פרק ראשון
על אודות נחמה פוחצ׳בסקי
מאת אורה עשהאל


כינויה הספרותי של נחמה פוחצ׳בסקי, נפ״ש (1869-1934), מבוסס על ראשי תיבות משם נעוריה נחמה פיינשטיין. הסופרת העברייה הארץ־ישראלית הראשונה נולדה ברוסיה בברסט ליטובסק, היא בריסק דליטא, בפסח ט״ו בניסן התרכ״ט (27.03.1869) ליונה צבי ולבלומה פיינשטיין. נחמה נפטרה ביום ז׳ בסיון תרצ״ד (21.05.1934).


נפ״ש מוכּרת כסופרת פורצת דרך. על שמה הופק בול בסדרה ״נשים פורצות דרך״ (2016). היא נבחרה כסופרת המייצגת את הפרוזה העברית, בצד זלדה שנבחרה כמשוררת המייצגת את השירה העברית.


עלייתה, בתקופת העלייה הראשונה, התאפשרה על ידי נישואיה לקרוב משפחתה הרחוק יחיאל מיכל פוחצ׳בסקי. נחמה ויחיאל מיכל התחתנו ברוסיה לאחר חליפת מכתבים מרגשת בתאריך י״ב באב תרמ״ט, (09.08.1889).


נחמה הצטרפה למיכל, שהיה שליח של הברון רוטשילד להכשרת המתיישבים, עובדי האדמה, בעלייה הראשונה. סיפור קורותיו מובא בספרו ״מהתם להכא סיפור חיים של עובד אחד״ החתום על ידי יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ׳בסקי ובהוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים (תשע״ג 2013). מיכל הביא רעיה צעירה למושבה ראשון לציון בה קיבל תפקיד של קבע בגננות, מטעם פקידות הברון. נפ״ש הייתה לאיכרה, סופרת, פובליציסטית ופעילה חברתית. ראויה להיזכר פעילותה למען זכויות הנשים, שסללה את הדרך להענקת זכות ההצבעה לנשים במושבה. כאיכרה עבדה ברפת ובלול, בגינת הירק ובערוגות הפרחים. היא טיפלה גם בגידולים החקלאיים שמהם התפרנסה המשפחה, היות שמיכל פוחצ׳בסקי היה יועץ ומדריך חקלאי שהִרבה בנסיעות לאורך השנים. נפ״ש כתבה מאמרים בענייני ציבור, סיפורים, רשימות ורומן. כתביה עוסקים בחיי הארץ. בחייה פורסמו שני ספרי סיפורים שלה, ״ביהודה החדשה״ ו״בכפר ובעבודה״.


ביתה של נפ״ש היה אחד הבתים הראשונים בראשון לציון שדיברו בו עברית. היא לחמה, בצד אליעזר בן יהודה, להנחלת הלשון העברית. הבית הפך למקום מפגש לסופרים ואנשי ציבור. נחמה ומיכל אירחו תחת קורת גגם, כבר מראשית נישואיהם, את מי שעסקו בבניין הארץ ובחזון הציוני. לאורך חייה פעלה הסופרת בכל ענייני הציבור במושבתה ראשון לציון. היא עמדה בראש הנשים שייסדו את ״חברת לינה״ (עבור אורחים ואורחות עוברי אורח, לאכסן אותם ימים מספר). הקימה ארגונים לעזרה הדדית וטיפול לנזקקים וחולים כמו ״דבורה״ ו״לינת צדק״. עסקה רבות בפעילות ציבורית למען זכויות האישה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוענקו לאישה בראשון לציון זכויות הודות למאמציה (1918). המאבק על זכות נשים לבחור ולהיבחר לוועד המושבה ראשון לציון התחיל כנראה בישיבה שהתקיימה ב־24.11.1917. הוא נמשך כשנתיים ונחל הצלחה, כאשר נשים הורשו לבחור ולהיבחר, ונחמה פוחצ׳בסקי נבחרה ברוב קולות לראשות ועד המושבה (תר״פ, 06.12.1919). כך היא זכורה כאישה הראשונה בארץ ישראל שנבחרה לראשות ועד המושבה. אולם נחמה פוחצ׳בסקי מסרה את ההנהלה לידיים אחרות והייתה חברת הוועד מספר שנים. בנוסף, הייתה חברה בוועד בית הספר במושבה, חברת ועדת התרבות, וחברה בוועדת השופטים. ידוע שהשקיעה בסיוע לקליטת עולי תימן במושבה, והתמסרה במיוחד לטיפול בנשים ובנערות בנות העדה.


