פרק 1
אלי
נראה שמצבה של הבחורה החדשה לא מזהיר. היא היתה מכורבלת באחד מכיסאות הפלסטיק הזולים בחדר העובדים, ובהתה באוויר. המדים שלה היו מקומטים, הפקעת על ראשה התעקמה וקווצות בלונדיניות בצבצו לכל כיוון כאילו היא משכה לעצמה בשיער. באור הפלורסנט, העור שלה נראה דהוי וחיוור.
שתי האחיות האחרות בחדר שמרו על מרחק והביטו בה בדאגה כאילו פחדו שהיא עומדת להקיא או להתעלף. או גרוע יותר, לפרוש, כמו שעשו רבים אחרים.
על גופתי המתה.
היינו זקוקים לה. לא יכולתי להמשיך לעבוד במשמרות של חמש־עשרה שעות. זה היה שוחק אותי. נשמתי עמוק וניגשתי אליה, מתכופפת לצדה כדי שאם היא תקיא, אצליח לחמוק מאזור ההתזה. לא נראה שהיא שמה לב אלי. לא טוב.
"היי, ברינלי, נכון?" שאלתי, בכוונה בקול נמוך ורגוע. אותו טון שאני משתמשת בו כשאני מדברת עם ילדים חולים.
היא מצמצה והסתובבה אלי, עיניה הכחולות מזוגגות ולא ממוקדות, כאילו היא לא באמת רואה אותי. היא היתה על סף הלם. אני מזהה את ההבעה הזאת, כי כמעט בכל משמרת אני רואה אותה על אחד מהמטופלים שלי.
לעזאזל, היא לגמרי עומדת לפרוש.
הסתובבתי טיפה הצדה, מבטי עדיין נעוץ בברינלי. "שמיכה?"
קול צעדים העיד שמישהו ממלא את הבקשה, אז הפניתי שוב את פני לאחות החדשה. שמעתי את הרכילות עליה מקולגות. לדבריהם, ברינלי אחות כבר שלוש שנים והיא הועברה אלינו מחדר מיון מחוזי קטן. זו הפעם הראשונה שהיא עובדת בבית חולים לטראומה.
יש אנשים שמסתדרים מצוין בחדרי מיון רגילים אבל נשברים כשהם מגיעים לכאן. היינו במרכז העיר, במטרופולין הידוע בשיעורי הפשיעה מרקיעי השחקים שלו. לא עברה משמרת שבה לא ראינו את הגרוע מכול: דקירות, אונס, פצעי ירי, קורבנות התעללות, ניצולי תאונות דרכים איומות, מה שתרצו.
הלילה היה קשה במיוחד אפילו בשבילי, וראיתי כל כך הרבה שיט בחיים עד שרק מעט מאוד דברים זעזעו אותי. זה יכול להיות מצלק עבור מישהי חדשה במרכז טראומה, כמו ברינלי, והצטערתי על כך שזו המשמרת הראשונה שלה בלי ליווי.
שמיכה הופיעה בקצה שדה הראייה שלי. לקחתי אותה בלי להסתכל וכרכתי אותה סביב כתפיה. היא נעה באופן אוטומטי, וזרועותיה רעדו כשנאחזה בקצוות ומשכה אותם חזק אליה.
"החזה שלו," היא אמרה, כל כך בשקט שבקושי שמעתי את המילים. "כל האמצע היה פשוט... חסר."
אה, אז היא קיבלה את פציעת רובה הציד מטווח קרוב. מדהים שהאיש הגיע לכאן בחיים, ועצוב נורא כי לא היה שום דבר שיכולנו לעשות במקרים כאלה. חלק גדול מדי מהלב, הריאות ואיברים חיוניים נוספים התרסקו, ולא היה לו סיכוי לשרוד את זה. שמעתי שהוא מת זמן קצר אחרי שהגיע. אם ברינלי קיבלה אותו, היא בטח היתה ספוגה בדם. לא פלא שהיא לבשה מדים שונים מאלו שהיו לה קודם ושהשיער שלה עדיין היה לח כי היתה חייבת לחפוף אותו.
"לא יכולת לעשות שום דבר," אמרתי לה.
היא משכה באף ונראה שעיניה מתמקדות בי סוף־סוף. "אני יודעת, אבל... אלוהים. אני לא חושבת שאצליח אי־פעם לשכוח את המראֶה הזה."
