פרולוג
רפאל
"בייב, למה אתה ער בשעה כזאת?" קים שואלת בטון מנומנם כשהיא נכנסת למשרד הביתי שלי. שערה הקצר והכהה מבולגן והיא בקושי מצליחה להחזיק את עיניה פקוחות.
"אני מחכה לשיחה מסער." עיניי נמשכות לרגליה הארוכות והשזופות, ואני מסמן לה להתקרב. היא מחייכת, עוקפת את שולחן העבודה שלי ומתיישבת על ברכיי. "קמת מהמיטה בשביל לחפש אותי?" אני קובר את ראשי בשקע צווארה ומתגרה בה.
"התעוררתי צמאה ולא הבנתי לאן נעלמת באמצע הלילה." היא נושקת לשפתיי ברכות ומלטפת את עורפי. "אני חוזרת לישון. תמסור לסער את אהבתי ותגיד לו שאני מחכה לראות אותו. מתי הוא יבוא לבקר אותנו?"
"מתי נטוס לישראל?" אני מחזיר בשאלה והיא מגיבה בחיוך מתחמק.
"יום אחד, כשאפסיק לפחד."
"את לא צריכה להקשיב לשטויות של התקשורת."
"אני מקשיבה לשיחות שלך עם האחים שלך, ואני לא מוכנה עדיין להתמודד עם הסכנות שמתלוות לשם המשפחה אשל. החיים שלך בישראל שונים מהחיים שלנו כאן."
אני לא מתווכח על כך. בישראל מזהים אותי בתור בנו הבכור של ראש ארגון הפשע המסוכן והחכם ביותר. פה, במיאמי, אני יזם ואיש עסקים מוערך.
"בקרוב נתחתן ולא תהיה לך ברירה מלבד לבקר בישראל," אני מבהיר בעדינות. "הבית שלי נמצא שם."
"אני יודעת, אבל הקריירה והחיים שלנו נמצאים כאן," היא מזכירה לי. "עבדת קשה כדי להתפתח ולבנות את עצמך במיאמי, אתה מתכוון לוותר על הכול?"
הטלפון הנייד שלי מצלצל ושמו של סער מופיע על המסך. "אני חייב לענות לשיחה, אבל נמשיך לדבר על הנושא."
"אני אוהבת אותך, בייב." היא נושקת לשפתיי, קמה מברכיי ויוצאת מחדר העבודה.
"כן?" אני עונה לשיחה בעברית, "הצלחת לאתר את חזי?"
לפני יותר משעה שלחתי לסער הודעה וביקשתי ממנו לאתר את איש הכספים של הארגון. כבר מעל עשרים שנה שחזי הוא איש הכספים שלנו, והוא אף פעם לא פספס שיחת טלפון. הוא בין האנשים הבודדים שעליהם אני סומך בעיניים עצומות, ואני יודע שאם הוא לא חזר אליי משעות הבוקר המוקדמות יש לכך סיבה מוצדקת.
"אני ברכב עם אבא והוא שומע אותך."
"מה קורה, אבא? ממתי אתה מחוץ לבית ביום שישי? זה היום שלך ושל אימא." אני נשען לאחור בכיסאי, דאגה מתגנבת לבטני.
"ציון זימן אותי לפגישה דחופה במתחם האירועים."
"הוא יודע שיום שישי הוא היום שלך ושל אימא," אני מתקשה להסתיר את הכעס בקולי. הדבר היחיד שאימא ביקשה מאבא ביום שבו הם התחתנו היה שיום שישי יהיה היום שלהם, ולאורך כל שנות הנישואים הוא עמד בזה. מלבד פעמים בודדות, שבהן לא הייתה לו ברירה, הוא אף פעם לא עבד ביום הזה. הוא קדוש עבורו. "הוא מוזמן הערב למסיבת יום ההולדת של הילי, יכולתם לדבר לפני הארוחה."
