פרולוג
אדריאן
תקופה ארוכה לא ירדתי לבור. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה. הבידור שמספקים הגֵרֵרוס, האסירים הכלואים שנהפכו בעל כורחם ללוחמי זירה, אינו מספיק כדי למשוך אותי מעיסוקיי האין־סופיים כמלך ספרד. ערמת הבעיות שאיתן אני מתמודד מאז מותו של אבי לפני שנתיים לא מפסיקות להצטבר, ונדמה שמגילות הקלף על שולחן העבודה שלי עולות על גדותיהן.
ובכל זאת הנה אני כאן, נכנס אל הבור, מלווה בשיירת שומרי העילית שלי שבחרתי בקפידה אחד אחד. האדמה הבוצית בכניסה מכתימה את השטיח האדום שנפרש לכבודי והעבדים רוכנים אפיים ומקרצפים במרץ. אורחי הכבוד, המהמרים ופשוטי העם שבאו לצפות בקרבות, כולם נופלים על ברכיהם כשאני עובר, עיניהם פעורות ונשימותיהם עצורות מכובד האימה. אימה מפניי.
גלימתי מתנופפת מאחוריי ואשתי קטלינה משתדלת לעמוד בקצב פסיעותיי המהיר. אני מקווה שהקרב המדובר שווה את הגעתי, אחרת אחי הצעיר סנטיאגו ישלם על טרחת השווא. קשה לי להאמין שאתרגש מהקרב, כבר שנים אני לא מצליח למצוא ריגוש בדבר, אבל הקרב שיתחולל הערב הצליח להכניס את העיר כולה לסחרור ולגרום לריבים בין בתי אצולה, וזה בהחלט מעורר את סקרנותי.
אני מתיישב על כס המלכות המוזהב שהובא במיוחד עבורי, מקומי מופרד לחלוטין ממקום מושבם של האצילים והאבירים, ודאי מפשוטי העם המצטופפים בחלק הדרומי. קטלינה מתיישבת אחריי על הכיסא המיועד לה, על פניה מבע של חלחלה מוחלטת. היא תמיד שנאה להתערבב עם פשוטי העם, ויותר מכל שנאה את הזירה ואת הקרבות ה'ברבריים'.
כל הנוכחים שוב נעמדים, כמה מהם מעיזים לשלוח לעברי מבטים מפוחדים.
״על מי תמליץ לי להמר הערב, פרנקו?״ אני שואל את ראש משמר העילית שלי, גבר שתום עין וקצוץ שיער בעל צלקת אכזרית לאורך לחיו עד לסנטר.
הוא מחייך למשמע השאלה. ״תבחר באישה, מלכי. לא תתחרט על כך, אני מבטיח לך.״
״אישה?״ אני שואל מייד וקצות עצביי הרדומים מתעוררים לחיים.
״לא סתם אישה, מלכי. הגֵרֵרָה הטובה ביותר שראיתי בשנים האחרונות.״
שפתיה של קטלינה נמתחות בחוסר שביעות רצון, אבל אני לא מייחס לכך חשיבות. הנישואים בינינו מעולם לא היו מלבבים או מלאי אהבה. היא העונש שקיבלתי לכבוד הכתרתי, ואני העונש שלה.
״מול מי האישה הזאת תילחם?״
פרנקו מושך את ידיו מאחורי גבו ומזדקף. ״ויקטור המרטש. בטח שמעת עליו.״
שמעתי גם שמעתי. אציל ממשפחת חוּאָבֵּס ונידון למוות על רצח משפחתו, כולל ילדיו.
״הוא יכתוש אותה," אני קובע עובדה וידי מתהדקת על משענת הזהב.
פרנקו נד בראשו לשלילה.
״הוד מלכותך, המלך אדריאן, והוד רוממותה, המלכה קטלינה.״ גבר שחור שיער משתחווה אפיים מולנו ובידו טבלת ההימורים.
״קום ותרשום.״ הוא ממהר להזדקף ומצמיד את הנוצה אל הקלף, עיניו רחבות מסקרנות ופחד.