אל תדאגי, מחר תראי משהו יותר טראומטי, והוא יחליף אותו, צייץ חלק אפל בתוכי, אבל בשום אופן לא הייתי אומרת דבר כזה בקול רם.
"מישהו דיבר איתך על הצוות הפסיכולוגי?" שאלתי אותה.
היא הנהנה. "קומה שלישית, נכון?"
"ואם את במשמרת לילה וצריכה לדבר עם מישהו, יש קו טלפון פעיל 24/7."
בית החולים שלנו אולי מעמיס עלינו יותר מדי, אבל הוא עושה עבודה מצוינת במתן עדיפות לבריאות הנפשית של הצוות שלו. התמודדנו על בסיס יומיומי עם מקרים טראומטיים במינון שחיילים נתקלים בו בשדה הקרב, ושיעורי השחיקה והפוסט־טראומה היו בשמים.
לי היו פגישות קבועות עם אחד הפסיכולוגים התורנים. זה היה אחד הדברים היחידים שהשאירו אותי שפויה יחסית בזמן שמערכת הבריאות קרסה סביבנו, וכל כך הרבה אנשים פרשו מהתחום עד שהיינו במחסור מסוכן בכוח אדם.
"אין לי את מספר הטלפון," אמרה ברינלי, ודמעה זלגה על לחיָה.
יופי. עם דמעות אני יכולה לעבוד. הדמעות מסמלות את תחילת תהליך העיבוד, והסכנה שהיא תיכנס להלם חלפה.
"באיזה לוקר נמצאים הדברים שלך?" שאלתי. "אני אקח את הטלפון שלך ואוסיף בו את המספר."
עשרים דקות לאחר מכן היא היתה שוב על הרגליים, ידיה כרוכות סביב ספל של תה קמומיל חם. הכנסתי את המספר לנייד שלה, היא הפסיקה לרעוד והצבע חזר ללחייה. רק עוד אחות אחת היתה איתנו בחדר כרגע, היא החליפה את השתיים הקודמות שלא הועילו. לאחות הזאת קראו טניה, אישה שחורה באמצע שנות הארבעים לחייה שעבדה בבתי חולים לטראומה כמעט כמו כל שנות חייה של ברינלי. טניה היא העמיתה האהובה עלי. היא נהדרת תחת לחץ, מצטיינת ביחס למטופלים ויודעת לטפל באנשים במצבי חירום יותר מרוב הרופאים שעבדנו איתם.
ברגע זה היא עמדה עם ברינלי ליד החלון ודיברה בשקט, יד אחת מונחת על כתפה של האישה הצעירה. הקשבתי לשיחה שלהן בזמן שאספתי את הדברים שלי ושל ברינלי, וסמכתי על טניה שתדע לומר את כל המילים הנכונות כדי להחזיר את ברינלי מהמצב שהיתה בו.
"עשית עבודה טובה," שמעתי אותה אומרת. "ואני לא סתם מחמיאה לך בשביל שתרגישי טוב יותר. ראיתי אחיות אחרות עם יותר ניסיון שקופאות במקום בלילות כאלו. את שמרת על קור רוח ועשית את מה שהיית צריכה." היא פנתה אלי. "תגידי לה, אַלִי."
תליתי את התיק של ברינלי על כתפי והצטרפתי אליהן. "היא צודקת," אמרתי. "ממה שראיתי היית מצוינת. וזה נורמלי לגמרי להישבר קצת אחר כך. כל האדרנלין הזה הצטבר יותר מדי, ורמות הקורטיזול שלך כנראה השתגעו. זו לא בושה לשקוע בהלם קטן. זה עדיין קורה לי בלילות ממש גרועים."
ברינלי החווירה. "חשבתי שהלילה היה ממש גרוע."
אופס. הגיע הזמן למזער נזקים.
"נכון," אמרתי. "התכוונתי שאני לא ראיתי את הכי גרוע הפעם. אני חושבת שאת ומלורי קיבלתן את הגרוע ביותר היום."
היא פלטה נשימה רועדת. "אה. אוקיי."
טניה פנתה אליה שוב. "אז עכשיו אלי תיתן לך טרמפ הביתה. גם היא סיימה את המשמרת שלה."
ברינלי העבירה בינינו את מבטה. "אבל המכונית שלי כאן."
טניה הנהנה. "כן, אבל לדעתנו את לא צריכה לנהוג עכשיו."