"ציון הוא השותף והחבר הכי קרוב שלי, ותאמין לי, הוא יודע טוב מכולם עד כמה ימי שישי קדושים עבורי. אם לא היה מדובר בעניין דחוף, הוא לא היה מבקש ממני להגיע דווקא היום למתחם," אבא שומר על רוגע בקולו אך ברור לי שהוא מודאג, אחרת הוא לא היה יוצא מהבית.
"צחי, אתה שומע אותי?" אני שואל. צחי הוא מנהל האבטחה של הארגון והנהג הצמוד של אבא.
"אשתו בחדר ניתוח ואני מסיע את אבא," סער עונה ואני נדרך, מתקשה להגיב על כך.
"למה אתה דואג, בן? אחיך יכול לשמור עליי."
"אני לא אוהב את הסיפור הזה, אבא. היית צריך לדרוש ממנו לפגוש אותך בבית," אני נאנח בתסכול, "מה קורה עם חזי? הוא לא עונה לשיחות ממני."
"ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה לי. אחרי הפגישה ניסע אליו הביתה," אבא אומר.
"הגענו למתחם. מאוחר יותר אעבור איתך על המסמכים, לך לישון קצת," אחי אומר.
"סגור."
אני מנתק את השיחה ומייד שולח הודעה לסער כדי שאבא לא ישמע. הוא נחוש להרחיק אותי מהעסקים בארץ ולדעתי, הוא התחיל להסתיר ממני יותר מדי מידע.
אני: תתקשר אליי בלי שאבא ישים לב, אני רוצה להקשיב לפגישה.
סער: אנחנו בדרך לחדר הישיבות, אתקשר ברגע שהפגישה תתחיל.
אני קם מהכיסא ומתהלך בחדר, לא אוהב את תחושת הבטן הרעה שלי. לאחרונה, בנו הבכור של ציון, אריק, תפס פיקוד על העסקים של אבא שלו ובמקום לעבוד עם האחים שלי בשיתוף פעולה, הם מרגישים שהוא מתחרה בהם. ניסיתי לדבר עם אבא על הנושא, אך לטענתו, אריק מבסס את מקומו בארגון. בשבועות האחרונים אריק יצר איתי קשר וניסה לדלות מידע על העסקים שלי בארצות הברית, אך לא שיתפתי פעולה או סיפקתי לו מידע. הבהרתי לו שהעסקים שלי לא קשורים לשותפות בין האבות שלנו. הוא לא קיבל את התשובה בצורה יפה במיוחד.
הטלפון שלי מצלצל על השולחן ואני ממהר לענות, משתיק את השיחה כדי שלא ישמעו אותי. אני מתיישב על הכיסא ותוחב את האוזניות לאוזני כדי לא לפספס אף מילה.
"הזמנתי לנו קפה," אני מזהה את קולו של ציון.
"מה היה דחוף כל כך, ארושס?" אבא ניגש ישר לעניין. "קרה משהו שאני צריך לדעת עליו?"
"אתה יודע שלא הייתי מעז להפריע לך ביום שישי אם לא היה מדובר בעניין חשוב," ציון מתחיל לומר בטון לא ברור. אולי, אם הייתי רואה את הבעות פניו, הייתי מבין לאן הוא חותר. "אתה מכיר אותי כבר מעל שלושים שנה, התחלנו את הדרך יחד..." הוא שותק וכעבור רגע נשמע קול נשי.
"אני מצטערת על ההפרעה," מישהי אומרת ואני ממתין לשמוע במי מדובר, אך כולם שותקים. בטח מדובר במזכירה שהגישה להם את הקפה.
"תגיע לעניין, ציון, למה אנחנו פה?" אבא הראשון לשבור את השתיקה, קולו ענייני.
"אני מרגיש שאתה פועל מאחורי גבי, מגדיל את ההון שלך על חשבוני ודוחק אותי לצד." אני נד בראשי בחוסר אמון. על מה הבן זונה מדבר?
"אתה צריך לבסס את הטענה הזאת וקשה לי מאוד להאמין שתצליח." אבא מעמיד פנים שאינו מתרגש מדבריו, אך אני מכיר אותו טוב מספיק כדי לדעת שהוא מרגיש נבגד.
