הקדמה


הימים היו ימי תופת. לקראת סוף חודש יולי 1981 הובאו בבהילות לסניף מגן דוד אדום בקריית שמונה הצפונית, תוך שבוע וחצי, 89 נפגעים מירי קטיושות ופגזים. תושב אחד נהרג ושניים נפצעו קשה ואושפזו בבית החולים בצפת. צה"ל תגבר כוחות וגייס יחידות מילואים. גבול הצפון בער, ולא מחום הקיץ.


מטחי הקטיושות שנורו במשך שבועיים מדרום לבנון אל יישובי אצבע הגליל, דווקא בתחילתה של עונת התיירות בצפון, העכירו את מצב רוחם של תושבי האזור שנאלצו לשהות שעות ארוכות במקלטים. "האווירה קשה שלא הייתה כמותה", קבע הרמטכ"ל לשעבר מרדכי (מוטה) גור, שביקר במקום. לעיתונאים הסקרנים שהתקבצו סביבו אמר גור, שלדעתו מעולם לא שררו בצפון אווירה ומצב כה קשים.1 יום קודם לכן ביקר ראש הממשלה מנחם בגין בנהריה, שם דווח לו כי צה"ל השמיד שלושה תותחים שירו לעבר העיר והגליל המערבי. "דם יהודי אינו הפקר!" רעם קולו של ראש הממשלה, שהניף אצבע באוויר. אחר כך ביקר בגין במטולה ובקריית שמונה בליווי הרמטכ"ל רפאל איתן. במסיבת העיתונאים שערך, קבע: "יבוא יום ולא תהיה קטיושה בקריית שמונה".2


במרץ 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה הן בגבול המצרי והן בגזרת עמק בית שאן ועמק הירדן, קבע סגן ראש הממשלה והשר לקליטת עלייה, יגאל אלון, במכתב ששיגר אל שר הביטחון משה דיין, כי מתרבים הסימנים שארגוני הטרור הפלסטיניים "עלולים להגביר את פעילותם בגזרות הגובלות עם גבול הלבנון" וכי "קרוב לוודאי שיחזרו על שיטת הפעולה הנקוטה בידם באזור ההתיישבות אשר בעמק הירדן ובבקעת בית שאן". אלון סבר שהתנאים בגבול ישראל־לבנון נוחים להפגזה מעבר לקו הפסקת האש, וגם להנחת מוקשים בדרכים ובשדות ולמארבים בצידי הדרכים. "ראוי כי נקדים תרופה למכה ככל שניתן", סיכם נחרצות.3 בתחילת שנות השמונים הפכה תחזית זו של אלון למציאות כואבת ומתישה, עם התבססותם של ארגוני החבלה בדרום לבנון, לאחר שגורשו מירדן על ידי המשטר ההאשמי בעשור הקודם. במאמר המערכת של דבר תוארה "מציאות חדשה בלבנון".4 עם האתגר הביטחוני המורכב הזה, שלימים יוביל למלחמת לבנון הראשונה, נאלצה להתמודד ממשלתו של מנחם בגין.


