אולי תפסיק כבר להטריד אותי? זקן סוטה!!! כבר חצי שעה אתה יושב שם וכל הזמן נועץ בי עיניים! צעקה עליו הצעירה שזה עתה קמה מהספסל שמולו והתקרבה אליו, אם תמשיך להסתכל עליי ככה אתקשר למשטרה.
יוסי היה המום לרגע מהתגובה של הצעירה והרגיש נבוך מאוד, לא ידע למה התנפלה עליו ככה, הוא לא עשה לה שום דבר... מלמל בראש חפוי כמה מילות התנצלות, קם מהספסל ועזב את הגן הציבורי. הלך הביתה. לא רצה יותר עוגמת נפש ובטח שלא להסתבך עם המשטרה, הבחורה הזאת נראתה לו אגרסיבית ורצינית באיומיה.
דווקא דמיין שיש לה אופי שונה לגמרי. הוא באמת הסתכל עליה. ישבה לבד על ספסל מוצל בגן הזיכרון, ליד רחוב ויצמן, עסוקה כל הזמן בטלפון. הרוח פיזרה את שערה הבלונדיני, שגוונים סגולים בלטו בו, והיא עברה עליו מדי פעם בידה וסידרה אותו. נראתה צעירה, לא יותר מ־25, ועדינה. משקפי שמש שחורים וגדולים כיסו חלק גדול מפניה. לבושה היה כולו שחור – חולצה שחורה מכופתרת והדוקה, ג'ינס שחורים, ונעלי אצבע שחורות, המסגירות ציפורניים שהיו צבועות בשחור, אבל היה בה משהו מיוחד.
כשהתבונן בה רוכנת על הטלפון הנייד שלה, שם לב לצווארה הארוך ודק, ולאצבעותיה הארוכות, אצבעות פסנתרן, הנעות בקלילות ומקלידות במהירות רבה על המסך. היא ענדה צמיד דקיק שעליו תלוי לב זהב קטן שרקד בקצב ההקלדה. בוודאי סיימה מזמן את השירות הצבאי, אבל לא נראתה כמו סטודנטית. יוסי החליט בדמיונו שהיא עובדת כזבנית באחת החנויות הסמוכות לוויצמן ועכשיו היא בהפסקה. אולי הספיקה לאכול משהו קטן... בחורה רזה כמוה בוודאי לא אוכלת הרבה – שני ביסים – והיא כבר שבעה. היא בעצם ניצלה את ההפסקה כדי להתכתב עם חברתה הטובה, שבשעה כזאת בצוהריים הייתה גם היא, ככל הנראה, בהפסקה במקום אחר. אולי כתבה לה בווטסאפ על הדרמה שהייתה אתמול בערב? כתבה לה, כך דמיין, שהודיעה לבחור שיצאה איתו שהקשר נגמר, והיא לא מעוניינת להמשיך בזוגיות איתו. איזה צעקות, אימא'לה! הוא לקח את זה אישית ונעלב עד עומק נשמתו, עשה לה סצנה מהסרטים...
צפירה עצבנית של מכונית קטעה את מחשבותיו של יוסי. הוא היה כל כך שקוע בדמיון שאפילו לא שם לב וכמעט חצה את הרחוב באור אדום. הוא סימן בידו לנהג שהוא מתנצל ועצר על המדרכה, המתין לאור הירוק.
* * *
יוסי לוי היה כל חייו איש של מספרים, רואה חשבון במקצועו, הקדיש את הקריירה שלו לטבלאות אקסל. מקצוע טוב ומאתגר שפרנס אותו יפה, אבל לא השאיר מקום רב לדמיון; זה משהו שהיה חסר לו כל השנים. בגיל 67 פרש מהחברה שעבד בה כחשב במשך יותר מ־20 שנה. ארגנו לו מסיבה יפה, קיבל מתנת פרדה, ואחרי שבועיים כבר הרגיש את הריק מכרסם בתוכו.
מאז עברו כבר שבע שנים.
אני חייב למצוא משהו שיעסיק אותי, חשב, והתחיל לחפש תעסוקה.
