מיומנו של ליאו ק' דויל
לידיעת הקוראים
אף פעם לא כתבתי יומן קודם. אף פעם לא כתבתי שום דבר בעצם, חוץ מהמשימות המשעממות האלה שמכריחים אותך להגיש בבית ספר, בדרך כלל על חופשה משפחתית או על איזה טיול ביער עם ההורים. אבל הפעם זה שונה. יש לי סיפור לספר ואני מרגיש כאילו הוא מתפתל מתחת לעור שלי, מת לצאת, וכל החברים שלי נמצאים במרחק של אלפי קילומטרים, בארץ אחרת. אני רוצה לכתוב על הדברים שקורים לי כדי שלא אשכח שום דבר.
אם מצאתם במקרה את היומן הזה, שאני מתכנן להפוך מתישהו לסרט, אולי כדאי שאתחיל בכמה מילים על עצמי. קוראים לי ליאו ק' דויל, אני בן 12 וממש עכשיו סיימתי כיתה ו'. אני אוהב כדורגל ומשחקי וידיאו, אני קצת עצלן ויש לי לטאת מחמד בשם מֶסי שאני מדבר איתה כאילו היא בן אדם אמיתי. אה, אני אוהב גם ספרי קומיקס ופנקייק בננה וזוחלים מכל הסוגים — בעיקר את הסוגים המסוכנים. בית ספר מבאס, אחותי מבאסת ואמא שלי מתה לפני שנתיים.
מכיוון שציירתי על העטיפה כדור גדול ונפוח אני יודע שגם אתם אוהבים כדורגל, ויש לי הרגשה שמי שלא תהיו, לא משנה איך אתם נראים או איפה אתם לומדים ומה המדינה או העיר או הכפר או האסם שהוא הבית שלכם, בכל מקרה תסכימו שמה שאתם הולכים לקרוא הוא הסיפור הכי מדהים על כדורגל שתשמעו אי־פעם.
עכשיו, אני לא מדבר על סתם כדורגל. אני מדבר על כדורגל ברמה הכי גבוהה בעולם. שמעתם על הפרמיֶיר ליג, נכון? ליגת־העל האנגלית? ארסנל, צ'לסי, מנצ'סטר סיטי? ידעתם שלכל המועדונים האלה יש אקדמיות שבהן מאמנים ומכשירים את שחקני הנוער הכי מוכשרים שהם מצליחים למצוא, בתקווה שיצטרפו יום אחד לקבוצה הבוגרת?
נשמע כמו חלום שהתגשם, נכון?
אני סתם ילד רגיל כמוכם, מעיירה רגילה באמריקה, אבל אני הוזמנתי לאחת האקדמיות האלה. נסעתי עד אנגליה כדי להתאמן עם ילדים מכל העולם. אם תישארו איתי עוד כמה עמודים, אספר לכם הכול. את כל הסיפור כמו שהוא נראה מבפנים. אפילו יצא לי לפגוש כמה אנשים מפורסמים.
אתם בטח סקרנים עכשיו, אבל אני חייב להתחיל מההתחלה, כי ככה זה בסיפורים. לא ממש מההתחלה — בלי פרטים כמו מתי נולדתי ולאיזה בית ספר הלכתי, כי מי רוצה לקרוא דברים כאלה? אני מבטיח להתחיל בדיוק ברגע שהכול קרה.
ועוד משהו: אני לא יודע איך הסיפור הזה נגמר. כן, הזמינו אותי למחנה הקיץ של האקדמיה, אבל אני לא יודע אם אהיה מספיק טוב כדי שיקבלו אותי לקבוצת הנוער וייתנו לי להישאר באופן קבוע.
אני גם לא יודע אם אוכל להשתמש בכסף ששחקני נוער מקצוענים מרוויחים כדי למנוע מהבנק לקחת את הבית שלנו. אני בטח לא אמור בכלל לדבר על זה, גם לא ביומן, אבל ככה יצא.
בכל מקרה, אני מבטיח לספר לכם עד סוף הסיפור מה קורה, ברגע שאגלה את זה בעצמי. אבל קודם כול אני צריך להכניס אתכם לעניינים.