תוצאות הבחירות שנערכו ב־30 ביוני 1981 העניקו לבגין, מנהיג הליכוד, את הזכות לנסות ולהרכיב את הממשלה הבאה, ובאמצע יולי 1981 הוא ניהל את המשא ומתן להרכבת קואליציה ממשלתית, תוך מסע דילוגים בין מטחי הקטיושות וההפגזות הבלתי פוסקות מלבנון לבין פגישות עם ראשי המפלגות. ב־24 ביולי, במשרדו שבבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון 110, קרא שמעון פרס, מנהיג המפלגה ויריבו המר של בגין שהובס עתה בפעם השנייה, מכתבים רבים שזרמו אליו, רובם מציבור התומכים המאוכזב. אחד המכתבים, שעליו היה חתום מיכאל בהט, מחנך וחוקר תנ"ך מכפר בלום, אילץ את מנהיג העבודה המובס להודות בשגיאתו ובשגיאה הגדולה של מפלגתו במערכת בחירות זו. בהט, שעלה ארצה מלטביה, התגורר בבנימינה ואחר כך עבר לכפר בלום. הוא היה ממקימי חוג התנ"ך בבית הנשיא, ועבד בחקלאות ובהוראה לילדי העולים מארצות צפון אפריקה. בהט ציין שהוא כותב את מכתבו "בין מטח קטיושות אחד למשנהו", וש"השנאה הכמעט טוטלית שנתגלתה ערב הבחירות בין קריית שמונה, עיירת הפיתוח שבחלקה אוכלסה על ידי עולים רבים מטוניסיה וממרוקו, ובין הקיבוצים העוקפים אותה סביב" מטרידה אותו מאוד. הוא תיאר את הזנחתה של קריית שמונה, לעומת טיפוח הקיבוצים סביבה, ואת ה"מחדלים [ה]אנושיים בטיפוח אנשי המקום [...] בהזנחה ברוב הדברים הקיומיים: מפעלי תעשייה, תעסוקה עתירת מדע, קליטת בנים חוזרים מהצבא", כנגד "הכרה של שייכות, של שורשיות ואהבה", שהיו בסיס ההתיישבות העובדת בקיבוצי האזור. בהט הציע "לעשות את האזור שלנו למעבדה של שיקום. שיקום של המקום ועם שיקומה [של קריית שמונה] לימוד של שיקום עצמנו בכלל. אני מציע לעשות אותנו לדגם של ניסויים".5 ב־1 בספטמבר ענה לו פרס תשובה קצרה אך כנה, וטען כי התרגש למקרא מכתבו וכי ניכר שהדברים נכתבו "מתוך סערת לב ודאגה אמיתית". פרס הודה בפני בהט ש"המשגה הקרדינלי" של מפלגת העבודה "בתחום יחסי העדות, היה בכך שבלהט מיזוג הגלויות גרמנו, אם גם בהיסח הדעת, להיווצרותה של אוּניפורמיות [אחדות], במקום לעודד צמיחה וייחוד לספרדים".6


המתח בין הקיבוצים, שברובם חייתה אוכלוסייה אשכנזית ותיקה, לבין אוכלוסייתן של ערי הפיתוח, שכללה עולים חדשים מארצות האיסלאם, הודגש בדברים של מנחם בגין. כמה חודשים אחרי הבחירות רואיין בנימין גלאי, חבר קיבוץ מנרה, בטלוויזיה הישראלית כשהוא יושב בבריכת הקיבוץ. בראיון לקול ישראל ערב ראש השנה התייחס בגין לחבר הקיבוץ ולבריכת השחייה שבה צולם, וקבע: "האיש הזה בקיבוץ, שיושב לו ככה בבריכת שחייה כאילו ראיתם איזה מיליונר אמריקני והוא מדבר במידה רבה של זלזול? אני ישבתי באותה בריכת שחייה? לי אין סידור כזה".7 הדה־לגיטימציה של הקיבוצים על ידי ראש הממשלה הוסיפה שמן למדורת השסע העדתי הבוערת ממילא.


יחסיו של מנחם בגין עם בני הקיבוצים, שתמכו ברובם במפלגות הפועלים, ידעו עליות ומורדות במהלך השנים. בתחילת אוקטובר 1981 קיבל בגין מכתב נוקב ממשפחת ריבלין שבקיבוץ גשר בעמק הירדן. את המכתב שלחו לו הוריו של סגן נמרוד ריבלין, שנפל ברמת הגולן ביומה האחרון של מלחמת ששת הימים, כשעסק בטיהור ציר הנסיגה של הסורים בדרום הרמה והג'יפ שבו נסע עלה על מוקש. ההורים השכולים ביקשו להחזיר לבגין את מכתב הניחומים ששלח להם לאחר נפילת בנם. בכעס רב הם ביקרו את יחסו של בגין לקיבוצים בקו העימות. "אל מרבית הקיבוצים אין תחבורת אוטובוסים הלוך וחזור", כתבו לראש הממשלה והדגישו עד כמה הם מבודדים. בעניין הבריכות כתבו כי "ברובן משמשות הבריכות כמאגרי מים אלטרנטיביים לאדם, לבהמה ולשדה במקרה שהצינור העובר סמוך לגבול יופצץ".8


