פרק 1
אדם
אני לא מאמין שהצלחתי למצוא את הדירה הזאת בהוליוול, אני מעודד את עצמי בעודי מניח את הארגז האחרון בסלון הריק. בשנה שעברה התגוררתי בדירה מתפוררת, לא רחוק מכאן. כשאני בוחן שוב את הדירה החדשה, אני מבין שהדירה הקודמת ששכרתי הייתה קטנה, קטנה מאוד אפילו.
כשנכנסים לדירה מייד רואים את הסלון ואת היציאה למרפסת. שתי ספות שחורות, בלי כריות, אחת לשני אנשים ואחת לשלושה, זה כל מה שיש בסלון החדש שלי כרגע. מצד שמאל ממוקם שולחן האוכל שגובל בכניסה למטבח. אין דלת כניסה למטבח, הכול פתוח. אי עשוי משיש בצבע אפור אבן חוצץ בין פינת האוכל לשטח המטבח. בהמשך נמצא המסדרון המוביל לשלושת חדרי השינה.
הוליוול נמצאת במרחק של שלוש שעות נסיעה מניו-יורק. בְּרי קוראת לה "כל הרשע". כל החבר׳ה שלומדים איתנו במכללה אימצו את הכינוי הזה. האמת היא שלא קורה כאן הרבה, חוץ מההתעללות השגרתית של מרצים בסטודנטים שלומדים במכללה שנמצאת בעיירה הנידחת, אין חיים בעיירה הזו.
את בְּרי הכרתי בשנת הלימודים הראשונה שלי במכללה. שנינו היינו אז סטודנטים טריים לרפואת שיניים. כשמצאנו את עצמנו מתקשים באחד הקורסים, נרשמנו לשיעורי תגבור יחד עם עוד עשרה סטודנטים.
אפשר לומר שבְּרי היא החברה הכי טובה שלי מהלימודים. אנחנו תמיד עושים אצלה ארוחות בסופי שבוע. היא מכינה את המנות העיקריות ואת הסלטים. שאר החבר'ה מביאים יין, שתייה וכל מיני פינוקים. אני מכין את הקינוח, תחביב שפיתחתי לא מתוך תשוקה לאפייה, אלא מאהבה למתוק. בוקר אחד החלטתי שאם אני כל כך אוהב לאכול דברים מתוקים, כדאי שאתחיל ללמוד להכין אותם בעצמי.
הטלפון רוטט בכיסי. על המסך מרצד השם "היילי הבהמה".
היילי היא החברה הכי טובה שלי. הכרנו לפני שלוש שנים, כשהיינו מדריכים במחנה קיץ יהודי של ילדים ומתבגרים בעיירה מרוחקת. מכיוון שאני והיא לא כל כך מתחברים לילדים, הדרכנו את קבוצת המתבגרים, בני שלוש־עשרה עד שמונה־עשרה. זה היה מאתגר, אבל הרגשנו שיש משמעות למה שאנחנו עושים, שאנחנו באמת תורמים לקהילה היהודית שאנחנו חלק ממנה.
התוכנית הייתה לבלות שם את חופשת הקיץ. לא חשבתי להישאר שם שנתיים, גם לא חשבתי שאכיר שם את החברה הכי טובה שלי.
זה קרה יום אחד כשעברתי לידה בדרכי לשיעור עם החבר'ה שלי. היא ישבה על הספסל במחנה ובכתה כמו ילדה קטנה כי מדריך אחר החליט לעזוב. אם יש משהו שאני לא מסוגל להתעלם ממנו, זה בכי. איך אפשר להתעלם מאנשים שבוכים?
אומנם הכרתי את המדריך שעזב, אבל לא לקחתי את זה כל כך קשה. בזכותו, יותר נכון בזכות עזיבתו, גיליתי בן אדם זהב. חבל שהיא לא רואה את עצמה כמו שאחרים רואים אותה. בכל אופן, היילי ואני היינו צמודים זה לזה רוב הזמן. החניכים היו בטוחים שאנחנו זוג.
