פרולוג
—צליל, 2022—
אני חושבת שלא הרבה אנשים בעולם קיבלו בשורה טראגית ומוסתרת שהפכה בעל כורחה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלהם.
אפשר לומר שאני נדירה.
לאחרונה יצא לי להציג את עצמי ללא מעט אנשים. לרובם לא סיפרתי את הבשורה המעיקה שתקועה לי כמו עצם בגרון ושאני מנסה לבלוע בתקווה שהיא תיעלם. לפעמים היא מתה לצאת, ואני רק רוצה לצרוח אותה כך שהמבטים סביבי יינעצו בי ואהיה "הכוכבת של הערב" לפחות לרגע, כי מי יודע מה יבוא אחריו.
כבחורה ג'ינג'ית עם עיניים כחולות היו לי כבר כמה וכמה הזדמנויות להיות במרכז הרחבה, פשוטו כמשמעו.
למען האמת, אפשר היה למלא את האוקיינוס בכמות השוטים והצ'ייסרים שגברים מלאי ביטחון וכריזמה הציעו להרים לכבודי, אך לצערם, ואולי גם לצערי, זכו לסירוב מנומס שלא ריחם על האגו הגברי שלהם.
קיוויתי להספיק לעשות לא מעט דברים אחרי הצבא, להתגבר על הפחדים שלי ולצנוח צניחה חופשית, לצלול עם כרישים ולחגוג במסיבת פול־מון על החוף בקופנגן עם אפס דאגות וחיים שלמים שחיכו לי.
היו לי תוכניות לעתיד.
אבל כמו שנאמר 'האדם מתכנן תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה'. וכמו שמרפי רצה, אלוהים לקח את כל התוכניות העתידיות שלי, ובמקום למקם אותי מול הים עם קוקוס, אננס וקשית בגן־עדן־עלי־אדמות, הוא הקפיא כמעט הכול ושם את החיים שלי במצב המתנה.
איכשהו קרה שנדחקתי לפינה.
קשה מכול היה לצפות בהורים שלי, שעברו אין ספור טיפולי פוריות, כשקיבלו את הבשורה שהם עמדו לאבד את הבת היחידה שלהם. בשלב ההוא הניואנסים הקטנים כבר לא היו רלוונטיים. נואשתי מהניסיון להרים אותם והתרסקתי איתם לתוך תהום של פחד ושל אי־ודאות.
הכול השתנה כשהחלטתי להתעורר.
האמנתי שעדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולכן החלטתי לכתוב את כל המשאלות שלי בסדר אקראי, גם את הגדולות וגם את הקטנות והטיפשיות. הרשימה הסופית ככל הנראה תגרום למי שיקרא אותה אי־פעם לפרוץ בצחוק, או לחלופין לגלגל עיניים.
כך או כך, המחברת התחילה להתמלא ושעון החול התהפך, כמובן, ללא הידיעה מתי ייפול הגרגר האחרון.
—רן, 2016—
לשלב הבא לא הכנתי את עצמי. למען האמת, בלתי אפשרי היה להכין את עצמי.
"אתה טעות."
שתי מילים, ארבע הברות.
שבע־עשרה שנים.
מבט של שנאה מול מבט של חוסר אונים, כזה שחיכה לצעקה הבאה שתפלח את האוויר, וזו לא איחרה לבוא.
"חבל שאתה לא מת במקום אימא שלך."
כל מילה כאבה וצרמה יותר מקודמתה. נשכתי את שפתיי והתאמצתי שאף דמעה לא תזלוג. הוא לא ינצח אותי בקלות כזו. לא ככה.
"נמאס לי כבר מהחרא שלך!"
צעקה נוספת נשמעה בזמן שהבטתי מבועת בקיר ועצרתי את נשימתי. לא הייתי מסוגל להביט בעיניו של מי שהייתי דם מדמו.
"אני לא יכול עם זה יותר! כשהיא הייתה פה היא עזרה, היא טיפלה בך, ואתה לא התנהגת כמו חתיכת פושטק! כמה פעמים אפשר כבר לקבל שוב ושוב שיחות מהמנהלת שלך? וגרוע יותר, מתחנת המשטרה כדי שאבוא לשחרר אותך אחרי ששוב הלכת מכות?"