המיוחד בעשייתה הִנו פעילות שיצאה מגבולות המושבה.


נפ״ש עמדה בראש פעילויות מגוּונות בנושאי לאום. היא יזמה את הקמתה של האגודה המקומית ‘ציוני ציון׳ נגד ה׳אוגנדיסטים׳. ראוי לציין שהייתה באת כוח בוועד הלאומי מטעם המושבה ראשון לציון בשנת 1921. כלוחמת לזכויות הנשים הייתה חברה פעילה בויצ״ו והתיידדה עם הנרייטה סאלד בפעילות המשותפת. כסופרת ואשת ציבור הייתה חברה באגודת הסופרים העבריים, שכללה בעיקר גברים.


התיעוד של נפ״ש שהִנו המדויק, המעמיק, הרחב ביותר, והמסתמך על מקורות, הוא של נורית גוברין בספרה ״דבש מסלע מחקרים בספרות ארץ־ישראל״ (משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1989).


גוברין התייחסה לקורותיה של נפ״ש, לעבודתה הספרותית, להתנדבותה למען הציבור במושבה ראשון לציון, לעשייתה למען הלאום, וכן לעניינים האישיים ביותר הקשורים לסופרת.


לפי גוברין כתב הסופר משה סמילנסקי, שהכיר את נפ״ש שנים רבות, שהסופרת הייתה אישה פצועה שעברה טרגדיה אנושית גדולה. וחוקרים אחרים שהתייחסו לכתביה, מצאו בהם עדות להסתכלות קשה על החיים. לדעת חוקרי הספרות תיאורי הסבל בחיי הגיבורים שבסיפוריה מעידים על מצבה הנפשי של הכותבת.


בעקבות דברים אלה בחרה גוברין לכתוב בקורות נפ״ש פרק שקראה לו: ״החידה״.


גוברין מתייחסת לפער בין הצלחת נחמה פוחצ׳בסקי בחייה לבין הקדרות ותיאורי הגיבורים והעלילה בסיפורים שכתבה:


״באי־התאמה זו יש מן החידה. אמנם, אין שום הכרח שתהיה התאמה בין הביוגרפיה ליצירה, ויכול להיות אדם מאושר הכותב יצירות רוויות עצב וייאוש ולהפך, שכן, העובדות הביוגרפיות ‘הרשמיות׳ והגלויות הן מסגרת חיצונית בלבד, והיצירה הספרותית אינה משקפת את חיי היוצר כפשוטם. אולם התמיהה קיימת בכל זאת במקרה זה, בשל אופיים וטיבם של סיפוריה. לכולם יש אחיזה איתנה במציאות כפי שהייתה, והם מבוססים על מעשים שהיו, מאורעות שקרו, אנשים ונשים שחיו בסביבתה הקרובה של המספרת. לכן, הניגוד אינו בין הקורות את הגיבורים בסיפור לבין קורותיהם במציאות, אלא באווירה הקודרת, הנוצרת כתוצאה מזווית־הראיה שממנה מסופרים סיפורים אלה. עמדה זו של ייאוש קדרות ועצב, היא המנוגדת לקורות חייה של המספרת, שהם, לפי העובדות החיצוניות, ‘סיפור של הצלחה׳.״


פשר החידה:
לפי הבחנתי, בניגוד לסופרת בת תקופתה דבורה בארון, שהייתה ספונה בביתה, ומטופלת על ידי בת שמסרה חייה לאימה, היו חיי נחמה פוחצ׳בסקי פעילים ושונים לחלוטין. נפ״ש מוּכּרת כמי שפעלה למען בן זוגה, משפחתה, קהילתה במושבה, ולמען הלאום העברי. היא הייתה אישה חרוצה וטרודה שסדר יומה היה גדוש ומתיש. פעילותה הייתה כה רבה שעדיף לסכם, כפי שנוהגים, שהייתה סופרת, פובליציסטית, איכרה ואם. אף על פי שפרסמה מגיל צעיר רשימות, מאמרים וסיפורים בכתבי עת רבים, היא הספיקה לראות בחייה הופעת שני קובצי סיפורים בלבד. הרומן שכתבה פורסם 75 שנה לאחר לכתה. כדי להבין את קורות חייה נכון יהיה להתייחס לנעוריה, לתקופת עלייתה לארץ ישראל, וכן למאורעות ולתאריכים החשובים ביותר בחייה.


