מבוא
"מפגשים בעולם הנוער" היא סדרת מאמרים שנולדה מתוך שיחות עם בני נוער בין השנים 2021-2024, אחרי הקורונה, לתוך המחאות כנגד ההפיכה המשטרית והמלחמה שפרצה בעקבות ה- 7.10. בשנים אלה ליוויתי את בני הנוער בשיחות שנערכו בקבוצות מיקוד או ראיונות, בהם סיפרו על חוויית ההתבגרות במערכות חינוכיות אטומות ובעולם שהולך ומשתגע.
הבחירה בקבוצת מיקוד כמסגרת לשיחות עם הנוער נועדה כדי לשמוע אותם מחליפים רשמים, נתמכים אלה בסיפורים של אלה, תומכים אחד בשני ומגיעים לתובנות משותפות. הראיונות נועדו לשיחה אישית יותר, בה יוכלו לספר חוויות מורכבות שאולי הם מתקשים לשתף בקבוצה. גם בקבוצת המיקוד וגם בראיונות ביקשתי לספק לנוער מרחב בטוח בו יוכלו להשמיע את קולם, לבחור מה ברצונם לספר ומה לא, ולאפשר להם להרגיש שיש מי ששומעת אותם ומאמינה שיש בהם את הכוח להתמודד ולצלוח את האתגרים אותם שיתפו.
בספר זה תפגשו את ליה (16), קורל (17), רועי (17), דניאל (16) ואלה (17) בפרק הראשון, "חינוך לדיקטטורה"; תפגשו את גיא (16), מאיה (17), ירדן (15), גל (16), גאיה (17), נויה (16), רועי (16), איתן (17) וגור (16) בפרק השני, "לא סופרים את החוקים"; ואת ליאור (18), שרי (17), טליה (16), רננה (17), רועי (17) וגאיה (17) בפרק השלישי "חינוך בגובה המכנס". חוויות הנוער במערכת החינוך מעידות על תחושות של חוסר אמון במערכות, חוסר יחס ותחושה שהכבוד נדרש לצד אחד בלבד – הצד של המבוגרים, ההורים, המורים והמורות. האתגרים המוכרים של סמכות הורית ומורית, הדילמות על תפקיד החינוך והיחס שלנו לחוק ולצדק, מאירים את האמת המרה: אנו מגששים באפילה בנסיעה מהירה לכיוון דיקטטורה. יש מצב שבסופו של דבר נתנגש בקיר.
כאזרחי המאה ה-21 אנו בטוחים במשטר הדמוקרטי שבו אנו חיים. ברור לכל כי זכויות האדם שלנו מובטחות, קולנו צריך להישמע, והשלטון נועד לשרת את האזרחים ולא להיפך. כל כך מהר שכחנו אלפי שנות היסטוריה עקובות מדם של שליטים שראו את עצמם מעל לחוק, אלים על פני האדמה, הכתירו את עצמם למלכים ולקיסרים, שלטו בכח הזרוע, התעללו, רצחו, כבשו, וניהלו את מדינותיהם כרצונם, כאשר האזרח הקטן היה ונשאר – קטן.
שכחנו כי משטר דמוקרטי הוא שברירי ועדין, שיש בכל דור ודור לוודא שהאזרחים ואזרחיות צעירים מחונכים לשמור עליו מכל משמר. שכחנו כי מטרת החינוך היא לוודא את הישמרותה של החברה הדמוקרטית, של יצירת חברה צודקת והוגנת, להשמיע את קול הרוב אך גם את קול המיעוט. להביא לידי ביטוי את קול הסמכות, אך גם את קולם של אלה שנענים לו. שכחנו כי זה התפקיד החשוב ביותר שלנו, של אנשי ונשות החינוך: שימור הדמוקרטיה.
והנה, בשנת 2025 אנו נאבקים על מהות הדמוקרטיה בישראל ובעולם כולו. איך זה קרה? תנו לנוער להסביר זאת בקולם: מערכת החינוך מזמן אינה מחנכת לדמוקרטיה, להיפך. המסר החד משמעי שעולה ממערכת החינוך, כפי שבני הנוער מתארים אותה, הוא שהסמכות להחליט ולקבוע, גם באופן לא הוגן ולא מוצדק, הוא של המבוגרים במערכת. תפקיד התלמידים והתלמידות הוא לציית.
אין ספק כי התמונה הנגלית כאן, של התנהלות חינוכית המטפחת תודעה לא דמוקרטית ומעודדת שליטה חד צדדית, עלולה להוביל להפנמת נורמות של ציות עיוור וחוסר אמון במערכת. מסרים סותרים וסטראוטיפים של שוויון מגדרי, תחושת חוסר צדק, וחוסר כבוד הדדי מובילים, לדברי הנערים והנערות, לזלזול בחוק ולתחושה שאין מה לבקש צדק מהמערכת, רק ללמוד כיצד לרמות ולעקוף אותה.
חייהם ותפיסותיהם של בני הנוער בתקופה משמעותית ומאתגרת זו נחשפים במפגשים המתועדים כאן. הם מציגים היבטים שונים של מציאות זו, אך חולקים בסיס משותף של קול הדור הצעיר כקול מרכזי בעיצוב ההווה והעתיד. חוויתם הייחודית של בני הנוער החיים בצל המציאות המורכבת בישראל ורווית מתחים המשתקפת מסיפוריהם, מספקת לנו חלון הזדמנויות לשנות את עתיד החינוך, בעבורם ובעבורנו.