"מה את רוצה?" אני עונה לה.
"הו, שלום לך, יא זונה, תודה שהחלטת לענות באמת." אין לה בעיה עם קללות.
"אני עסוק במעבר דירה, את יודעת. אם את כל כך רוצה לדבר, אז בואי לעזור. מה דעתך?" היא כזאת חצופה לפעמים.
עברתי לבניין שלה רק כדי להיות קרוב אליה. לא אמרתי לה את זה. היא חושבת שעזבתי את הדירה הקודמת שלי משום שכבר לא הייתה ראויה למגורים. היא לא טועה, זה פשוט לא היה הגורם העיקרי.
"בסדר, בסדר, אני כבר באה," היא אומרת ולועסת באינטנסיביות.
"מה את אוכלת בעשר בבוקר?"
"יש לך בעיה עם זה? יש אנשים שאוכלים אפילו בשבע." היילי מצחקקת וכמעט נחנקת.
"טוב, קיצר, ביי. נדבר אחר כך."
"ביי, יא לוזר."
השיחות בינינו תמיד כאלה. אנחנו מקללים זה את זה מאהבה. אני יודע שאם אצטרך, היילי תעזור לי לקבור גופה באמצע הלילה. זה הדדי. לא שתכננו...
אני נשכב על הספה בסלון ונאנח. כבר שעתיים אני פורק ארגזים, זה לא נגמר. יש עוד כל כך הרבה. השותפות החדשות שלי צריכות להגיע, אני מקווה לסיים לסדר את הדברים שלי לפני שיגיעו.
פֵּני ואני למדנו יחד בתיכון. לא היינו חברים, רק החלפנו שלום מדי פעם כשנתקלנו זה בזה. היא התקשרה אליי אחרי שראתה את הפוסט שבו פירסמתי שאני מחפש שותפים לדירה. כעבור יומיים מצאנו את עצמנו חותמים על חוזה יחד. זכרתי שהיא הייתה נחמדה לכולם וקיוויתי שהרושם שעשתה עליי היה נכון.
את השותפה השנייה איני מכיר. היא חברת ילדות טובה שלה, הן גרו באותו רחוב.
הדפיקה על הדלת קוטעת את הרהוריי. אני קם לפתוח את הדלת.
"איכס, למה אתה נראה כמו סנאי שנדרס?"
היילי.
לפעמים השיח המגעיל בינינו גורם לי לשכוח כמה היא יפה. היא די נמוכה, יש לה שיער שחור, חלק וארוך ועיניים בצבע דבש, ממש כמו שלי. מי יודע, אולי משהו בעיניים גרם לנו להתחבר מלכתחילה.
"עוד מילה אחת ואני סוגר את הדלת על הפרצוף שלך במהירות כזאת שתעופי ותשפריצי דם כמו בסרט מצויר."
היילי מביטה בי כמה שניות, ומייד לאחר מכן מחבקת אותי כאילו לא התראינו כמה שנים לפחות. ככה זה תמיד. אם לא הייתי גיי, היא הייתה עם טבעת כבר מזמן. אמרתי לה את זה כמה פעמים.
"מה שלומך?" אני שואל.
היילי תוקעת גרפס.
"תמיד היית האורחת המושלמת."
"אתה אוהב אותי ושנינו יודעים את זה.״
״מה חדש אצלך?״
״המצעים. החלפתי אותם לפני שבאת, זו המטלה הכי שנואה עליי. מה איתך? איך מתקדם עם הארגזים?"
"לאט," אני עונה לה.
"בשביל זה אני פה. קדימה, בוא נסיים עם זה ונלך לאכול משהו. מה אתה אומר?"
"טוב." אני נאנח.
אחרי שעתיים וחצי סיימנו לפרוק עוד שישה ארגזים, לסדר את המיטה ולהרכיב את שולחן המחשב בחדר שלי, הרהיט הכי חשוב בבית. בלי המחשב שלי אני מרגיש חסר משמעות. ומי מבין אותי בעניין הזה אם לא היילי? שנינו מכורים למשחקי מחשב, במשך שעות אנחנו משחקים יחד או לחוד.