כשהייתה נחמה בת 9 שנים עקרה המשפחה לעיר צאריצין (ששמה השתנה לימים לסטלינגרד, וכיום מוּכּרת כווֹלגוגרד). היא למדה בגימנסיה, בהצטיינות, לימודים כלליים. כנערה הייתה מושא לאהבתו וחיזורו של אציל רוסי צעיר. היה לה סיפור אהבה שהופסק על ידי הוריה שהיו שומרי מצווֹת וחסידים ועברו אִתה לעיר אחרת. הם יצרו עבורה ועבור אחיה יעקב מערכת לחינוך ולימוד בבית. הקנו להם ידע ושליטה בעיקרי המסורת היהודית ובשפה העברית. הדבר השפיע על פעילותה בתנועת ‘חיבת ציון׳, ועל עלייתה והשתקעותה בארץ ישראל.


סיפור אהבתה הנכזבת היה חסוי. אני מצטטת את גוברין, שמתייחסת לאותו סיפור, שקיבלה מבת משפחת נפ״ש. מיכל עצמו כתב בקורותיו שחיפשו עבורה דרך לעלות לציון כ״בת עירי שנשבתה בין הגויים״. פרקים שלמים העוסקים בקשר הרומנטי של נחמה ומיכל, בנישואיהם, בימים הראשונים של הגעתם למולדת, ובחייהם המשותפים ניתן למצוא בספר קורותיו של מיכל ״מהתם להכא סיפור חיים של עובד אחד״ (יד בן צבי, 2013).


נחמה חיפשה דרך לעלות לארץ ישראל, ומשפחתה רצתה לנתק אותה מאותו סיפור אהבה עלום. הדבר הביא לנישואיה למיכל פוחצ׳בסקי ולחייה שהוקדשו לזולת. הקדשה שבעטייה, ולפי עדות הסופרת עצמה, לא היה לה פנאי לכתיבתה.


בגיל 16 החלה לפרסם מכתבים ומאמרים בעיתון ״המליץ״. היא התכתבה עם יל״ג כנערה, התכתבות שהחלה בשנת 1885. כבר באותה עת ידעה, והיה ברור, שהיא עתידה להיות סופרת עברייה. רצונה העז לכתוב ולפרסם מובא ברומן ״במדרון״ וידוע היה לכל בני משפחתה ומוקיריה. מסתבר שכאַב לבה כשראתה את מצב הנשים הקשה בארץ ישראל, מצב התימנים, וקשיי בני משפחתה וקהילתה. לכן נרתמה לעשות את שהבינה כחובתה הראשונה. בצוואתה הספרותית הקצרצרה כתבה:


״הכתבתי? לא! פנאי לא היה — העבודה הקשה בלעה את הסופרת, ומה שנדפס — אינני יודעת כיצד ומתי יצא מתחת עטי. אם לאחר שאני אשכון בדירת הנצח יימצא במישהו רצון לאסוף לתוך קובץ את מה שימצאו בעלים הללו ובעוד אי אלו מקומות בדפוס או בכתב יד, אבקש למסור את העבודה לידיים נאמנות, שתרצינה לטפל בעבודות שאינן גמורות. נ.פ.״


את צוואתה של סבתי הגדולה מצאתי בשולחן הכתיבה של בנה עשהאל, סבי, בימי השבעה שלו. סבא לקח אותי לביתו שהיה לי לבית. מעת שמצאתי את צוואתה אני יודעת שמחובתי לקיים את משאלתה.


על אודות הקשר של הסופרת למיכל פוחצ׳בסקי, תקופת חייהם הראשונה במושבה, אֹבדן ילדיהם, קשייה, והשנה שבה לקחה את בנה עשהאל לרוסיה, למדתי מכתביו המכונסים בספר ״מהתם להכא״ כמו גם ממכתביה, המובאים כאן בספר, ואחרים השמורים בארכיון הציוני.


