1
בילי
ברגעים שבאו אחרי היריות, ולפני שהצלחתי אפילו לראות מי ירה אותן או אם מישהו נפגע, אנג'לו השליך את עצמו מעליי וכיסה את גופי בגופו. כשנפלתי לרצפה מתחת למשקל שלו, הדופק השתולל לי בטירוף וכל החיים המזוינים שלי חלפו לנגד עיניי. עצבן אותי ממש לגלות שהקלישאה המחורבנת הזאת באמת קורית, כשתמיד חשבתי שזה סתם משפט מטומטם מהספרים.
או אולי העובדה שהרגע הזיתי שאני רואה את האבא המת שלי היא שעוררה את ההצצות הקצרות והאקראיות לתמונות של חיי.
כמו היום הראשון ההוא שבו פגשתי את ג'ייס, כששנינו היינו ילדים גרומים חסרי שיניים, עם שחצנות מחוצפת שלא אמורה להיות לאף ילד. הוא קרא לי מפונקת, אני קראתי לו חור תחת ותוך זמן קצר נהיינו החברים הכי טובים. רגע אחד מבלים ביחד ושמחים עד השמיים, ורגע אחר כך רבים וממציאים זה לזה שמות גנאי.
הרעילות של הקשר שלנו הייתה מטרידה, אם לא היה משהו בי שפשוט חי בשביל החרא הזה. לא יכולתי לאבד אותו עכשיו, לא יכולתי לאבד אותנו. לא כשכמעט הצלחנו לחזור להיות מאושרים שוב.
הזיכרון הבא היה מהיום שבו פגשתי את אנג'לו. אנג'ל, המלאך שלי. הילד הבא שנכנס לחיי והפך אותם על צירם. הפגישה הראשונה שלנו הייתה דומה לפגישה שלי עם ג'ייס, על ראש הגבעה שעליה כולנו גרנו. אבל לא באמת דיברנו עד הפגישה השנייה שלנו. זה היה בגן השעשועים המקומי, באחת הפעמים הבודדות שבהן הלכתי לשם בלי ג'ייס, ושני בריונים רדפו אחריי וניסו לדחוף לי את הפרצוף לחול. אימא שלי הייתה שקועה בשיחת טלפון ולא הסתכלה לכיווני. דווקא די הצלחתי לחמוק מהחארות האלה, כשאנג'לו הגיח פתאום משום מקום והסתער על שניהם.
הוא היה המושיע שלי כבר מהיום הראשון, ואפילו היום, במה שהיו אולי הרגעים האחרונים של חיינו, השליך את עצמו ביני ובין הסכנה. לא יכולתי לאבד אותו. לא יכולתי לאבד את המלאך המושיע שלי כשרק קיבלתי אותו בחזרה.
כשהיריות נרגעו לרגע, שמעתי את השאגה של גרייסון, שאגה מהסוג שמעיד על אובדן שליטה מוחלט. זה טלטל אותי עד עמקי נשמתי. הוא בסדר? גריי החזק והשקט, המגן שלי.
הוא היה זה שעומד בצללים כדי שכולנו נוכל לחיות באור השמש, והאמת היא שרציתי לחיות בצללים האלה איתו. לפחות בחלק מהזמן. בשאר הזמן רציתי למשוך אותו לשמש איתנו כי היו בו חלקים שווים של אור וחושך.
הוא נכנס לחיי בימים שבהם לא היה לי דבר, ועכשיו הוא היה הכול בשבילי. לא יכולתי לאבד אותו. לא כשעבדנו לתקן את הקשר בינינו והתחלנו לבנות יסודות חזקים יותר.
ואולי הוא בכלל שאג בגלל משהו שקרה לרט? האביר שלי. המושיע שלי. לא יכולתי בשום פנים ואופן לדמיין עולם בלי יכולת הנתינה נטולת האנוכיות שלו. בלי ליבו הטוב וחוש ההומור השנון שלו.
גם אותו לא יכולתי לאבד.
לא יכולתי לאבד אף אחד מהם. גם אם אני אשרוד את זה, הנשמה שלי לא תהיה שלמה.