הכול התחיל בבוקר אביבי מושלם, בוקר כזה שנברא לכדורגל, עם שמַיִם כחולים בהירים ורוח קלה קרירה, אגלי טל על הדשא והרגשה שהיום הזה יימשך לנצח — מוכנים?
קטע #1
אני מכונת שערים
המשחק כבר כמעט נגמר. הקבוצה שלי היתה בפיגור 2-3 מול אחת הקבוצות הכי טובות באוהיו, "קולומבוס טייגרס״ — קבוצת צמרת שמתאמנת ארבע פעמים בשבוע וישנה במלונות מפוארים כשהיא נוסעת לערים אחרות. הם רצו שאצטרף לקבוצה, אבל אבא שלי לא היה יכול לשלם את דמי ההשתתפות או להפסיד עבודה כדי לקחת אותי לכל האימונים שלהם. לי לא היה אכפת, כי בכל מקרה הילדים האלה מקולומבוס הם סתם סנובים עשירים.
"דקה אחרונה! קדימה ללחוץ!״
זה היה המאמן שלנו שצעק. הוא בחור טוב, אבל הוא לא מבין הרבה בכדורגל. הוא חובב כדורסל שהסכים לאמן אותנו רק כי הבן שלו בקבוצה, והוא תמיד אומר לנו לעשות דברים ששחקני כדורסל עושים, כמו לשמור אזורית או ללחוץ על כל המגרש או משהו. אפשר לראות שהוא אפילו לא שיחק אף פעם "פיפא״ בפלייסטיישן של הבן שלו.
כמה דקות לפני זה הבקעתי את השער השני שלי במשחק וצמצמתי את היתרון של הטייגרס לשער אחד. אני תמיד משחק חלוץ מרכזי, כי האמת היא שאני מכונת שערים. אף אחד לא ממש רושם את המספרים בליגה שלנו, אבל הבקעתי כנראה פי שניים או שלושה יותר מכל שחקן אחר, למרות שאני רק בן שתים־עשרה וקצת. אני אפילו עוד לא אמור לשחק בדרג הזה. ואני גם לא ילד מגודל במיוחד, מאלה שכבר צריכים להתגלח וצומחות להם שערות על החזה. אני אחד השחקנים הכי קטנים בליגה, רזה וכחוש כמו מקל. אבל יש לי בעיטה אדירה, מסירות יצירתיות יותר מכל מה שראיתם והטעיות שיכולות לשבור את האינטרנט.
כל ההורים עודדו ביציעים כאילו זה הגביע העולמי וארצות הברית הגיעה לגמר. ליתר דיוק, כל ההורים חוץ משלי. אמא שלי היתה מעודדת אותי ככה כשהיא היתה בחיים וזה היה די מביך, אם כי אני חייב להודות שהיה בזה גם משהו נעים. אבל אבא שלי רק עמד בצד בידיים שלובות, כמו תמיד. אבא גבוה וחזק וחיוור, עם שיער ג'ינג'י סמיך וכפות ידיים בגודל של כפפות בייסבול. בתיכון הוא היה כוכב פוטבול — פוטבול אמריקאי. איזשהו איש קירח שאף פעם לא ראיתי, במעיל צמר ארוך עם כפתורים, ניסה לדבר איתו ביציע. נראה שאבא בכלל לא שם לב אליו.
אני יודע שהוא נהנה לראות אותי משחק אבל הוא אף פעם לא אומר הרבה. כזה הוא. מאז שאמא איננה הוא עובד כל הזמן כדי לשלם חשבונות ויש לו המון עומס על הראש.
אופס. פספסתי תיקול כי הסתכלתי על אבא. בילי הוּד — המגן השמאלי שלנו — מנע מהחלוץ שלהם להבקיע אבל העיף את הכדור למעלה בלי לכוון אל אף אחד, כך שהטייגרס זכו שוב בכדור. בילי מהיר וחזק והוא שחקן הגנה מצוין, אבל ראיתי כלבי רחוב שיש להם שליטה יותר טובה בכדור.
מהר מאוד קיבלתי עוד הזדמנות. הכדור התגלגל באמצע המגרש והצלחתי להשתלט עליו. עשיתי משיכה קטנה לאחור כדי לפנות לי קצת מקום ולתת לעצמי רגע להעריך את המצב.
