הקדמה
״אחרי מה שהם עשו לנו, אין יותר רחמים. צריך להרוג שם את כולם, לשרוף את המקום על יושביו. לא להשאיר שם אבן על אבן, כי זה מה שמגיע להם וכמו שאומרים — למען יראו וייראו. זאת הדרך היחידה לוודא שמה שקרה, לא יקרה שוב לעולם״.
״אני שונא אותו. הוא היה החבר הכי טוב שלי, עד שזה הגיע לקידום בעבודה ופתאום כל מה שעניין אותו זה הקידום שלו, על חשבוני. הוא לא ראה בעיניים. איזה חבר עושה דבר כזה? מאז שזה קרה אני משתגע ולא יכול לראות את הפרצוף שלו. בלילות אני מתפלל שהחברה תקרוס והוא לא יוכל למצוא עבודה, כי הוא אחראי על הכישלון. אם הייתי אלים הייתי דואג שמישהו יפצע אותו, כדי שהוא לא יוכל לעבוד ואני אקבל את התפקיד שהיה מגיע לי ולא לו״.
״במשך כל כך הרבה שנים ידעתי שהיא בוגדת בי אבל שתקתי. אולי לא ידעתי את הכול, אבל ידעתי שהיא לא נאמנה. ידעתי מי הם אבל שתקתי כי רציתי לשמור עלינו, והאמנתי שאני אצליח להחזיק אותה ואת המשפחה שלנו. בתוכי כעסתי מאוד. לא מספיק שהיא התייחסה אליי כמו לזבל, היא גם התייחסה לגברים אחרים כמו למלכים. כשיום אחד היא עזבה את הבית בשביל מישהו אחר נשברתי, ומאז אני מתפלל שהיא תחלה בסרטן השד, וההוא שהיא עזבה בשבילו שיחלה בסרטן הערמונית ושימותו, אבל לאט״.
הסיפורים הללו מוכרים לכולם, בגרסה כזו או אחרת. כבני אדם, המילים והרגשות ״כעס״ ו״שנאה״, ״טינה״ ו״נקמה״ הם חלק ממארג החיים היומיומי של כל אחת ואחד והם קיימים מאז שחר האנושות ומאז שהתקיימו מבנים חברתיים, על מערכות אכיפת החוק שבהם. גם כל הדתות באשר הן, מקדישות להם מקום נרחב וממשטרות אותם בשל הבנת ההשפעה שיש להם על התנהלותנו והתנהגותנו, ובעיקר בשל ההשלכות שלהם על חיי היום־יום שלנו, כאנשים פרטיים וגם כקולקטיב.
אנו יודעים שישנם כאלה שכועסים יותר וכאלה שפחות נוטים לכעוס; יש ששומרים את הטינה בפנים עד שהיא מאכלת אותם מבפנים, וכאלה שאולי פורקים אותה בלי הפסקה ומאווררים את התחושות. יש הממתינים בסבלנות לשעת כושר כדי לנקום, ויש שברגע שנשרטו — הם מיד סוגרים מעגל וחשבון בדמות אגרוף עוצמתי לראשו של מי שפגע בהם. אצל אחרים אין לכאורה אפילו את הצורך בנקמה, והם ממשיכים להתנהל באדישות או בציניות, ולבסוף יש גם את המצפים לסליחה כנה על מנת ״להתקדם הלאה", גם כאשר לא ברור באיזו התקדמות מדובר ולאן, ומהי אותה סליחה ״כנה״.
כישראלים, כקולקטיב, אנו חווים את כל קשת הרגשות הללו באופן מוקצן בזמן שחלף מאז שבעה באוקטובר 2023: כעס שכמותו לא חווינו על אויבינו, וגם על כל מי שאנחנו מאמינים שאחראי למה שקרה לנו; שנאה יוקדת וטינה הולכת וגוברת כלפיהם; רצון לגרום לכל העולם להבין מה עבר עלינו כדי לקבל הכרה; וכמובן, גם שאיפת נקם שנראית בלתי נמנעת — בכולם. אך לצד זאת אנחנו גם מייחלים לתיקון, מאמינים או משתדלים להאמין שהוא יגיע, כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן את חיינו — כל אחד וסוג התיקון שבו הוא מאמין. איננו מסוגלים לחיות מבלי אותה תקווה שמשהו ייראה אחרת, מעתה ואילך.
