ציפור
על עמוד חשמל
עצביה — ברזל
ימי המחיקה
את כל האותיות, שהרכיבו את כל המילים, שהתקינו את כל המשפטים, שהעמידו את כל הפסקאות, שהזינו את כל הסיפורים.
את כל החוקים, הבניינים, השורשים, הטיות הזמנינג.
את כל סימני הפיסוק, הערות השוליים, מראי המקום.
המקראים, המקראות. מילונים, שירונים, עיתונים, שלטי רחוב, פשקווילים. גרפיטי. כיתובי גיר על מדרכות.
תשבצים.
חתימות.
גלויות, הודעות, מכתבים, אימיילים, איגרות, ברכות, יומנים יקרים.
קודי מורס.
שליפים, פתקי הצעת חברות, רשימות.
מתכונים.
סלוגנים.
נאומים.
בכל שפה, בכל דיאלקט, תת־דיאלקט, סלנג. שפות הבי"ת עד תי"ו בכל האל"ף־בי"תים. כל האל"ף־בי"תים. שפות סימנים. כתבי ברייל.
שמות עצם, פעלים, תנועות. עיצורים מובלעים ומובעים. אהוים ובגדי כפת.
ניבים, מטבעות לשון, אנפורות, מטפורות, אונומטופיאות. משקלים.
מצלולים, חרוזים.
שירים ופזמונים.
שמות.
מחקו את כולם.
התחילו בשורות אלה.
מספרת כלום־יודעת
בפעם הראשונה שפגשתי את נועם טטרמן, הייתי מאוד יפה.
חזרתי מצרפת ועוד הייתי לבושה איזו רכות אירופית. אותה רכות, כפי שניסחה זאת חברתי הרקדנית, מרים, שמאפשרת לנשים להיות נשים.
"בארץ מותר לכן להיות ילדות או אימהות, אין אמצע."
למרים היתה גישה אומנותית ללבוש, מה שאפשר לה להיות מנותקת מכל שיקול של אופנה או מחויבות מעמדית. היינו מסתובבות ברחובות, היא עם בטן קטנה של היריון וחגורה המונית, ואני עם חוסר ביטחון בסיסי. מרים העצימה אותי.
כמה ימים אחרי שחזרתי, הרגשתי שהגיע זמני. הסתפרתי, קניתי חולצה ונכנסתי לאינטרנט. כתבתי: "יצירתית, חברותית ובלתי שגרתית, מחפשת חם, חכם ותם."
לנועם טטרמן לקח יומיים לענות לי. בשיחה הראשונה נדהמנו לגלות ששנינו מאותו החוג באוניברסיטה, רק שהוא שנה מעליי. כמה אנשים כבר עושים תואר שני במדעי ה?
היה לו קול אינטליגנטי ונעים, והוא לא שאל איך אני נראית.
קבענו להיפגש בעמק רפאים. התקשרתי לחברה, עינב, והודעתי לה שאני יוצאת עם בחור מהאינטרנט, כך שאם אני לא חוזרת בעוד שעתיים, שתתחיל לדאוג.
הקודם שיצאתי איתו מהאינטרנט אסף שבלולים חיים והקפיא אותם בפריזר.
אחרי שהם קפאו, הוא גירד את התוך מהקונכייה, וסחר בקונכיות תמורת ארבעה דולר החתיכה. הוא התפרנס מזה, וממידענות. "פת חרבה ושלווה בה," טען מול החשש שלי איך נקיים משפחה ככה, אם נתחתן.
הוא הציע לי נישואין מיד אחרי שהשתתף בחידון רדיו נושא פרסים. הוא היה במצב רוח טוב, כי אמרו את שמו ברדיו. אבל הוא אמר שהוא יציע לי באופן רשמי רק בעוד חודש, כי הוא צריך לנסוע לסקוטלנד לבקר את בתו. וגם, הוא אמר, אני רוצה לבקש ממך עוד משהו לפני זה. זה משהו שלך, בניגוד לאחרות, בטח לא תהיה בעיה איתו. אני רוצה שאת ואני נלך לאמבטיה, ותנקי טוב טוב את הפיפי, ואז תשתיני לי לתוך הפה.