נראה שברינלי הבינה את החוכמה שבזה. "כן, אתן כנראה צודקות."
"אל תדאגי," אמרתי. "בדקתי את לוח הזמנים שלך. אנחנו באותה משמרת מחר, אז אני אתן לך טרמפ חזרה. חנית בחניית העובדים?"
הנהון.
"המכונית שלך תהיה בסדר שם. את צריכה לקחת ממנה משהו?"
היא הזעיפה פנים. "לא נראה לי?"
טניה לקחה מידיה את התה. "אז כדאי שתצאו מכאן כל עוד אתן יכולות."
"תודה," אמרתי לה ללא קול.
היא הנהנה.
לא היה נדיר להישאב לעוד כמה שעות עבודה אם נשארת יותר מדי זמן אחרי סיום המשמרת, כי מישהו תמיד היה זקוק לעוד זוג ידיים או שנדרשו אנשים נוספים כדי לעזור לייצב מטופל. ברינלי לא מוכנה נפשית לזה, ואני הייתי אמורה לסיים כבר לפני ארבע שעות. הגיע הזמן ללכת.
כיוונתי את ברינלי לכיוון היציאה האחורית כדי לא להיתקל במישהו אחר. היא היתה שקטה, אבל נראתה הרבה יותר טוב, וזה נראה לי סימן לא רע.
"את חיה עם מישהו?" שאלתי אותה.
"החבר שלי," ענתה.
"הוא בבית עכשיו?" לא מצא חן בעיני להשאיר אותה לבד אם הוא לא נמצא שם.
היא הנהנה. "כן. סימסתי לו בסוף המשמרת שלי לפני שהתיישבתי, וטוב. ראית."
"עוזר אם מדברים על זה," אמרתי לה. "אני לא יודעת אם החבר שלך רגיש, אבל אם תספרי לו על מה שעברת הלילה, זה יכול להוציא חלק מהמראות האלה מהראש שלך."
"אני לא בטוחה," היא אמרה בחוסר החלטיות.
"את לא צריכה להיכנס לפרטים. רק את הבסיס. והכנסתי את המספר שלי לטלפון שלך עם המספר של הפסיכולוגים, אז את תמיד יכולה להתקשר גם אלי."
היא הביטה בי בהקלה. "תודה. אני לא חושבת שהוא יבין. את מבינה?"
הנהנתי. ידעתי. בניגוד לברינלי, הייתי רווקה... אבל גם כשהיו לי שותפים, לא דיברתי איתם. אף פעם לא היה לי בן זוג רציני — הייתי ממוקדת בקריירה — והרגשתי שלספר שהיה לי יום רע או שהייתי עצובה כי איבדתי מטופל הוא משהו שמספרים למישהו משמעותי. בעיקר השתפכתי למטפלים או לאחיות אחרות, ומארשת פניה של ברינלי ידעתי שהיא תעשה את אותו הדבר. אזרחים, כפי שקראנו לאנשים שלא היו עובדי רפואה או חירום, לא הבינו.
בדרך הביתה דיברנו על נושאים בטוחים כמו תוכנית הטלוויזיה שכולם צפו בה כיום והסחנו את דעתנו מהלילה שעברנו. כשהורדתי את ברינלי בביתה, השמש כבר החלה לזרוח מעל העיר, הבזיקה מעל גורדי השחקים הרחוקים וצבעה את העננים בגוון מקאברי שנע בין סגול עמוק של חבּוּרות טריות לאדום של דם טרי שכרגע נשפך.
אלוהים, אני ממש חולנית הבוקר, חשבתי והפניתי את מבטי מהשמים.
הקדשתי כל כך הרבה זמן לניסיון לעזור לברינלי ולהסיח את דעתה, שלא עיבדתי את מופע האימים שאני עצמי נחשפתי אליו הלילה. היה שם בחור שנדקר שלוש פעמים, אישה עם מפרק כף יד שבור, אף מדמם, ובעל עם פרצוף אשם שלא נתן לה לדבר בשם עצמה, וילד בן שנתיים עם דלקת בדרכי הנשימה, שמצבו היה גרוע כל כך שהיה צורך להטיס אותו לבית החולים לילדים.