בין השאר בשל כך, מאז שבעה באוקטובר ועד לעצם כתיבת שורות אלה, ישנם רבים כל כך שהם כמו צללים מהלכים בינינו, פצועים בנפש או בגוף. מתקשים לנשום, לא מצליחים להתרכז, עסוקים בהישרדות. אנו מסתכלים סביב כבר חודשים ארוכים, וכל שאנו רואים הם אותם המוני צללים דוהים שליבם נצרב, שמשהו עמוק מאוד נלקח מהם לבלי שוב, ונפשם אינה יודעת מנוחה.
גם ללא אירועי שבעה באוקטובר ומה שקרה מאז ועד היום, הכעס, הטינה, שאיפת הנקם ולפעמים גם מעשי הנקמה — הם חלק מאיתנו, מהפסיכולוגיה שלנו, באופן הכי יום־יומי. אנחנו חולמים עליהם, מתפללים שיתרחשו, ובעיקר מייחלים לכך שהם ישקיטו מעט את הזעם ויפחיתו את הכאב שנאגר בתוכנו, ויאפשרו לנו לחזור לחיות בלי העול הזה.
לעתים מבלי לשים לב, אנחנו כועסים על הבוס שזרק מילה לא במקום ופגע בכבודנו; זועמים על הנהג שחתך אותנו בכביש בפראות; על החבר שלנו בעבודה שקיבל העלאה בזמן שלנו הגיע יותר; מלאים טינה כלפי ההורים שלנו, שהביאו אותנו עד הלום אבל אולי לא היו ההורים הכי מושלמים בעולם — כי אין כאלה, ואם יש, אנא הכירו לנו; או על האחים והאחיות ש״הצליחו״ יותר מאיתנו, או קיבלו מההורים יותר אהבה או כסף לתחושתנו; אנחנו מתפוצצים מזעם על השופטים במשחק הכדורגל או הכדורסל שדפקו את הקבוצה שאנחנו אוהדים, ושונאים ומקללים את האוהדים של היריבות או את השחקנים שלהן, שרק שנה קודם הכי אהבנו בעולם ועודדנו אותם בגרון ניחר, כששיחקו עם מדי הקבוצה שאנחנו אוהדים.
בכעס ובטינה המתפתחת ממנו יש ערך עבורנו: הם משמשים לנו כתמרורי אזהרה. כמו שכאב פיזי מאפשר לנו לדעת שקיבלנו מכה או שנפגענו באופן משמעותי, ואנשים שנולדים עם התסמונת הנדירה (CIPA) שבה הם לא חווים כאב מצויים בסיכון, כך גם כעס וטינה מסמנים לנו שקרה משהו לא תקין. נוסף על כך, בשלב מסוים הרגשות הללו עלולים להיות מופנים כלפי עצמנו, או כלפי עוברי אורח תמימים וכלפי אנשים שאנחנו אוהבים. בכוחם לאכול אותנו מבפנים ולחסל את חדוות החיים שלנו, להותיר אותנו חסרי אנרגיות, נטולי תשוקה ולהרוס את הקשרים המשמעותיים ביותר בחיינו.
כאשר אנחנו זועמים, יציעו לנו ״לשתות כוס מים״, לנשום עמוק ולהירגע. לישון על זה לילה. לא להגיב מהבטן. להגיש את הנקמה קרה, ועדיף שלא להגיש אותה בכלל. לוותר על הטינה. לבחור בסליחה — כאילו מדובר במתג על הקיר שצריך רק ללחוץ עליו והופ, כל הכעס נעלם ומתחלף בשלווה פנימית ששורה עלינו.
כאשר אנחנו כועסים, נוטרים טינה או מעוניינים לנקום, אנחנו ודאי חשים זאת היטב בתוכנו, ומרגישים שאנו יודעים לשים אצבע מדויקת על הגורמים שלתחושתנו אשמים בכך. במקביל, אנחנו גם מצפים לסליחה, שהרי דורות של פסיכולוגים ומנהיגים רוחניים לימדו אותנו שהיא פתרון אידיאלי לתחושות הקשות הללו.
עם זאת, כולנו גם יודעים ויודעות שקרוב לוודאי שהצד השני, זה שפגע בנו באופן שאינו בר־תקנה — מכיוון שכל מחיקה מותירה סימן, ואין בעולם סליחה שתחזיר את מה שנלקח מאיתנו — לא יטרח בכלל לבקש סליחה, בוודאי שלא באופן כן ואמיתי. מקסימום יאמר ״סליחה אם פגעתי״, או במקרה הפחות טוב ״סליחה, אבל...״ מבלי לקחת אחריות, מפני שאחריות הרי פירושה אשמה ומעטים הם בדור הזה שמוכנים לשאת בעול האשמה.
