פרק 1


אראבלה


"אראבלה, חזרתי הביתה ויש לי חדשות."


שלוות בוקר יום ראשון שלי מופרת למשמע קולה של אימי ואני לא מצליחה לעצור את עצמי מלנשוף אנחה עצבנית. הלוואי שהיא הייתה לפחות מתקשרת להזהיר אותי לפני חזרתה מחופשת הקיץ שלה. אוגוסט כמעט נגמר והיא בילתה את רובו בפלורידה, מבזבזת כסף שאין לנו על מסיבות ועל בגדים. חוץ מכמה שיחות טלפון אקראיות כדי להודיע לי שהיא חיה, היא התעלמה ממני ומכל האחריות ההורית שלה, ולכן נאלצתי לעבוד אחרי בית הספר בקניון המקומי כדי לכסות את החשבונות.


"אראבלה? איפה את, מותק?"


אי־אפשר היה לפספס את ההתרגשות בקולה. הכעס הצטבר בתוכי, אבל דחקתי אותו מאחורי יתר הרגשות שקבורים בי. תמיד יש עניין חדש אצל אלינה, כבר מגיל צעיר למדתי שאימא שלי ילדותית וחסרת אחריות.


אין פלא שאבא שלי עזב כשנולדתי.


נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, שאפתי פנימה את ריח עוגיות הקינמון הטריות שמילא את האוויר, הן מתקררות על השיש, מחכות שאארוז אותן ושאקח אותן לגברת גולדמן מהדירה הסמוכה לערב הברידג' שלה עם חברותיה. התרתי את הקשר בסינר, הסרתי אותו והתבוננתי בבלגן שעל השיש.


"מה קרה הפעם, אלינה?" אני קוראת לה בשמה הפרטי כי היא שונאת שקוראים לה אימא. נקישות נעלי העקב מבשרות על בואה ושנייה לאחר מכן היא מופיעה בפתח המטבח ונעצרת בכניסה כדי להציג בפניי פוזה מושלמת של דוגמנית על מסלול. ידיה מונחות על המותניים והיא מותחת את גופה החטוב, לבושה בחולצת מעצבים שחורה חדשה ובמכנסי ג'ינס בצבע כחול דהוי, התלתלים הבלונדיניים שלה ממסגרים את פניה. זה לא הצבע הטבעי שלה, אבל לא רחוק ממנו.


"הפתעה! התחתנתי." היא מושיטה את ידה ומחייכת חיוך רחב. הלב שלי מאט למראה טבעת היהלום הענקית והנוצצת שעל האצבע שלה, וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה לבהות בה.


"מה?"


היא מצחקקת ומסמנת בידה למישהו במסדרון. "זה אליוט. יקירי, בוא ותגיד שלום לבת החורגת החדשה שלך."


זאת בדיחה, נכון?


גבר מופיע מאחוריה. גבוה, עם שיער שחור־אפור וכתפיים רחבות שמודגשות בזכות גזרת החליפה שלו. הוא נאה ומבוגר ממנה לפחות בעשור. הוא לא נראה כמו הטיפוס הרגיל שבו אימא שלי מתאהבת, יש בו אלגנטיות אבל היא מאופקת. הוא חולף על פניה ומחייך אליי.


"נעים מאוד להכיר אותך, אראבלה. אימא שלך סיפרה לי הרבה עלייך."


"התחתנתם?" שאלתי בתחושת הלם ובלבול בעוד אימא שלי נשענה על האיש שלצידה.


"בלאס וגאס. אני גברת טראברס עכשיו. אליוט אומר שנוכל לשנות גם את שם המשפחה שלך כדי שיתאים לשלנו באופן חוקי, או שהוא יוכל לאמץ אותך." בהיתי בה בחוסר הבנה, לא באמת קולטת את המילים שהיא אומרת.


"מה קרה לקארל?" החיוך נמחק משפתיה והיא הניחה יד מטופחת להפליא על הזרוע של אליוט.