״סיבוב אחד, אחת עשרה דקירות בבטן ובראש. הנדקרת תמות מפצעיה וויקטור יוכרז כמנצח.״ קולי מהדהד וכולם מקשיבים. ״מצטער, פרנקו. הייתי במשפט של ויקטור, הבחור גבוה כמו נפיל ורחב כמו שלושה גברים. אישה, ולא משנה כמה היא טובה, לא יכולה לנצח מפלצת כזו. תזמנו את המתחרים, אני רוצה לראות אותם לפני שתסיימו לרשום את ההימורים.״
״כן, הוד מלכותך, מלך שלוש הממלכות המאוחדות, אדריאן קורטס.״
אני מנופף בידי בביטול ומביט בלי הרבה עניין בזירה השקועה בתוך הבור הענק.
כשפרנקו מזמן את הלוחמים לזירה עיניי מתקבעות עליה מייד. לוחמת עם שיער מלוכלך המסתיר מעט את פניה, ועיניה הבהירות בוערות בהתרסה. אפילו דרך הזוהמה והדם אי אפשר להתעלם מיופייה, אבל עוצמת המבט שלה היא שתופסת אותי, מבט של שנאה צרופה המופנה היישר אליי.
היא לא נרתעת מקשר עין איתי כמו רוב האנשים סביבי, ואני יכול לספור בדיוק שני אנשים שיש להם מספיק תעוזה לעמוד מולי. סנטיאגו אחי, ודניאל שהוא החשמן והאינקוויזיטור הראשי והיועץ הנאמן ביותר שלי. ועכשיו גם היא. היא לא זזה, רק מתבוננת בי בעיניים החודרות האלה. יש בהן כאב וזעם שאי אפשר להתעלם מהם.
שומרי הסף בזירה מובילים אותה אליי והיא לא מנתקת ממני את המבט כל הדרך. גם אני לא.
"שמך?" אני שואל כשהיא נעצרת מולי. המהומה סביבנו דועכת כשהסקרנים מנסים לשמוע את חילופי הדברים בינינו. היא שותקת, הלסת שלה קבועה בקו עיקש. אני יכול לראות את המתח בגופה, את הנכונות להילחם או לברוח. אבל היא לא עושה אף אחד מהשניים. היא פשוט עומדת זקופה בנחישות בלתי מעורערת. "דברי," אני מצווה, הטון שלי מתקשח. "מה שמך?" היא מסתובבת לאחור, מפנה לי את גבה. אני מתרומם מכיסאי. "נתתי לך פקודה, שפחה."
נדמה שכולם מפסיקים לנשום ולרגע קל אני חושב שהיא לא תענה. אבל אז היא נושמת נשימה עמוקה, מסתובבת ונועצת בי את עיניה. "אתה יכול לקרוא לי כמו כולם, לַה סיארה, המסור," היא אומרת. קולה חזק, אך צרוד מעט, צרידות שאני מזהה כתשישות. היא מחייכת חיוך לועג, כזה שלא מסתיר מעיניה היפות את הבהוב הכעס.
״לא ביקשתי כינוי זול שבו כולם משתמשים כדי לקרוא לך. שאלתי לשמך האמיתי, ילדונת.״
"ילדונת? אני נראית לך כמו ילדה?" היא שואלת בהתרסה ושומר הסף בזירה מצליף בה בכוח.
״תעני בכבוד למלך שלך!״ הוא שואג.
אני מרים את ידי. ״אין צורך בהצלפות.״
היא מתכווצת ואז מזדקפת ועיניה מלאות באש. "אף פעם לא הפריעו לי הצלפות, לא מהאנשים שלך, מלכי," היא מוסיפה את המילה האחרונה בבוז ובסלידה.
״תצליף בה עד שהיא תאמר את שמה,״ אני פוקד בקור. היא מחייכת והמכה נוחתת עליה. במכה החמישית היא קורסת על ברכיה, אבל לא פותחת את הפה. "מה שמך?" אני שואל שוב.