בערב הפגישה עם נועם טטרמן, דקה לפני שראיתי אותו לראשונה, צועד על המדרכה ממול, פגשתי את הזוג תמיר. טמירה תמיר אמרה לי שלום, ואמרה לבעלה: "זוכר? זו ליבי, המורה להתעמלות."
אני מתפרנסת מהוראת פילאטיס, ויש לי סטודיו קטן בבית.
תמיר היתה אחת הלקוחות הראשונים שלי, עד שנכנסה לדיכאון קליני. היא היתה עשירה מאוד ונחשבת, כי בעלה היה ראש מחלקה בהדסה לפני שיצא לפנסייה.
לתמיר היו השיניים הכי לבנות שראיתי עד אז והיא התגאתה בהן. היא אמרה שעכשיו, כל מה שהיא רוצה זה גוף כמו שלי.
בתקופה שהכרתי את טמירה תמיר, הייתי עצובה. בדיוק עברתי לירושלים אחרי תשע שנים בתל אביב, שאותן ביליתי:
1. בצבא.
2. בחוג לקולנוע ולטלוויזיה.
3. בכל מיני עבודות סטודנטיאליות (בישלתי תמורת שיעורי בלט, ניקיתי מעבדת דפוס, הייתי לקוח מוסווה בבנקים ובסניפי דואר, ליקקתי יום שלם מעטפות, מלצרתי, תמללתי תוכניות רדיו, רקדתי בחתונות, כתבתי לאתר האינטרנט של ערוץ שמונה).
4. בשש דירות שונות.
5. בבריכה של האוניברסיטה.
6. בשיעורי בלט בסטודיו בי.
7. בכמה מערכות יחסים לא רציניות.
8. במערכת יחסים רצינית.
מערכת היחסים הרצינית הסתיימה כשברחתי מהחתונה שלנו, יומיים לפני שנשלחו ההזמנות. לא ידעתי שאני עומדת לברוח, עד ששמעתי את עצמי מודיעה לו.
שבוע אחרי ההודעה כבר הייתי באמסטרדם, באודישן לבית ספר לכוראוגרפיה.
לא התקבלתי כי בסולו שלי הייתי "נוכחת מדי".
כשקיבלתי את התשובה השלילית, חזרתי למלון והתקשרתי הביתה.
הוא אמר שאין לי זכות להתקשר אליו יותר.
*
החלטתי שאני עוברת לירושלים ומתחילה ללמוד באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.
זו גם היתה הזדמנות בשבילי לגור עם אבא. אבא גר בירושלים עם תמי, חברתו, וטלי, בתה. הבית היה גדול וחשבתי שיהיה שם מקום בשבילי.
כמה חודשים אחר כך עברתי לגור אצל חנה מלמד, שהיתה מטפלת הוליסטית. היא השכירה לי חדר בקליניקה שלה בבית הכרם, בכלום כסף.
טמירה תמיר היתה מסיעה אותי הביתה מהסטודיו שעבדתי בו. אז עוד לא היה לי סטודיו משלי.
אז עוד לא היה לי כלום. בקושי היה לי כסף לנסוע באוטובוסים. הייתי חוצה את ירושלים ברגל. תמיר לא ידעה שהגוף הטוב שלי הוא לא רק מהפילאטיס.
בנסיעות האלה דיברנו על תזונה נכונה, כי היו לי פצעים על הפנים. היא גם דיברה על הילדים שלה ועל שח.
כשטמירה ואני התקרבנו מספיק, היא אמרה שבעלה תמיד פחד שהיא תעזוב אותו, כי הוא היה זליג (המילה הירושלמית העתיקה לחנון) ולא יפה, והיא היתה "נורא חתיכה".