המשכתי לבהות בקיר ולא הכחשתי את דבריו. הייתי ילד עבריין ולא יצא ממני כלום, את זה ידעתי לא מהיום ולא מאתמול, אבל תמיד האמנתי שהיה מקום אחד בטוח עבורי, הבית, אבל גם הוא הפך ברגע אחד למקום המאיים ביותר. הפגיעה הקטלנית תמיד הגיעה מטווח אפס, והפעם היא הייתה סופו של המפלט האחרון שלי.
רעד עבר בי וניתק אותי מהמתרחש.
מאז הפעם ההיא שטבעתי באמת, הייתי מסוגל לטבוע בתוך עצמי כשהעולם בחוץ הפך למאיים מדי, ולמרות שהמים היו אלה שאיימו לקחת אותי לעולם טוב יותר, הם גם ידעו להגן עליי במקרים אחרים.
"כשתמות ברחוב אחרי שאיזה אחד כמוך יבוא ויפנצ'ר אותך, אני לא אבוא להלוויה שלך. אני לא אבא שלך יותר!" ואז הוא לחש לי את המשפט האחרון, "אולי ככה תלמד..."
באותו הרגע אגרוף עוצמתי התקרב במהירות אל הסנטר שלי, ולא הייתה לי שום אפשרות לברוח ממנו או להתנגד.
הפסדתי.
הדמעות זלגו מעיניי, לא בטפטופים, אלא בשטף. ההלם מהמעבר שלו לשלב הפיזי הכניע אותי בשניות והותיר אותי מאוכזב מעצמי וחלש.
אבי הביט בי במבט מנוכר וזרק לאוויר, "טוס לי מהפנים, אני לא רוצה לראות אותך נכנס לכאן יותר. שלא תעז לשאול אותי מה לעשות, פשוט קח את הרגליים שלך ותעוף מפה!"
הנחתי את ידי על הפצע הפועם, והיא נרטבה באיטיות מדם. נשכתי את שפתיי המום וכאוב, ויצאתי מהבית בהבטחה לעצמי שלבית הזה לא אחזור יותר לעולם.
פרק 1
—רן, 2022—
זה אשכרה נגמר. אחרי שנתיים ושמונה חודשים בסדיר, ועוד שנתיים בקבע השתחררתי מצה"ל.
"נו, מה אתה עומד שם? תגזור כבר!" נשמעה קריאה נלהבת ומהולה בקנאה, אבל באמת שלא היה במה לקנא באותו הרגע. כמה טלפונים כוונו אליי בהמתנה קצרת רוח לצלם את החוגר שלי נגזר והופך ללא רלוונטי.
אחרי שאגזור אותו לשני חלקים, גם החיים שלי יתחלקו לשניים — אלו שלפני השירות ואלו שאחריו.
הלב פעם בחוזקה, ועם כל ההתרגשות, הפחד השתלט בתוכי כי לי, איש לא חיכה בבית.
כאן היה הבית שלי.
השירות שלי לא היה קל ואפילו מאתגר, אבל אחרי האתגרים שכבר עברתי, המילה 'קשה' מזמן לא הייתה בלקסיקון שלי. עברתי יותר מדי בשביל לוותר סתם ככה. קורס חובשים קרביים בבה"ד 10, טיפול בפצועים בשטח בידיעה שהחיים שלהם היו בידיים שלי, ובכל סוף שבוע חוויתי מחדש את הרגע הזה שבו כולם חוזרים הביתה ולי אין יותר לאן לחזור.
היה לי בית רק אחרי שלירי נכנסה לחיי, אבל לפני חודשיים נפרדתי ממנה, מהבחורה שהפכה להיות הבית שלי לכמה חודשים בודדים.
הסיפור שלי איתה, כמו כל סיפור בחמש השנים האחרונות של חיי, התחיל ונגמר בצבא.
לירי לא שירתה איתי בבסיס. חבר משותף החליט לשדך בינינו, ולמען האמת הצליח לו לא רע, אם קשר של שלושה חודשים בכלל נחשב לאיזשהו קשר. היה לי נחמד איתה והרגשתי מוגן ובטוח שהיה לי לאן לחזור, אבל בשנייה שהיחסים בינינו התחילו להעמיק, עשיתי את מה שלא עשיתי באף זירת פיגוע ובשום מבצע.
ברחתי.
ברחתי כמו ילד.
