פרק 1
טיילר
אני אוהב את המשפחה שלי.
אני אוהב את המשפחה שלי.
חזרתי על המשפט במוחי שוב ושוב. גופי היה נוקשה כי אינסטינקט ה'הילחם או ברח' דרך את שריריי.
היה נדמה כאילו עמדתי להיכנס לשדה קרב ולא אל ביתה של סבתי לכבוד יום ההולדת שלה. הרגשתי מותש ועצבני עוד לפני שכיביתי את מנוע הטנדר שלי.
בגיל שלושים וחמש היה אפשר לחשוב שלא אגיע למפגש משפחתי בתחושת מתח גבוהה כל כך, אבל אותו הסיפור חזר על עצמו שוב ושוב.
לרוב, אחרי השאלות הקלילות על חיי היום־יום שלי, נשמע צקצוק בלשון שהיה הסימן לכך שהחקירות לגבי השאלה האם אני יוצא עם מישהי התחילו. לאחר מכן הגיעו השאלות החטטניות על בעלה החדש של ארוסתי לשעבר, שהיה במקרה גם החבר הכי טוב שלי לשעבר. ניסיתי לענות בקצרה ולשנות נושא בכל פעם, עד שלא נותרה לי ברירה אלא פשוט לקום וללכת כשהניסיונות לא צלחו לי.
עברה עליי שנה ארוכה, וידעתי שבקרוב יעבור עליי יום ממש ארוך.
פתחתי את דלת הרשת בנשימה עמוקה, נכנסתי פנימה ומייד ראיתי את סבתא בזמן שהיא התיישבה על הספה. רגשות אשמה עלו בי כשחיוך נמרח באיטיות על פניה.
"יום הולדת שמח," חייכתי, התקרבתי אליה ונישקתי אותה בלחי.
"הנה החיוך שלך," היא צבטה לי את הלחי באצבעותיה הכחושות.
"מה? אני מחייך."
לא הצלחתי שלא לצחוק כשהיא הטתה את הראש וזקרה גבה.
"לא מספיק. בעיקר כשהחיוך שלך כזה יפה," היא חפנה את פניי.
"אחייך היום בשבילך. רק טיפה."
"טיילר, מותק, זכרת להביא לחם?"
"שלום גם לך, אימא," הסתובבתי ומשכתי את אימא שלי לחיבוק זריז לפני שהושטתי לה את שקיות הנייר שהחזקתי תחת זרועי.
היא נישקה את הלחי שלי במהירות וחזרה למטבח. עבדתי כאופה בכמה מסעדות ומאפיות עד שחסכתי מספיק כסף ופתחתי מאפייה משלי בשנה שעברה. העסק התפתח ממש טוב, ובשבוע לפני כן אפילו שכרתי כמה אנשי צוות. הבעיה הייתה שכשהעליתי את נושא המאפייה במפגשים המשפחתיים, אף אחד לא היה מעוניין לשמוע על כך.
"טיילר!" בן הדוד שלי, אלן, טפח לי על הגב. "עדיין קורע את התחת במאפייה?" הוא גיחך ולגם מבקבוק הבירה שלו.
"אני מניח שכן." הרגשתי את עיניה של סבתא עליי ואילצתי את עצמי לחייך עבורה. משפחה או לא משפחה, מעולם לא סבלתי את הפוץ המתנשא הזה. בכל זאת, ניסיתי לשמור על קור רוח. "כשאתה בעל עסק, הימים הם ארוכים."
"בעלות על מאפייה לא דומה בכלל למה שאני עושה. מה הכי מלחיץ אותך בעבודה? כמויות הקמח במחסן?"
"רגע, אלן," דודי, קן, אמר ואחז בכתפיי כאילו ניחם אותי, "אפייה היא מקצוע מכובד."
בני הדודים שלי, רוס ואלן, היו סוכני מניות, כך שלא שינה כמה טוב היה מצבי או אילו תוכניות מדהימות היו לי לעתיד העסק שלי, ידעתי שבעיניהם לעולם לא אצליח כמוהם. כשדוד שלי אמר 'מכובד', הוא התכוון לכך שכנראה הצלחתי להרוויח מספיק כדי שלא אזדקק לתמיכה ממשלתית.
"תודה," עניתי, למרות שהניסיון של דודי להגן על מה שעשיתי למחייתי היה די עלוב.