היא גם אמרה לי שאני לא צריכה לחפש בחור עם כסף, "את תמיד תסתדרי כי יש לך מקצוע טוב. את צריכה מישהו רך, אולי אפילו אומן."
היא ניסתה להכיר לי איזה חבר דוחה של הבן שלה. הבן שלה למד בפרינסטון, וקראו לו נועם. אותו היא בטח לא היתה מכירה למורה להתעמלות.
*
כשפגשתי את הזוג תמיר בעמק רפאים, ראיתי בזה סימן. חשבתי על זה שאני בדרך לפגוש עוד נועם, אינטלקטואל כזה. הבטחתי לעצמי שגם נועם ואני נלך יד ביד כשנהיה זקנים, כמו הזוג תמיר. הבטחתי לעצמי שאם נועם שלי יהיה חנון, אני אקבל אותו. גם אם אהיה נורא חתיכה.
ומיד אחר כך ראיתי את נועם טטרמן. לא היה לי ספק שזה הוא. חנון ירושלמי טיפוסי, חולצה משובצת מפלנל, משקפיים בני שלוש־עשרה, הילוך מרחף, כמעט נשי, שדוחף את האגן קדימה, הרגליים לא כל כך קשורות לגוף ואחת אל השנייה, והראש מתגלגל קצת מצד לצד, תוהה. ידעתי בדיוק איפה כואב לו מהליכה כזאת.
חשבתי לי שהעורף שלו ארוך מדי, וקו השערות שלו מסתיים מוקדם מדי, גבוה מהאוזניים. הוא הזכיר לי את הדמות של הסוטה הזקן שמנגן בסרטים האילמים ב"ליפסטיק און יור קולור" של דניס פוטר. האיש של השבלולים הכיר לי את הסדרה הזו.
באותו מבט, כשרק ראיתי את טטרמן, ידעתי שני דברים: אחד, שהוא דוחה אותי. שניים, שנהיה ביחד.
אמרתי בליבי: אלוהים היקר, אם זה מה ששלחת לי, אני לוקחת.
*
חמש הדקות הראשונות של הפגישה שלנו היו מלאות בעודף חיוכים מתרגשים מצד טטרמן, ובעודף ניסיון שלי להראות לו שאני חכמה, תרבותית ולא רק יפה. סיפרתי לו שהייתי בקונצרט של סלים עבוד אשכר בימק"א ביום שני, והוא סיפר לי שהוא מנגן. על החיוך שחתם את המשפט הזה כבר העזתי להסתכל. לנועם טטרמן היה גשר על השיניים.
הגוף שלי פיתח שעמום מיידי. שוטטנו בעמק רפאים הלוך ושוב, לא היה לי אכפת לאן נלך. עם כל הכבוד לאלוהים, הגשר על השיניים צר לי מאוד.
אבל אז טטרמן הפתיע. "תקשיבי, אני לא בטוח שמותר לי להיכנס לפאבים באזור הזה. ראש אגודת החנונים מפקח על המקומות האלה, כדי לוודא שאנחנו לא מסתובבים כאן בשעות מאוחרות. וחוץ מזה, התקנון אוסר עלינו להסתובב עם מגניבות."
תוך שעה החזקנו ידיים, תוך ארבעה חודשים עברנו לגור ביחד בדירה ברחוב שמעוני.
*
בסוף הפגישה הראשונה, כשחזרתי הביתה לדירה שלי (אז כבר גרתי לבד בדירה ברחוב מטודלה, ופתחתי את "ליבי בתנועה"), נתקעה לי התמונה של הפנים האדומות שלו כשדיבר — בלהט מוגזם — על איך "עלית" קנתה את "מקס ברנר", ואף אחד לא יודע. ואיך הוא שונא שוקולד פרה ואיך כל הגלובליזציה מחליאה אותו.