ברחתי כמו הנער בן השבע־עשרה ההוא שברח כשאבא שלו גירש אותו מהבית, נער מבולבל עם סיפור לא סגור שהבטיח לעצמו לא להישבר לעולם.
אז התנצלתי וברחתי. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להסביר לה שהבעיה הייתה בי ולא בה, שאני הוא הדפוק, ובכל זאת היא התרסקה.
לא נשברתי... אולי קצת, לרגע אחד.
המחשבות האלה עברו לי בראש בזמן שגזרתי את החוגר לקול קריאות העידוד המתלהבות של כל מי שזכה לכינוי 'חבר שלי', ושל כמה אנשים מזדמנים שרק עברו ליד ולא הכירו אותי ובכל זאת התרגשו איתי.
—צליל, 2022—
"מטופל ג' 96 לחדר מספר שלוש," נשמעה הכריזה שהפילה לי את הלב לתחתונים. חיכיתי לה, ובכל זאת היא מילאה אותי בחששות ובתהיות למרות האמונה הכמעט עיוורת שלי שהכול יהיה בסדר ושזו הייתה סתם עוד בדיקה שגרתית. אפשרות אחרת בכלל לא הייתה על הפרק מבחינתי.
כאן הכול התחיל.
בחדר מספר שלוש במחלקת נפרולוגיה למחלות כליה.
קמתי מהכיסא שבחדר ההמתנה, שהיה עמוס באנשים שציפו לגזרת גורל. באותו רגע, בזמן שגררתי את עצמי לחדר הרופא וקיוויתי שהגורל ייטה לטובתי, עוד חשבתי על כמה אבסורדי היה בטח לראות בחורה צעירה בתלבושת של מתעמלת אמנותית במקום חסר חיוניות כל כך כמו בית חולים.
אחרי שהוריי עברו שנים של טיפולי פוריות, החלטתי לצאת לעולם מוקדם מדי וקיבלתי בונוס של מום מולד בכליות, אבל מהסוג שאפשר לחיות איתו כל עוד מקפידים על מעקב רפואי קבוע. הסיכון להחמרה במצבי תמיד היה קיים, ולמרות שחייתי חיים רגילים, ידעתי שהמום יכול היה להתפתח לאי־ספיקת כליות כרונית.
בבדיקה השגרתית האחרונה שלי, ד"ר ויינשטיין, הרופא שהכיר אותי ואת כלל הצרות שלי שעד לאותו הרגע לא הרימו את ראשן, לא נראה רגוע במיוחד.
הוא בירר את המצב שאלה אחרי שאלה במין יסודיות מקיפה ומפחידה שהלוואי שהייתה קיימת רק בסרטים.
"קוצר נשימה?"
הנהנתי.
"חולשה?"
"כן..."
"כאבי ראש?"
"כן." הדופק שלי הלם מהר יותר ופניי החווירו. מבטו של הרופא התקדר בדאגה.
"חוסר תיאבון ובחילות?" שאל.
לצערי נאלצתי לענות בחיוב, ובהיתי בנקודה מרוחקת בחלל בזמן שהוא חיפש בין המגירות את התיק הרפואי שלי.
איך ממשהו שנראה כמו וירוס קטן שנמשך קצת יותר זמן מהרגיל קרה שיש סיכוי שלקיתי בפאקינג אי־ספיקת כליות כרונית?!
מצמצתי כדי להפסיק את הבהייה, ועיניי ננעצו במסמך שהיה בידיו של ד"ר ויינשטיין. הוא התיישב מולי במבט רציני וסיפר לי על התוצאות של בדיקת האולטרה־סאונד ובדיקות הדם שעשיתי הבוקר.
"צליל ירדני?" הרופא פנה אליי בשמי המלא כאילו כדי לוודא שזו באמת אני למרות שהוא הכיר אותי מילדות. הוא סידר את משקפיו על גשר אפו, כחכח בגרון ונראה שהתקשה לומר את המילים הבאות בקול רם. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות, ממש כמו בסרטים." הוא חייך חיוך עקום מתוך היכרות עם ההומור האפל שלי, ומתוך ידיעה שכשהזמן יגיע, אשב עם מלאך המוות לקפה, אולי בגן־עדן ואולי בגיהינום, ואתבדח איתו.