"תודה על ההנחה במחיר העוגיות," רוס הצטרף. "כל המשפחה חיסלה אותן. ואני מסכים עם אבא שלי. למה לעבוד במקצוע מלחיץ אם לא חייבים? כל אחד חייב לשרוד עם הכישורים שלו, נכון?"
הנהנתי בלי לומר מילה. הוא הגיע למאפייה עם אשתו והילדים בשבוע שעבר ואמר לקופאית לעשות לו הנחה לבני משפחה. כשהצוות שעבד מאחורי הדלפק שאל אותי מהי ההנחה לבני המשפחה הייתי חייב להמציא משהו, כי למרות שממש רציתי לומר לבן הדוד שלי ללכת להזדיין, לא יכולתי לעשות זאת בגלל הלקוחות שעמדו סביבנו.
העפתי מבט בשעון והחנקתי אנחה. נותרו עוד שעתיים עד סוף העינוי הזה.
טוב, בסופו של דבר, זאת הייתה אשמתי. למה ציפיתי שמשהו יהיה אחרת? כל ביקור כזה הסתיים בעצבים — בעיקר על עצמי.
"קרלה ואוליביה הגיעו!" אימא מיהרה אליי בחיוך כאילו אלה היו חדשות טובות.
"מה? למה?"
החיוך שלה נעלם והיא נאנחה בתסכול.
"קרלה מכירה את המשפחה מאז ששתינו היינו בנות חמש, והיא רצתה לבקר את סבתא שלך. אתה ואוליביה כבר אנשים בוגרים ולא ילדים. לא הגיע הזמן ששניכם תמצאו דרך להסתדר זה עם זה?"
הלסת שלי נפערה בזמן שמבטה הבחין במשהו מעבר לכתפי. "איזה יופי, שאר האוכל הגיע," היא טפחה לי על הכתף והצביעה. "לך למטבח ותגיד להן שלום. תהיה נחמד, בבקשה. בשבילי."
"לא משנה אם אני נחמד או לא, את יודעת איך היא מתנהגת."
אימא עצרה במקומה, הרכינה את ראשה כך שסנטרה כמעט נגע בחזה שלה ונאנחה.
"אני יודעת שאתה מסוגל לומר לה שלום בלי להתחיל מריבה."
"אני מסוגל, אימא. היא לא."
"אתה בטוח?"
למה בכלל באתי לכאן היום? יכולתי להמציא מקרה חירום ולחסוך מעצמי את הטרחה המיותרת הזאת.
"קרלה היא החברה הכי טובה שלך, אבל אני הבן שלך. יהיה נחמד אם לשם שינוי תהיי בצד שלי, בעיקר כשמדובר בבת המרושעת שלה."
כתפיה צנחו בנשיפה ארוכה. הסטתי את מבטי ממנה בזמן שהיא התקרבה אליי, ורק כשכף ידה חפנה את הלחי שלי, הבטתי בעיניה.
"אני תמיד בצד שלך. כשהייתם ילדים, קרלה ואני החלטנו שניתן לשניכם לפתור את העניינים ביניכם כל עוד לא נשפך דם. האם תיארנו לעצמנו שהסכסוך הזה יימשך שלושים שנה?" היא משכה בכתפיים. "לא, אבל נראה לי שעכשיו שניכם מבוגרים מספיק כדי לומר זה לזה שלום בנימוס ולהתמודד עם העובדה שאתם צריכים לשהות באותו חדר. פשוט תנסה."
כשהיא נישקה את לחיי ומיהרה ללכת, נותר לי רק להיאנח בתבוסה.
ציפיתי לכך שאתמודד עם המשפחה שלי, אבל להתגלמות השטן בעקבים שהייתה במטבח של סבתא... לה לא הייתי מוכן מראש.
אימא שלי והחברה הכי טובה שלה היו לגמרי בטוחות שהילדים שלהן יהיו בלתי נפרדים ממש כמוהן, אז אוליביה ואני אולצנו לבלות יחד כל הזמן.
ניסיתי לחמוק ממנה מאז שזכרתי את עצמי, אבל היא תמיד מצאה אותי. כולם ראו בה ילדה מתוקה עם קוקיות שאמרה 'בבקשה' בקול מתוק ומקסים, וגם הקול הזה היה מזויף כי היא דאגה לחשוב על הכול כבר אז.
יישרתי את גבי ונכנסתי למטבח כדי לסיים את שלב הברכות המנומסות.
"טיילר!" קרלה מיהרה אליי וכרכה זרועות סביבי. "אתה נראה נהדר." היא התרחקה ממני קצת ואחזה בזרועותיי. "העסק שלך הפך אותך לשרירי, ילד."