"ביקשת ממני לאפשר לבן שלך להשתמש בשם התאגיד שלנו עבור בית המלון הקטן שהוא קנה בארצות הברית," הוא מאשים, "ואישרתי ללא היסוס כי הבנים שלך הם כמו בנים עבורי. אני גאה ברפאל, אבל מרגיש מרומה. לא דיברנו על רשת בתי מלון בוטיק או על מסעדות שף הנושאות את השם שלי בזמן שאני לא חלק מהן. את השם הזה בנינו בעבודה קשה מאוד."
"אתה שוכח פרט קטן. רפאל היה זה שהגה את הרעיון והקים את רשת בתי המלון, ואנחנו לא עשינו דבר מלבד להלבין את ההון שלנו ולהפוך למולטי מיליונרים."
"השם שלנו היה זה שהפך את הרשת..." הוא מרים את קולו.
"השם שלנו כמעט החריב את הרשת ורפאל היה זה שהציל אותה," סער מתערב בקשיחות. "חוץ מזה, אני לא מבין על מה השיחה הזאת. אחי, על דעת עצמו, מעביר לך מדי חודש אחוז יפה מהרווח ועוזר לך להלבין כספים."
"אחיך מעביר לנו פירורים," אריק, שכעת ברור לי שמשתתף בפגישה, מתלהם. "הצעתי לטוס לשם, לעבוד לצידו ולהיות שותף פעיל, והוא מסרב כי הוא חושב שהוא טוב ממני."
"אל תבלבל את המוח. רפאל חייב לשמור על פרופיל נמוך כדי שהעסקים ימשיכו להניב רווחים יפים. אם תיסע לשם תהרוס עבודה קשה של שנים. לא סתם הוא למד משפטים והתחיל דף חדש באמריקה, המטרה שלו הייתה לרדת מהרדאר של מערכת המשפט בארץ והוא הצליח. חוץ מזה, העסקים האלו שייכים לו והוא לא צריך שותפים." סער שומר על קול נמוך מתוך כבוד לאבא ולציון. בשונה מציון, אבא לימד אותנו לכבד את השותף שלו כמו אב שני.
"הבן שלי הגיע למשרד שלך, ביקש ממך את מתחם אולמות האירועים וסירבת לו," ציון מוסיף, מגיע לסיבה האמיתית שהובילה לשיחה הזאת. בחודשים האחרונים אריק מתעקש להשתלט על מתחם האירועים, אבל זה לא יקרה. לא אאפשר לו להרוס את אחד העסקים המצליחים שלי.
"הוא לא הציע לקנות אותו, הוא ביקש אותו," אבא מדגיש את המילים האחרונות. "השקעתי במתחם הזה הרבה מאוד כסף, ומלבד ההשקעה, המתחם הזה מגלגל לנו מיליונים בשנה. למה שאתן אותו? הוא לא מנהל אותו או השקיע בו מזמנו. אנחנו מחזיקים בצוות, אז למה הוא מתעקש דווקא על המתחם? מה הקשר שלו למקום הזה?"
"המתחם ממוקם בשטח השליטה שלנו. אם לא היינו מאשרים את הפתיחה שלו, זה לא היה קורה," אריק מתעקש.
"זאת הסיבה שבזכותה אנחנו שותפים," אחי מדגיש את המילים האחרונות. "למקרה ששכחת, ההסכם היה שאנחנו נשקיע את הכסף ואת העבודה, ואתם תאפשרו לנו לבנות בשטח שלכם ותדאגו לאבטחה."
"המיקום חשוב לי ולכן המתחם הזה חייב להיות שלי," אריק מרים את קולו. "הוא יהיה הראשון ברשת מתחמי אולמות אירועים ארצי. כמו שאתה מגדיל את הרווחים שלך בזכות השם שלנו, אין שום סיבה שגם אני לא אוכל לעשות זאת ושתסרב לי."
"אני מגדיל את הרווחים בזכות השם שלך?" אבא כנראה מכוון את השאלה לציון. "אנחנו לא מגדילים יחד את הרווחים שלנו?"
