גם הלילה חלמתי על יריב. הוא לקח אותי לפאב כמו תמיד. שני פריקים שיכורים שאנחנו. בכלל לא היה אכפת לו להסתובב עם חצי ראש מרוסק. גם לאנשים בפאב לא היה אכפת, אז עזבתי את זה. יותר היה אכפת להם שלבשנו מדים. אני זוכר שהיו כמה פרצופים שהסתכלו עלינו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כמו שבוחנים כוסיות, רק שלנו אין ציצים. התיישבנו על הבר בקטנה, כזה עם חצי תחת על הכיסא ויריב ביקש פעמיים חצי קרלסברג. לא מת על זה, קצת מר לי, אבל אני הולך איתו באש ובבירה.


התעוררתי עם הנגאובר רציני, כי אחרי הבירה הסתובבנו בעוד כמה מקומות וערבבנו וודקות וצ’ייסרים ואלוהים יודע מה. תמיד ידענו לדפוק את הראש. עד שיריב באמת דפק אותו, או יותר נכון, דפקו לו אותו. בזה אני בינתיים לא מצליח ללכת אחריו.


ירדתי לשכונה בלי לצחצח שיניים ובלי לשטוף פנים אפילו. מזל באמת שגילחתי את הראש, אחרת הייתי צריך אולי לציין שגם לא הסתרקתי. ממילא כבר רגילים אלי כאן. יודעים שבלי קפה ראשון אני לא עונה, אז מי כבר יריח את הסירחון שלי. הברמן של בית הקפה מחייך אלי כל בוקר למרות ההופעה המהממת. אוטומטית אני מחייך אליו חזרה, רק בפה סגור.


לא היה לי מושג איך להתחיל לבזבז את היום. גם לאמא שלי, שמתקשרת לא לפני 12 בצהריים, לא הייתה לי שום אג’נדה להציג. בדרך כלל אני מפרט לה סדר יום שמבוסס על אחת התמות האלה — בדיקות רפואיות, חיפוש עבודה, בדיקת אופציות ללימודים, קשרים חברתיים. זיבי. שום דבר מזה לא מעניין אותי ואני לא עושה.


מה שקרה בסוף זה, שהגעתי שוב לאיזשהו בר. אני הולך ברחובות, רק מציץ אלי הדלפק האפל הזה, עם הבקבוקים המנצנצים מאחור, אני נמשך כמו מגנט. זאת הייתה מסעדה-בר ברחוב לא רחוק מהדירה שלי, כנראה חדשה כי לא ראיתי אותה קודם. כל יומיים פותחים פה משהו חדש, בתקווה שגורלו יהיה שונה מזה שקדם לו.