על אף מקומה המשמעותי כל כך בטקסטים השונים, לא נציע כאן תובנות רבות על ״כוחה של הסליחה״, מפני שאם זה היה פשוט כל כך — אנשים היו מבקשים סליחה כנה ופועלים לתיקון וסולחים ומוחלים והעולם כולו היה נפלא.
הספר הזה נכתב על מנת לנסות להבין טוב יותר את עצמנו, את בני ובנות הזוג שלנו, את החברים, את הפוליטיקאים, את חברי הקבוצה ה״אחרת״ בחברה שלנו, אולי גם את האויבים למיניהם. להבין מה מקורן של החוויות הללו, מה משרתים הכעס והטינה ושאיפת הנקם או פעולת הנקמה, וכיצד אנו יכולים להתמודד ולהפוך את חיינו לנעימים יותר.
הוא נכתב עבורנו, האנשים שבסך הכול מנסים לשרוד עוד יום במסע המפרך הזה שנקרא החיים; וגם עבור המנהיגים שלנו, שצריכים להבין מהי משמעות התיקון וכיצד הוא עשוי להיראות, על מנת לבנות מחדש את האמון בינינו, שהופר ברגל גסה.
אנו יודעים שרובנו אוהבים לראות הכאה על חטא, ומוכנים לעתים לסלוח גם למי שעשו לנו דברים קשים, מכיוון שסליחה כנה נתפסת כגדלות רוח, כוויתור על האגו והכבוד. פוליטיקאים שביקשו סליחה, נתפסים בעינינו כמנהיגים טובים ואנושיים יותר, מכאלה שמסרבים להכות על חטא. לעתים מספיק שיאמרו ״טעינו״, ואנחנו נסלח גם כאשר המילים זולות במיוחד ולקיחת האחריות אינה כוללת כל מעשה.
כאשר מדובר בנו, בין אדם לחברו, ברוב המקרים מתערבבים להם יחדיו הטראומה והכבוד, ומעל כולם מרחף מעגל בלתי נמנע וקשה מאוד לשבירה שניתן לתמצת אותו במילה אחת: ״פגיעה״.
פגעו בנו. אנו פגועים. ולכן מבקשים לפגוע.
אנחנו משוכנעים שבהיעדר סליחה, הדבר היחיד שיאפשר לנו להשתחרר מהטינה העמוקה, זו הנקמה. כפי שהגדירה זאת אישה שנפגעה על ידי גבר: ״הוא חי את חייו ומאושר כאילו בכלל לא הייתי קיימת, בזמן שאני לא מצליחה אפילו לקום מהמיטה. אני חייבת, מוכרחה, לגרום לו לסבול לפחות כמו שאני סובלת עכשיו״.
אנחנו זקוקים לנקמה הזו ממש כמו חמצן, כמו מפתח לאזיקים שנועלים את ליבנו. אבל כשהיא מתבצעת, לעתים קרובות האבן עדיין מונחת על הצוואר. ממאנת לעזוב. הנקמה אינה המפתח לשחרור.
״לפני הכול, יש כאן סוגיה יסודית של כאב״, הגדיר זאת אלי, ששירת במילואים לכל אורך המלחמה, והתמודד עם חוויות קשות, כמעט בלתי פוסקות. ״מה קורה כשמכאיבים לי, או ליתר דיוק כשכואב לי בגלל דברים שאנשים אחרים עשו. משם, אפשר לדבר על חוסר אונים ביכולת לשנות את הנסיבות ואפשר לדבר על מנגנון הנקמה — מישהו מכאיב לי ואני מכאיב לו כדי לייצר איזון. זו מחשבה כזו, שאפשר להעביר את הכאב מאדם לאדם — מישהו מכאיב לי, כואב לי ואני מכאיב לו״.
מה קורה במוח, בגוף ובנפש שלנו, שמפעיל את המנגנון הזה?
הספר הזה נכתב במהלך חודשים ארוכים, והוא מתבסס על עשרות מקרים של גברים ונשים, מכל הדתות והגילים, בישראל ובעולם, וכן על המחקר התיאורטי המקיף בנושא.