"תוכל לתת לנו פרטיות, מותק? אני חושבת שהחדשות שלנו הפתיעו קצת את הבת שלי."


המילה 'הפתיעו' היא בלשון המעטה. האדישות שבה עטפתי את עצמי עד עכשיו נסדקת, והדופק שלי הולם חזק באוזניי.


אלוהים, בבקשה. זה לא יכול לקרות.


אליוט צחק וטפח על ידה.


"איליי הגיב בערך אותו דבר. אני אלך לגרור אותו לכאן מהאוטו."


אלינה נישקה אותו על הלחי והוא הסתובב והלך לאורך המסדרון. ברגע שהוא נעלם מהעין היא הסתובבה אליי, מבטה הכחול קפוא כמו קרח.


"אל תזכירי את קארל יותר. הוא היה משעמם, אנוכי, שטחי וחסר ניסיון. אליוט, לעומת זאת, מקסים, אכפתי, סקסי בטירוף ועשיר." אני כמעט פולטת שהיא בדיוק כמו החבר לשעבר שלה — חוץ מחוסר הניסיון, כי שתינו יודעות שהיא לא יכולה לשמור על הרגליים שלה סגורות כשמדובר בגבר עם כסף.


"הוא זר לגמרי!" הכעס בער מתחת לעור שלי. "כמה זמן את מכירה אותו?"


"שבוע," היא הודתה ומשכה בכתפיה באדישות, "הוא הציע לי נישואים והסכמתי. אל תסתכלי עליי ככה, בלה. אליוט הוא החצי השני שלי."


עצמתי עיניים וספרתי לאט עד עשר. אלינה תמיד הייתה פזיזה וספונטנית, אבל היא מעולם לא הייתה טיפשה עד כדי כך. שלל חברים עשירים שמימנו אותה זה דבר אחד, אבל להתחתן עם גבר שהיא בקושי מכירה? זה שפל חדש. פקחתי את עיניי והנדתי בראשי. "זה משוגע אפילו בשבילך, אלינה."


שפתיה המשוחות באודם אדום התעקמו. "תפסיקי להתנשא. לאיש יש כסף והוא רוצה לדאוג לנו. מה רע בזה? תגידי תודה, ככה לא נצטרך לדאוג לכלום יותר."


"את אוהבת אותו?"


"אהבה..." היא ביטאה את המילה כאילו הייתה משהו דוחה. "מה 'אהבה' קשורה לזה? אני גורמת לו להרגיש מסופק וזה כל מה שחשוב."


טעם חמוץ עלה בגרוני ואילצתי את עצמי להסב את פניי ממנה.


זה עומד להיגמר באסון.


ברגע שבו אליוט היקר שלה יקלוט איזו מפונקת אימא שלי, הוא ידרוש להתגרש. לקחתי קופסת פלסטיק ריקה והתחלתי להכניס לתוכה חלק מהעוגיות החמות.


"את מתעלמת ממני? זה בגלל שלא הזמנתי אותך לחתונה?"


"אני לא רוצה להיות חלק מהטירוף הזה."


"אל תהיי כל כך דרמטית."


סגרתי את המכסה על הקופסה המלאה והידקתי אותו. "אני צריכה להתרכז בחזרה לבית הספר. אין לי זמן לפרק הבא בחיים שלך."


היא נשענה על השיש לידי, הסתכלה על הקמח המפוזר על המשטח ותופפה עליו באצבעותיה. "בקשר לזה, יש לי חדשות טובות. אנחנו עוברים לבית של אליוט בהמפטונס."


המבט שלי ננעץ בפניה והצחוק שריחף על שפתיי נגדע. תוך עשר דקות, אימא שלי הרסה את העולם הקטן והנוח שלי. הרגשתי כאילו אני הולכת על חבל דק בלי רשת ביטחון מתחת.