"את באי־ספיקת כליות כרונית," הוא פתח בנימה מתנצלת, כמעט שבורה אך מאופקת. נשימתי נעתקה. "כרגע המצב קל מאוד, וכל מה שתצטרכי לעשות זה להיות במעקב וליטול את התרופות שרשמתי עבורך במערכת. הייתה התלבטות לגבי רשימת ההמתנה להשתלת כליה. המום שאיתו נולדת — ושאותו אנחנו כבר מכירים — גרם לכך שתיכנסי לסוף הרשימה. מובן שאם יימצא תורם מתאים עבורך, ניידע אותך מיידית."
"אוכל להמשיך להתעמל?" שאלתי בדאגה כאילו זה הדבר היחיד שהיה חשוב, אבל פשוט ניסיתי להיאחז במציאות שלי ככל יכולתי. איכשהו כבר הבנתי שאצפה בעונת התחרויות הקרובה מהספסל במקרה הטוב, או מהבית במקרה הרע.
"חשוב מאוד שתישארי בכושר," הוא התחיל את המשפט כאילו הכין את הקרקע לחלק הקשה, "אבל לא תוכלי להמשיך בשגרת האימונים הנוכחית שלך או להתחרות."
הבטתי בו ואז הסטתי מבט כאוב לעבר הקיר, שם היו תלויות התעודות הממוסגרות שלו. בחדר שלי כבר לא ייתלו עוד מדליות או מדף עם גביעים. אין לי מושג איך זה קרה, אבל כשניסיתי בכל כוחי לעצור את הדמעות, חלפה בראשי המחשבה, 'אוקיי, מה הצעד הבא? לשבת ולבכות על מר גורלי או לנצל כל יום כאילו אין מחר?' וכבר באותו הרגע התשובה הייתה ברורה וחד־משמעית.
לא אלך מהר כל כך. לא בלי למצות כל רגע. לא בלי סיום הרואי. לא בלי להיאבק עד הרגע האחרון ולחוות כמה שיותר, לטעום מהכול ולהתנסות.
התכוונתי לחיות ולהגשים את המשאלות שלי.
התכוונתי. להגשים. את. כל. המשאלות. שלי.
—רן, 2022—
"בקשת הסיוע שלך לשכר דירה אושרה על־פי חוק."
ככה הסתיימו להם יומיים בבית החייל ברמת־גן, יומיים שבהם הייתי מרוכז בעיקר בעצמי, ובעובדה שהייתי לגמרי לבד.
לא יהיה עוד גוף מדיני או צבאי גדול שיעמוד מאחוריי, ולא יהיו עוד אנשים שהפכו לחברים שלך דווקא מהמקומות הכי כואבים שיש. עברתי עם מעט הדברים שהיו לי לדירה שהייתה בעצם עליית גג של חדר וחצי בבית קטן בתל־אביב, העיר בה התגוררתי כל חיי. עשרים־ושלוש שנים, אם לדייק.
למרות שהיה לי מספיק זמן לחשוב על מה אעשה אחרי השחרור, נמנעתי מלעשות את זה ורק דחיתי את הרגע.
הייתי מבועת מהמחשבה ששוב אהיה אבוד, ופחדתי להתעסק עם 'היום שאחרי'. לפי מה שהבנתי, לחבר'ה המסודרים בצבא כבר הייתה תוכנית מסודרת. הם ישתחררו, יטיילו ואחר כך יירשמו ללימודים באוניברסיטה.
לי לא היה כסף להוציא על טיול, ולא התכוונתי לבזבז את מענק השחרור שלי על חוויה חד־פעמית שתשאיר אותי מרושש בסופה. כל גרוש שאחסוך היה אמור לכסות את המחייה — שכר דירה, חשבונות ואוכל.
אחרי שמצאתי מקום לגור בו, התוכנית שלי הייתה למצוא עבודה בהקדם, לעבוד כמה שיותר ולקוות שאצליח לחסוך מספיק בשביל לחיות בכבוד בזמן שאחשוב על הצעד הבא. ייתכן שכבר בשנה הבאה אצליח להתקבל ללימודים ולעלות על מסלול חיים נורמטיבי, נכון, איאלץ להיעזר במלגה, אבל מה שבטוח זה שיהיה לי הרבה כוח־רצון. אעשה הכול כדי לא לחזור למקום שממנו באתי.