הייתי באמצע המגרש. ביני לבין השער היו יותר מדי שחקני הגנה, כך שלא יכולתי ללכת עד הסוף בעצמי.
מסרתי לקשר המרכזי שלי, דניס, והתחלתי לרוץ. "חזרה אלי!״ צעקתי.
דניס הבין את הרמז ושלח את הכדור למעלה. הגעתי אליו קרוב לרחבה. מישהו ניסה לתקל אותי, אבל חתכתי ימינה ועברתי אותו.
נשארו שני מגֵנים ביני לבין השער. לרגע היססתי וניסיתי להחליט אם לעבור אותם. בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים, אבל לטייגרס היו שחקנים גדולים, זריזים ומיומנים. כבר לא נשאר הרבה זמן והיינו בפיגור של שער, אז החלטתי ללכת על זה. עשיתי הטעיה כאילו אני מוסר שמאלה. המגן הראשון אכל את ההטעיה בגדול. חתכתי בחזרה ימינה, עשיתי סבסוב מהיר ועברתי אותו כאילו הוא עמד במקום. עכשיו נשאר לי רק רוני לואיס, הבלם המרכזי שלהם והשחקן המצטיין בקבוצה. יכול להיות שהוא אפילו הבלם הכי טוב בכל אוהיו. הוא פי שניים ממני בגובה, מגדל שפם ונראה בערך בן שמונה־עשרה.
רוני הסתער ישר עלי. לא יכולתי פשוט לבעוט את הכדור קדימה ולעקוף אותו. הוא היה מהיר מדי לתרגיל כזה. רקדתי סביב הכדור ועשיתי הטעיות לצד אחד ואז לצד השני. הוא נשאר איתי. ידעתי שאם לא אעבור אותו מהר שאר המגנים יסגרו עלי, אז החלטתי תוך שבריר שנייה לנסות מהלך חדש.
העמדתי פנים שאני מפחד והפניתי לו את הגב, כאילו אני מנסה לשמור על הכדור ומחכה לעזרה. הוא נצמד לי לגב וניסה ללחוץ עלי. זה היה בדיוק מה שרציתי. ברגע שהוא היה מספיק קרוב, גלגלתי את הכדור לאחור עם השפיץ של הנעל, בין שתי הרגליים שלו שהיו עבות כמו גזעים, ועקפתי אותו בסיבוב. כרגע השחלתי אותו, ועוד מאחורי הגב!
לקחתי שוב את הכדור וראיתי את השער פתוח היישר לפנַי. ברגע שהרמתי את הרגל לבעיטה, רוני הכשיל אותי מאחור. נפלתי בכוח עם הפנים לדשא.
זה היה מהלך ממש, ממש מלוכלך. ירד לי דם מהברכיים ומהמרפקים. התעלמתי מהכאב וקמתי על הרגליים בדיוק כשהשופט שרק. יכולתי להישאר לשכב על הדשא, אבל לא רציתי שיחשבו שאפשר לנפנף אותי בקלות.
השופט בא בריצה והרים יד באוויר. הוא שלף לרוני כרטיס אדום על הכשלה ברחבה, ונתן לקבוצה שלי בעיטת עונשין.
כל ההורים התחילו לצרוח שוב. כשהסתכלתי על אבא שלי, הפנים שלו קפצצו אבל הוא לא זז. מאיזו סיבה לא ברורה, הקירח לידו הסתכל עלי בסקרנות כאילו הייתי חיה בגן חיות.
"ליאו, אתה בועט!״ צעק המאמן שלנו. "זה המהלך האחרון במשחק!״
לקחתי את הכדור והנחתי אותו על נקודת העונשין, על חתיכת אדמה ישרה בלי אבנים. אם אכבוש שער, נשווה את התוצאה ותהיה הארכה. מבחינת הטייגרס זה היה סתם משחק ידידות, והם באו רק כי המאמנים שלנו הכירו אחד את השני, אבל בשבילנו זה היה משחק חשוב. זה גם אומר שיהיה לי שלושער.