במכתב ששלח יחיאל קדישאי, מנהל לשכת ראש הממשלה בגין, בשם ראש הממשלה ב־21 באוקטובר 1981 בעניין הקיבוצים, הואשמו "עסקנים אשר יצרו היסטריה מלאכותית". קדישאי טען שדברי בגין סולפו ושבגין הצהיר: "לא אמרתי שהקיבוצניקים הם מיליונרים. לא אמרתי שהם נצלנים. לא שללתי מהם שום זכות. משום שכך, איני חייב לאיש שום התנצלות".9 במכתב אל צבי חסון, מזכיר קיבוץ תל יצחק, מ־27 באוקטובר 1981, תיאר בגין את שורשי המחלוקת ההיסטוריים וכתב: "משחר נעוריי הריני מעריך את פועלו של הקיבוץ ותהא השקפת חבריו אשר תהא. אין עיני צרה בהתקדמותם הכלכלית. אך, אמת נכון הדבר כי יש בהתנהגותם, לעתים, מעין התנשאות כלפי חוגים אחרים באומה והכוונה היא לא רק לגבי תושבי עיירות הפיתוח. גם זכותה של המחתרת העברית הלוחמת לא הוכרה על ידי אנשים המאמינים כי 'מגיעה' להם הגמוניה. בעוד חבריי ואני מכירים, כפי שהכרנו תמיד, בזכותו של כל גורם בתחיית האומה, הרי עובדה היא שזכותנו — היא שנשללה".10 ב־15 באוקטובר כתב בגין במכתב: "אנו מבקשים מהם [מבני הקיבוצים] שיקיימו בליבם, פנימה, את הכרת השוויון בין כל אזרחי ישראל ולא יכחישו גם זכות זולתם".11 במכתב אחר, אל ילדי קבוצת גפן מקיבוץ אילון, מ־15 בנובמבר 1981, כתב קדישאי: "ראש הממשלה איננו מזלזל חס וחלילה בקיבוצים. ההפך הוא הנכון".12


ב־5 באוקטובר 1982, כשנה ושלושה חודשים לאחר הבחירות לכנסת העשירית, השתתף פרס בערב שאלות ותשובות בבית אדלשטיין בקריית שמונה, וזכה לקבלת פנים מתלהמת במיוחד. הוא אף נאלץ לקצר את הופעתו ויצא מן האולם דרך דלת צדדית, כשעשרות אנשי ביטחון ומשמר הגבול מגוננים עליו מפני ההמון. לאולם המופעים עצמו נגרם נזק רב ודלת הכניסה הראשית נעקרה ממקומה. "בגין משיח ישראל!" צעקו המתפרעים. שלמה בוחבוט, ראש המועצה המקומית מעלות תרשיחא, חבר לשכת מפלגת העבודה וחבר כנסת מטעמה בשנות התשעים, כתב בעקבות זאת לפרס: "אנשי קריית שמונה לא התנהגו כפי שהתנהגו כלפיך בגלל היותך שמעון פרס, אלא בגלל היותך יו"ר מפלגה המסמלת תקופת נחשלות, מצוקה ואפליה בעיירות הפיתוח, ותושבי עיירות הפיתוח אינם יכולים לשכוח ולסלוח על אותה תקופה מרת גורל". הוא טען כי מפלגת העבודה מנסה לשכנע את הציבור "שכביכול השתקמה ומסוגלת לחזור ולתפוס את רסן השלטון", אולם בעיירות הפיתוח מתהווה תהליך הפוך: "הרתיעה והדחייה לתנועת העבודה גוברים ומעמיקים". בוחבוט אף ציין שבתקופת שלטון הליכוד הוחל בשיקומן של עיירות הפיתוח בכל התחומים, "הן הפיזיים והן החברתיים, והפער החברתי הולך ונעלם". הוא קבע שעל המפלגה "לשנות כיוון וגישה בכל הקשור לעיירות הפיתוח".13 חיה לויטס, אזרחית תושבת קריית ביאליק ששמעה על הערב הסוער בכלי התקשורת, שאלה את בגין במכתב ששלחה לו: "האם האירוע שקרה אמש בקריית שמונה בהופעתו של שמעון פרס אינו 'מלחמת אחים'?"14


את מערכת הבחירות לכנסת העשירית אִפיינה יותר מכול מלחמת התרבות הבין־עדתית — המשך המחאה המזרחית החריפה, שלצד סיבות אחרות הובילה לקריסת ההגמוניה של מפלגת הפועלים בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977.15 מערכת הבחירות ב־1981 כבר הייתה רוויה ביצרים, באלימות קשה ומטרידה ובביטויי שנאה שכמותה לא ידעה ישראל עד כה. "יצרים עדתיים משחקים תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הנוכחית", כתב העיתונאי עוזי בנזימן ארבעה שבועות לפני יום הבחירות.16 הסוציולוג יוחנן פרס קבע, שבמקום שיתקיימו בישראל שתי תרבויות שוות ערך המזינות זו את זו, קיימת בה תרבות שולטת ולצידה תרבות נשלטת. "בעוד העדות האשכנזיות התקרבו זו לזו עד כדי טשטוש מוחלט כמעט של המחיצות בדור השני והשלישי, נשארו עדות המזרח מאוחדות בעיקר ברגשי קיפוחן", טען.17 הסוציולוגית דבורה ברנשטיין הוסיפה שמנהיגים, אנשי רוח ופקידים התייחסו לבני עדות המזרח אשר עלו לארץ בתקופת העלייה ההמונית כאל אנשים הזקוקים להמרה תרבותית מוחלטת, כאל פרימיטיביים חסרי יכולת שיפוט עצמי, חסרי זהות ובגרות, וכתוצאה מכך דוכאה תרבות המזרחים.18