"זה לא הוגן." הקול שלי רעד, "כל החיים שלי כאן."


"כבר לא. אליוט עשה כמה טלפונים," היא בחנה אותי וגרמה לי לתהות אילו מהרגשות שלי ניכרים על פניי. "הוא סידר לך מקום באקדמיית צ'רצ'יל ברדלי."


"אבל כל החברים שלי —"


"תמצאי חברים חדשים." היא נפנפה ביד אחת בביטול. "לאקדמיה הזאת יש הרבה יותר מה להציע מאשר בית הספר הזול שלך. הם מקבלים רק תלמידים שיכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד היקר שלהם."


"את מתכוונת לילדי עשירים," אמרתי בקול חלול. הכעס כלפיה טלטל אותי מבפנים, אפילו לא אכפת לה שהיא הורסת לי את החיים.


"זו פנימייה, כך שתוכלי להשקיע בלימודים שאת כל כך אוהבת." הקול שלה נשמע רגוע. רגוע מדי. "כבר רשמתי אותך, בלה. אליוט שילם את שכר הלימוד לשנה הקרובה. איליי לומד שם. את צריכה להתרגש מכך שאת זוכה להתחלה החדשה."


הגבות שלי התכווצו כששמעתי את השם שאליוט הזכיר, לא התייחסתי לזה עד עכשיו. "איליי?" שאלתי.


"הבן שלו."


אני לא בטוחה אם לצחוק או לבכות. "רגע. יש לו ילד?"


היא שילבה את זרועותיה והתרחקה מהשיש. "הוא בערך בגילך."


עקבתי אחרי התנועות שלה בזמן שעיינה בערמת המכתבים על שולחן המטבח.


"אלוהים," מלמלתי. "זה יכול להתדרדר עוד יותר?"


"תמיד רצית אח או אחות."


"את צוחקת, נכון?"


"את ממש לא עומדת להרוס לי את זה. תהיי נחמדה לאח החורג החדש שלך, זה כל מה שאני מבקשת." היא דרשה בכעס.


התחשק לי לצרוח, הכול תמיד סובב רק סביב מה שהיא רוצה וצריכה. העיניים שלי צרבו וחרקתי שיניים. אני יודעת שזה לא בסדר לשנוא אותה, אבל אין לי שליטה על זה. השנאה פשוט אוכלת אותי מבפנים, מרסקת אותי ומשאירה בי סדקים קטנים ושברים. פחדתי ממה שיקרה כשאתפרק. קפצתי אגרופים ונלחמתי בדחף לעקור לה את העיניים.


"אלינה?" הקול של אליוט קטע אותנו. היא מתחה חיוך על שפתיה ומיהרה לכיוון הדלת.


"אנחנו עדיין במטבח, מותק."


"סוף־סוף שכנעתי את איליי לבוא ולהכיר את אחותו החורגת החדשה." אליוט הופיע שוב עם נער בעקבותיו. הבחור לא נראה כמו הטיפוס של הספורטאי המצטיין ולמרות שאני בטוחה שהשיניים שלו מושלמות, אני לא יכולה לדעת, כי הפה שלו מכווץ לקו דק. השיער שלו שחור כמו עורב, עבה ופרוע. לא ארוך אבל גם לא קצר, כך שקווצות כהות נפלו על המצח שלו וסביב אוזניו. יש לו אוזניות באוזניים והשיר שהוא שמע היה חזק מספיק כדי לחסום את הרעשים סביב. הוא לבש חולצה שחורה שהייתה צמודה לחזה שלו וג'ינס קרועים בברכיים, ענד שרשרת עם מנעול מתכתי עבה סביב הצוואר והיו לו עגילים בשפה, באף ובגבה להשלמת המראה.


העיניים הירוקות שלו פגשו את שלי במבט חד, ולרגע קצר הרגשתי כאילו נשאבתי לתוך סערה. צמרמורת קרה חלפה על עורי. ברגע הזה, פשוט ידעתי שאין סיכוי שאיליי טראברס ואני נהפוך לחברים.