השוער קפץ מצד לצד ומחא כפיים כמו שהמקצוענים עושים. זזתי כמה צעדים לאחור. בעיטות עונשין זה קל. צריך רק לבעוט חזק לחיבורים. הבקעתי שערים כאלה כל הזמן.
חברי לקבוצה טפחו לי על הגב והלכו לאמצע המגרש. כשההורים השתתקו, יכולתי לשמוע את הציפורים על העצים ואת המכוניות ברחוב ליד הפארק. נשמתי עמוק ושאפתי את הריח העסיסי של דשא קצור.
השופט שרק. השוער הפסיק לזוז ופרס ידיים לצדדים. רצתי קדימה, ישר אל הכדור, וברגע האחרון נטיתי שמאלה ובעטתי חזק ימינה, לפינה העליונה.
היתה לי הרגשה טובה. הרגשתי את החבטה המתוקה הזאת, כשאתה קולט שהכדור התלבש לך על הרגל בדיוק כמו שצריך. השוער אפילו לא היה קרוב. חייכתי בידיעה שאני עומד לכבוש ולהשוות את התוצאה — ואז הכדור פגע במשקוף בקול צלצול וקפץ מעל השער.
השופט שרק שלוש פעמים ברציפות, שריקות חזקות וארוכות.
המשחק נגמר.
קטע #2
ביקור ממישהו שבחיים לא הייתם מאמינים
הבית שלנו נמצא קילומטר וחצי מהמגרש. אבא תמיד נותן לי לשבת לידו בטנדר הישן שלנו, מסוג פורד ריינג'ר, בדרך חזרה ממשחקים. הוא אוהב את הטנדר שלו אבל לא מנקה אותו אף פעם, ויש לו ריח של גרביים מלוכלכים. הוא מחזיק תמונה של אמא ליד לוח המחוונים וערימת דיסקים של רוק קלאסי בין המושבים. שמעתם נכון — הטנדר של אבא שלי כל כך ישן, שיש לו נגן דיסקים.
אחותי הקטנה גֶ'נֶביב ישבה במושב האחורי ושרה שיר מסרט של דיסני. בדרך הביתה שתיתי גטורייד ונשנשתי חטיף גרנולה עם פתיתי שוקולד, ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על הפנדל שהחמצתי. שִחזרתי את הבעיטה בראש פעם אחרי פעם וניסיתי להבין מה השתבש. זה משהו שאני עושה לפעמים, כדי לא לחזור על אותה טעות פעמיים.
"אני לא מאמין שהפסדנו בגללי,״ אמרתי.
אבא הנמיך את השיר של בּרוס ספּרינגסטין, זמר בן תשעים בערך שנשמע לי כמו שני חתולים שרבים בתוך ארגז חצץ.
"על מה אתה מדבר, ליאו?״
"הפנדל הזה.״
"לא הבקעת שני שערים?״
"כן, אבל החמצתי את הגול המכריע.״
"הקבוצה שלך לא היתה מגיעה בכלל למצב שבו היא יכולה להשוות בלי השערים שלך. והרי היה לך כיף לשחק, לא?״
"כן, אבל —״
"בלי אֲבָל, ילד. אל תיתן לניצחונות ולהפסדים להטריד אותך. פשוט תעשה מה שאתה יכול ותיהנה. זה כל מה שחשוב.״
אבא שלי ממש לא מבין את הקטע. נכון שהניצחון הוא לא הכול, אני יודע את זה — אבל אני שונא להפסיד. אני לא יכול אחרת. ככה נולדתי.
כשחושבים על זה, אבא שלי לא מבין הרבה דברים, בעיקר כשאני מסתבך בצרות בבית ספר. אבל זה בסדר, כי אני יודע שהוא אוהב אותנו ושהוא עובד קשה כדי לשלם את החשבונות שלנו ולדאוג שיהיה לנו אוכל וכל מה שצריך. ולמרות שאין לו שום מושג בכדורגל — הוא רואה בטלוויזיה רק פוטבול ובייסבול ואין לו מושג מה זה נבדל גם אחרי שהסברתי לו מאה פעם — אני תמיד מתבאס אם הוא חייב להפסיד משחק שלי.
