הנסיך והים
יום אחד, כשריף היה רק ילד, הוא הפר את חובתו המלכותית ונמלט מפני המורה שלו.
העולם היה יפה כל כך – השמיים תכולים כל כך, העשב זוהר בירוק, הים מלחשש וקורא לו מהחוף – ומר פרימוס המשעמם רצה רק ללמד היסטוריה. לא הייתה לריף ברירה אלא לברוח – אבא לא יעניש אותו, או לפחות כך הוא קיווה. המלך היה מוכרח להבין את אי הצדק שבסיטואציה – אף אדם שפוי לא היה בוחר אחרת.
הזיכרון שלו היה מעורפל עכשיו, שנים לאחר מעשה, אבל ריף זכר שחצה את מרחבי הדשא, השליך את נעליו הצידה וטמן את רגליו בחול הזהוב והחם. איך אפשר בכלל לחשוב על היסטוריה ביום כזה?
הזיכרון הבהיר הבא שלו מאותו היום לא היה חמים ונעים. הוא היה קר, רטוב ומבועת. ריף השתעל וירק וניסה נואשות לפלוט את המים שמילאו את ריאותיו, וזה שהציל אותו ממלתעות האוקיינוס – צללית קטנה על רקע השמש – הניח יד על חזהו והמהם, קולו מזמזם דרך ידו ומעביר רטט בגופו של ריף.
הנסיך הצעיר נאלץ להזדקף קצת ולהתהפך כדי לפלוט את המים שהציפו פתאום את גרונו, שוצפים את דרכם החוצה, אבל מה שזה לא היה – עזרה ראשונה, קסם, מקרה ותו לא – השיב לריף את נשימתו. הוא ניסה למקד את מבטו בילד שעזר לו, אבל הדמות החליקה ונעלמה לתוך המים לפני שריף הספיק לראות אותה בבירור. במשך זמן רב אחר כך ריף היה משוכנע שחלם, שדמיין את כל המקרה, שכשחזר הביתה רטוב ורועד הוא לא שיקר כשסיפר למר פרימוס שרק יצא לשחות.
"לא קרה כלום," הוא אמר, קולו ניחר קלות בגרונו הצרוב ממי מלח, ומר פרימוס לא התעקש.
לפעמים ריף היה נזכר בו, ביציר הדמיון שלו. מדי פעם כשהיה יושב על החוף, משקיף על המים או צולל פנימה כדי לשחות, הוא חשב שראה אותו – את אותה דמות קטנה, כמעט נטמעת בגלים האינסופיים, צופה לעברו מחוץ להישג יד. בכל פעם היה מתערער האמון שלו בכך שהָזָה, וככל שחלף הזמן ריף הפך מוטרד יותר ויותר משאלת זהותה של הדמות. הילד – בחור צעיר עכשיו, אם אכן היה בן גילו של ריף כפי ששיער – הציל את חייו, וריף אפילו לא הודה לו.
יום אחד בשלהי שנות נערותו, עומד על החוף והמים מלחכים את רגליו, ריף ראה אותו שוב. הוא חש בפרץ לא רגיל של נחישות, והרגיש אמיץ מספיק כדי לנסות לתקן את המעוות.
"מה שמך?" הוא קרא לעבר זה שהציל את חייו, אבל הדמות המרוחקת – ירוקה ותכולה ושקופה כמו המים – התמוססה ונעלמה מבלי לענות.
האם המציל שלו היה הים? ריף היה שוכב ער בלילות בניסיון לפצח את התעלומה. האם הייתה זו התגלמות דמוית אנוש של האוקיינוס העצום? אם כן, למה הייתה קטנה כל כך? למה הביטה על ריף מרחוק, כאילו נאסר עליה להתקרב אליו?
ריף היה ממלא את יומו במשימות מלכותיות, לומד בשקדנות וממלא את חובותיו באדיקות שעוררה תמיהה במוריו, אבל השאלות לא הרפו ממנו. הוא היה מוכרח לפגוש אותו שוב, היה מוכרח להודות לו כראוי. גם אם היה זה האוקיינוס בכבודו ובעצמו, ריף חב לו לכל הפחות את תודתו.
"האוקיינוס אינו יצור חי," אמר לו מר ספטימוס, המורה למדעים, כשריף העז לשאול. הנימה המתנשאת שלו הרגיזה את ריף – מר ספטימוס היה בטוח שהוא יודע הכול. "כיצד יוכל לקיים את עצמו? הוא אינסופי, מקווה עצום של מים, ואין לו איברים מוחשיים או מודעות."
"עד כמה שאתה יודע," הגיב ריף, בהתרסה מוסווית כנימוס, ופניו של המורה האדימו ברוגז.