"אדם, נראה לי ששמעתי את הדלת נפתחת. לך תבדוק מי זה. אתה יודע שאני מפחדת מהומלסים, יש יותר מדי כאלה בעיירה המחורבנת הזאת," היילי אומרת בטון מודאג.
"בסדר, תירגעי." אני יוצא מהחדר וצועד לכיוון הדלת.
"מי שם?"
"זאת אני!" אני מזהה מייד את קולה של פֵּני, בחורה רגילה, מטר שישים אולי, שיער בלונדיני מתולתל, עגיל חישוק באף.
פֵּני נכנסה עם אביה וסגרה את הדלת אחריהם.
"היי, מה נשמע?" אני שואל ומחליף איתה חיבוק.
אביה עומד מאחוריה ליד הדלת. הוא הגיע, ככל הנראה, כדי להרכיב לה כמה דברים בחדר.
"בסדר גמור, אני רואה שאתה בשלבים מתקדמים כאן," היא אומרת.
"אני משתדל."
"אתה משתדל? זה הכול בזכותי!" היילי מגיחה מתוך המסדרון של חדרי השינה. אני שולח אליה מבט של ׳את עומדת לקבל ממני מכות׳. היא קורצת לי בתגובה.
"טוב, אבא, החדר שלי שם, מצד ימין בסוף. צריך להרכיב את המדפים ואת הארון," היא פונה לאביה.
"טוב, מתוקה. נעים להכיר אותך, אדם." אבא של פֵּני לוחץ את ידי.
"נעים מאוד," אני משיב בחיוך ומשחרר את ידו. אבא של פֵּני צועד לכיוון המסדרון המוביל אל חדרה.
"תזכירי לי, מה את לומדת, פֵּני?" אני שואל אותה.
"פיזיותרפיה."
"אה, נחמד, איך הולך לך בינתיים?"
"סביר מינוס.״
״שזה אומר?״
״לא קל, אבל אני שורדת. לפעמים אני מרגישה שהמרצים נהנים להקשות עלינו כדי שיהיה להם על מה לצחוק."
"אני לגמרי מזדהה איתך."
"כולנו," היילי מצטרפת לשיחה.
פֵּני צוחקת בתגובה.
" פֵּני, תכירי, זאת היילי, החברה הכי טובה שלי. היא גרה בקומה מתחת."
"היי, נעים להכיר אותך," פֵּני מחייכת להיילי.
"גם אותך," היילי משיבה בחיוך ומנופפת בידה לשלום.
"רגע, מה אתם לומדים?" היא שואלת.
"אני לומד רפואת שיניים והיילי לומדת הנדסת תעשייה וניהול," אני עונה בשם שנינו.
"ואו! זה נשמע יותר קשה מפיזיותרפיה."
"אנחנו לומדים פחות או יותר את אותו תחום," אני אומר לה ומגחך.
"זה אומר שיהיה לנו הרבה זמן לפטפט.״ היא מחייכת אליי.
״לפחות שנה.״ אני מחייך אליה בחזרה.
״אני מתנצלת, אני חייבת לעזור לאבא שלי," פֵּני אומרת ומתחילה ללכת לכיוון המסדרון.
"אם אתם צריכים עזרה, אנחנו פה."
"אגב," פֵּני מסתובבת אליי. "דריה, החברה שלי, תגיע מחר."
"אוקיי," אני משיב ומהנהן.
"היא ממש חמודה," היילי לוחשת לי.
"אני יודע, היא ממש מתוקה.״
"הגיע הזמן שנלך לאכול צוהריים." היילי אומרת ומלטפת את הבטן שלה.
אני לא מצליח להבין איך זה קורה, איך יכול להיות שהיילי, אוכלת בלי סוף והבטן שלה נשארת שטוחה.
"מתאים לי, אני מורעב." אני מניח את ידי על כתפה ושנינו יוצאים יחד מדירתי החדשה.