הוא תמיד היה אדם נמרץ מאוד, אנרגטי והחלטי, משלים את חובותיו ביעילות ושונא לדחות מטלות. לא הלך הביתה עד ששולחנו היה נקי ממשימות. הוא היה איש בריא ששמר תמיד על כושרו הגופני. מעוטר בכתר של שיער לבן מסביב לראשו הקירח ומשקפיים עגולים בסגנון ג'ון לנון, יצא יוסי לעולם לחפש תעסוקה הולמת.
מהר מאוד גילה יוסי שהאפשרויות אינן רבות. אין כמעט הצעות עבודה במשרה חלקית, וגם כשרצה להתנדב, לא נחל הצלחה רבה. ניסה פה וניסה שם ובכל מקום התאכזב, עד שלבסוף נמאס לו. החליט שהוא לא צריך את כאב הראש הזה. מאז העביר את זמנו במטלות הבית, שאף פעם אינן נגמרות, בהליכות ארוכות ברחובות כפר סבא, בקריאה ובצפייה בטלוויזיה.
לאט־לאט, מבלי לשים לב, סיגל לעצמו הרגל יוצא דופן. במהלך הליכותיו בעיר ראה כל מיני אנשים. בכל פעם שבא מולו אדם שנראה לו מעניין ניסה לנחש בדמיונו פרטים עליו – בן כמה הוא, מה הוא עושה כדי להתפרנס, לאן הוא הולך עכשיו... זו הייתה דרך לגרות את דמיונו והוא מצא בזה עניין והנאה. כך עבר הזמן הרבה יותר מהר. עם הזמן הוא השתכלל, וניסה לבנות סיפור חיים דמיוני לכל אחד מה"קורבנות" שלו. דמיונו, שהיה רדום כל כך הרבה שנים, פרח. הוא ראה בחור צעיר בתספורת קצרה שצלע, היה לו ממש קשה ללכת, ובכל זאת סחב על גבו תרמיל גדול שנראה כבד. דמיונו מייד נכנס לפעולה – זה לבטח חייל, שנפצע בעזה, וכעת הוא הולך לפיזיותרפיה בבית חולים מאיר, אבל אחרי שיסתיים הטיפול הוא מתכנן לחזור ליחידה שלו למרות התנגדות הוריו ובניגוד להנחיות שקיבל. לכן הסתיר את נשקו בתרמיל. אף אחד לא יוכל לעצור אותו...
לפי מצב רוחו באותו יום, היה יוסי ממציא תסריטים מדהימים, מרחיקי לכת. מסיפורי תעוזה של גיבורים אלמוניים ועד לסיפורים מלאי עצב וייאוש על אנשים המתמודדים עם צרות נוראיות.
בשלב מסוים החליט שזה לא מספיק טוב להמציא את סיפורי החיים הבדויים האלה תוך כדי הליכה. זמן החשיפה לאדם שבא מולו קצר ואינו מאפשר התבוננות מעמיקה. לכן החל לשבת על ספסלים בפארקים ובכיכרות ולחפש סביבו אדם שנראה לו מעניין. כך התאפשר לו להתבונן בו בשקט בזמן שהוא חושב על פרטי הסיפור ש"ילביש עליו".
לא תמיד עלו הניסיונות יפה, היו אנשים שהתחמקו ממנו והיו אף שברחו, כמו המטפלת הפיליפינית ההיא, שישבה על ספסל ונענעה במרץ רב את עגלת התינוק שלידה. התינוק בכה בלי הפסקה, אולי סבל מסחרחורת כתוצאה מהתנועות החדות. כשזיהתה את מבטו החודר של יוסי קמה בבהלה, דחפה בכל כוחה את העגלה, וברחה בריצה, אולי חששה מכוונותיו. אחרים התלוננו בקולניות על מה שנתפס בעיניהם כחדירה לפרטיות, אך למרות זאת הצליח ברוב המקרים לבנות לכל אחד סיפור, לפעמים אפילו מרתק, והעיסוק הזה הניב שעות רבות של הנאה.