היה פאקינג מגוחך לחשוב שלאישה אחת יכולות להיות ארבע אהבות אמיתיות. ארבעה גברים שמילאו את באר החיים המטפורית שלה באהבה, מוזיקה וצחוק. אבל זה היה המצב שלי.
על גג העולם.
ועמדתי לאבד הכול.
הנשימות שלי נהיו רדודות כששכבתי מתחת לאנג'לו בלי לזוז. המוח שלי צרח עליי להוריד אותו ממני, לקום ולעשות פאקינג משהו כדי לוודא שהחיים שלי לא יסתיימו עכשיו. אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי לזוז. הייתי משותקת מפחד. לא לדעת מה קרה היה יותר מפחיד מגברים שכיוונו לי אקדחים לפרצוף וניסו לחטוף אותי ולערוף לי את הראש.
אבל מה שהיה יותר גרוע... זה באמת היה אבא שלי שם מתחת למסכה? או שהמצב המלחיץ גרם לי לדמיין דברים?
אני אצטרך לדבר על זה עם ד"ר קנדיס. כלומר, אם נשרוד את היום הזה, כמובן.
המשקל של אנג'לו הוסר מעליי בפתאומיות, במהירות שהבהירה לי שהוא לא זז בכוחות עצמו, וזה היה הרגע שהאדרנלין באמת נכנס לפעולה. הזיכרונות המעורפלים מהעבר התעמעמו וחזרתי להגיב כמו מישהי שנמצאת בעיצומו של מצב מסוכן. זינקתי על הרגליים וסרקתי את הזירה.
אלוהים אדירים. הזירה הייתה... וואו, היה הרבה מה לסרוק.
קודם כול, וי הייתה בחדר.
היא הייתה הראשונה שראיתי, לבושה כולה בשחור, עם אקדח ביד, ונראית כמו איזו מורדת סקסית. כלבה. העובדה שלא ידעתי מייד אם היא בצד שלנו או נגדנו הבהירה לי עד כמה האמון בינינו נסדק. אם יתברר שהיא בצד שלנו התכוונתי לעשות לה את המוות עד שהיא תסביר את הפאקינג חלק שלה בכל הדבר הזה. כי לולא הבגידה של וי לא היינו נמצאים במצב הזה כרגע. כלבה בוגדנית.
ואם מישהו מהבחורים שלי ייפגע, היא תהיה מתה עבורי. לא משנה מה היא תגיד.
לא היו ראיות שיעידו מאיפה הגיעו היריות קודם, ותהיתי אם אולי זאת הייתה בכלל וי שירתה בדרך לכאן כדי להסיח את דעתם של הבני זונות שהיו בחדר. למרבה ההקלה, נכון לרגע זה נראה שכולם היו בחיים ונלחמו בכמה אנשים לבושים בשחור. את האיש שנראה באופן מטריד כמו אבי לא איתרתי בשדה הראייה המיידי שלי, אז התרכזתי רק בבחורים.
גרייסון הטיח אגרופים ועדיין נהם ושאג פה ושם. הפנים שלו היו מסותתות באבן. הוא לא הסתכל מסביבו לרגע ולא ניתק קשר עין, והייתי מגדירה אותו כגבר ממוקד משימה כשחיסל את החמוש הראשון ומייד אחריו את השני. לצידו, רט השיג תוצאות לא רעות בכלל כשהניף ארגז של גיטרה, למרות שכמעט פגע בג'ייס שבחר לנקוט בדרך של גריי והשתמש באגרופים שלו כנשק.
הייתה בחדר יותר מדי לחימה מטווח קרוב מכדי לאפשר שליפה של כלי נשק, אבל ככל שעוד מהאנשים של וי נכנסו פנימה — לפחות קיוויתי שהם האנשים שלה ושהיא בצד שלנו, כי היא סימנה להם להתקדם — הגברים שתקפו אותנו קודם התחילו להבין שהם בבעיה.