איליי


אבא שלי פשוט מטומטם. פאקינג תמים.


"איליי, תוציא את האוזניות מהאוזניים כשאני מדבר איתך."


נשפתי בקול ושלפתי אוזנייה אחת, אבל לא כיביתי את המוזיקה. צליל חלוש של תופים רועמים וגיטרות צורמות מילא את האוטו.


"בוא תכיר את האחות החורגת החדשה שלך."


נו באמת.


חוסר הסבלנות שהרגשתי לא ניכר כלל מהפנים שלי. למען האמת, כשהצצתי במהירות לחלון לא ראיתי שום רגש שניבט מהפנים שלי. התאמנתי הרבה על מבט חלול עד שהוא כבר הפך לחלק ממני. היום אני צריך להתאמץ כדי להראות רגשות. זו טכניקת הישרדות שפיתחתי עם השנים.


"לא, תודה. אני נשאר פה." החזרתי את האוזנייה לאוזן. אין לי שום כוונה להכיר את הבת של אשתו החדשה של אבא שלי, שתוארה כ'חנונית שממש רוצה להיות חלק מהמשפחה'. היא רוצה להכניס את הידיים המלוכלכות שלה לכיס של אבא שלי, זה מה שהיא רוצה.


"איליי." אבא אחז בידי. הסתכלתי על היד שלו והרמתי לאט את מבטי. הוא עזב אותי מייד בלי שאגיד מילה, נלחמתי בדחף לשאול אותו אם הוא מפחד ממני.


"תקשיב, אני יודע שהשנים האחרונות היו קשות, אבל זה הסיכוי שלנו לחזור להיות שוב משפחה. להיות מאושרים. תנסה, בבקשה? אלינה ממש משתדלת להתחבר אליך."


"אני לא צריך חברה או משפחה חדשה."


הוא נאנח והמבט המסכן שלו גרם לי לחרוק שיניים. זאת הגישה שבה הוא השתמש מאז שהכניס את האישה הזאת לחיים שלנו לפני יומיים. ככה הוא מנסה לגרום לי לעשות כרצונו.


שחררתי את חגורת הבטיחות. אומנם הוא מעצבן אותי בטירוף אבל הוא עדיין אבא שלי, ומאז שאימא שלי נפטרה הוא העביר את הזמן בלהרוס לעצמו את החיים. הוא ניסה לעשות הכול כדי לגשר על המרחק בינינו, הכול חוץ מהדבר היחיד שבאמת היה עובד.


ארבע שנים שאני מחכה לקבל מעט תשומת לב ממנו, מקווה שנבלה זמן משותף יחד, אבל במקום זה הוא מרעיף עליי כסף, ועכשיו הוא חושב שאם יקנה לי אימא חדשה זה יפתור הכול.


פאקינג מטומטם.


"טוב, נו."


הוא זז הצידה כדי שאוכל לצאת מהרכב והלכנו לעבר הבית הקטן שמולנו, שיכול היה להיכנס בשלמותו למסדרון של הבית שלנו בהמפטונס. אלוהים יודע איזה זבל מחכה לי שם בפנים.


אבא שלי לא יכול היה לראות את השקרים שהבלונדינית הצבועה מספרת לו. הוא כל כך נואש להיות שמח ולמלא את החור שאימא השאירה, שהוא יאמין לכל דבר. זה פתטי, אבל האישה הזולה והמנותחת שאבא שלי הביא והציג בפניי בתור האימא החורגת החדשה שלי והבת המזויפת שלה, לא יישארו איתנו לאורך זמן. אני כבר אדאג לזה.