ג'נביב השמיעה קול מהמושב האחורי. "מי היה האיש הזה עם המבטא המצחיק?״
ג'יני בת שש, והיא לא מסכימה ללבוש שום דבר שאין עליו חד־קרן או נסיכה, אוכלת רק המבורגרים, פשטידת פסטה עם גבינה או ספגטי עם כדורי בשר, ואוהבת מוזיקה אפילו יותר גרועה מזאת שאבא שומע. אמא שלי היתה מורה למוזיקה בתיכון ולימדה אותי כל מה שצריך לדעת על מוזיקה טובה. לי יש טעם טוב במוזיקה.
"זה היה איזה אנגלי שבא לבקר את אחותו,״ אמר אבא. "היא גרה בקולומבוס עם המשפחה שלה והבן שלה משחק בטייגרס.״
"איזה מה?״ אמרה ג'יני.
"מישהו מאנגליה. זאת ארץ באירופה, הרבה יותר עתיקה משלנו. יש להם מלכה ולפני הרבה שנים המתיישבים הראשונים באו —״
"יש להם מלכה?״ צהלה ג'יני.
"זאת הארץ של הפרמייר ליג, זה מה שהיא,״ אמרתי ושלפתי חפיסה של קרקרים עם גבינה. "ליגת הכדורגל הטובה בעולם.״
"באמת?״ אמר אבא בקול שיש לו כשהוא לא ממש מקשיב. הקול הזה מופיע אצלו בעיקר כשאני מתחיל לדבר על משחקי וידיאו ועל כדורגל מקצועני.
"טוב, בליגה הספרדית יש את ברצלונה,״ אמרתי. "'פּריז סן־ז'רמן' ו'יובנטוס' ו'בּאיירן מינכן' משחקות בליגות אחרות וגם הן בצמרת העולמית. אבל הפרמייר ליג היא הליגה הכי טובה.״
"איך קוראים למלכה?״
"אני לא יודע, מותק,״ אמר אבא. "אליזבת, נדמה לי.״
העיירה שלנו בערך בגודל של אולם קולנוע. אבא שלי אומר שחיים בה עשרים אלף אנשים, אבל אני מודיע לכם שאף פעם אין בה מה לעשות ותמיד מרגישים שהיא בגודל של קולנוע — ביום שלישי אחר הצהריים, ביום לימודים רגיל.
זה לא מפריע לי. העתיד שלי כבר מתוכנן לפרטי פרטים. ברגע שאהיה מבוגר מספיק, אצטרף לקבוצת כדורגל מקצוענית כדי שאוכל לראות את העולם ולעשות מה שאני רוצה: לשחק כדורגל כל היום ולשחק בקונסולה כל הלילה. החברים שלי ואני נגור בדירה בעיר גדולה ונאכל מה שיתחשק לנו.
בינתיים אנחנו חיים בשכונה שנראית בדיוק כמו כל שכונה אחרת בעיירה שלנו. בתים קטנים מצופים בפנלים אפורים, בנויים ממש קרוב זה לזה. בכל זאת אני אוהב את הבית שלי. גרתי בו כל חיי ואני חושש שלא נוכל להישאר בו. כשאמא היתה בחיים היו למשפחה שלי יופי של הטבות בעבודה. לא ידעתי בדיוק מה זה אומר, אבל ידעתי שיש לנו ביטוח בריאות אם נצטרך ללכת לרופא. אבא שלי נגר עצמאי, כך שלא תמיד יש לו מספיק עבודה. יצא לי לשמוע אותו מדבר עם דודה ג'ניס על זה שאין לו מספיק כסף לביקורים אצל רופאים ולחשבונות של הבית. אני מפחד שאם לא יהיה שינוי במצב, אולי נצטרך לעבור לדירה או משהו.