ואז הגבר המוכר הופיע שוב בזווית שדה הראייה שלי — סירבתי להאמין להזיות שלי שמדובר באבי — עם אנג'ל מוטל לו על הכתף המזוינת. היה לו אקדח ביד והוא התגנב דרך פינות החדר. לא היה לי מושג איך הוא הצליח להכניע חיה רעה בגובה כמעט שני מטרים, אבל ניחשתי שבעזרת חומר הרדמה או אקדח הלם כלשהו, כי אנג'ל היה חסר תנועה לחלוטין.
אין מצב שהוא מת, נכון?
אף אחד לא היה טורח לסחוב גופה. אולי רק בתור הוכחה למישהו.
האדרנלין שטף אותי בגל גדול ואחריו הגיעה הפניקה. רצתי לכיוון אותה יציאה שאליה צעד האיש גם כשווי התחילה לצרוח מאחוריי שאעצור. "חכה!" נבחתי על האיש והתעלמתי לגמרי מווי. הוא עצר והפנה אליי מבט מעבר לכתף. עצרתי במקום והרמתי ידיים באוויר. "הוא מת? הרגת אותו?"
האיש כיוון את האקדח ישירות אליי וחייך, ואלא אם היה לאבא שלי אח תאום, גבר מת עמד עכשיו בחדר כאן איתי.
"בילי ג'ין הקטנה שלי. אין לך מה להגיד לאבא שלך? את רק דואגת לעבריין האפס הזה?"
הקול הזה, כל כך פאקינג מוכר, כמעט הפיל אותי לברכיים. ההלם... ההלם היה כמעט משתק והמוח שלי ניסה לקלוט שהאבא שחשבתי למת במשך תשע שנים עמד כאן מולי.
ומתברר שהוא חי ושלם ופאקינג מאפיונר.
"מה עשית לאנג'לו?" התפרצתי כשמצאתי את הקול שלי סוף־סוף. "תשחרר אותו. בבקשה. בשבילי."
איזה משפט מטופש. האיש הזה זייף את המוות שלו ונעלם למשך כמעט מחצית מהחיים שלי. היה ברור לגמרי שהוא שם עליי אלף זין.
"מצטער, ילדה, אני צריך להוכיח משהו לג'ובאני, ונראה לי שלא תהיה דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר להחזיק בבן היקר והיורש שלו. ואחרי מה שהמניאק הזה עשה לך, מגיע לו הרבה יותר גרוע."
מה שהוא עשה לי? אבא שלי בטח התייחס לזמן שבו אנג'ל עזב אותי והתחתן עם וי, מה שרמז לי שהוא המשיך להתעדכן באירועים גם מהקבר.
"בילי!" וי צעקה שוב, והפעם היא הייתה קרובה עד כאב לאוזן שלי. רגע אחר כך היא שלחה אליי יד ובשבריר שנייה שבו הסתובבתי כדי לראות אם היא מתכוונת לירות לי בגב, האבא המניאק שלי שחזר מהמתים יצא בריצה מהדלת.
"לא!"
רצתי אל הדלת שהוא יצא ממנה והתפרצתי החוצה אל הלילה רק כדי למצוא שם משהו כמו עשרה גברים שהקיפו את אבא שלי וכיוונו אליי אקדחים.
וי משכה אותי בחזרה פנימה בדיוק כשהתחילו להישמע יריות שוב, ולא היה מצב שהמשטרה לא תגיע לשם במוקדם או במאוחר.
"פאקינג תעזבי אותי," צרחתי והטחתי לה אגרוף בלחי. "אל פאקינג תיגעי בי, חתיכת כלבה בוגדנית."
היא עשתה צעד לאחור. האקדח היה עדיין ביד שלה, אבל מופנה לרצפה. את היד השנייה היא הצמידה ללחי שכבר התחילה להאדים. "פגיעה יפה, בילי," היא אמרה ולא נשמעה כועסת בשום צורה ואופן. "אבל אם תרדפי אחרי וילסון את תמותי לפני שתספיקי לצעוק את השם של אנג'לו. הוא לא יהרוג אותו בינתיים. אלה משחקי שליטה וכוח מול משפחת ריצ'י, והוא לא עושה שום דבר בלי סיבה. אבל... יש לנו זמן להציל אותו."
הראש שלי הסתובב כל כך שנהייתה לי בחילה.