"העסקים של רפאל מכניסים הרבה כסף שלא מגיע אליי," ציון מנמיך את הקול.
"העסקים שלו הם העסקים שלו, ותופתע לדעת שאתה מרוויח מהם יותר ממני," אבא אומר את האמת. הוא אף פעם לא היה מוכן לקחת ממני אפילו שקל. ההסכם היחיד בינינו הוא שאלבין את ההון המשפחתי בכל הזדמנות אפשרית.
"אתם משתלטים על הרכוש המשותף לאט־לאט," אריק מתערב.
"יש לך דרך להוכיח את זה או שאתה רק זורק מילים גדולות לאוויר?" אבא שומר על קור רוח. "ציון, אני מניח שאתה מאפשר לבן שלך להאשים אותי מפני שהוא הציג בפניך הוכחות לכך שפעלתי במטרה להשתלט על העסקים המשותפים שלנו. אם קיים בסיס לדבריו, אשא באחריות, אתנצל ואפצה אותך, אבל אם ישבת פה ואפשרת לבן שלך לזלזל בי ללא שום הוכחה, יהיו לכך השלכות קשות," הוא חותם את השיחה ושומעים כיסאות זזים.
"חכה רגע," קולו של ציון משתנה ומתמלא חרטה. "זאת לא הייתה מטרת השיחה."
"עד עכשיו לא הבנתי מהי מטרת השיחה מלבד להאשים אותי בכך שאני כביכול נועץ סכין בגבך."
"זה מה שאתה עושה..." אריק עונה בתקיפות.
"סתום את הפה!" ציון מרים את קולו, מרעיד את החדר.
"השיחה הסתיימה," אבא מבהיר בטון מקפיא. אני שומע תזוזה ומתקשה לעצור את החשק לחבוט במשהו. אם הבן זונה היה נופל לידיי הוא היה משלם מחיר כבד על הדרך שבה הוא זלזל באבא שלי.
"אבא יצא מהחדר וציון רץ בעקבותיו," סער לוחש, מעדכן אותי. "לאן אתה הולך?" הוא מרים את קולו. "חכה פה ותן להם לדבר."
"לך תזדיין, כל זה לא היה קורה אם אתה והאחים המחורבנים שלך הייתם מכבדים אותי!" אריק עונה בזלזול. "אחיך טס לאמריקה ולמד משפטים," הוא ממשיך בלעג וצוחק. "הוא חושב שהוא טוב מכולנו, אבל הוא חי בסרט. למה אתה חושב שאבא שלך שלח אותו לשם? הוא מפחד על הליצן, כי הוא יודע שאין לו את הביצים שצריך כדי לעמוד בראש העסקים שלנו."
"על מה אתה מקשקש?" סער שומר על קור רוח. "אם לא אחי, לא היה לנו כלום."
"כן, שמענו את החארטה הזאת," אריק עונה בקול גבוה, "סע לי מהעיניים לפני שאשכח שאתה חלק ממשפחת אשל ואתקע לך כדור בראש."
"אתה תתקע לי כדור בראש?" נשמע איום בקולו של אחי. הבן זונה לא יודע כמה הוא יתחרט על המילים האלו. "צא, אני בטוח שאבא שלך ישמח אם תתפרץ לשיחה."
דלת נטרקת בחוזקה.
"שמעת?" סער שואל.
"איפה אבא?" אני מברר.
"יצא מהמשרד וציון מיהר אחריו. נשארתי מאחור לעצור את הדביל, הם צריכים לדבר לבד."
"אתה מכיר את אבא. לא משנה מה ציון יגיד או יעשה, הוא לא יסלח לו."
"הדפוק הזה, אריק, הוא הבעיה העיקרית. הוא מאכיל את אבא שלו בסרטים, אבל נראה שציון התחרט והבין שהוא פגע באבא בשטויות שאמר, אחרת הוא לא היה רץ אחריו."
"אל תשאיר את אבא לבד," אני מבקש.