"לה סיארה."
אני מקיש באצבעותיי על משענת הכיסא ונשען לאחור.
״בסדר גמור, לה סיארה. בהצלחה בקרב.״
"אחרי ההצלפות האלה, אני אצטרך את זה," היא ממלמלת לעצמה, חושבת שלא אשמע.
ויקטור המרטש, שעומד כל העת בצללים בעבר השני של הזירה, מתקרב אל אמצע הבור ואור השמש נוגע בגופו וחושף את הר האדם שזכרתי. הוא מחייך וקד לי, שיניו מרקיבות ומבטו נטול נשמה.
״אפשר להתחיל בקרב,״ אני מודיע, אך חש מתח שזורם לאורכי ולרוחבי. אני לא רואה איך הילדונת המלוכלכת והחצופה תצליח לגבור על הענק הזה, ובכל מקרה הקרב חייב להתחיל. אני כמעט מצטער שאיאלץ לצפות בה נרצחת. משהו בה גורם לי לרצות עוד ממנה, לגלות את האמת מאחורי עיניה השונאות והכאובות. קרלוס מנהל הזירה שואג קריאת פתיחה ומייד כולם מזדקפים אל עבר הבור בציפייה.
1
סיארה
עברו שנים רבות מאז ראיתי את אדריאן. אז הוא לא היה מלך, הוא היה רק נסיך ויורש העצר. עם כל השנאה שאני רוחשת לו אהיה שקרנית אם לא אודה בכך שהוא הפך לגבר עוצמתי ועוצר נשימה. לעזאזל, סיארה, ריכוז. את מתחילה קרב על חייך. הבור הפך להיות הבית השני שלי. הוא שטח מבעית עבור הנערה התמימה שהייתי, אבל היום אני לא נרתעת מכאוס, מדם ומקהל שואג. אני עומדת במרכזו, הסכין המעוקלת שהשחזתי אתמול בלילה קלה בידי, וזיעה מתערבבת עם הלכלוך שעל פניי.
הכאב מההצלפות שהצליפו בי קודם לכן שוכך עם פרץ העוררות ששוטף את גופי משאגות הקהל. האוויר סמיך מצחנת מוות, הגבר שמולי מתנשא מעליי ונראה כמו הר אדם, פניו מתעוותות כשהוא נוהם נהמה מכוערת. שיניו הצהובות והנרקבות נוצצות באור העמום ועיניו הכהות מרושעות ומאיימות.
הוא לוחם שכל מטרתו היא להרוג, הוא נע ביעילות אכזרית שמעבירה צמרמורת במורד עמוד השדרה של רוב האנשים סביבנו, ומורגשת לרגע קצר מאוד גם בגבי. נלחמתי נגד הרבה גברים, הוא לא יהיה שונה. רוב הגברים חושבים מתוך יהירות או מהזין שלהם. את שני המקרים אני יודעת לנצל כדי להשמיד את זה שמולי.
המגודל מסתער עליי, הגרזן הכבד שלו מתנדנד בתנועת קשת קטלנית. אני מתחמקת הצידה, מרגישה את הדף האוויר כשהלהב מחטיא אותי בקושי. השרירים שלי צועקים במחאה מההצלפות, אבל אני מכריחה את עצמי לנוע במהירות.
"זה כל מה שיש לך?" אני קוראת בזלזול.
הוא נוהם ושוב מזנק, והפעם, כשהוא מוריד את הגרזן לכיוון שלי אני לא רק זזה אלא גם קופצת, משתמשת בגרזן שלו כמדרגה ומזנקת על צווארו, כורכת את רגליי סביבו וחונקת אותו. הוא מנסה להרים את ידיו, אבל אני אפילו לא נותנת לו הזדמנות אלא מחדירה את להב הסכין שלי בצווארו.