באותו היום ריף שב אל המים, מסיר את מעילו ונעליו ונחוש למצוא תשובה אחת ולתמיד. הוא יחפש את המציל המסתורי שלו עד שימצא אותו, ואז יוכל סוף סוף להירגע. כשריף נכנס אל בין הגלים, חותר בזרועותיו בתנועות בטוחות, כבר לא היה ספק בידו שיצליח.
בסופו של דבר האוקיינוס, אם אכן היה ישות תבונית, התברר כאויב ולא כידיד. דקות ספורות לאחר שהחל הנסיך בחיפושו, הוא חש בזרם תחתי סוחף אותו, מסיט אותו ממסלולו וגורר אותו למטה בכוח מפתיע. הוא נלכד.
צעקת הבהלה של ריף הציפה את פיו וגרונו במי ים מלוחים, והוא היכה ברגליו וזרועותיו בניסיון נואש לעלות אל פני המים, לירוק ולהשתעל ולנשום. האם האוקיינוס היה נחוש כל כך לעצור בעדו? האם ריף היה פשוט משוגע, דמיין יחסי חברות עם כוח טבע עוצמתי והביא על עצמו את סופו?
"הצילו," הוא ניסה לקרוא, אבל לא הצליח לבקוע מהמצולות למשך הזמן הדרוש לקריאה. אז זהו זה, כך ימצא את מותו. ריף הרוויח עשרים שנה של זמן שאול, ועכשיו יגבה האוקיינוס את חובו. הוא היה צריך להודות לו כראוי, הוא לא היה צריך לעורר את זעמו...
כשהכרתו של ריף החלה לשוב אליו, הוא עדיין היה במים. הוא הצליח לנשום, ריאותיו נמלאות באוויר בתנועות רגועות כאילו מעולם לא הוצפו, ואף על פי שריף לא הניע שריר, הוא התקרב לאיטו אל החוף.
מישהו היה שם. מישהו החזיק אותו, נשא אותו אל היבשה. מישהו שהימהם בקול שריף הרגיש בתוך תוכו ולא יכול היה לשכוח.
הם הגיעו אל החוף. הדמות הניחה אותו בזהירות על החול וכבר עמדה להימלט חזרה אל בין הגלים, אבל ריף הספיק לתפוס אותה. הוא חש בשרירי הזרוע נעים בין אצבעותיו, וחשב במעורפל שהפתעתו אינה במקומה. הוא גילה עכשיו שרוח המים שדמיין כל חייו הייתה אמיתית – האם באמת כל כך מפתיע שהיא דומה לבן אנוש במגעה?
"היי," ריף ניסה להגיד, וגרונו צרב וכאב בתחינה למים מתוקים. "זה אתה."
בפעם הראשונה הוא יכול היה להביט על המציל שלו בבירור. צבעו היה כמעט זהה לזה של הים, עורו שקוף כמו זכוכית עכורה, אבל פניו היו מופנות הלאה מריף, כאילו חשש בן הים להביט בו. לאט, משהבין שאחיזתו של ריף לא תרפה עד שיענה, בן הים הנהן.
ראשו של ריף פעם בכאב, עיניו וגרונו צורבים וליבו פועם כמטורף. הוא לא ידע מה יוכל לעשות כדי להשיב את הטובה, אבל ידע מספיק כדי להיות בטוח שלהכריח את המציל שלו להישאר על פני האדמה לא הייתה התשובה הנכונה.
"תודה," אמר ריף, קולו בוקע מגרונו במחוספס כאילו שופשף בנייר זכוכית. הוא הרפה את אחיזתו בזרוע התכולה, והספיק לראות שבריר מהבעת פניו של בן הים כשזה הסב אליו את מבטו, נגע בזהירות בצד פניו של ריף והסיט את שיערו מעיניו. זה נמשך רק שנייה, לאחריה החליק בן הים בדממה אל תוך המים ונעלם כאילו מעולם לא היה שם, אבל ריף הספיק להביט בו, לקלוט את העיניים הגדולות שהביטו בו כאילו היה ריף פרח יפהפה ונדיר ולא סתם נסיך ספוג מים.
"וואו," הוא לחש, ואז חדרו הצעקות אל הכרתו.
"ריף! בשם כל הספינות, מה אתה עושה?"
"אנחנו מחפשים אותך כבר שעות, היית אמור להיות בחדר הכס!"
"אתה בסדר? מה חשבת לעצמך?"
ריף הניח לבעלי הקולות להקים אותו, לתמוך בו עד שנעמד, להניח לו להישען עליהם כשהסחרחורת הכתה. הוא לא אמר דבר כשלקחו אותו משם, רק הביט לאחור בתקווה לראות אותו.
ואולי הוא דמיין, אבל ריף חשב שראה את העיניים הגדולות מביטות אליו מאחורי אחד הסלעים היושבים במים.
הוא וידא שאני בסדר, ריף חשב, והחמימות שעלתה בו נגדה באופן מוחלט את הרוח הקרה שהצליפה בעורו הרטוב.