יוסי אהב מאוד ליצור, מאז ומתמיד. עצם היצירה גרמה לו סיפוק רב וגם אפשרה לו להתבונן בדיעבד ביצירותיו וליהנות ממעשה ידיו. העיסוק בהמצאת סיפור חיים דמיוני לאדם שהוא אינו מכיר ענה גם הוא על הדחף שלו ליצור, לכן נהנה מזה, אם כי בשלב זה יצירותיו אלה נעלמו מהר, הוא שכח את האנשים ואת הסיפורים שהמציא. אי אפשר היה לחזור ולהתבונן ביצירות שלו מאוחר יותר, וליהנות מהן שוב. לכן החליט יוסי שכדאי לתעד בקצרה את הדמויות הדמיוניות שהוא מלביש על האנשים היושבים בקרבתו. הוא קנה לעצמו מחברת והחל לתאר בה את האנשים ולרשום את פרטי הדמות.
עם בוא החורף התקשה יותר ויותר לשבת בחוץ, מכיוון שהספסלים היו קרים ולפעמים רטובים מטל הלילה או מגשם. על מנת לברוח מהחורף העתיק יוסי את תחביבו לבתי קפה. בקרבת ביתו היו כמה בתי קפה נחמדים, שבהם יכול היה לשבת בשעות הבוקר המאוחרות ולהתבונן ארוכות באנשים היושבים ליד השולחנות הסמוכים, והכול במחיר קפה ומאפה. אחד מבתי הקפה האהובים עליו במיוחד היה קפה "בליקר סטריט" במדרחוב, קרוב לגן העיר. שם הוא העביר, ואולי ממשיך להעביר, חלק מזמנו הפנוי במה שהוא מכנה "משחק הדמויות".
* * *
באחד מימי שני לפני הצוהריים ישב יוסי בשולחן פינתי, בעמדה החולשת על כל השולחנות הפנימיים בקפה "בליקר סטריט". היה זה יום שמש חורפית שהאירה, אך לא חיממה, השמיים היו מעוננים, אם כי באותו השבוע לא היה צפוי גשם. מעילו השחור והכובע, ששמר על חום הפדחת, היו מונחים על הכיסא שלידו. המלצרים במקום כבר הכירו אותו, כך שהוא לא היה צריך אפילו לבקש; המלצר התורן ניגש רק לוודא שהוא אכן רוצה להזמין את המנה הקבועה – קפה הפוך גדול עם הרבה קצף, מאפה גבינה, וכוס מים. תוך כדי המתנה לקפה ניקה בקפידה את משקפיו וניסה להבין מה בדיוק מפריע לו. מהר מאוד גילה שחולצת הפולו הכחולה, שאשתו קנתה לו, קצת צרה עליו. הוא נהג ללבוש חולצות במידה M, הייתכן ששמן פתאום? לא סביר... הוא ישתדל לזכור לדבר איתה על זה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא לבש אותה, אולי אפשר עדיין להחליף במשהו יותר רחב.
המלצר ניער אותו ממחשבותיו כשהניח על השולחן את כוס הקפה. יוסי נגס נגיסה קטנה במאפה שכל כך אהב, לגם מהקפה, וניגש למלאכה. הדבר הראשון היה לבחור "קורבן". הוא סרק את השולחנות הסמוכים, חיפש אנשים מעניינים. הפעם זה היה קל. מולו, בשולחן קרוב, ישב לבד אדם גבוה ורזה ששערו הארוך, שהחל להלבין, היה אסוף מאחורי הראש בגומייה. גבותיו היו עבות כמו מברשות, ותחתן ניבט זוג עיניים שחורות גדולות. סנטרו היה מעוטר בזקנקן מחודד בסגנון צרפתי. מעל החולצה לבש אפוד שחור מרופד שעליו היו תלויות שלוש שורות של סיכות צבעוניות. יוסי לא הצליח להבחין מרחוק מה הסמלים שבסיכות, הוא חשב שאלה מותגים של מכוניות, אבל לא היה בטוח. ובכן, זה יהיה נושא הדמות שלו היום, החליט, ושמו יהיה אלברט.