לפי כתבי סבא רבא מיכל, יחסי האיכרים עם הפקידות של הברון היו קשים. הוא היה גנן ומדריך חקלאי בטרם היותו לאיכר. פקידי הברון הקשו עליו ועל העובדים והאיכרים. לכן תנאי הקליטה של נחמה לא היו פשוטים. היא לא קיבלה את העבודה ששאפה לה, להיות מורה, בגלל ההעדפות של פקיד הברון האחראי. גם הדיור שקיבל הזוג הצעיר היה צנוע ביותר בלשון המעטה. בימים הראשונים לבואם של בני הזוג לישראל, אחרי נישואיהם ברוסיה, לא היה להם מקום להשתכן בו. חברים נתנו להם מקום לינה ללילה אחד והם עברו מחדר לחדר. כך התנהלו זמן קצר, גם כשקיבלו מקום דיור בבית הפקידות, מעל אורוות הברון, היה זה חדר אחד שנחמה חילקה למחיצות באמצעות וילונות, כיסתה את קרקעיתו במחצלות, ולמדה להיות עקרת בית כמתבקש ממנה. לפי הכתוב בקורותיו של סבא רבא מיכל הם סבלו מקדחת. הוא לקח כינין והרופא לא הרשה לתת תרופה זאת לרעייתו הצעירה. הגיעו למצב שאמרו נואש לחייה וכפי שהוא כותב ״מן השמים ריחמו עלינו והיא נותרה בחיים״. אולם שני הבנים הראשונים של בני הזוג נפטרו כתינוקות, ורק הבן השלישי, עשהאל, נותר בחיים, ולאחריו נולדה אפרת. שניהם זכו לאריכות ימים. בנם הבכור של נחמה ומיכל פוחצ׳בסקי, עמינדב, נולד ביום י״ב באב תר״נ 29.07.1890 ונפטר בכ״ו בניסן תרנ״א 04.05.1891. הוא לא שרד שנה. בנם השני אביחיל נולד באדר תרנ״ב 03.1892 ונפטר בסיון תרנ״ד חודשים יוני־יולי 1894, היה כבן שנתיים בפטירתו. בנם השלישי עשהאל נולד בכ׳ בחשון תרנ״ד 30.10.1893. בתם אפרת נולדה ביום ב׳ בחשון תרנ״ט 18.10.1898.


לא נוכל לדעת את הסיבות לנסיעתה של נפ״ש לרוסיה, אבל ברור שהייתה יותר מסיבה אחת.


עשהאל נולד בשנת 1893 והיא נסעה אִתו בשנת 1896, כלומר בהיותו כבן 3, ונעדרה מארץ ישראל במשך שנה. מתקופה זו נותרו המכתבים ששלח לה מיכל. מכתבים מרובים, אוהבים, מפורטים, והמפצירים בה לשוב.


אחת הסיבות לנסיעתה, שמדברים בה במשפחה, היא קנאותו של מיכל לרעייתו. ניתן ללמוד עליה מסיפור זה: אחד מקרובי המשפחה הרחוקים, פדובה, בא לביקור וחלה. נחמה השכיבה אותו במיטה וטיפלה בו. מיכל, שראה את הדבר, גירש אותו מביתו. נחמה כעסה מאוד, עזבה את הבית עם בנה עשהאל לרחובות ואחר כך נסעה לרוסיה.


סיבה נוספת נעוצה באֹבדן שני ילדיה הראשונים, דבר שחיזק את רצונה לשמור על חייו של הבן השלישי עשהאל, ולכן נסעה.


מניסיונה ללמוד ברוסיה מקצוע, בשנת שהותה שם, ניתן להבין את תסכולה כאישה צעירה.


גם כפעילת ציבור וכסופרת לא רוותה נחמה נחת. אף על פי שפעלה למען עבודה עברית וקירבה את החלוצים בני העלייה השנייה, נחשבה כאיכרה. אולם בניגוד לנשים אחרות במושבתה, שהעדיפו נגינה בפסנתר ובגדים יפים, היא חייתה כאיכרה בכל משמעות המושג. נחמה נרתמה לעבודה. היו להם בעלי חיים, היו גידולים, והיא לא ויתרה על גינת הפרחים. מסתבר שעבדה במשק החלב, התמודדה עם קשיים כספיים וחיי היומיום שלה היו קשים. לעומתה הצטופפו הכותבים בתל אביב. הם היו שייכים לאיגודי הפועלים ולעיתונות הקשורה לאיגודים אלו. לכן כסופרת איכרה לא זכתה להתייחסות שהגיעה לה, הן כאשת ציבור והן ככותבת.


לעתים מעז יוצא מתוק ומסתבר שכאשר הופיע הרומן ״במדרון״ שהיה גנוז 75 שנה, היה רצון אדיר לקבל כתבים של כותבת עברייה ראשונית, שממנה ניתן לקבל ראייה נכונה של קשיי המתיישבים הראשונים בארץ ישראל. הרומן התקבל באהדה והערכה ספרותית של החוקרים והקוראים, וביקורות רבות וחשובות על אודות נפ״ש פורסמו בעיתונות ובכתבי העת.