הגרוע ביותר היה חסר הבית עם כוויות קור. לא כי זה היה מקרה קיצוני — כוויות הקור שלו היו קלות יחסית, והוא לא איבד אף אצבע ברגליים — אלא כי אף אחד אחר במשמרת שלי לא רצה להיכנס לחדר שלו כי הריח היה כל כך גרוע, והם התלוננו בקול רם במסדרון כך שהוא בטח שמע אותם. זה גם שבר לי את הלב וגם עצבן אותי, אז שלחתי אותם לדרכם וטיפלתי בו בעצמי.
אלה היו המקרים שדבקו בי עכשיו, לא המקרים הגרועים, אלא העצובים. התקבעתי עליהם. איפה היתה המשפחה של האיש הזה? הם מחפשים אותו? מה לגבי האישה שבעלה התעלל בה? היא תצליח לברוח לפני שהוא יפגע בה שוב?
הנסיעה הביתה עברה בטשטוש בזמן שראשי הוצף במחשבות האלו, ולפני ששמתי לב כבר נכנסתי לחניה שלי. הרחוב היה חשוך מספיק כדי שביתי יאיר במחרוזת אורות מנצנצים. היינו כבר בשבוע השני של ינואר, אבל כמה מהשכנים שלי עוד לא הורידו את קישוטי החג שלהם, אז גם אני לא מיהרתי להוריד את שלי. האורות המהבהבים בעליזות באפלולית שלפני עלות השחר היו בדיוק דחיפת העידוד שהייתי זקוקה לה — כל דבר שירחיק את החשכה.
דוממתי את המנוע ויצאתי מהמכונית. הבית שלי לא היה גדול, קוטג' קטן בסגנון כפרי עם שני חדרי שינה בשכונה בטוחה יחסית, אבל הוא היה כולו שלי, והייתי גאה מאוד בתיקונים שעשיתי בו ובדרך שבה הטבעתי עליו את חותמי. הוא היה צבוע בכחול־ירוק בהיר, העיטורים היו בצבע לבן קרם והדק הקטן הקדמי נראה חגיגי ומזמין הודות לאורות החג ולעץ חג המולד שנצנץ באורות וקישוטים.
בפנים היה עליז לא פחות. כמעט לא נשארה לי משפחה, וקישוט הבית שלי מלמעלה למטה בהתאם לעונה היה הדרך שבה הסחתי את דעתי מהעובדה המדכאת שכל שנה העברתי את החגים לבד או בעבודה.
מיאו חזק פילח את האוויר כשסגרתי את הדלת מאחורי וחלצתי נעליים.
טוב, לא הייתי לגמרי לבד. פרד היה איתי. הוא בטח ישן על המיטה שלי כשנכנסתי, כי היללות שלו התחילו מרחוק והתגברו ככל שהוא דהר לעברי, כמו צופר של אמבולנס על כביש מהיר.
אלוהים, כמה שהוא רעשני כשהוא כועס, חשבתי. אם הוא ימשיך ככה, השכנים יחשבו שפגעתי בו.
"אלוהים, פרד," אמרתי כשהחתול השחור־לבן שלי עם הפרווה הארוכה הגיע בריצה מעבר לפינה. "הכול בסדר. הפעם איחרתי רק בכמה שעות."
הרמתי אותו כשהוא הגיע אלי והפכתי אותו על גבו כדי לקבור את הפנים בבטן הרכה שלו. כשהייתי ילדה אמא שלי קראה לזה "פַּרוָותֶּרַפיה". היא היתה חוזרת הביתה מיום עבודה ארוך, ולפני שהיתה אומרת שלום לאבא או לי, היא היתה ניגשת לחתול ומחבקת אותו עד שהוא היה מתחיל להתפתל. זה תמיד שיפר את ההרגשה שלה, אז עשיתי את אותו הדבר לפרד מאז היום שבו הוא הופיע בחצר שלי, חתלתול ספוג מגשם שיילל בסערה. אני לא יודעת אם הסכים לסבול את החיבוקים האלה כי התחלתי עם זה כשהוא עוד היה קטנטן, אבל הוא התמודד בכבוד עם התרפיה בפרווה, גרגר ושיחק לי בשיער.
כנראה שבעיני אנשים שלא אהבו חתולים הייתי נראית כמו מטורפת, אבל זה לא עניין אותי. בעיקרון, לא סמכתי כל כך על אנשים שלא אהבו חתולים, כך שממילא הם אף פעם לא יהיו בסביבה כדי לשפוט אותי.