יוסי פתח את מחברתו, ציין את התאריך ואת השם שהעניק לדמות, ותמצת בכמה שורות את המראה החיצוני שלו. כעת הגיע החלק המעניין יותר – תיאור הדמות. יוסי דמיין שאלברט הוא אדם מלומד שנולד וגדל בצפון תל אביב. אחרי שירותו הצבאי למד כלכלה באוניברסיטה. הוא בעל תואר שני בפיננסים עם התמחות בהשקעות, ועובד באחת החברות המנהלות תיקי השקעות של לקוחות פרטיים בתפקיד מנהל קרן נאמנות המשלבת מניות ואג"ח. במקביל לעבודה זו הוא גם השקיע בתבונה את הכסף שהרוויח והצליח לבנות לעצמו תיק השקעות בשווי משמעותי.
הוא חייך תוך כדי כתיבה, התפלא באיזו קלות הצליח לבנות דמות מפורטת לאדם שישב מולו; כשהגיע לתיאור ההון שאלברט צבר, אפילו צחק בשקט, מרוצה מעצמו. האיש בשולחן הסמוך שם לב שיוסי כותב משהו וצוחק לעצמו והדבר עורר את סקרנותו. הוא היה טיפוס אסרטיבי וסקרן, שאהב לחקור. כל חייו נמשך לזה, בשלב מסוים שקל אפילו להצטרף לשב"כ.
מה הוא כותב שכל כך מצחיק אותו? חשב לעצמו. בלי לחשוב פעמיים קם ממקומו, ניגש לשולחן שלידו ישב יוסי, ושאל אותו בצורה הישירה ביותר, סלח לי, אני סקרן לדעת מה אתה כותב ולמה אתה צוחק לבדך.
יוסי הרים את עיניו מהמחברת, וראה פתאום זוג עיניים שחורות מביטות בו מלמעלה בסקרנות. הוא הסתכל עליו, נבוך במקצת, ואפילו הסמיק, כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
- קצת קשה להסביר, ענה יוסי בכנות, אני מקווה שלא תיפגע מזה... אני... אמממ... כתבתי עליך.
- עליי? האיש, שגם כך היה מופתע מהתנהגותו של יוסי, הסתקרן עכשיו עוד יותר. מעניין מה אתה יודע עליי שכל כך מצחיק אותך... הוא חייך חיוך רחב שחשף שיניים לבנות.
לפחות הוא לא לקח את זה קשה, חשב יוסי.
- זה בדיוק העניין, שאני לא יודע עליך שום דבר, ניסה להסביר לו, זה מין משחק כזה. ניסיתי לבנות דמות דמיונית שמתלבשת עליך. אני עושה את זה כל הזמן. יוסי הצביע על המחברת שלו. זה עיסוק משעשע שמפעיל את הדמיון ומעביר את הזמן. הולך מצוין עם קפה ומאפה.
- אוכל לקרוא את מה שכתבת עליי, או שזה מסווג, לעיניך בלבד? שאל האיש.
- אין בעיה, אני אקריא לך. יוסי הרגיש שמגיע לאיש לדעת. זו הדמות שלו.
- איך קוראים לך? שאל.
- שמי אהוד, אבל בשביל החברים אני אודי, ענה, ולאחר רגע ביקש, חכה שנייה בבקשה.
הוא כבר מסווג אותי כחבר, חשב יוסי בשמחה.
אודי חזר לרגע לשולחנו, הביא את כוס הקפה הגדולה שלו והתיישב בטבעיות ליד שולחנו של יוסי מבלי לחכות שיציע לו.
- נעים מאוד, אודי. אני קראתי לך אלברט, חשבתי שזה שם מתאים.
אודי צחק. הוא אדם כזה שמחייך כל הזמן, גם עיניו המבריקות מחייכות.
- כולי אוזן, אמר, שוט!
יוסי הקריא באיטיות את תיאור הדמות, ועקב אחרי התגובות של אודי. אודי צחקק משועשע ממה ששמע. כשהגיעו לקטע שתיאר את עיסוקו ואת תיק ההשקעות שצבר, פרץ בצחוק מתגלגל ומידבק.
- נו, קלעתי? שאל יוסי בחוסר סבלנות. הוא כבר רצה לדעת.