"אני בדרך אליו," הוא אומר ונשמע שהוא בהליכה. "אני מקווה בשבילו שהוא לא זרק לאבא עוד מילה לא במקום, כי יש גבול לסבלנות שלי."
"תתעלם ממנו. אחרי השיחה הזאת המתח בין אבא לציון..."
"חכה דקה," הוא קוטע אותי, "אבא יודע לשמור על פרצוף פוקר, אבל הוא זועם." נשמע כאילו הוא רץ.
"למה אתה אומר את זה?"
"הוא התיישב מאחורי ההגה והחרא השני נכנס אחריו למושב הנוסע. הם מתווכחים בתוך האוטו."
"איפה אריק?"
"עומד בצד, מדבר בטלפון ומסתכל עליהם."
"כנס לאוטו ות..." אני משתתק כשקול פיצוץ גדול נשמע ומייד אחריו שאגתו של סער. "מה קרה?" אני שואל בבהלה ומזנק ממקומי, ליבי מחסיר פעימה ונשימותיי כבדות. זה לא יכול לקרות... זה לא יכול לקרות...
"הוא התפוצץ!" סער צורח. "האוטו התפוצץ ואבא בפנים!"
"על מה אתה מדבר?" אני שולח את כף ידי לגרוני, מתקשה להילחם בנשימותיי הכבדות. כל חלק בגופי רועד וכפות ידיי מזיעות. "דבר אליי, סער, על מה אתה מדבר?" אני לא מזהה את קולי ומניח את כף ידי על השולחן, תופס בו לתמיכה לפני שברכיי קורסות.
"הוא מת," הוא מתייפח, "אבא מת... הוא מת... הוא מת..."
פרק 1
ויקה
"שיחקת אותה," דיוויד מחמיא לי בחיוך רחב. "את מבריקה ועשית עבודה ראויה לשבח."
"תודה רבה," אני עונה בהתרגשות, מתקשה להאמין שהצלחתי להציל את התיק הזה. "אתה חוזר למשרד?"
"לא, סיימתי להיום. נתראה מחר."
"נתראה מחר," אני משיבה בחיוך מנומס ופונה לעבר מכונת השתייה. אני שולפת את הטלפון הנייד מהתיק כדי לשלם ורואה כמה שיחות שלא נענו מאחותי אלין. הרגשה רעה מתגנבת לבטני. אלין לא נוהגת להתעקש, אלא אם קרה משהו. אני נושמת עמוק, מוותרת על השתייה ויוצאת מבית המשפט, מכינה את עצמי נפשית לרגע שבו אחותי הקטנה תענה לשיחה.
"סוף כל סוף את חוזרת אליי," היא מתפרצת בבכי. "בשביל מה יש לך טלפון אם את אף פעם לא עונה לשיחות?" היא ממשיכה ברוסית. אלין מדברת ברוסית אך ורק כשהיא נסערת.
"הייתי בדיון. את מוכנה להירגע ולספר לי מה קרה?" אני שומרת על רוגע בקולי על אף שברכיי מאיימות לקרוס. אני צועדת הכי מהר שאני יכולה לכיוון החניה, ומקללת בליבי את דיוויד על כך שהוא מאלץ אותנו לנעול נעלי עקב לעבודה.
"אבא הרביץ לאימא, הוא שבר את הטלוויזיה ואת השולחן בסלון," היא מספרת בבכי, "אני לא יודעת מה לעשות, היא לא רוצה להתפנות לבית החולים."
"אני בדרך." אני מנתקת את השיחה ומקללת חרישית, נכנסת לרכב ויוצאת מהחניה. בעבר הייתי מקללת אותו אחרי כל אירוע כזה ומאחלת לו את הגרוע ביותר. היום אני מאשימה אותה בכל הרע בחיינו. אלין לא צריכה לחוות את אותו הסיוט שחוויתי בתור נערה, ומתסכל אותי לדעת שאני לא יכולה להציל אותה מהמציאות המעוותת הזאת. האישה הזאת לא מסתפקת בכך שהיא הרסה לי את הילדות, היא עושה את אותו הדבר גם לאלין, ואני כבר לא בבית כדי להגן עליה ולעצום את עיניה. הטלפון הנייד מצלצל ואני מסתכלת על המסך, רואה את שמה של אלונה ונאנחת בתסכול. הייתי אמורה להגיע כבר למשרד ולא להיות בדרכי לבית הוריי.