בטלפון הוא היה קר. הוא אמר שהוא חולה ואולי התייבש, כי רכב כל היום על אופניים. לכן הוא לא חושב שניפגש היום. אני, למרות ששנאתי אותי, ניסיתי לשכנע.
הוא איחר לפגישה הבאה. כשכבר הגיע, אמרתי לו שאני מאוד רגישה לאיחורים, אז בבקשה שלא יאחר יותר. הייתי מלאת חיוכים, אך עם זאת אסרטיבית. המלצרית ב"לינק" החמיאה לי על החולצה. טטרמן זרח. דיברנו על זה שפעם, כשהיינו צעירים, ריצינו את כולם, אבל איך עכשיו אנחנו כבר לא.
יומיים אחר כך יצאנו שוב. בדרך, באמצע הרחוב, הוא הראה לי כמה תנועות ריקוד שראה רגע לפני זה בטלוויזיה. הוא פתח את כפות הידיים, פיסוק רחב בין האצבעות, וקפץ.
משם הלכנו ל"אדום", והוא נישק אותי בהפתעה כשחזר מהשירותים. אחר כך הוא החזיק לי את הידיים ואמר שאנחנו נשמות תאומות.
אני שתקתי. לא ידעתי אם אני מתרגשת או לא.
הוא נבהל מהשתיקה שלי, אז הצגתי בפניו את ההיפותזה שלי, על כך שכל פתולוגיה נפשית כרוכה בשינוי בתפיסת הזמן. "קח למשל אנורקטיות," אמרתי. "הן לא מוכנות להיכנע לזמן, דרך זה שהן לא מרשות לגוף להשתנות."
בפגישה הבאה, באוטו, הוא סיפר לי על כמה הוא שונא את דוקטור עדי נוטס. נדרכתי. שכבתי עם נוטס בדיוק שנה קודם לכן.
קפצנו לפאב והוא הפחיד אותי שוב. הוא שאל: "את יותר סוערת או יותר רגועה?" ואני אמרתי, "לצערי סוערת." הוא אמר, "זה טוב, כי אני לא יכול להיות עם רגועה. יש לי בעבודה מישהי שחשבתי אם היא תתאים לי, אבל היא כזו מסודרת ומחייכת כל הזמן. לא הייתי מחזיק איתה מעמד דקה." אני אמרתי שאני דווקא מחפשת יציבות.
התחלנו להתמזמז על הספה המצ'וקמקת בחדר הקבלה של הסטודיו. לימים קראנו לה הבורדל. הופתעתי מגופו הלבן. הופתעתי מהמגע הרך שלו, המתמסר. פחדתי שאני לא מספיק עדינה איתו. פחדתי שהתנועות שלי גסות, שאני לא מרגישה מספיק. שאני לחוצה מדי, שאני מקולקלת מדי. הרצועה של החזייה נקרעה. אמרתי די. והוא אמר זה בסדר.
אמרתי שאני לומדת ממנו רוך. הוא אמר גם אני.
בפעם הבאה נכנסנו למיטה שלי כי לא היתה לי ספה בחדר, ורצינו לראות סרט בווידאו. הוא הביא את "צ'רלי והשוקולדה". אני כל הזמן ניסיתי לשמר את הפוזה של הילדה הירושלמית הטובה, העדינה, החכמה. ואז אמרתי לעצמי: רגע! את באמת כזו!
בסוף הסרט שוב התמזמזנו, ושוב אמרתי די. הוא אמר שאנחנו לא ממהרים לשום מקום. אני נרדמתי, מוגנת. כל היום למחרת הרחתי את החולצה שלו והתרגשתי נורא. אמרתי לאמא בטלפון שפגשתי את הנפש התאומה שלי ומעכשיו אני לא לבד. אמא אמרה די כבר, את כבר לא ילדה בת שש־עשרה. לא מוצאים נפש תאומה בשתי דקות.
היא נגעלה ממני.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