- אפשר לומר... ענה לו אודי, בפנים מאוד רציניות. נולדתי בגליל ים, לא מאוד רחוק מצפון תל אביב, וגדלתי שם. אחרי הצבא אכן הלכתי ללמוד, אבל לא באוניברסיטה, אלא במכללה החקלאית בתל חי. באותה התקופה הצטרפתי לקיבוץ דפנה. בהתחלה עבדתי במפעל "נעלי דפנה" אבל לאחר כמה שנים לא יכולתי לסבול יותר את המפעל הסגור ואת ריחות הגומי והפלסטיק ועברתי לענפי השדה. היום אני עובד במטעי התפוחים. אני גרוש, ומאז שפינו את הקיבוץ אני גר בביתה של בתי ומשפחתה בכפר סבא, לא רחוק מכאן. בנוגע לתיק ההשקעות בשווי משמעותי, אפשר להגיד שבתור חבר קיבוץ דפנה אני אדם עשיר, אך לא ברור מה יהיה שווי הנכסים שלנו כשהמלחמה הארורה הזאת תסתיים, איש אינו יודע. מה שבטוח הוא שהניסיון שלי להתמזג עם הסביבה החדשה שלי הצליח. עכשיו קיבלתי הוכחה!
כעת הגיע תורו של יוסי לצחוק. טוב, לפחות ניסיתי...
השיחה הזאת מצאה חן בעיני יוסי. הוא ניקה שוב את משקפיו בזמן שחשב על כך. נראה לו שאודי אדם נחמד, קליל. יכול להיות נחמד לשמור על קשר ולהפוך לחברים, הרהר בינו לבינו, אולי יזמין אותו לשתות קפה יחד באותו מקום בשבוע הבא?
אודי קטע את מחשבותיו. איך קוראים לך? לא אמרת לי.
- אני יוסי. יוסי לוי מכפר סבא, ענה לו.
- ובמה אתה עוסק? המשיך לתשאל אותו אודי, החוקר מהשב"כ, כמעט...
- אני פנסיונר כבר שבע שנים. פנסיונר שמשתעשע במשחק הדמויות הזה. אני חייב להוסיף קצת אתגר וצבע לחיים המשעממים שלי.
- נעים להכיר אותך. אודי שיחק בזקנו וחייך. המשחק שלך מעניין, אהבתי את הרעיון. אבל במחשבה שנייה אני חייב לומר שחסר בו אלמנט תחרותי, מה שעשוי להפוך אותו למעניין ולמאתגר יותר. אני רוצה להציע לך גרסה משופרת – נשחק את המשחק ביחד, ונתחרה זה בזה. נשב יחד בבית קפה, כל אחד עם המחברת שלו, נבחר אדם שיושב בקרבת מקום, וכל אחד מאיתנו ימציא לאדם הזה דמות. נרשום את הפרטים בפורמט קבוע כדי שיהיה יותר פשוט. לדוגמה שם, גיל, מקום מגורים, עבר, עבודה או עיסוק, ומה מביא אותו אל בית הקפה.
כשנסיים לכתוב נחליף בינינו מחברות, כך שכל אחד יראה מה כתב השני, הכול פתוח. ואז ניגש יחד לאדם שבחרנו, נציג את עצמנו ונשאל אותו. אם יסכים לשתף פעולה נוכל לדעת מי משנינו היה קרוב יותר לאמת, והוא יהיה המנצח. מה דעתך?
יוסי גירד בראשו, מופתע. בהחלט פתיחה לא שגרתית ולא צפויה להיכרות ביניהם.
- זה לא קצת מביך? ענה בסופו של דבר יוסי, לגשת לאדם זר, להסביר לו שבנינו סביבו דמויות על פי הדמיון שלנו, ולבקש לשתף איתנו פעולה?
אודי לא השתהה, אני לא נבוך מזה, אולי אתה יותר ביישן ממני. לא אכפת לי לפנות לאדם ולשאול. רוב האנשים נוטים להיות נחמדים אם הם רגועים ולא מפריעים להם. יחשבו שזה משעשע, כפי שאני חשבתי.בטח יהיו כאלה שיכעסו, טען יוסי.אז מה? נבקש סליחה ונחזור לשולחן שלנו לחפש קורבן אחר, או שנגמור את הקפה ונלך הביתה.