באשר לנעשה כאן, בשכונה שלנו, ראינו את המראות, שמענו את הקולות וקראנו הרבה מאוד עדויות, מחקרים וספרים, על מנת לנסות לזקק את החוויות הללו לכדי מילים, להבין את מנגנוני ההפעלה שלנו לעומק, ולהציע — גם לעצמנו — דרכים טובות יותר לווסת את הרגשות השליליים על מנת לחיות חיים בריאים ככל הניתן.
בזמן שחלף מאז שבעה באוקטובר חווינו את התחושות הללו בעוצמות גבוהות. את הכעס שמציף כל נים בנשמה. את הזעם שמתפשט בגוף. את הטינה — כלפי כל כך הרבה אנשים ותפקידים וסמלים. את תאוות הנקם — הרצון לראות אותם סובלים לפחות כמו שאנחנו סובלים. לממש את ה״עין תחת עין״, ואם אפשר גם שתי עיניים ואוזניים וידיים ורגליים, תחת אותה עין. גם אנחנו ציפינו מהמנהיגים שלנו באשר הם, בפוליטיקה ובצבא ובחברה האזרחית, ש"יקבלו אחריות״ כדי שנחוש מעט הקלה — אבל מה זה בכלל אומר? גם בכך נעסוק.
כמו כולם, אנחנו פותחים את הרדיו והטלוויזיה ושומעים שוב ושוב את המונחים הללו —״נקמה״ ו״זעם״ או ״ללמוד לקח״ ו״אחריות״ ו״תיקון״ — נזרקים לחלל האוויר, לעתים בציניות, כדי לגייס אותנו לפעולות כאלה ואחרות, או כדי להקהות את הזעם שלנו באמצעות דיבור ללא תכלית או מעשה מאחוריו.
הכאב הזה שאנחנו חשים, הוא כבר חלק מהותי מאיתנו. אנחנו מסתובבים איתו בעולם, ויש לו השפעה על הבחירות שלנו, על הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו, על העתיד שאנחנו מנסים לרקום לילדים שלנו. זהו כאב אישי וכאב לאומי, שנגרמו מהטראומה הפרטית והקולקטיבית שחווינו.
לפסיכולוגים שונים היה, יש ויהיה מה לומר על הכאב הזה, על הפגיעה, ועל הרגשות שעולים בעקבותיהם, ובחרנו להתייחס לחלקם כדי להסתייע בהם על מנת להסביר את מה שעובר עלינו.
יצאנו למסע הזה כאשר כל אחד מאיתנו נושא את המטען האישי שלו, ולצידו מטען נוסף — של רבים: בני משפחה, חברים, מכרים, תושבי הדרום והצפון ואחרים, שאיתם שוחחנו במהלך החודשים האחרונים, מאז שבעה באוקטובר.
זו תקופה מטורפת, בישראל ובעולם. עידן של כאב. עידן של פגיעה. בכל מקום ניתן לראות זאת, בטינה של קבוצות האחת כלפי האחרת, ברצון ההדדי להוציא עין, בבוז העמוק לאנשים שעד לפני רגע החשבנו לאחים שלנו או לכל הפחות לשותפים לאותה תרבות.
כבר עברנו חודשים רבים של גיהינום, שנראה כי אין לו סוף. אנחנו עסוקים כל כך בפחד ההישרדותי, בחרדה הקיומית, בפגיעה העמוקה, שאין לנו את הפנאי לחשוב ולעסוק בתיקון.
אבל אנו יודעים היטב, שללא התיקון — אין תקנה. לא לנו כבני אדם, ולא לחברה האנושית. במהרה נהפוך לחברה נטולת כללים, מוכת הלם וטראומה. אנו מוטרדים מכך ועל כן נצא כעת למסע סביב חוויית הפגיעה והשלכותיה: מהכעס לטינה, מהטינה לנקמה, ומכל אלה — לאפשרות לתיקון.
בין עמודי הספר נחלוק בתובנות, שחלקן מעוגנות במחקרים שונים, ואנו מקווים שהתובנות הללו יסייעו לכם לארגן את התחושות והחוויות הללו לכדי מציאות טובה יותר.
נאמר מראש שאיננו מתיימרים לצייר מפת דרכים על אודות ״הדרך הנכונה״ להפסיק לכעוס ולנטור טינה או להימנע מהרצון לנקמה, אבל אנחנו מזמינים אתכם לברור ולבחור את הדרך שלכם. בעיקר, נזמין אתכם להיווכח בכך שיש לכולנו מנעד שלם של אפשרויות, שאינו רק להיפגע או לפגוע, להיפצע, לכעוס ולסלוח, להיות מותקף ולנקום.
קריאה מועילה.