אחרי שהגענו הביתה החלפתי בגדים והאכלתי את מֶסי, לטאת המחמד שלי. כבר אמרתי לכם שאני בקטע של זוחלים, בעיקר אם הם רעילים או ארסיים? דרך אגב, זה לא אותו דבר. יצור ארסי מזריק את הארס שלו לתוך גוף הקורבן, בדרך כלל בנשיכה או בעקיצה. אצל יצור רעיל, הרעלן עובר בדרך שהמדענים מכנים "פסיבית״, כמו משהו ששואפים, בולעים או סופגים. אפשר לחשוב על זה כהתקפה (ארס) לעומת הגנה (רעל). הייתי ממש רוצה שתהיה לי צפרדע חץ רעל, אבל אבא אומר שהן יקרות מדי ומסוכנות מדי. אמרתי לו שהן לא רעילות בתנאי שֶׁבי, למרות שהמדענים לא בטוחים למה זה ככה. הם חושבים שזה תלוי באוכל שהצפרדעים אוכלות בסביבת המחיָה הטבעית שלהן. לא נראה לי שאבא שלי מאמין לי או למדענים.
אחרי שהחלפתי את הבגדים מהמשחק, שיחקתי פיפא בפּלייסטיישן בזמן שאחותי רקדה עם מוזיקה בחדר שלה ואבא שלי התעסק בעניינים שלו במחסן. חבר שלי קרלוס קפץ לבקר. אחרי ארוחת צהריים רצנו לפארק לשחק כדורגל ועשינו טורניר המפסיד־יוצא עם חברים שלנו. כשחזרתי הביתה התאמנתי בחצר על כמה תרגילי שליטה בכדור, עד שהחשיך.
כן. אני משחק המון כדורגל.
העניין הוא לא רק שאני אוהב את המשחק ושאני טוב בו. איכשהו, כשהכדור ברגליים שלי, אני לא צריך לחשוב על הסתבכויות בבית ספר, או לדאוג בגלל אבא וכסף, או לנסות להבין למה אמא מתה צעירה כל כך.
אני רק משחק.
"ליאו!״ אמרה אחותי והוציאה את הראש מבעד לדלת הרשת. "אתה צריך להיכנס.״
"למה?״
"מישהו בא לדבר איתך.״
"מי?״
"האיש ההוא מאנגליה.״
"מה הוא רוצה?״
"לא יודעת. אתה חושב שהוא מכיר את המלכה?״
"הוא לא מכיר את המלכה, ג'יני. מלכות ומלכים לא מדברים עם אנשים רגילים.״ כבר כמעט החשיך, עדיין עבדתי על תרגיל חדש ולא רציתי ללכת. "אני תכף בא.״
"אבא אמר שתבוא עכשיו.״
"תסתמי, ג'יני.״
"אבא אומר לא להגיד תסתמי.״
היא עשתה פרצוף ונעלמה בתוך הבית. התעלמתי מהבקשה. אחרי רגע אבא יצא החוצה, ואחריו הקירח שראיתי במשחק. המכנסיים שלו היו צמודים מדי בקרסוליים והוא לבש את אותו מעיל מצמר. הוא נראה עייף, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, ועל הכתף שלו היה תלוי תיק עור שנראה כמו תיק של נשים. הוא היה בגובה של אבא שלי, אבל הרבה יותר רזה ואפילו יותר חיוור ממנו. אמא שלי היתה רזה ונמוכה כמוני. כולם אמרו שאנחנו דומים, אבל השיער שלי חום־בלונדיני והעור שלה היה הרבה יותר שחוּם משלי. את התלתלים הפרועים שלי בטוח קיבלתי ממנה, אם כי זה סיוט אמיתי לסרק את השיער שלי, והוא מתמלא קשרים שלפעמים אני חייב לגזור.
העיניים של האנגלי היו ממש נוקבות והוא שוב נעץ בי מבט כמו במשחק. לא מבט מטריד, רק כאילו הוא... שופט אותי או משהו.
"ליאו,״ אמר אבא, והיה איזה מחנק מוזר בקול שלו. "האיש הזה רוצה לפגוש אותך.״
"הַי ליאו,״ אמר האיש והושיט לי יד. "אני פיליפ נַיילס.״
הסתכלתי לו בעיניים כמו שאבא לימד אותי, ניגשתי אליו ולחצתי לו את היד. הלחיצה שלו לא היתה חזקה כמו של אבא, וכף היד שלו היתה לחה ודביקה כמו ג'לי. "הֵיי,״ אמרתי.
