תלמידים היינו


במספר מילים:


במהלך עבודתי הכרתי מגוון רחב של תלמידים:


תלמידים שלא דיברו אל מול תלמידים שדיברו ללא הפסקה.


תלמידים שכמעט ולא הפגינו חיבה אל מול תלמידים שהפגינו חיבה רבה ואף מוגזמת.


תלמידים שנרתעו ממגע אל מול תלמידים שנגעו בצורה לא הולמת.


תלמידים שאהבו את הלבד אל מול תלמידים שאהבו את היחד.


תלמידים מבתי ספר לחינוך מיוחד אל מול תלמידים בכיתות תקשורתיות.


תלמידים שהתחילו את הלימודים בכיתה תקשורתית אל מול תלמידים שהגיעו לכיתה התקשורתית בגיל מאוחר יחסית.


כל ילד הינו עולם ומלואו ומה שהיה נכון לאחד לאו דווקא היה נכון לאחר.


אני מודה לזכות שיצא לי לעבוד עם מגוון כה רחב של תלמידים וללמוד מכל אחד מהם. אין יום שלא למדתי מהם.


אני לא אוהבת שינויים


ואז הוא שינה את המערכת.


פשוט שינה.


בלי שום הודעה מוקדמת.


תורה במקום גיאוגרפיה.


אני לא יכולה לסבול שינויים.


לפחות היה כותב על הלוח. לפחות הייתי רואה את השינוי בעיניים.


ואם זה לא הספיק, אז אחר כך הוא ביקש ממנו לרחוץ ידיים (כי זה מה שעושים אחרי ההפסקה).


אז שטפתי. ואז הרגשתי שהכל התהפך לי, אז במקום לסגור את הברז פתחתי אותו עוד יותר.


ואז כעסו עליי. והרגשתי עוד יותר מבולבלת.


חזרתי למקום ובמקום להתקרב עם הכיסא – התרחקתי מהשולחן. הכל יצא לי הפוך.


כמו מראה. ושוב כעסו עליי.


אני ממש לא אוהבת שינויים.


רקע:


בשנה הראשונה שלי בהוראה, בבית ספר לחינוך מיוחד, לאחר 5 שנים של עבודה כסייע, הגעתי ללמד כיתה בתפקוד גבוה יחסית מבחינה לימודית. ידעתי עד כמה חשוב סדר היום, על מנת ליצור תיחום של התחלה וסוף, אך רק לאחר התגובה של הילדה בשיר לשינוי הבנתי עד כמה חשוב לעדכן בכל שינוי שהוא, בכל זמן שהוא ביום (מי מחליף מורה חולה, שינוי של מקצוע, שינוי התפריט בארוחת הצהריים... שינוי לחיים.


מסקנה:


כדי לעזור לילד עם אוטיזם להשתלב חשוב ליצור סדר יום ברור ומובנה, הכולל התחלה, אמצע וסוף.


על כל שינוי שמתרחש במהלך היום יש לעדכן מראש ולכתוב אותו. למי שלא יודע לקרוא, ניתן לצייר אותו.


השילוב הכדאי ביותר הוא של מילה ותמונה, שבמהלך הזמן ייתכן ותוכל לרדת אם הילד ילמד לקרוא.


כדאי להדגיש השינוי בצבע שונה / בולט על מנת שהילד ישים לב לשינוי.


אני מסתכל על הלוח


אני מסתכל על הלוח.


בוהה בכתוב.


בסיפור הרקע השיעור מתמשך.


אני שומע קולות עמומים, לא ברורים.


הסייעת מתקרבת אליי.


אחרי זמן מה גם המורה מגיעה אליי.


היא מתחילה לצעוק עליי שאני לא מקשיב. אומרת לי לצאת מהכיתה.


ואני מתוסכל ולא מבין למה.


היא מסבירה לי שהיא מדברת איתי, שלא אכפת לי בכלל ושהיא פונה אליי שוב ושוב ואני לא שם עליה.


ואני פגוע ונעלב ורוצה להגיד לה שדווקא מאוד אכפת לי ושבדיוק רציתי לשאול למה ל-ת' במילה "תורה" יש צ'ופצ'יק ארוך מדי...