"הן מחכות בפנים." הוא אמר בחיוך גדול. התאפקתי לא לגלגל עיניים. הלכתי אחריו בשביל לעבר דלת הכניסה והגברתי את המוזיקה. לא אכפת לי מה האימא החורגת או הבת שלה יגידו. השיר "'Paranoid' של Palaye Royale הולם לי באוזניים כשאני נכנס. כמעט גיחכתי למראה הטפטים עם הפרחים על הקירות ולמראה התמונות התלויות עליהם, ציורי נוף זולים במסגרות זהב מגוחכות, ושלט מטופש של 'אין כמו הבית' תלוי מעל דלת המטבח.


אלינה כרכה את היד שלה סביב הזרוע של אבא שלי ברגע שנכנסנו, מחווה שצועקת טריטוריאליות באופן מובהק. מעניין. היא מרגישה מאוימת מהבת שלה או ממני? אולי אוכל לנצל את זה? השפתיים של אבא שלי נעו אבל לא שמעתי מילה בגלל המוזיקה. הוא הסתכל עליי וסימן לי להיכנס לחדר. עקפתי אותו ונכנסתי למטבח הקטן ביותר שראיתי בחיים שלי.


הרושם הראשוני שלי הוא שהיה כאן פיצוץ או שוד. בלגן אמיתי. אבקה לבנה כיסתה את השיש ולרגע תהיתי, האם האחות החורגת החדשה שלי סוחרת סמים? זה יסביר הרבה. אבל כנראה שאלה סתם פנטזיות, כי ריח חזק של קינמון ריחף באוויר. ריח שהפך לי את הבטן והזכיר לי תקופות טובות יותר. עוגיות קינמון — העוגיות האהובות ביותר על אבא שלי, אלו שאימא הייתה אופה לו בכל שבוע. מגש נוסף שלם של העוגיות האלו היה מונח על השיש. הסטתי את המבט מהעוגיות לעבר הבחורה שעומדת לידן.


היא בהתה בי בעיניים כחולות ושילבה את אצבעותיה בחוזקה. היא נראתה כמו איילה מול פנסי מכונית. האם גם היא הופתעה כמוני מהחתונה הפתאומית? לא שאני שם על זה זין. העיניים שלה נפערו עוד יותר כשהסתכלתי עליה בחזרה והיא נסוגה. צחקתי בתוכי. להבריח אותה יהיה כל כך קל אם מבט אחד ממני גורם לה להירתע.


"איליי." אבא טפח לי על היד בדיוק כשהשיר נגמר. "תכבה את המוזיקה בבקשה. אני רוצה שתכיר את אראבלה, האחות החדשה שלך."


"אחות חורגת," תיקנתי אותו. אשתו המצועצעת צחקה צחוק חד ומעצבן.


"מותק, אין צורך להוסיף 'חורגת'. אנחנו משפחה עכשיו." היא הניחה יד על הזרוע שלי.


"אל תיגעי בי." נהמתי אבל בתגובה היא צחקה שוב. חרקתי שיניים ודחפתי את היד שלה. "אל פאקינג תיגעי בי."


"איליי!" אבא שלי צעק. וואו, הוא עוד יודע איך להרים את הקול? מעניין. אז עדיין נשאר לו קצת עמוד שדרה. עיקמתי שפתיים.


"סליחה, אימא."


החיוך שלה התערער ולרגע מבט אמיתי הופיע מתחת להבעה המזויפת שלה. היא שונאת שאני קורא לה אימא ואני בספק אם היא בכלל סובלת אותי. מצוין, גם אני לא סובל אותה. בחנתי את הבחורה בצד השני של המטבח וכיביתי את המוזיקה.


היא עדיין לא דיברה ורציתי לשמוע את הקול שלה, לא שאכפת לי מה היא תגיד, אבל צורת הדיבור שלה תגלה לי קצת מי היא. קולות מסגירים סודות... כאלו שאפשר לנצל.


"מותק, תגידי שלום לאיליי." אלינה ציוותה.