אולם נשמעו גם דעות אחרות. ב־2 באוקטובר, שלושה חודשים לאחר הבחירות לכנסת העשירית, כתב הסופר והעיתונאי אהרן שמיר במאמר שפרסם ש"הגיע הזמן לומר את האמת: אין בישראל אפליה עדתית מכוונת. היו עיוותים בקליטת עולים. היו קיפוחים סוציאליים. כיום הם פחות או יותר נעלמו ובמקום שנותרו הם הפכו להיות בעיות של מי־שיש־לו ומי־שאין־לו. מי שהתקדם בחיים ומי שנשאר צועד במקום". שמיר טען שקיימת רק בעיית קליטה אחת, של יהודי צפון אפריקה, ובעיקר מרוקו. "חלק מהם פשוט לא נקלטו בחברה הישראלית החדשה ומכאן כל ההתמרדויות העדתיות נגד 'השליטים' האשכנזים", קבע. שמיר אמנם ציין שנעשו טעויות בקליטתם, אולם תלה את קולר האשמה בפער התרבותי בין הקולטים לנקלטים. "לְמַה שהם [יוצאי צפון אפריקה] קוראים תרבות לא היה אלא פולקלור, אורח חיים. ואורח חיים אינו יכול להיקרא תרבות לפי הקריטריונים של ימינו", טען. הוא הדגיש שהתרבות המערבית היא התרבות המקובלת על כל העולם הנאור, ושאר העולים לארץ ממדינות איסלאמיות כמו עיראק ותימן הצליחו להשתלב והתקדמו, לעומת יהודי מרוקו, ש"רק חלקם הבין שההתקדמות פירושה קודם כל תרבות".19 הסוציולוג נסים ליאון מצא שניהול פוליטיקה עדתית־מזרחית, שבה פוליטיקאים ממוצא מזרחי פועלים למען בני עדתם, נתפס כמאיים על שלמות הרעיון הציוני ומימושו, ושתוצאות הבחירות לכנסת ב־1981, שבהן זכה הליכוד לבסס את שלטונו, הפכו את המהפך הפוליטי של 1977 מאפיזודה רגעית בתולדות הפוליטיקה הישראלית למהלך יציב, בעל השפעה מכרעת על זהות החברה בכלל.20 לעומתו, טען הסופר א. ב. יהושע ש"רשימות עדתיות אף פעם לא הצליחו אצלנו, כי דווקא אנשי עדות המזרח לא בטוחים בכוחם של בני עדתם המבקשים לייצג אותם. מה עוד שהעדות בינן לבין עצמן מסוכסכות די הרבה".21