"מתאמן עד שמחשיך, אה? אתה ממש אוהב את המשחק, נכון?״
המבטא שלו נשמע כאילו היה לו כאב שיניים שגרם לו לבלוע את הסופים של המילים. "כן, בטח,״ אמרתי.
ג'יני גלגלה עיניים. "הוא משוגע על כדורגל. זה הדבר היחיד שהוא מדבר עליו. חוץ מלטאות ומשחקי וידיאו.״
חזרתי להקפיץ את הכדור. תהיתי מה האיש הזה רוצה אבל לא כל כך היה אכפת לי. אולי הוא עבר לא מזמן לשכונה ויש לו ילד בגילי. הקפצתי קצת על כפות הרגליים והירכיים, הרמתי לעצמי לנגיחה והמשכתי להקפיץ.
פיליפ ואבא שלי המשיכו להסתכל עלי.
"תראה לו תרגיל,״ אמרה ג'יני.
הורדתי את הכדור לרגל שמאל ותפסתי אותו עם הצד הפנימי של כף הרגל. החזקתי אותו ככה לשנייה, בלי לתת לו לגעת בקרקע, ואז הקפצתי אותו שוב והנפתי את הרגל מסביב לכדור. התרגיל הזה נקרא "מסביב לעולם״ ודי קשה ללמוד אותו. לפחות בהתחלה זה היה קשה — עכשיו הוא כבר היה לי קל. עשיתי חמישה ברצף, בעטתי את הכדור יותר גבוה והפעם איזנתי אותו על העורף, בין השכמות.
"מרשים מאוד,״ אמר פיליפ. "איפה למדת את כל הדברים האלה?״
משכתי בכתפיים. "יוטיוב, נראה לי.״ אחרי שעשיתי עוד כמה תרגילים, הסתכלתי וראיתי אותו מחליף מבטים עם אבא שלי. עכשיו זה התחיל להטריד אותי. מי זה האיש הזה? עוד איזה מאמן מבית ספר פרטי מעפן שמנסה לגייס אותי?
"ג'יני,״ אמר אבא, "את יכולה להיכנס לשחק בפנים כמה דקות?״
בקול שלו עוד היה את המחנק המוזר הזה. גם זה התחיל להטריד אותי.
"למה?״ היא אמרה.
"ככה, מותק. את יכולה לראות משהו בטלוויזיה.״
ג'יני קפצה ונכנסה בריצה לפני שאבא ישנה את דעתו, והשאירה אותו ואת פיליפ עומדים על המדרגות בכניסה. הם התיישבו ליד שולחן הפיקניק הסדוק בחצר.
"בוא הנה, ליאו,״ אמר אבא.
בשלב הזה כבר היה לי ברור שמשהו משונה קורה. אבל איך זה קשור אלי? הקפצתי את הכדור אל הידיים, תפסתי אותו והלכתי להתיישב מולם.
"ליאו, האיש הזה... פיליפ... הוא סקָאוּט של כדורגלנים, והוא בא מלונדון. לונדון באנגליה.״
מצמצתי.
זה לא היה מה שציפיתי לשמוע.
פיליפ רכן קדימה ושילב את הידיים על שולחן הפיקניק, כמו שמבוגרים עושים כשיש להם משהו רציני להגיד. "אתה יודע מה זה סקאוט, ליאו?״
"בערך. לא ממש.״
"שמעת על מועדון הכדורגל 'לונדון דרגונס'?״
"אתה מתכוון לדרגונס אֶף־סי?״
"בדיוק.״
"כן, בטח. הם בפרמייר ליג.״
"אני עובד אצלם. אני סקאוט של מחלקת הנוער. התפקיד שלי הוא להסתובב בעולם ולמצוא שחקנים חדשים שיכולים להתאים לתוכנית ההכשרה של הדרגונס.״
מצמצתי עוד כמה פעמים. למען האמת, הרגשתי שאני לא מסוגל להפסיק. "באמריקה?״
פיליפ חייך חיוך קטן. "האמת שלא. אנחנו לא מגייסים פה בצורה יזומה, לא בגיל שלך. אבל במקרה באתי לבקר אצל אחותי והיא הזמינה אותי למשחק של הבן שלה. ראיתי אותך משחק. אני חייב להודות שממש התרשמתי.״
המילים יצאו לי מהפה בלחישה. "באמת?״
"יש לך כישרון אמיתי, ליאו.״
"אבל אני כל כך... יש המון ילדים יותר גדולים ויותר מהירים.״
הוא צחק. "כמה מהשחקנים הטובים ביותר בעולם הם השחקנים הכי קטנים על המגרש. מרדונה היה בגובה מטר וחצי בקושי. מסי קטנטן. דווקא זה עושה את הכישרון שלך לעוד יותר מרתק. ממה שראיתי היום, היית השחקן המצטיין בפער ניכר, בתוך חבורה של ילדים יותר מבוגרים ויותר חזקים. ועוד מול השחקנים הכי טובים במדינה שלך.״
"קולומבוס טייגרס הם הקבוצה הנודדת מספר אחת באוהיו,״ אמר אבא. זה הפתיע אותי כי לא ידעתי שיש לו איזשהו מושג בתחום.
