דני קוונטי והמרעום הגרעיני
פרק ראשון: הכספת
באותו בוקר, כמו בכל הבקרים, הייתה הכניסה שמורה היטב. במבואה עמדו חמישה שומרים חמושים בתתי־מקלע מתוצרת רוסיה. תתי־המקלע הותאמו במיוחד לשימוש בחללים קטנים ויכלו לשחרר שנים־עשר קליעים בשנייה — הגנה מלאה כנגד כל פולש שינסה להיכנס בכוח.
השומרים, שלבשו לגופם מדים בצבע זית, היו ענקיים. נראה כי משקלם היה מאה קילוגרמים לפחות. לכולם היו אפודים קֵרָמיים, שבכוחם לעצור גם קליעי תשעה מילימטר. הם חבשו על ראשם קסדות ממתכת קלה וחזקה, ולכל אחד מהם הייתה מצחייה מיוחדת, שאפשרה להם לראות גם בחושך מוחלט. הם תקשרו ביניהם ועם חדר הפיקוד באמצעות מכשירי קשר זעירים. לרגלו הימנית של כל אחד מהם נקשר נרתיק ובו סכין קומנדו מפלדה מחושלת, ועל צווארם היה קעקוע זהה, שהעיד על חברותם ב'זורחנה', בית הספר לאומנויות לחימה של תורת ה'פהלוואני'. כולם היו בדרגה הגבוהה ביותר של אומנות לחימה זו.
המבואה שבה ניצבו השומרים הייתה בקצה מסדרון ארוך וצר. בכל אחד מקצות המסדרון הייתה דלת פלדה עבה, שהזכירה דלת של כספת בבנק, ובכל רגע אפשר היה לפתוח רק אחת מהן. כאשר נפתחה דלת אחת, השנייה נסגרה באופן אוטומטי. השומרים יכלו לחסום את הדלתות בלחיצת כפתור.
מחדר הפיקוד אפשר היה לִצְפות במתרחש באמצעות מצלמות וחיישני תנועה וקול. כל מי שניסה להיכנס למסדרון ללא רשות נלכד בין שתי דלתות הפלדה, וכדי לתפוס את המסתנן ללא קרב, אפשר היה להזרים למסדרון החסום גז שינה, להשמיע צליל משתק או לשלוח מכת חשמל דרך חוטי החשמל הזעירים, שהוטמנו בתוך המרצפות במיוחד למטרה זו.
מעטים ביותר מקרב תושבי הרפובליקה ידעו על קיומו של המבנה, ומעטים עוד יותר ידעו על מטרתו של המבנה. פחות מעשרה אנשים ידעו את הסודות השמורים בו. הם השתייכו לקבוצה מצומצמת, חבריו הקרובים ביותר של השליט העליון. הם היו היחידים שיכלו להיכנס למבנה השמור והמבוצר ולעבור בשלום את מסדרון המלכודת ואת השומרים האימתניים.
בסוף המסדרון, במעבר לדלת השנייה, נמצא חדר הביטחון. זה היה חדר מבוצר, שרצפתו, קירותיו ותקרתו נבנו מבטון מזוין בעובי של מטר וחצי, מצופה בסגסוגת פלדה. בדלת החדר, שהייתה עמידה בפני התקפה או פיצוץ, הותקנה מערכת בריחי פלדה עם מנעולי קומבינציה. בחדר זה עמדה כספת ובה נשמרו הסודות השמורים ביותר של הרפובליקה. החיישנים המיוחדים שהוטמנו בתוך הקירות הפעילו אזעקה מיידית במקרה של ניסיון פריצה, והיא נשמעה בחדר הפיקוד. בו־בזמן הופעלה בחדר מערכת לייזר, שתוך שניות ספורות הממה את מי שפרץ לחדר, והמבנה כולו ננעל באופן מוחלט.
הכספת נבנתה בגרמניה וכללה את כל אמצעי ההגנה הטובים ביותר: דלת מהונדסת עם פינים מרובים, מנגנון פתיחה עם קוד אלקטרוני שמתחלף אקראית כל חמש דקות, ואמצעי זיהוי ביומטרי — רשתית העין של המנהיג העליון וארבעה אנשים נוספים מלבדו: נשיא הרפובליקה ושלושה מבני משפחתו הקרובה של המנהיג העליון.
פלדת הכספת יכלה לעמוד בפני כל כלי פריצה במשך שעה לפחות, פרק זמן שאִפשר לכוחות קומנדו להגיע מבסיסם הסמוך הרבה לפני שהפורצים יצליחו לחדור לכספת.
בתוך הכספת הוטמנו מסמכים ובהם סודותיו השמורים ביותר של המנהיג העליון, שכללו פרטים על רכושו הפרטי בשווי שנאמד בסכום העולה על מאה מיליארדי דולרים.
הכסף והרכוש הוסתרו תחת הכיסוי של חברה מסחרית תמימה למראה בשם 'סֶטׇאד'. החברה הייתה בשליטתו המוחלטת של המנהיג העליון. בעזרת הכסף והרכוש יכול היה המנהיג העליון לחזק את מעמדו, לשחד את כוחות הביטחון ולקנות את נאמנותם, לחסל את מתנגדיו ולצבור עוד ועוד כוח ועוצמה.