* * *
למרות הפתיחה הלא שגרתית, או אולי דווקא בגללה, פרחה הידידות בין יוסי ואודי. במשך חודשים נפגשו פעם בשבוע בבית קפה, דיברו על כל מיני דברים, ואז פתחו את המחברות ושקדו על המשימה, לבנות דמות חדשה ולנסות לקלוע לדמות האמיתית.
פעם או פעמיים יוסי ראה שאודי מצלם בהסתר את קורבן היום בנייד שלו. הוא חשב שזה לא ראוי. להמציא סיפור על אדם שיושב בשולחן קרוב זה דבר אחד, אבל לצלם אותו שלא בידיעתו זה דבר אחר, פעולה שמותרת רק למשטרה ולארגוני הביטחון. אבל הוא התאפק, לא אמר מילה. כל אחד והנורמות שלו.
תוצאות המשחק לא היו חד־משמעיות. אנשים רבים שיתפו פעולה והשתעשעו מהרעיון, צחקו מההמצאות של יוסי ואודי. אחרים התעלמו, והיו גם כאלה שכעסו. גברת אחת בעלת שיער לבן מסודר כאילו זה עתה יצאה מהמספרה, ומראה אירופאי מעודן, הייתה כל כך מרוצה מהדמויות שבנו עליה שעמדה בתוקף על כך ששלושתם ישובו להיפגש לשתות קפה ולדבר על המשחק.
הגברת האלגנטית הנחמדה, הנרייטה, זה השם שיוסי הדביק לה (היא מעולם לא אמרה את שמה), התעקשה גם לרשום את מספרי הטלפון של יוסי ושל אודי. מעניין אילו עוד תוכניות היא תכננה עבורם...
* * *
יום רביעי לפני הצוהריים. יוסי שוב ישב בפינה הקבועה שלו בקפה בליקר סטריט. אודי איחר, כרגיל. היה חם בחוץ, כבר סוף האביב והשמש יקדה. המעיל השחור וכובע החורף שלו נשארו בארון, ושם ישכבו עד החורף הבא. במקומם הביא יוסי את הכובע רחב השוליים שלו ואת בקבוק המים שנהג לשאת עימו לכל מקום. מולו על השולחן עמדו כוס קפה עם הרבה קצף, מאפה גבינה, והמחברת שלו פתוחה ומוכנה לפעולה.
אודי הגיע סוף־סוף, קצת מתנשף, ניכר היה שהלך מהר. הזמין גם הוא קפה ושתייה קרה והתעניין בשלומו של יוסי. לאחר מספר דקות של שיחת חולין החלו שניהם לסרוק את השטח, לחפש אדם מעניין. בית הקפה היה כמעט ריק, ההיצע דל למדי.
באותו רגע נכנסה לבית הקפה אישה צעירה, בלונדינית גבוהה וחטובה, והתיישבה בשולחן סמוך. היא לבשה חולצת משי לבנה וחליפה כחולה מחויטת – חצאית צרה שהגיעה עד הברכיים וז'קט צר ומותאם, שהדגישו את גופה היפה. לרגליה נעלה נעלי עור כחולות בעלות עקב לא גבוה מדי. המלצרים עטו עליה מייד. הג'ינג'י הזריז הגיע ראשון והניח לפניה את התפריט בחיוך גדול. יוסי ואודי לא יכלו לשמוע אותה מעמדתם, אך שפת הגוף שלה הייתה ברורה ומובנת – אישה זו רגילה לשלוט ולהגיד לאחרים מה לעשות. המלצר עזב מייד ומיהר לבר להביא לה את מבוקשה. תוך כדי המתנה היא ניהלה שיחת טלפון קצרה ואחריה הניחה את הטלפון על השולחן והוציאה מהתיק מחשב נייד כסוף, קטן ממדים ודק. לא היה צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שמדובר במחשב יקר, לא מאלה שמוכרים במכירות חיסול. היא פתחה אותו על השולחן והחלה להקליד, מרוכזת במסך.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