הוא מתמוטט על ברכיו, דם נשפך מפצעו ואני שולפת את הסכין מהצוואר שלו. אני מנגבת את הסכין בבגדיו ורק אז רעשי הרקע סביבי מגיעים אליי. צרחות הנאה וקולות עידוד. האנשים האלה הם חבורה של חולי נפש שנהנים ממוות וכנראה ייהנו גם מהמוות שלי כשיגיע היום.
ברגע שהקרב מסתיים, ועימו הריכוז שלי בו, אני חוזרת ופוגשת במבטו של המלך. עיניו פעורות מעט, ניכר שהוא לא ציפה למהלך שהוא ראה, אך ההלם נשטף כלא היה ואת מקומו מחליף חום בוער כמו מדורה מתפרצת. הוא מחייך וחיוכו נוצץ בעיניו. כעת אני מצליחה לראות את צבען ולא מאמינה למראה עיניי. עין אחת שלו כחולה כהה והשנייה חצי כחולה וחצי חומה. לא ראיתי עיניים כאלה בימי חיי ולרגע אני מהופנטת ושוכחת שאני מביטה בגבר שאני שונאת יותר מכול. שערו החום אסוף בפקעת מרושלת וזיפיו המחוספסים מקנים לו מראה גברי פראי על אף פניו האצילות שנדמה שנלקחו מדיוקני אלים ממיתולוגיות עתיקות. הוא נעמד על רגליו ומוחא כפיים, והקהל יוצא מגדרו, שואג, קופץ ומשתולל. הם קוראים בשמי בקצב אחיד, מעודדים על ידי המלך בכבודו ובעצמו, וכעת אני זו שבהלם.
״לה סיארה,״ הוא קורא והקהל משתתק בבת אחת, צמא לכל מילה שעתידה לצאת מפיו. ״את הורסת את שמי הטוב.״ הקהל פורץ בצחוק נלהב. ״הימרתי נגדך והפסדתי. בגין איזו עברה נכלאת בבור?״
אני שותקת לכמה רגעים, אבל אז ההוא שהצליף בי מתקרב צעד אחד קדימה וזה בלבד מעודד אותי לדבר. "נכלאתי על לא עוול בכפי, כמו רוב האנשים שנמצאים כאן." אני יודעת שבכל מילת התרסה שלי אני מסכנת את חיי, אבל החיים שלי בסיכון תמידי ממילא.
המלך כאילו שוקל את דבריי, ואין לי ספק שהוא שומע את הביקורת שלי כלפיו וכלפי שלטון הדמים שלו, ובכל זאת הוא נותר רגוע ונינוח לגמרי, כאילו העלבון לא נוגע בו.
״אני לא רואה איך התשובה שלך עונה על השאלה ששאלתי.״
"אין לי תשובה אחרת לתת לך מלבד האמת הפשוטה הזאת. אלא אם כן מלכי רוצה שאשקר ואז אוכל לתת לו עוד אלפי תשובות שיספקו אותו," אני מרגיזה אותו ולא יודעת כמה זה חכם, אבל משהו בנוכחות שלו מרתיח את הדם שלי, מלבד הסיבה הנוספת שיש לי לכעוס על הקיום שלו.
״קרלוס, מדוע החוצפנית הקטנה נכלאה בבור?״ הוא שואל כעת כאילו אני לא קיימת ומביט במנהל הקרבות.
״מלכי,״ הוא מכחכח בגרונו וזע באי־נוחות, ״העלמה פגעה בשיירה שהובילה סחורות העירה. תגבורת נשלחה למקום, היא נלכדה והביאו אותה לכאן.״
"וכמה זמן היא נמצאת כאן?" הוא ממשיך להתעלם מקיומי.
"היא נמצאת בתאי הכלא שישה חודשים, אבל לוחמת כחלק מהגררוס חודש וחצי," הוא משיב בדיוק מוחלט.
״חודש וחצי וכבר מפגינה ביצועים כאלה? איפה למדת להילחם ככה, סיארה?״ הוא אומר את שמי האמיתי בלי להתכוון לכך וליבי מחסיר פעימה בניגוד לרצוני.