מדוע הקצין השיח הבין־עדתי מאז 1977, למרות המהפך הפוליטי, ומדוע הגיע לנקודת רתיחה לקראת הבחירות לכנסת ב־1981? "השסע העדתי הוא ייחודי לחברה הישראלית משום שמקורו בהתפתחות היסטורית יחידה במינה של העם היהודי בתפוצות", קבעו החוקרים דן הורוביץ ומשה ליסק.22 עד קום המדינה הייתה רוב האוכלוסייה בארץ ישראל אשכנזית ורק מיעוטה מזרחי. לאחר העליות הגדולות של שנות החמישים והשישים השתנתה הדמוגרפיה הישראלית, ולשינוי זה היה גם ביטוי פוליטי מאוחר יותר. החוקרים יוחנן פרס ואליעזר בן רפאל טענו כי המפגש בין הקהילה של יוצאי ארצות האיסלאם לבין האוכלוסייה הוותיקה האשכנזית, שרובה הגיעה לארץ ישראל בעליות הגדולות של טרום המדינה, בעיקר ברביעית ובחמישית, היה בעייתי וכלל חיכוכים מתמידים, משום שחלק מהאוכלוסייה שהוגדרה כמזרחית פירש את יחס הממסד הוותיק אליו כעלבון אישי וכזלזול בתרבות המזרחית.23 תחושות העלבון לא עברו עם החלפת מפלגת השלטון בבחירות שנערכו ב־1977. ההיבט הפוליטי של השסע העדתי, שבא לידי ביטוי ניכר בבחירות של 1977, עם הדחת ההגמוניה השלטונית שנתפסה כמקפחת, מדכאת ומושחתת, הלך והתעצם, עד שבבחירות של 1981 היה ברור שבני עדות המזרח מזדהים עם הליכוד הימני־בורגני המקדש את ערכי המסורת והדת, ואילו האשכנזים והשכבה הכלכלית השׂבעה של ישראל מבקשים לשמר את שלטון מפלגת הפועלים המייסדת. הסוציולוג סמי סמוחה קבע כי העולים החדשים שהגיעו בשנות החמישים והשישים היו חלשים מכדי להתנגד להסללתם אל השכבות הנמוכות של החברה בישראל ולאפלייתם לרעה בהקצאת משאבים ציבוריים. מסקנתו הייתה שהנהגת תנועת העבודה שלטה על כל מרכזי הכוח וכך נוצר הריבוד העדתי; היא אף הפיצה את התפיסה שהעולים מארצות האיסלאם הם דור מדבר אבוד, שמאיים על הדמוקרטיה ועל התרבות הישראלית.24 משום כך נוצרה בקרב בני עדות המזרח טינה כלפי הממסד הפועלי, ותמיכתם הפוליטית נדדה אל החלופה השלטונית — מחנה הימין, מפני שערכיו תאמו יותר את השקפת עולמם, אך בעיקר מפני שהיה בכוחו להעביר מן הארץ את השלטון, שבו ראו את המקור לכל בעיותיהם וצרותיהם. בפתח הוועידה הארצית הרביעית של תנועת החירות באוקטובר 1956 האשים ראש התנועה, מנחם בגין, את מפא"י ברוע לב כלפי העולים במעברות, שבהן אין להם קורת גג ראויה. במערכת הבחירות של 1973 הוא קבע: "אנחנו נבטל את העוני בישראל".25 החוקרים נתן ינאי ושלמה אהרונסון טענו, שיחס של פטרונות פוליטית כלפי העולים מצד העילית הוותיקה עמד בסתירה לתהליך הפיכתה של עילית זו לתלויה מבחינה אלקטורלית בעולים מארצות המזרח. הם אף גרסו שהמשבר העדתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירות של 1981, מסמל את כישלון תהליכי האינטגרציה בחברה הישראלית. לראשונה בתולדות המדינה היה השסע העדתי בין הגורמים שהכריעו את מערכת הבחירות לכנסת, ולראשונה נוצרה תודעה ברורה של מִתאם בין מתיחות עדתית למתיחות מפלגתית.26


בתום מערכת הבחירות, בקיץ 1981, נשלחו אל לשכת יושב ראש מפלגת העבודה שבבית המפלגה ברחוב הירקון 110 בתל אביב דו"חות רבים מהסניפים וממטות המפלגה השונים, שבהם סוכמו חודשי מאבקה של מפלגת העבודה לשוב אל הגה השלטון במדינת ישראל. ב־3 באוגוסט 1981 כתב אבי בן עמי, מרכז המטה לערי פיתוח ושכונות, בדו"ח מפורט שהוגש ליושב ראש המפלגה שמעון פרס, שמפלגת העבודה סובלת ממשבר אידיאולוגי המחריף ממערכת בחירות אחת לשנייה. הוא דיווח ששכבת הפועלים והשכירים באוכלוסייה מורכבת ברובה מבני עדות המזרח שלא הצביעו לתנועת העבודה, "ומכאן יוצא שהציבור הטבעי שלה לא מצביע עבודה, אלא רוב השכבות הבינוניות והגבוהות". בן עמי מנה את כשלי הפעילות של המפלגה וטען כי האמצעים הדלים שהיא העמידה לרשותו והסמכויות המצומצמות שהעניקה לו היו לו לרועץ מול התעמולה "האדירה ובלתי מרוסנת" של הליכוד. הוא כתב ש"המערכת [המפלגתית] לא הבינה לרוחם ונפשם של המוני בית ישראל כאשר ההתייחסות וההצבעה לרוב הן אמוציונליות, עם קורטוב של לאומיות ורגישות לנושאי כבוד, גאווה עצמית, לערכי הדת והמסורת". כמו כן, הצביע על כשלים בהסברה: "דיברנו בכל כלי התקשורת אל המשוכנעים, אל מצביעי ד"ש לשעבר ולאינטליגנציה, אך לא השכלנו להביא את דברינו בשפה פשוטה ומובנת אל ציבור ערי הפיתוח והשכונות". ועוד הוסיף כי התקשה לנטרל את "הדמגוגיה של הליכוד" ואת ההתקפה האישית של מטה הליכוד על שמעון פרס.27