היא התקשחה והתקדמה אליי בחיוך מזויף. "היי, איליי. נראה ששנינו הופתענו היום." הקול שלה היה מהוסס ושקט, ההפך הגמור מזה של אימא שלה.


היא קיבלה את ההודעה רק היום? אבא שלי הביא את אלינה הביתה לפני יומיים והודיע שהוא מאוהב. לקח לו עוד חצי יום להודות שהוא התחתן עם האישה שהסתכלה על הבית שלנו בעיניים רעבות ושאלה אם היא יכולה לשנות את העיצוב.


הבחורה הושיטה אליי יד אבל קימטתי את המצח והתעלמתי ממנה, תוך כדי שאני מנתח את הקול שלה. היא לא נראתה או נשמעה מופתעת מהעובדה שאימא שלה התחתנה עם מישהו שבוע אחרי שהכירה אותו. הסתובבתי לאבא שלי.


"עשיתי מה שביקשת. אני חוזר למכונית." הפעלתי את המוזיקה ויצאתי, מתעלם מהקריאות של אבא שלי לחכות. הוא תפס אותי ליד דלת הכניסה ושלף לי את האוזנייה מהאוזן.


"אתה מתנהג בגסות רוח."


"גם לחזור הביתה עם אישה חדשה זו גסות רוח."


הפנים שלו האדימו. "היא אישה נהדרת ותהיה לה השפעה טובה עלינו, אנחנו צריכים נוכחות נשית בבית, איליי."


"אולי אתה צריך. אני לא. אם היא תיגע בדברים שלי, אני שובר לה את האצבעות."


הוא נאנח. "בן, בבקשה."


"אתה מבין שהיא לא באמת אוהבת אותך, נכון? כל מה שהיא רואה זה דולרים כשהיא מסתכלת עליך. אני מוכן להתערב שאם תבדוק, תגלה שהיא נמצאת בחובות על הבית הזה." הנפתי את ידיי. "עשית הסכם ממון לפחות?" המבט שלו הסגיר את התשובה. "באמת! אתה אמור להיות המבוגר האחראי פה, לא אני. תתקשר לעורכי דין שיסדרו לך הסכם ממון. אם היא באמת אוהבת אותך כמו שאתה טוען, היא תחתום עליו."


"אי־אפשר להתחיל נישואים עם חוזה, איליי."


"אל תהיה מטומטם!" אמרתי בייאוש, התרחקתי ממנו, נכנסתי לאוטו וטרקתי את הדלת אחריי. השענתי את הראש על המושב ועצמתי עיניים. כאב לי הראש והרגשתי שהמוח שלי פועם, פשוט הייתי גמור.


אני בסך הכול בן שמונה־עשרה ולא אמור להיות ההורה מבין שנינו, אבל בכל זאת זה המצב. אני קול ההיגיון שמפריד בין אבא שלי ובין פשיטת רגל. תופפתי על הרגל שלי באצבעותיי. טוב, אולי פשיטת רגל זו הגזמה. אבל זו לא הנקודה. מי נוסע ללאס וגאס לפגישת עסקים וחוזר נשוי? גיחכתי.


אבא שלי, זה מי.


שמעתי ממנו את החדשות כשחזרתי מחבר. הגילוי שיש לי לפתע אימא חורגת חדשה היה מרתיח מספיק, אבל העובדה שהיא באה עם בת כמו עסקת חבילה מזוינת — זה כבר היה יותר מדי. אבא שלי רוצה בטובתי, הוא אוהב אותי. אני יודע את זה. אבל לעזאזל, אני לא מבין איך אימא שלי חיה איתו. הוא אולי איש עסקים מבריק, אבל מבחינה רגשית הוא שבר כלי. מאז שהיא מתה הוא לא מתפקד. בגיל ארבע־עשרה נאלצתי להפוך למבוגר האחראי עד שאבא שלי למד איך לתפקד בלי האישה שאהב.


ועכשיו הוא מתפלא שאני מתנהג ככה.