"אבא שלי היה לוחם בצבא של אביך," אני מופתעת מהאמת שיוצאת מפי.
״ומי זה אבא שלך? ותחשבי היטב לפני שאת עונה תשובה מתחכמת שתגרום לי להעניש אותך.״
"אתה לא מכיר אותו, הוא מת הרבה לפני שהומלכת."
הוא מחייך, על סף צחוק, ואין לי מושג מה בתשובה שלי מצחיק אותו. זה רק מרגיז אותי יותר.
״ובכל זאת, תנסי אותי. מה יכול להיות? מי זה אבא שלך, לה סיארה?״ הוא מרצין ואני יודעת שהוא לא מתכוון לשחק איתי משחקים עכשיו.
"טולדו, רוברטו טולדו," אני משקרת במהירות.
המלך מכווץ את גבותיו, כאילו השם לא מצלצל מוכר, ולא פלא.
״מעניין.״ יש לי הרגשה שהוא לא באמת מניח לזה, אבל הוא פוסע מהכיסא שלו והמלכה מתרוממת בעקבותיו. מבטה סורק אותי בשילוב של סלידה ובוז טהור.
״קרלוס, אבקר את האסירה בתאה הערב. תכינו אותה למעני.״ בזאת ובלי שום גינונים הוא מסתובב והולך.
אילו היה נשאר שנייה אחת נוספת, הייתי מבהירה לו שאין לו שום סיכוי להתקרב אליי, אז ההכנה שלי למענו מיותרת. בסדר, הוא יבין את זה די מהר, כשיבוא לתא שלי.
התא שלי מואר במעומעם מהלפיד הבוער הצמוד לקיר, קירות האבן זרים וקרים, מים ניתזים על הרצפה והבד המחוספס משפשף את העור שלי ומכעיס אותי. אני יושבת על דרגש העץ שאני ישנה עליו מדי לילה, מפרקי ידיי קשורים בחבל כדי למנוע ממני להתנגד כמו שעשיתי בהתחלה, ושתי משרתות עובדות בחריצות ומקרצפות ממני את כל הלכלוך.
השרירים שלי כואבים ממתח הלחימה וגופי נושא סימנים של קרבות קודמים. שריטות, חבורות כהות ודם מיובש. המים הקפואים מעבירים צמרמורת בעורי וגורמים לשריריי הקפוצים להתכווץ אפילו יותר. המשרתות שוטפות את השיער הארוך שלי, מתירות את הקשרים בידיים עדינות, ואני נרתעת כשהן נוגעות בנקודות שבהן הקרקפת שלי כואבת. הסבון שהן משתמשות בו צורב כשהוא מנקה את הפצעים, אבל אני חורקת שיניים וסובלת את הכאב בדממה מוחלטת.
אחת המשרתות, אישה מבוגרת בעלת עיניים רעות, מדברת בקשיחות עם המשרתת הצעירה יותר תוך כדי עבודתה. "המלך יהיה כאן בקרוב. אנחנו חייבות למהר כדי להפוך את האסון הזה למישהי שראויה לנוכחותו."
המילים שלה מעליבות, אבל הן לא נוגעות בי כי זו רק עוד תזכורת למצבי הנוכחי. אסירה שנשלל ממנה כבוד וחופש. אני יכולה להרגיש את כובד הגורל שלי לוחץ עליי, את חוסר הידיעה מה יעשה המלך. למה הוא בכלל מגיע לתאים כשהוא מעולם לא עשה זאת קודם?
כשהן מסיימות לשטוף אותי הן נותנות לי ללבוש שמלה פשוטה, אך נקייה. אני כמעט צוחקת, לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לבשתי שמלה. רוב ימיי אני לובשת מכנסיים וטוניקה בעלת ברדס. הרבה יותר נוח ומעשי לאישה כמוני.