הבחירות של 1981 סיכמו את ארבע שנות שלטון הליכוד, לאחר המהפך הפוליטי בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977. על רקע התוכנית הכלכלית החדשה של הליכוד, שדגלה במשק חופשי — מה שזכה לכינוי "המהפכה הכלכלית" — בלטו עתה ההבדלים המהותיים בין מפלגת העבודה לבין הליכוד. מפלגת ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), התקווה הגדולה של בחירות 1977, התגלתה עתה בשבריריותה: היא התפרקה ונעלמה מהמפה הפוליטית. הצמרת של מפלגת העבודה ראתה בבחירות של 1977 תקלה זמנית שנגרמה בעיקר בשל הופעת ד"ש, ושניתן יהיה לתקנה בבחירות הבאות. אולם עדות המזרח המשיכו להצביע לימין גם במערכות הבחירות הבאות, ומ־1977 הוא ניצח ברוב מערכות הבחירות.28 מיד לאחר הבחירות נשמעו במפלגת העבודה קולות שקראו לבדק־בית מיידי. בישיבות רבות שנערכו לאחר המפלה נותחו הסיבות לקריסת ההגמוניה של מפלגת הפועלים. שמעון פרס, שעמד בראש המפלגה, הודה בפה מלא: "נותקנו מהעם".29


ספר זה עוסק בבחינת התנהלותה של מפלגת העבודה ובניתוחהּ בפרק הזמן שבין הבחירות שחל בהן מהפך פוליטי ובין הבחירות לכנסת העשירית בסוף יוני 1981. במשך ארבע השנים יכלה המפלגה לשקם את עצמה, לנסות לשכנע את בוחריה להצביע בשבילה ולבצע את תפקידיה על ספסלי האופוזיציה כפי שמתבקש ממפלגה שהובסה בבחירות, אך היא נשארה מחויבת לבוחריה ולמשנתה האידיאולוגית, ששורשיה ההיסטוריים העמוקים נעוצים עוד בתקופה של טרום המדינה. המחקר בספר זה מתבסס ברובו על מסמכי ארכיון רבים שמעולם לא פורסמו, כולל פרוטוקולים עמוסי מלל והתכתבויות שונות, השופכים אור על התנהלות המפלגה בשנים הללו. מקורות נוספים ששימשו אותי בכתיבת המחקר הם ספרות משנית ענפה והעיתונות היומית של התקופה הנסקרת, שהשפיעה בעמדותיה על דעת הקהל. "החילונו את תפקידנו האופוזיציוני בשירות העם — בכאב, אבל גם מתוך כיבוד פסק דינו של הבוחר", כתב שמעון פרס לאחר ארבע שנות אופוזיציה.30 את משימת המפלגה ראה פרס כמתחלקת לשלושה פרקים: הפרק הראשון, שבו טען שהמפלגה שקדה על איחוי הקרעים הפנימיים, על ביטול החטיבות והסיעות שמהן הורכבה ועל שמירת הגרעין הפרלמנטרי כיחידה מגובשת ופעילה; הפרק השני, שבו טען שהמפלגה הקפידה לתפקד כאופוזיציה לוחמת ויוזמת, השוקלת כל נושא לגופו ונוהגת על פי עקרונותיה והשקפת עולמה; והפרק השלישי שבו, לטענת פרס, בנתה המפלגה את עצמה כאלטרנטיבה לממשלת הליכוד, על ידי חלוקת האחריות בין חברי הכנסת של המפלגה על תחומים שונים וייזום תוכניות ופתרונות חלופיים לסוגיות שעלו על סדר היום הלאומי.31


האומנם שקדה המפלגה על שיקומה? האם למדה מטעויותיה? כיצד התאימה את עצמה למציאות החדשה שלה באופוזיציה? לשאלות אלו ואחרות מוקדש ספר זה.