"היי," אני עונה ומשתדלת לשמור על קול יציב.
"היית אמורה להגיע, לא? אבא שלי עדכן אותי שהדיון הסתיים לפני כמעט רבע שעה."
"אחותי התקשרה אליי ועדכנה אותי שאימא שלי נפצעה. אני נוסעת לבדוק מה קרה לה, היא לא מעוניינת להתפנות לבית החולים," אני משקרת. אלונה היא חברה שלי, אבל היא לא צריכה לדעת מאיזו משפחה עלובה אני מגיעה.
"היית צריכה לעדכן אותי," נזיפה לא ברורה עולה מקולה. "אומנם אנחנו חברות מחוץ לשעות העבודה, אבל זה לא אומר שאת יכולה לקבל החלטות כאלו ללא אישור בשעות העבודה."
"אני לא מבינה מה הבעיה, אני לא עובדת שעתית ואין לי דיון או משהו דחוף לעשות במשרד." אני שומרת על קול רגוע. בסופו של דבר, היא לא הייתה מרשה לעצמה לדבר אליי בצורה כזאת, אם לא הייתי מאפשרת לה לעשות את זה. חלפה שנה ואני עדיין צריכה להזכיר לעצמי שאני כבר לא מתמחה.
"אבא שלי התקשר וחיפש אותך, הוא רצה לעבור איתך על משהו," היא ממשיכה באותו טון חמור. "אבל אל תדאגי, אני אטפל בזה ואחפה עלייך," היא מדגישה את המילים האחרונות. "בכל אופן, התקשרתי להזכיר לך שאנחנו יוצאות הערב. אני מקווה מאוד שאת לא מתכננת לבטל, זה חשוב מאוד עבורי ואת חייבת לי."
"לא, לא אבטל." אחיזתי בהגה מתחזקת. אלונה חושבת אך ורק על עצמה, לא מעניין אותה בכלל שאימא שלי פצועה. "שלחי לי את הפרטים."
"מעולה, נתראה." היא מסיימת את השיחה. אני פולטת קללה ומתקשרת לקארין, החברה הכי טובה והשותפה שלי לדירה.
"מה קורה?" היא עונה אחרי כמה צלצולים.
"אמרתי לך כבר שאסור לי להיות מאושרת, נכון? בכל פעם שאני מרשה לעצמי לשמוח, משהו רע קורה." עיניי מתמלאות בדמעות ואני מתעצבנת אפילו יותר. הבטחתי לעצמי שלא אבכה שוב באשמת ההורים הדפוקים שלי. "אלין התקשרה אליי, הוא שוב הרביץ לה ושבר את הטלוויזיה ואת השולחן בסלון."
"שיט, אלין ראתה את זה?"
"אני לא יודעת, אין לי מושג. היא התקשרה אליי נסערת אז לא שאלתי יותר מדי שאלות. אני בדרך הביתה." אני מאבדת שליטה על הדמעות ונזכרת בכל הפעמים שבהן עמדתי בצד וצפיתי בו מרביץ לה. הייתי עומדת כמו טיפשה ובוכה בזמן שהיא התחננה בפניו שיפסיק. "אני מתעבת אותה," אני מסננת וחובטת בהגה.
"תירגעי, את לא יכולה להגיע הביתה נסערת. אלין צריכה אותך."
"אני יודעת, אבל אני כועסת כל כך," אני נלחמת בדמעות ומתקשה לבלוע את הרוק. "חשבתי שאחרי שאעזוב את הבית כבר לא אצטרך להתעסק בהם, וזה לא כך. כל עוד אלין גרה איתם, אני לא יכולה להתנתק ממערכת היחסים החולנית שלהם."