אחד הדברים שהצבא לימד אותי היה שכוח רצון הוא המשאב החשוב ביותר שיש, כי כשיש לך אותו, הוא בלתי־נדלה ואתה בלתי־מנוצח. מנער שעבר בין בתים של חברים והתחמק מהרווחה כמה שיותר — הגעתי לצבא שהכריח אותי לקבל עזרה ולהבין שזו הדרך היחידה לשקם את עצמי.
אז שיקמתי מה שהצלחתי, ולאחר מכן הגיע הזמן לעבור לשלב הבא בחיי ולהתבגר באמת.
—צליל, 2022—
"אני אמורה להיות בסדר, אם תהיה תרומה..." עיוותּי מעט את המצב לטובה, למרות שבסתר ליבי לא האמנתי שזה יקרה. מה היה הסיכוי שקיים איפשהו בעולם אדם זר לחלוטין, שהיה דומה לי עד כדי כך ושיסכים פשוט לתת איבר מהגוף שלו? איבר שהגוף שלי יקלוט ושאוכל לחיות איתו?
הוריי כבר נבדקו לפני שנים, וגם הדודים ובני הדודים שלי, ואין לי אחים או אחיות. הסיכויים שלי שאפו לאפס.
פניה של אימא החווירו, והיא כמעט שמטה מידה את כוס המים שמזגה לעצמה. אבא מיהר להניח את ידו על כתפה הדקה והשפיל את ראשו. מבטיהם הקודרים של הוריי הבהבו בהרבה מאוד רגשות שונים — אהבה, מסירות, דאגה, כאב, צער עמוק, החמצה ואפילו אכזבה. לצערי, ראיתי והרגשתי את כל מה שהם ניסו כל כך להסתיר. ייתכן שהילדה היחידה שלהם, זו שהם נאבקו שנים להביא לעולם לא תהיה כאן יותר.
לא פחדתי למות כמו שפחדתי על ההורים שלי, או זה לפחות מה שנהגתי לספר לעצמי בכל רגע ביום.
פחדתי למות, אבל פחדתי יותר שהם ידעו שפחדתי למות. זה יגמור אותם.
מבטי היה עדיין נעוץ ברצפה, ורגשות האשמה טיפסו מכפות הרגליים שלי ובמעלה גופי. תחילה הם חלפו כזרם חשמלי ברגליי ומיד לאחר מכן הגיעו לאזור הכליות, שהיו אשמות בכל זה. משם הזרם המחשמל טיפס מעלה־מעלה, צרב את הבטן, את החזה ואת השפתיים שרעדו במעין גמגום, שלא היה ברור מה הוא נועד להביע, ומשם הגיע לעיניי.
"אני אבקש שיתפללו עליה השבוע..." אבי המודאג לחש לאימי.
אבא שלי גדל בבית דתי, ולמרות שהוא חי חיים חילוניים לחלוטין, בתוך תוכו עוד נותרו לו רגשות חיוביים לדת. לא פעם הוא סיפר לי על מנהגים שנטמעו בתוכו, חיברו אותו למקום שממנו הגיע והעניקו לו בסיס יציב.
אבא שלי התחבר לעולם בדרך שלו, למרות שהיא הייתה שונה מדרכם של שאר בני המשפחה שלו. הוא מעולם לא מיהר לשפוט אף אדם, גם כשלא מעט אנשים נתנו לו לא מעט סיבות לשפוט אותם.
"את כמו אבא שלך." היה המשפט הקבוע של אימא שלי. היא תמיד נהגה לומר אותו בחיוך, גם משום שאת השיער הג'ינג'י שלי ירשתי ממנו, אבל בעיקר משום שהיא הרגישה שהיה מובטח לי עתיד מזהיר. עתיד שהתפרק באותם הרגעים, עתיד שהפך לפצצה מתקתקת.
"את פוחדת?" אימא שלי מלמלה, וכמו כל אימא, היא ידעה את התשובה.
שפתיי רעדו וסירבתי בתוקף להביט בעיניה.
באופן כללי, סירבתי להישיר מבט למציאות הזו ששלחה אותי לקרב, וידעתי שגם אם אפסיד בו — לא ארים דגל לבן. הקרב הזה היה על החיים שלי, ואילחם עליהם ככל יכולתי תוך כדי צמצום הפגיעה בסובבים אותי למינימום האפשרי.
הרמתי את מבטי מהרצפה, נעצתי אותו בעיניה ואז אמרתי לה את השקר שכנראה היה הגדול ביותר בתולדות חיי.
"לא."