"ואחת הקבוצות הבכירות בכל ארצות הברית,״ הוסיף פיליפ.
"אה,״ אמרתי. "באמת?״
אחרי רגע אבא אמר לפיליפ, "אז את כל זה הספקת לראות במשחק אחד?״
פיליפ זרק לו חיוך מתחכם. "אתה נגר. אתה יכול להבדיל בין עץ טוב ועץ גרוע?״
"ממבט ראשון.״
"כדורגל זה המקצוע שלי, ואני מצוין במה שאני עושה. אני מסתובב בכל העולם — אפריקה, אסיה, המזרח התיכון — ומחפש שחקנים צעירים. לא תמיד אני יכול לחזות את התוצאה — מה יקרה לשחקן כשהוא יגדל, למי יש את מה שצריך כדי להצליח כמקצוען או אפילו כדי להיכנס לאקדמיה — אבל אני יכול לזהות כישרון.״
"אה,״ אמר אבא. פיליפ כִּפתר את המעיל שלו. התחיל להיות קריר בחוץ.
"ליאו, אבא שלך ואני דיברנו על משהו והחלטנו לשאול אותך על זה יחד.״
"לשאול אותי על מה?״ העפתי מבט אל אבא שלי. הוא הנהן כדי שאדע שמה שקורה מקובל עליו.
פיליפ המשיך, "ידעת שלכל המועדונים הבכירים, כולל הדרגונס, יש אקדמיות לנוער שבהן הם מכשירים ומטפחים שחקנים במסגרת המערכת שלהם?״
"בערך,״ אמרתי.
"מסי ואינייסטה וצ'אבּי הרננדז התחילו באקדמיה של ברצלונה, לדוגמה. הרבה שחקנים התחילו ככה. אבל למען האמת, רוב אלה שמתחילים באקדמיות לא מסיימים. הדרך שצריך לעבור כדי להפוך לשחקן כדורגל מקצועני קשה ומפרכת נורא, וכישרון לבדו ממש לא מספיק בשביל זה. אבל האקדמיות הן נקודת התחלה מצוינת.״
העפתי מבט אל אבא וראיתי חיוך גאה על פניו. בעיניים שלו היה גם עצב שלא הבנתי. אולי הוא הצטער שאמא לא שם לראות את זה.
"הדרגונס מקיימים בכל קיץ מחנה נוער במתקן האימונים שלנו בלונדון,״ אמר פיליפ. "בכל שנה אנחנו מזמינים כמה שחקנים נבחרים להשתתף. המחנה נמשך חודש ובמהלכו אנחנו מחליטים מי יקבל הזמנה להצטרף לתוכנית הכשרת הנוער שלנו, או 'האקדמיה' כמו שאנחנו קוראים לה.״
ישבתי בלי לזוז, אפילו לא העזתי לנשום, ותהיתי אם נרדמתי ואני חולם.
"אני חושב שיש לך סיכוי להצטרף לאקדמיה, ליאו. נשארו לנו כמה מקומות פנויים במחנה של הקיץ הזה, ובאתי אליך הביתה כדי להזמין אותך להצטרף אלינו.״