"וילסון?" חזרתי אחריה מבולבלת לגמרי.
אבל לא הייתה לה הזדמנות לענות לי כי גרייסון הפך שולחן זכוכית שלם מאחורינו וניפץ אותו על הגופות של שאר החלאות שהיו כאן מוקדם יותר. וי הסתכלה מעבר לכתפה וחיוך שבע רצון התפשט לה על הפנים כשראתה שהיחידים שנשארו היו האנשים שלה.
"זה הלך יותר טוב משציפיתי," אמרה במהירות. "אף אחד מהצד שלנו לא מת. בדיוק כמו שתכננתי."
הצורך להחטיף לה עוד אחד בפרצוף היה כל כך בוער שכבר קפצתי אגרוף והתחלתי להזיז אותו, אבל ברגע האחרון הצלחתי לעצור את עצמי. היא הבליגה על הראשון, אבל אחרי השני יש מצב שאחטוף כדור.
"אנג'לו נחטף," הזכרתי לה בעוקצנות. "פאקינג. נחטף." חתיכת כלבה מטורפת.
"לא בפעם הראשונה, ובטח גם לא בפעם האחרונה," היא ירתה בתגובה. "הם בטח יחזיקו אותו כאן באירופה לאיזה זמן עד שהרוחות יירגעו, ואז יעבירו אותו לאמריקה וינצלו אותו כקלף מיקוח במלחמה הפאקינג לא שפויה הזאת עם ג'ובאני. אנחנו נמצא אותו לפני שהם יספיקו לעשות נזק רציני."
היה בווי משהו קר ומחושב שייאמר לזכותה שהיא אף פעם לא ניסתה להסתיר, גם אם היא לא בדיוק נופפה בזה. אבל זה לא היה אמור להפתיע אותי, במיוחד אחרי שאנג'ל סיפר לנו שהוא בחר בווי כמי שתיקח את השלטון מידיו של ג'ובאני. הוא לא היה מציע מישהי שאין לה את היכולת לבצע את המשימה.
"ת'ורן," אמר רט בצרידות והתקרב אליי, כולו מיוזע ומלוכלך. היה לו דם על הפנים, אבל חוץ מזה הוא לא נראה פצוע כשכרך זרועות מסביבי. "את בסדר."
מבחינה גופנית, כן. מבחינה נפשית... הייתי לגמרי על הפאקינג פנים.
"אתה בסדר?" הצלחתי לשאול בקול חנוק כשהוא עטף אותי בחיבוק המוכר שלו. "לא נפצעת?"
"לגמרי בסדר," הוא הרגיע ואז זז אחורה כדי לנשק אותי בשפתיים. עדיין הייתי המומה מכדי להחזיר לו נשיקה. "בילי?"
מצמצתי במהירות, כאילו התנועה תצליח להסיר את הערפל שמילא לי את הראש, ולחשתי, "הוא לקח אותו." כחכחתי בגרון וניסיתי שוב, הפעם בקול רם יותר. "הוא לקח אותו."
"מי?" זה הגיע מג'ייס שהתקרב אלינו עכשיו עם גרייסון מאחוריו. כל השלושה הקיפו אותי והסתירו לי את וי לגמרי. "מי לקח את מי?"
רעדתי. עד לרגע זה, כשהאדרנלין התחיל להתפוגג והכאב השתלט, לא קלטתי אפילו איך כל הגוף שלי רועד. "אבא שלי. הוא חזר מהמתים. והוא חטף את אנג'ל הרגע. הוא מתכנן להשתמש בו כדי להרוס את ג'ובאני."
גרייסון נהם ואז יצא מאותה דלת שדרכה גם אני יצאתי קודם, אבל היה מאוחר מדי. הם כבר הלכו מזמן, כל הגברים האלה עם כלי הנשק שלהם ועם האבא המזדיין שאיבדתי.
ועם אהבת חיי.
כלומר, אחד מהארבעה. אבל זה לא אומר שהייתי מסוגלת לוותר על מישהו מהם.
היינו חייבים להחזיר את אנג'לו, ולא משנה מה יהיו ההשלכות.