חיוך התגנב אל שפתיי. חיבבתי את קרלה למרות הבת הבוגדנית שלה.
"נו? אתה לא מתכוון להגיד גם לי שלום?" אוליביה צחקה בקול מאחוריי.
אנשים טענו שהשטן עטה על עצמו את הדמויות היפות ביותר, אבל היצור האפל שעטה את הגוף הלוהט של אוליביה סנצ'ז פשוט הגזים. היא נראתה יפה יותר ויותר בכל פעם שנפגשנו, דבר שעצבן אותי בטירוף. שנאתי את זה שתמיד שמתי לב לכך ותיעבתי את העובדה שככול שרבנו יותר, כך הזין בן העֶשרה שלי התקשה יותר ויותר.
סקרתי את גופה במהירות, בלי יכולת לעצור את עצמי. היא הייתה רכה ושופעת קימורים. מראה גופה עדיין עינה אותי. שערה הגלי, הארוך והכהה גלש סביב כתפיה ונע בזמן ששפתיה המושלמות נמתחו לחיוך. מותניה היו החלום והסיוט הגדולים ביותר שלי בו־זמנית. כל הרגשות הישנים והמבלבלים ערפלו את מחשבותיי, שגם ככה היו מבולבלות.
"אתה מתכוון לחבק אותי, או מה? אין לי את כל היום." חיוך שובב וכמעט אמיתי עלה על שפתיה בזמן שהיא כרכה זרועות סביב צווארי, הצמידה את גופה לגופי והתגרתה בי, כרגיל. התרחקתי ממנה לפני שתרגיש את הנוקשות שהחלה להתפתח מתחת לחגורת מכנסיי. "אימא צודקת. אתה נראה נהדר. עכשיו שחזרתי, אהיה חייבת לבקר במאפייה שלך."
"חזרת?"
חיוך מתח את שפתיה בזמן שצמצמתי את עיניי לעברה.
"אימא שלך לא סיפרה לך? עברתי לכאן חזרה לפני שבוע. אני עובדת מרחוק כך שאני יכולה לגור בכל מקום, והרגשתי שכדאי לי להיות קרובה יותר לבית." החיוך שלה נעלם לרגע. "נגמרו לנו התירוצים להתנהג כמו זרים, נכון?"
היא רצתה לבקר במאפייה שלי ו... מה? לבלות יחד? אנחנו לא עושים את זה שוב. אני כבר זקן מדי לחרא הזה.
שפשפתי את הצוואר שלי, תהיתי איפה הייתה הצידנית עם כל האלכוהול וכמעט צהלתי בקול כשראיתי אותה ליד הדלת האחורית.
"לא, דווקא מתאים לי שנתנהג כמו זרים," לחשתי בחיוך מתוח.
במקום להיעלב, פניה הוארו. שפתיה האדומות התהדקו, גבותיה התרוממו בהפתעה ונראה כאילו היא הייתה מוכנה למשחק הקבוע ששיחקנו מאז שהיינו ילדים. זיכרונות הילדוּת המשותפת שלנו עלו במוחי. האישה הזאת ידעה ללחוץ לי על כל הכפתורים עוד כשהיינו פעוטות, ומשום שהיא הייתה הבת של החברה הכי טובה של אימי, לא יכולתי לומר לה ללכת להזדיין.
ייתכן שהייתי מניאק זועף, אבל האמנתי שגם הייתי גבר הגון — למרות שבכל הקשור לאוליביה, האמונה הזאת הייתה יותר מעמסה מאשר מאפיין קבוע.
"סלחו לי," כחכחתי בגרוני. "טוב לראות אותך, קרלה. אוליביה."
פסעתי לעבר הצידנית ושלפתי ממנה בקבוק. לא שינה לי בכלל מה החזקתי בידי כשפתחתי את המכסה. לגמתי ונהניתי מהחריפות בגרוני.
"טיילר!" בן דודי, דוני, קרא ותפס לי את הזרוע. "בדיוק התכוונתי לשאול את דודה הלן איפה אתה. טוב לראות אותך, גבר."
לחצתי את ידו ונשפתי בהקלה למראה פרצוף ידידותי ולא שיפוטי. לאחר רגע שמתי לב לג'ינג'ית היפהפייה שאחזה בזרועו.
"זאת בטח קסנדרה," קצות הפה שלי התרוממו לחיוך אמיתי והושטתי יד לעברה. "נחמד לפגוש אותך סוף־סוף."