הנחתי את פרד אחרי שמילאתי מצברים, והוא צעד מאחורי כשנכנסתי לחדר שלי להחליף בגדים. אפשר היה לחשוב שאהיה גמורה מעייפות אחרי משמרת כל כך ארוכה, אבל הייתי ערה לגמרי. כנראה כי למדתי איך להירדם תוך שניות, ומצאתי פינה לנמנום זריז של חמש דקות בכל פעם שהיתה רגיעה. הלילה בית החולים היה שקט באופן מוזר מחצות עד אחת, אז ישנתי שעה שלמה. טניה סיפרה לי שאחת האחיות — מישהי שעבדה בקומה גבוהה יותר באחת היחידות המתמחות — העירה שהערב אטי כשבאה לקחת תוצאות מעבדה, וזה כמובן הרס הכול מיד. אחיות המיון ידעו שאסור להגיד דברים כאלה.
התקלחתי, החלפתי לפיג'מה הכי נעימה שהיתה לי, מזגתי לעצמי יין לבן בכוס גדולה והתכרבלתי עם פרד על הספה. חשבתי להדליק את הטלוויזיה ולהתנתק לכמה זמן, אבל לא בדקתי את הטלפון שלי אפילו פעם אחת במהלך המשמרת, והייתי צריכה להתייחס להתראות ברשתות החברתיות.
נכנעתי לבלתי נמנע, פתחתי את האפליקציה האהובה עלי והתחלתי לגלול. היו סרטונים צפויים של חיות חמודות שעושות דברים חמודים, אנשים שמתנהגים כמו אידיוטים ומסתבכים בצרות, סיפורים על אקסים ואנשים שריריים שעושים פוזות במראות בחדר כושר. אבל יותר מכל דבר אחר, היו מלכודות חשק (סלפים מחרמנים). באופן ספציפי, מלכודות חשק של גברים שחבשו מסכה. האובססיה שלי אליהם החלה בתחילת הסתיו, התקופה שבה תת־הז'אנר הזה של סרטונים תפס תאוצה כל שנה, הודות לאוהבי ספרי רומנטיקה חרמנים כמוני.
ביד אחת גירדתי מאחורי האוזניים של פרד. האחרת היתה עסוקה בסימון לייקים לסרטונים של גברים בתחפושת, במדי צבא עתידניים, ואפילו כמה שלבשו תלבושות מסרטי אימה. אבל המועדפים שלי היו גברים במסכות של רוחות רפאים. אלה בלי החולצה גרמו לי להזיל ריר. תוסיפו לזה סכין וקצת דם מזויף, וזה מיד הוספת עוקב מבחינתי.
היוצר האהוב עלי ביותר היה משתמש שנקרא the.faceless.man כי היה לו את כל מה שהכי אהבתי: מסכה מותאמת אישית שלא נראתה כמו אף אחת אחרת והיתה חושנית כמו שהיתה מפחידה; הוא היה שרירי; היתה לו תאורה טובה; מוזיקה יוצאת דופן; וכישרון טבעי למשוך את הצופה ולגרום לנו להתחנן לעוד. היה לי מדור שלם שהוקדש לסרטונים שלו, וצפיתי בהם בקביעות בכל פעם שנזקקתי להסחת דעת אחרי משמרת גרועה.
כמו הלילה.
רוקנתי את שארית היין שלי — לעזאזל, איבדתי לגמרי את תחושת הזמן כשגללתי — וקמתי למזוג לעצמי עוד סיבוב. פרד קפץ מהספה והתכרבל בתוך המיטה הקטנה שלו ליד הטלוויזיה, אחרי שהגיע לגבול יכולת ההתכרבלות שלו. בדקתי את האוכל והמים שלו במטבח — שניהם עדיין היו די מלאים — ורוקנתי את שארית היין לתוך הכוס שלי. עד שאסיים אותו, כבר יהיה בתוכי חצי בקבוק.
כן, בקרוב אהיה קצת שיכורה ואני מקווה שגם עייפה. היו לי רק עשר שעות עד למשמרת הבאה שלי, והייתי חייבת להשלים את כל שעות השינה שהחמצתי במהלך הטרפת הרגילה של החגים.