"אימא שלך זקוקה לעזרה."
"אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו, ותאמיני לי, ניסיתי," אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק ומנגבת את הדמעות. "אני עולה הביתה, אדבר איתך כשאצא מפה. יכול להיות שאביא את אלין, תהיה לך בעיה עם זה?"
"את יודעת שאני מאוהבת בילדה הזאת, ומבחינתי, היא יכולה להישאר לגור כאן איתנו."
"תודה, הייתי צריכה לשמוע את זה ממך. אוהבת אותך."
"ואני אותך. אם תצטרכי משהו, אני כאן בשבילך."
"אני יודעת. נתראה בבית." אני מסיימת את השיחה ומודה בליבי על כך שזכיתי להכיר את קארין. אני יוצאת מהרכב וצועדת לכניסה לבניין, תוהה באיזה מצב אמצא את אימא.
"אלין," אני קוראת כשאני נכנסת הביתה וסוגרת אחריי את הדלת, מסתכלת על הבלגן שהמקולל השאיר מאחוריו. זכוכית השולחן מנופצת על הרצפה, והטלוויזיה מרוסקת בפינת הסלון.
"אנחנו בחדר," אלין עונה. אני נושמת עמוק, מאגרפת את כפות ידיי הרועדות ונלחמת בדמעות. לא משנה כמה זמן יחלוף, אני עדיין יכולה לשמוע את צעקותיה בזמן שהוא חובט בה ושובר את הרהיטים.
"היי," קולי חנוק. אני מושכת את אחותי הקטנה ועוטפת אותה בזרועותיי. אימא הפצועה שוכבת על המיטה ובוכה בשקט. פניה היפות חבולות וזרועותיה מדממות. "תירגעי, דובית שלי. את רוצה לשתות? אביא לך מים?" אני מלטפת את גבה ומרגישה אשמה על כך שהשארתי אותה לבד להתמודד עם שניהם.
"הגעתי הביתה ומצאתי אותה מדממת על הרצפה," היא משתנקת ומתבוננת בי בבעתה. "חשבתי שהוא הרג אותה."
"אני בסדר," אימא אומרת בקול שקט.
"לא, את לא בסדר." אני מביטה בה בטינה. "אם היית בסדר, היית מתלוננת נגדו."
"אמרתי לך לא להתקשר לאחותך," היא מתעצבנת, מנסה לזוז ומעווה את פניה בכאב. "לא נוטשים בני משפחה, עומדים לצידם בטוב וברע. כרגע אבא שלך חולה והוא זקוק לי, אני לא יכולה להשאיר אותו לבד."
"חולה וזקוק לך? על מה את מדברת? אנחנו זקוקות לך, הבנות שלך זקוקות לך!" אני מדגישה את המילים האחרונות. "הרסת את חיי ועכשיו את הורסת את חייה של אלין, לא אכפת לך מאיתנו בכלל!"
"איך הרסתי את חייכן? ילדתי אתכן והענקתי לכן את כל מה שיכולתי, אבל את ילדה כפוית טובה שלא יודעת להעריך כלום! נטשת את המשפחה שלך וזאת הסיבה שבגללה לעולם לא תצליחי. תמיד תהיי כישלון," פניה מאדימות כשהיא צועקת את המילה האחרונה. היא מאגרפת את הסדין בכפות ידיה ומתקשה להסוות את הכאב. "אדם שנוטש את משפחתו לעולם לא יצליח, לעולם!"
"לא נטשתי את המשפחה שלי, ברחתי ממך ומבעלך! את מסרבת לפקוח את העיניים ולראות עד כמה אתם רעילים," אני יורה בדמעות. "אל תצפי ממנה לנקות את הבלגן שעשיתם, את תצטרכי לנקות אותו במצבך! אני לוקחת אותה מפה! היא לא תהיה זאת שתטפל בך, לא אאפשר לך להרוס את חייה כמו שכמעט הרסת את שלי!"
המשך הפרק זמין בספר המלא