"נחמד לפגוש גם אותך," היא אחזה בידי והביטה בבן דודי בעיניים מלאות אהבה. דוני עבד כמתכנת ביום וגיימר בלילה, והיה הבחור הכי נחמד שהכרתי אי פעם. התרגשתי בשבילו כשהוא מצא מישהי שהתאהבה בו עד מעל הראש כמו שהגיע לו.
"התכוונתי להפגיש ביניכם מוקדם יותר, אבל טיילר היה עסוק עם המאפייה שלו. מה שמוביל אותי לשאלה הבאה שלי," הוא חייך והסתובב חזרה אליי. "אפשר להזמין ממך עוגות חתונה, נכון?"
"כן. אני לא מקבל הרבה הזמנות כאלה, אבל הכנתי לא מעט בזמנו. למה אתה שואל —" השתתקתי כששמתי לב ליהלום העצום על אצבעה של קסנדרה כשהיא הניחה את ידה על החזה של דוני. "מזל טוב, גבר. לכבוד הוא לי להכין את העוגה שלכם," משכתי אותו לחיבוק זריז. "אם זה מה שהתכוונת לשאול באמת."
"כן, זאת הייתה השאלה האמיתית. והיה משהו נוסף שרציתי לדבר איתך עליו," החיוך הזוהר על פניו נעלם ושפתיו התהדקו זו לזו.
"אין בעיה," סימנתי בסנטרי לעבר הדלת האחורית ולא אהבתי את התחושה מבשרת הרעות בבטן שלי.
"כמה דברים," דוני התחיל אחרי שסגר את דלת הרשת מאחוריו. "החתונה תתקיים בחודש הבא. העבודה שלי דורשת שאעבור לסיאטל לכמה חודשים כדי לארגן שם את המשרד החדש, וקאסי תבוא איתי. אחד מהלקוחות שלי שיש לו מלון הסכים לסגור את המסעדה שלו לערב אחד בשביל חתונה קטנה. ממילא לא רצינו משהו גדול — חברים, משפחה, אוכל, שתייה. צ'יק־צ'ק."
"נשמע כמו תוכנית טובה," הנהנתי, והזיכרונות מתכנון החתונה שלי עם איימי גרמו לי להתרגז בתוכי. היחסים בינינו התקדמו בשיא המהירות עד שהכול נגמר בלי שום אזהרה. היא אמרה שהיא הייתה עסוקה מכדי לדאוג לכל התכנונים ושהיה לנו הרבה זמן. עסוקה הייתה מילת הקוד שלה ל'אני מזיינת את החבר הכי טוב שלך', ולא הצלחתי לסלוח לעצמי משום שהייתי מטומטם עד כדי כך, שלא שמתי לב לכל הרמזים.
"עוגת חתונה היא הזמנה מיוחדת, אבל תקופה של חודש מספיקה אם תגיד לי שבוע לפני כמה אנשים ישתתפו. אל תדאג בנוגע לזה," חבטתי בחביבות בזרועו.
"אכין אותה בכיף לבן דוד שאני באמת אוהב." חייכתי אליו, אבל פיו נותר מהודק והבטן שלי התהפכה.
"טוב, אני לא יודע אם עדיין תרגיש ככה אחרי שתשמע את מה שיש לי לספר. מתברר שאיימי היא בת הדודה של קסנדרה. עולם קטן, אה?"
הוא גיחך בחוסר הומור.
"אתה צוחק עליי."
הוא הניד בראשו לשלילה. "בת דודה מדרגה שנייה, אבל קרובה מספיק כדי שתוזמן לחתונה. מעולם לא ראיתי אותה במפגשים משפחתיים, אז לא היה לי מושג שהן קרובות משפחה עד שראיתי את רשימת האורחים."
פאק.
לא ראיתי את איימי במשך שנה. הפעם הראשונה שבה איאלץ לפגוש אותה מאז שהיא דחפה את טבעת האירוסים לכף ידי ועזבה את הדירה שלנו, תהיה בחתונה של דוני. התכווצתי כשחשבתי על כך שאראה אותה שוב, התחלתי לדמיין בראשי את מבטי הרחמים שאספוג בלי הפסקה בזמן שהלב והגאווה שלי יחטפו מכות על ימין ועל שמאל.
לפתע, תזמון ההכנה של העוגה לדוני הייתה הבעיה השולית ביותר.