התיישבתי ומשכתי מעלי את השמיכה, והעליתי את הסרטונים של הגבר במסכה, כפי שכיניתי אותו. היה קשה לבחור מועדף, אבל אם מישהו היה מצמיד לי אקדח לרקה ומכריח אותי לבחור, הייתי בוחרת את הסרטון שבו הוא שרוע על הספה בלי חולצה, ראשו מונח על הזרוע, וכל התמונה מוצפת באור אדום. רואים אותו רק מהצלעות ומעלה. העור שלו היה מכוסה בקעקועים, ושריריו נמתחו כשזרועו נעה בתנועה קצבית שרמזה שהוא מאונן אבל לא חזק מספיק כדי להגיע לקו הסיום.
אף פעם לא ידעתי לאן להסתכל כשצפיתי בו. בשרירי הזרוע שלו שנמתחו והתכווצו עם כל ליטוף? או בחזה העולה ויורד בכבדות כאילו הוא על סף אורגזמה? או מעבר למסך, שם יכולתי לדמיין את היד שלו מפמפמת את הזין המתוח שלו?
הוא התחיל את הסרטון כשהוא בוהה בתקרה. לקראת הסוף הוא סובב את ראשו ובהה ישירות למצלמה, ואף על פי שידעתי שלמסכה לא יכולה להיות הבעה, הרגשתי כאילו למסכה שלו כן היתה. כאילו העיניים השחורות הפעורות האלה הביטו ישירות לתוך הנשמה שלי, והפה המגחך הזה קרא בשמי בזמן שגמר. הסרטון נחתך מיד אחרי שהוא סובב את הראש, ומביך להודות כמה פעמים עצרתי את הסרטון רגע לפני שזה קרה כדי לבהות עוד כמה רגעים בעיניים האלה.
איך זה יהיה להיות איתו בחדר כשהוא מצלם? להיות זו שהוא חושב עליה בזמן שהוא מאונן? או יותר טוב, לחזור יום אחד הביתה ולמצוא אותו על הספה הזאת, מחכה לי בחושך, מכוסה בדם, אור מנצנץ על פלדת הסכין שלו?
רק המחשבה עוררה בי צמרמורת מתערובת של תשוקה ופחד. רציתי את זה ברמה שכנראה לא היתה בריאה, אבל אחרי כל השיט שראיתי בעבודה בחדר המיון, ועוד קודם, בשנות ההתבגרות הדפוקות שלי, טבעי שהטעם שלי התחיל לנטות חזק לכיוון הצד האפל.
אולי טיילר יסכים לשים מסכה בשבילי, חשבתי.
בטח, טיילר. הבחור ששכבתי איתו כבר קרוב לשנה. כמעט שכחתי ממנו. זה לא שהיה קל לשכוח אותו — הוא נראה טוב והיה זיון מוצלח — אבל כשהעבודה היתה עמוסה נטיתי לשקוע בה, וזה קרה לעתים קרובות בגלל משבר כוח האדם בבית החולים.
מתי היתה הפעם האחרונה שנפגשנו? בטח לפני חג המולד, לפחות. הגיע הזמן לזימון לילי. מחר היתה אמורה להיות המשמרת האחרונה שלי לשבוע, ואז היו לי שני ימי חופש מלאים. איזו דרך טובה יותר לבזבז אותם מאשר מתחת לגבר שיודע איפה נמצא הדגדגן?
רוקנתי את היין שלי, מרגישה בהיי מהאפשרות לחוות אדם רעול פנים בחיים האמיתיים. לפני שהספקתי לחשוב על זה, צילמתי תמונה מהסרטון האהוב עלי ושלחתי אותה לטיילר בצירוף הודעה.
יש לי יומיים חופש החל מיום שישי. רוצה לבוא בלילה ולהביא מסכה כזאת? מבטיחה לעשות את זה מעניין בשבילך.
התגובה שלו הגיעה כמה שעות לתוך המשמרת שלי למחרת, כי הוא ישן כמו אדם רגיל כששלחתי את ההודעה שלי.
לבי צנח כשקראתי את דבריו.
לעזאזל, ילדה. את עוד חיה? חשבתי שנפנפת אותי. עברו חודשיים. מוותר על המסכה. אני לא בעניין, ואני בכל מקרה יוצא עם מישהי.
חודשיים? באמת עבר כל כך הרבה זמן? גללתי למעלה בשרשור ההודעות שלנו, ושיט, הוא צדק. אולי הגיע הזמן להזמין פגישה טיפולית נוספת ולשאול אם יש להם טיפים לאיזון בין חיים אישיים ובין תחום העבודה הזה.
כי ברור שאני כישלון בנושא.