בימים שלאחר מכן הגיעה סבלנותם של הסובבים אותו לקיצה. נאסר על ריף להתקרב אל החוף עד שיוכתר אחיו הגדול למלך, על מנת שלא יעיבו סדרי ההלוויה שלו על החגיגות לכבוד יורש העצר. עד ההכתרה נותרו כמעט שישה חודשים, וריף חש בצורך לא מוכר לבכות כשהבין מה נגזר עליו.
"ראיתי אותו!" הוא אמר בייאוש, והוריו ומוריו הנידו בראשם כמצרים על שפיותו שאבדה.
"אני בטוחה שהוא יחכה לך," אמרה גברת סקונדה בחביבות, וריף נאנח ויצא שוב החוצה.
לא הייתה לו דרך לעקוף את האיסור – מעתה ועד סוף התקופה קיבלו אנשי המשמר פקודה שלא להניח לריף להימלט, ובכל עת שיצא מגבולות הארמון התלווה אליו לפחות שומר אחד. בתחילה קיווה ריף שיוכל ללכת לחוף בליווי, אבל הנקודה הרחוקה ביותר אליה הורשה להגיע הייתה גבול הדשא עם החול. ריף ערג אל הים, אל הדמות המתגוררת בו, אבל נידון למאסר של שישה חודשים באדמות הארמון המרווחות.
לאט לאט השלים ריף עם גורלו, ושב בעצב לחובותיו כנסיך השני בסדר הירושה. הוא היה צופה במלנכוליות מהחלון, עוקב במבטו אחרי הגלים המכים בחוף הזהוב ונאנח כמו נסיכה כלואה במגדל, עד שהיו מוריו דורשים את תשומת ליבו, או שהיה אביו נוזף בו.
"תתרכז, ריף. הוא לא אמיתי."
אבל כל ספק שהיה לריף נעלם יחד עם חירותו. הוא ראה אותו. הוא אמיתי.
אחר הצהריים אחד, כשנותרו עוד חמישה חודשים עד לסוף תקופת ההרחקה שלו מהחוף, קלט ריף שמשהו מתרחש מחוץ לחלון. הוא הביט, כתמיד, בקו התפר שבין הים ליבשה, ונראה היה שמשהו נפלט שם מן המים – גוף רפוי, שחום, אנושי...
ריף לא המתין לאישור לפני שיצא בריצה, חוטף שמיכה קלה בדרכו וממהר לעבר החוף. מר ספטימוס קרא אחריו בכעס, שומרים תפסו בו וניסו לעצור אותו, אבל אסור היה לו לעצור.
"תעזרו לו," ריף אמר, מגיש להם את השמיכה כשהבין שלא יוכל להיאבק בהם. "שם. הוא טובע..."
הוא לא ידע מה השתלט עליו. האם הייתה זו רוחו הנדיבה של בן הים? האם לאחר שני מקרי טביעה, ריף חש בסימפטיה מיוחדת כלפי אלו הנאבקים במים? הוא לא ידע, אבל באותו הרגע זה לא היה חשוב. כל מה שריף רצה לראות היה שהצליח – שהציל את הזר שחום העור כפי שהציל אותו בן הים. הוקל לו כששניים מתוך שלושת השומרים שאחזו בו נטלו את השמיכה מידיו, חוצים את הגבול שנאסר עליו בתקווה להציל את הזר ממלתעות האוקיינוס.
ריף נשם לרווחה כשראה את שני השומרים שבים לכיוונו, דמות רועדת ורטובה ספונה בשמיכה ביניהם. השומר שהחזיק את ריף, במחווה מפתיעה בנדיבותה, הרפה ממנו כדי לאפשר לו לרוץ אליהם.
"תודה," ריף התנשף, מניח את ידו על כתפו של שומר אחד, ואז של השני. "תודה."
הוא תפס את מקומם לצד הצעיר, תומך בו בזרועותיו ומדבר אליו בקול רגוע.
"יהיה בסדר. אל תדאג. לא נעזוב אותך בחוץ."
האם הצעיר שמע אותו? האם הבין? ריף לא ידע, אבל יכול היה לחוש בו נרגע באחיזתו.
כשנכנסו, ריף יכול היה כמעט לראות את גל מורת הרוח ששטף אותם בבואם. האם לא נמאס לו למרוד? הוא דמיין אותם אומרים. האם לא התבגר דיו והחליט להתנהג כמו אדם מהוגן?
"שיהיה," אמרה אמא שלו, נוטשת את הניסוחים המלכותיים למראה מעלליו של בנה הצעיר. "אם זה מה שישמור עליך בפנים בזמן הקרוב, אתה יכול לעזור לו."
ריף הקפיד לשמור על כללי הטקס כשהודה לה. הוא לא רצה לתת להם סיבות לגרש את הצעיר החוצה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