איש לא הצליח מעולם לחדור למבנה השמור. רבים ניסו — סוכנות המודיעין המרכזית של ארצות הברית, ה־CIA, סוכנות הריגול הצבאית של רוסיה, ה־GRU, שירות הביון הבריטי, ה־MI6 ועוד רבים אחרים. כולם נכשלו. המסתננים חוסלו או נתפסו ונשבו, ומעולם לא חזרו לארצם.
באותו בוקר, בשעה 10:00 בדיוק, הופעלה האזעקה. המצלמות לא הראו דבר. גם חיישני התנועה, החום והקול לא זיהו כל הפרעה. גלאי הרטט והטמפרטורה בקירות חדר הביטחון דממו גם הם. דלתות חדר הביטחון ודלתות מסדרון הכניסה נחסמו אוטומטית, ואיש לא יכול היה להיכנס או לצאת. מפקד יחידת הביטחון של המבנה עמד במרכז חדר הפיקוד וצפה במצלמות. הכול נראה ונשמע רגיל, חוץ מדבר אחד.
המראֶה שנגלה לעיני מפקד יחידת הביטחון במצלמות האבטחה של חדר הכספת זעזע אותו עד לשד עצמותיו. צמרמורת אחזה בו, ליבו החסיר פעימה, וזיעה קרה כיסתה את כל גופו. הוא ידע שקיצו קרב ובא. נשימתו נעתקה.
על הרצפה שכבו השומרים מעולפים.
דלת הכספת הייתה פתוחה לרווחה.
קופסת המתכת שהייתה דרך קבע בתוך הכספת נחה על הרצפה. היא הייתה פתוחה לרווחה וריקה לחלוטין.
פרק שני: המדען
בשכונת אבו־טור בירושלים ישב הפרופסור על כורסה נוחה בספריית ביתו והביט באורח שישב מולו.
מדפים עמוסי ספרים מילאו את קירות הספרייה מכל עבריה. במרכזה ניצב שולחן עץ גדול ממדים ועליו ערמות ספרים בגדלים שונים. בהצצה חטופה אפשר היה להבחין כי מרביתם ספרי מדע: פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה, אסטרונומיה, ועוד עשרות ואולי מאות ספרים בתחומים שונים ומשונים.
הפרופסור היה מבוגר, אפילו קשיש, אך האורח ידע שעל אף היותו כמעט בן 85, היה הפרופסור חד מחשבה, מהיר הבנה ומצוי כתמיד בחידושים המתקדמים ביותר של המדעים המדויקים, ובפרט בנושא שבו הוא נחשב למומחה עולמי — המכניקה של הקוונטים.
״על מה דיברנו?״ שאל הפרופסור את אורחו.
האורח חייך ולא השיב.
״כן, כן. נזכרתי״, אמר הפרופסור. ״שוחחנו על המבצע האחרון... וכן, אני יודע, הכול סודי ביותר, ואסור לדבר על זה. אבל אני מבין שהיה מוצלח״.
״היה בסדר״, ענה האורח בחיוך קטן. ״אני כאן, לא?״
״ואיך היה הפעם עם הכישרון המיוחד שלך?״ שאל אותו הפרופסור.
״בסופו של דבר הכול היה בסדר, אבל זו הסיבה שהגעתי לכאן היום. יש משהו שרציתי לספר לך ולשמוע את דעתך״.
״ספר, ספר״, דחק בו הפרופסור וזקף את גבו.
״ובכן, אינני יודע להסביר מה הרגשתי בדיוק, אבל ברגע שהשתמשתי בכישרון שלי, חשתי הפרעה קלה. איני יכול לתאר אותה בדיוק, וחשוב לי לציין שהיא לא גרמה לשום בעיה, אבל מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן, ואני חושב שכדאי לנסות להבין מה זה היה בדיוק״.
״אתה חושב שזה היה משהו מכוון?״ שאל הפרופסור.
״לא יודע, ייתכן״.
״תן לי קצת יותר פרטים״, ביקש הפרופסור.
״ובכן, אתה יודע איך זה לפעמים, כשאתה עייף או חש ברע, אתה מאבד את מיקוד הראייה שלך? לרגע אחד הכול נראה פתאום כפול, ואז זה מתפקס ומסתדר, ואז שוב כפול עד שזה עובר. האם אתה מבין את כוונתי?״
״כן, כן. כמובן, זו תופעה רגילה. האם ראית כפול?״
״לא״, אמר האורח ונראה מהורהר. ״לא ראיתי כפול, אלא הרגשתי כפול, כאילו הגוף שלי יוצא מעצמו ואז חוזר. אומנם זה קרה פעם אחת למשך עשירית השנייה, אבל זה דבר חדש שמעולם לא הרגשתי כשהפעלתי את הכישרון המיוחד״.
״אני מבין״, אמר הפרופסור ושקע בהרהורים.
מספר רגעים חלפו בשתיקה.
האורח המתין בסבלנות. לפתע, כמקיץ משנתו התנער הפרופסור מהרהוריו ואמר, ״זה עשוי להיות משהו חשוב. עליי לבצע מספר בדיקות וחישובים במעבדה שלי. זה ייקח זמן, ובינתיים אתה חייב להיזהר״.
״אני נזהר תמיד״, חייך האורח.
השניים לחצו ידיים. ״אני מכיר את הדרך״, אמר האורח. ״אצא לבד, להתראות״.