הן מתירות את החבל ממפרקי ידיי ואני משפשפת את העור שלי, אסירת תודה אפילו על ההקלה הקטנה הזאת. מוחי מתרוצץ במחשבות על מה שעתיד לבוא. הייתי עדה למעשיו חסרי הרחמים של המלך, האויב הגדול ביותר שלי, השובה שלי.
האישה המבוגרת הולכת צעד אחורה ובוחנת את עבודתן. "את נראית הרבה יותר טוב עכשיו בלי הטינופת שהייתה עלייך," היא אומרת בשמץ של גאווה.
הדלת נפתחת בצליל חריקה ושומר נכנס. "הוד מלכותה, המלכה קטלינה," הוא מודיע ועיניי פוגשות בעיניים קרות ומרושעות.
"גם אחרי ששטפו ממך את הטינופת את נראית כמו פגר של חמור." היא נחושה להעליב אותי, אבל אני פורצת בצחוק.
"פגר של חמור? באמת? זה הכי טוב שלך?" אני שואלת בזלזול.
קטלינה נוקשת באצבעותיה ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה השומר שהיה ליד הדלת מזנק אליי, מחזיק בגרוני ומטיח את גבי בקיר. אני משתנקת מהכאב החד, אבל מתעשתת במהירות ותופסת את זרועו כדי להקל את הלחץ.
היא מתקרבת אליי בצעדים איטיים, שערה הזהוב משתפל על החזה שלה בגלים מסודרים ומדויקים. "את צריכה לשמור על הפה שלך. לא תהיה לי הסבלנות שיש למלך כלפייך."
"את... מקנאת?" אני מצליחה לשאול בקול חנוק.
"קנאה שמורה לפשוטי עם עלובים, בדיוק כמוך. אם תשתמשי במילה קנאה שוב בנוכחותי, אני אגרום לך לקנא באלה ששוכבים מתים וקבורים באדמה, מתוקה. באתי לכאן כדי להבהיר לך דבר מה.״ שפתיה נמתחות בסלידה והיא מתקרבת אליי עד שכל מה שאני יכולה לראות זה את עיניה הירוקות והקרות כפלדה. ״בעלי עלול להתעניין בך כשהוא יגיע לבקר, אבל אני נשבעת לך בשם פיטר הקדוש, אם הוא רק ייגע בך, אני אגרום לך לשלם ולהצטער על היום שבו אבא שלך נישק את אימא שלך. הבנת אותי, טיפשה קטנה?״ היא שואלת מבין שיניה החשוקות.
"מה את רוצה שאעשה? שאסרב למלך שלי?" מובן שאני מתכוונת לסרב לו, אבל את זה היא לא צריכה לדעת.
״מה שאני לא רוצה זה שתתגרי בו, תפתי אותו או אפילו תסתכלי עליו. לא אכפת לי אם הוא רוצה אותך, את לא תשתפי פעולה, אחרת דמך בראשך.״ היא מתרחקת ממני בחדות כאילו עצם הקרבה אליי מגרדת בגופה.
"אם אני חייבת לבחור בין הסירוב למלך לבין הסירוב לך, אני בוחרת ב —"
אגרוף מתנגש בפניי ומשתיק אותי. זה הרגע שבו הלוחמת שבי מתעוררת ואני מגיבה בבעיטה חזקה, ממש מתחת למגן הבטן של השומר, בין רגליו. הוא מתקפל וצועק בכאב ואני משתחררת ממנו והולכת לכיוון קטלינה. היא מזנקת לאחור בבהלה.
"היא רוצה להרוג אותי. הצילו!" היא צועקת וריח הפחד שלה מסריח את התא שלי.
אני מתכופפת ומרימה את החרב של השומר, שעדיין מקופל על הרצפה, אבל כשאני מתרוממת אני מרגישה סכין על צווארי וקופאת במקומי.
"תניחי את החרב על הרצפה, חוצפנית קטנה," קולו העמוק של המלך נשמע באוזניי. חום גופו עוטף אותי מאחור ואני נאבקת בעצמי לא להיצמד לחום הזה. הוא רק יגרום לי לכוויות.