ניתן לומר שנחמה פוחצ׳בסקי הפכה לסופרת מוּכּרת ואהובה לאחר פטירתה, תוך הערכה מלאה לפעילותה הציבורית הרחבה.


הנה פתרון החידה שהציגה גוברין: חיי הסופרת היו קשים. הסיפורים משקפים את חייה היות שחוותה את אשר חוו המתיישבים בעלייה הראשונה. הביטוי ‘סיפור הצלחה׳ אינו מדויק לגבי הסופרת נחמה פוחצ׳בסקי. גם מהמעקב אחרי החוקרות החשובות שלה נורית גוברין ויפה ברלוביץ׳ ניתן להבין בכמה קשיים נתקלה הן בעבודה הציבורית והן בעבודה הספרותית. ספריה לא נחטפו, לא היו די ביקורות והן לא היו אוהדות די הצורך. מעמדה כסופרת לא תאם את שפרסמה. רק עתה ניתן להבין את הערך הלשוני, הספרותי והתיעודי בכתביה שנכתבו לפני יותר ממאה שנה. הייחודיות בכתיבתה הספרותית היא לא רק שפתה הצומחת היישר מהסיפור התנ״כי, אלא תיאוריה הלקוחים מחיי האישה ומהוויי המתיישבים גיבורי המפעל הציוני.


נחמה פוחצ׳בסקי, ששאפה להיות וראתה עצמה כסופרת כבר מגיל צעיר, התמסרה לחיבת ציון, ובשל אישיותה ותנאי חייה הקדישה מכוחותיה וזמנה לצרכים שנראו לה הכרחיים בסביבתה הקרובה. היא נאלצה לוותר על הדבר שלהבנתי היה חשוב לה מכול - הכתיבה.


בסיפורה המובא באסוּפּה זו ״לא מצא כלום״ עסוק הגיבור צבי אלוני בכתיבתו, שהיא משאת חייו. אביו והחיים הסובבים לא מאפשרים לו התמסרות מלאה ואני מצטטת כאן את תסכולו: ״בחפשו בין ניירותיו מזדמן לו ציור, שהוא קיבל חזרה מן המערכת. כמה חשכו אז עיניו כשראה את הגיליונות מוחזרים לידו! הוא לא הבין בשום אופן, מדוע נעשה לו כזאת? הרי בציור הוכנס כל צער לבבו, כל מה שכאב לו הובע שם. מהי כתיבה אם כן, מהי ספרות, אם לא גילויי נפש, הנמסרים בקווים אמנותיים? אולי הוא יותר מדי מתעמק לתוך נפשו, מגרה את פצעיו ושורט את לבו? אולי אינו יודע מידה וצריך עוד להתחנך!״


״הוא עובר משורה לשורה מוסיף קווים ושרטוטים, מוחק ומתקן, גורע ומוסיף. רוב הדברים כתובים על פי מה שראה והתרשם בלב, אבל לעתים נוטה מזה הצדה וכותב מה שנובע ממעמקי נפשו; אז עומדת לפניו השאלה - אם נכון התיאור ואם הקווים שבו אמתיים הם? תשובה מוחלטת אינו מוצא, אבל אמונתו ברוח האמת של צייר אומרת לו, שזהו צביונם של הדברים אשר נולדו במוחו - המכחול של צייר יוביל אותו בדרך נאמנה ולא ישגה!״


״והוא כותב וכותב, אף על פי שאינו בטוח אם יצירתו תצא לאור. מוותר הוא גם על זה - אם לא בחייו, ידפיסו את זה במותו! נחוץ רק שהעבודה תקבל צורה כזו, שגם ידיים זרות תוכלנה לטפל בכתב יד לאחר מות המחבר. פעם רצה דווקא בחייו לראות הכול מודפס, עכשיו אחת היא לו! רק סדר הוא רוצה להכניס, שלא תימצא אצלו העזובה הרבה אחרי כן, כשלא יהיה כבר בחיים. את כל השיבולים הבודדות הוא צריך להכניס לגת, אבל מי יודע אם יספיק לו חורפו, חורף חייו האפלים?״


הואיל ויש בידינו מכתבים של הסופרת למוציאים לאור, ואנו יודעים על כתבי יד שלה שנשלחו לפרסום ואבדו, ברור שבסיפור זה, כמו בסיפורים אחרים וברומן ״במדרון״, מביאה נפ״ש את הגיגיה, מצוקותיה ומצב היישוב בארץ ישראל באותה עת.