש. קרלוס, לך יש קרב בקרוב. וינס, לך יש קרב בעוד חודשיים. אז... מה אתם רוצים לעשות?"
וינס הגיב ראשון. הוא השתייך לקטגוריית משקל קל־כבד והוקל לי כשהוא התעשת, פסע לאחור, הרפה את לסתו ופתח את הפה. בינתיים, קרלוס המשיך לעמוד במקום, הרים את סנטרו גבוה יותר ובעיקרון פשוט התחנן לקבל מכות. לפתע הבנתי את הטעם שלו בחברים.
אלוהים תן לי כוח, ומהר.
"אני צריכה לשאול מה קרה או שאתם בסדר?" ממש לא עניין אותי מי מהם יענה.
"נהיה בסדר כל עוד הוא יסתום ויתעסק בעניינים שלו," קרלוס ענה, ולא פספסתי את העובדה שווינס נענע קלות בראשו במעין פליאה. "אני לא צריך עצות ממך, וינס."
בגלל זה הם רבו? שוב שפשפתי את זווית העין. "וינס?"
הבחור הגדול יותר העלה חיוך זחוח וכעבור רגע קצר נענע בראשו והביט בי בחטף, על פניו הבעה זעופה. עיניו נדדו שוב לקרלוס לפני שחזרו אליי. "אני בסדר," הוא השיב כעבור שנייה. "בפעם הבאה אשמור את העצות שלי לעצמי, קרלוס."
שאלוהים יעזור לי.
"אתם בטוחים שסיימתם?" שאלתי שוב.
קרלוס לא הביט בי, אבל היד שבה הוא החזיק את הטלפון זזה מעט בזמן שהוא מלמל, "כן."
וינס הנהן.
מספיק טוב מבחינתי. הסתובבתי וחזרתי למשרד, והם עוד החליפו ביניהם מספר מילים עמומות, אבל שיזדיינו. אולי הייתי צריכה לצותת, אבל... למי אכפת, נכון?
הייתי צריכה לעדכן את פיטר על התקרית הקטנה הזאת כדי שהוא ישגיח עליהם.
כשחזרתי למשרד והתיישבתי על הכיסא, שכנעתי את עצמי לנסות להתרכז שוב. הדחקתי את כל המחשבות והרגשות, התמקדתי בעבודה, רעננתי את הדף של אתר החדשות של אומנויות הלחימה המשולבות ומייד התחרטתי.
פולנסקי דורש קרב חוזר וערוך להחזיר לעצמו את התואר
נואה.
אוף.
כבר שכחתי שהוא הפסיד בקרב לפני שלושה ימים. נרדמתי בזמן שצפיתי בו וידעתי שהוא הפסיד רק מפני שסבא עדכן אותי — מבט עליז בעיניו הקטנות והמרושעות.
אהבתי בטירוף את האיש הזה.
גיחכתי בתגובה לזיכרון, לחצתי על קישור אחר מפני שלא התחשק לי אפילו לקרוא את השם של נואה, והכרחתי את עצמי לקרוא את הכתבה הבאה ברשימה בדף הבית של האתר. אחר כך הכרחתי את עצמי לקרוא אותה שוב כי לא זכרתי מילה ממה שקראתי לאחר שסיימתי. משהו על קרב עתידי בין שני מתאבקים מוכרים שאיתם לא הייתי מסוכסכת או מעורבת בעבר.
כמעט סיימתי לקרוא את הכתבה בפעם השנייה כשנשמעה נקישה קלה על הדלת. הרמתי מבט וחייכתי אל האיש שכבר נכנס, ידיו תחובות בכיסים של מכנסי ריצה שחורים. לפי הבעת הפנים של פיטר, מייד הבנתי שהוא כבר שמע על שני האידיוטים בחדר ההלבשה. לא מפתיע. הוא ידע לזהות דברים כאלה מרחוק.
קימטתי את האף לעבר האיש שהיה כמו אבא שני בשבילי. "לפחות לא קרה כלום," אמרתי לו כי ידעתי בדיוק על מה הוא חשב.
על פניו השחומות מעט, שנראו צעירות אפילו בשנות השישים לחייו, התפשטה הבעת סלידה. "על מה הם רבו?" שאל האיש שהקפיד להדגיש את החשיבות של משמעת ושליטה עצמית באופן קבוע. הוא עצר מאחורי אחד הכיסאות שמול שולחן העבודה של סבא ושלי.
משכתי בכתפיים ושוב חשתי צביטה מוכרת בכתף אחת. לעזאזל. "וינס אמר משהו לקרלוס. קרלוס נעלב." גלגלתי עיניים.
גם האיש שהעמיד פני רציני גלגל עיניים. בזוויות עיניו ובצידי פיו הופיעו לא מעט קמטים, אבל הוא עדיין נראה בכושר כמעט כמו לפני שלושים שנה, כשנכנס לראשונה לחיינו בלי לדעת שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. "לפעמים אני לא יודע מה לעשות עם הילדים האלה."
"בוא נתקשר לאימהות שלהם ונלשין."
פיטר גיחך בנינוחות האופיינית לו. אף אחד לא היה מנחש שהאיש, שגובהו קצת מעל הממוצע, היה מסוגל להפיל כמעט כל אחד לרצפה. הוא תמיד הזכיר לי קצת את קלארק קנט. שקט, אדיב ונינוח, וכנראה האדם האחרון שציפית שתהיה לו חגורה שחורה — ליתר דיוק, שחורה ואדומה — בדרגה שבע בג'יו־ג'יטסו ברזילאי. ובכל זאת האיש תמיד מצא זמן כדי לעזור לי בשיעורי הבית במתמטיקה.
"ראית את גאס הבוקר?" פיטר שאל.
"רק לשנייה. הוא דיבר בטלפון עם מישהו על הצטרפות לטורניר כדורסל לגמלאים."
האבא השני שלי חייך ונענע בראשו לפני שהחיוך נעלם והוא שאל, "את בסדר?"
משכתי בכתפיי.
פיטר כיווץ עיניים והבנתי שהוא ידע שאמרתי אמת חלקית, אבל הוא לא דחק בי. הוא אף פעם לא דחק בי. זאת הייתה אחת התכונות האהובות עליי בו. אם רציתי לספר לו משהו, הייתי מספרת והוא ידע זאת. וסיפרתי לו כמעט הכול.
כל מה שהיה חשוב.
הרמתי את כדור הלחץ ממקומו ליד המקלדת כדי להחזיר אותו למגירה כשלפתע פיטר נקש באצבעותיו. "מסרו לי את ההודעה הזאת בקבלה לפני דקה, אמרו לי שהפנית אותו אליי," הוא אמר. "אבל אף פעם לא שמעתי על הבחור."
"איך קוראים לו?" הרמתי את הכתף וגלגלתי אותה לאחור כששוב חשתי צביטה. ממתי הגוף שלי התחיל לכאוב בכל מיני מקומות רק כי ישנתי בתנוחה לא נכונה? זה מה שקורה בגיל שלושים? הייתי צריכה להתחיל ללכת לפיזיותרפיסט. ואולי גם לכירופרקט.
פיטר לא היסס להכניס יד לכיס כדי להוציא פתק קטן בצבע ורוד בוהק. הוא הרחיק את פיסת הנייר וכיווץ עיניים. "אה... ג'ונה קולינס?"
שמטתי את הכתף למקומה ונעצתי בו מבט.
פאקינג שיט.