"תקשיב, אני לגמרי מבין אם לא תרצה להגיע לחתונה ורק תשלח את העוגה. הלוואי שיכולתי לבטל את ההזמנה שלה, אבל נראה שאבא של קסנדרה ואבא של איימי די קרובים."
מעולם לא פגשתי את המשפחה של איימי, למעט ההורים שלה. בשנה שהיינו יחד, לא התקיימו מפגשים משפחתיים שאפשרו לי להכיר את המשפחה המורחבת שלה, ואם היו, היא לא הציעה לי ללכת איתה לאחד מהם. בדיעבד, ככל שחשבתי על התקופה שלנו יחד, הבנתי יותר ויותר שלא היו לנו חיים משותפים בכלל.
"לא, הכול טוב. איתקל בה בסופו של דבר בכל מקרה."
אומנם חתונה היה המקום הגרוע ביותר להתראות, אבל חיי האהבה המסריחים שלי לא היו סיבה מספקת שאבריז מהחתונה של דוני. תכננתי להתנהג כמו גבר ולומר שלום בנימוס לפני שאתנחל למשך הלילה בבר הפתוח.
דוני נשף וכתפיו נרגעו בהקלה.
"הייתה לי תחושת מועקה מאז שגיליתי. תודה שאתה בסדר עם זה."
"ברור," אמרתי בתקווה שנשמעתי כן. היום הטוב בחייו לא היה אמור להיהרס בגלל הבעיות שלי, ורציתי לוודא שכך יהיה.
"היי, דוני! נראה לי שהפעם האחרונה שבה ראיתי אותך הייתה במסיבת יום הנישואים של הלן וסאם. טוב לראות אותך."
אוליביה נעמדה לצידי והביטה בנו לחלופין בסקרנות, עד שתהיתי כמה מהשיחה היא שמעה.
באירועים המשפחתיים מהסוג הזה נכחו בדרך כלל שני הדודים שלי והמשפחות שלהם, ולפעמים הצטרפו כמה שכנים, אבל באותו יום הגיעו בני משפחה רחוקים יותר. אומנם הם הכירו את קרלה ואת המשפחה שלה, אבל הם לא ידעו דבר על המאבק התמידי שאוליביה יצרה בחיי.
לעומתם, דוני ידע והיה עֵד למקרים שונים בינינו. הוא הביט באוליביה ובי והזעיף פנים לרגע.
"כן, נראה לי שהתראינו אז. טוב לראות אותך, אוליביה. עכשיו, אם תסלחו לי, הגיע הזמן שאלך להציל את קסנדרה," הוא אמר וסימן מאחוריו. "דוד ג'ון מדבר איתה וכנראה שואל אותה למה היא מתחתנת עם חנון מחשבים."
"חנון מחשבים שיכול להרשות לעצמו לסגור מסעדה לערב שלם," חבטתי בקלילות על החזה שלו.
"ואתה בעל עסק משגשג," הוא משך בכתפיו. "למה בכלל אכפת לנו מה הם חושבים? שילכו להזדיין, נכון?" הוא סימן בסנטרו לעבר השמוקים היהירים בקצה החצר בזמן שהם צחקו על משהו. כנראה עלינו.
צחוק נפלט ממני למרות התחושה החמוצה בבטני.
"כן, שילכו להזדיין."
דוני חזר לארוסתו בזמן שניסיתי לשכוח מאוליביה שעמדה מאחוריי.
"מה דעתך שננסה להסתדר כמו שהאימהות שלנו תמיד רצו? האם נוכל ללמוד להיות נחמדים זה לזה, או לפחות להתנהג בנימוס?" אוליביה שאלה לפני שהייתה לה את החוצפה להיאנח.
הסתובבתי אליה בעיניים פעורות.
"היינו יכולים אילו היינו שני אנשים שונים. את באמת רוצה להתחיל להתנהג אליי בנחמדות עכשיו? מצטער, אבל אני לא מאמין לזה."
"בוא נדבר, רק לכמה דקות," היא נופפה בידה כדי שאלך אחריה.
"בסדר," נאנחתי וסימנתי לעבר כמה כיסאות ריקים בחצר. נשיפה מצוברחת נפלטה מריאותיי בזמן שחיכיתי שתתחיל ללכת, וצעדתי אחריה גם אם זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות.
ציפיתי לאחר צהריים ארוך ומעצבן, אבל לא היה בר חופשי או צידנית גדולה ומלאה באלכוהול שתספיק לבלגן שנכנסתי אליו באותו היום.
