פתח דבר
יתמות החמלה ופדיונה
מנג׳ושרי אוחז חרב משספת, הורגת אנשים
וימלקירטי שולף חרב נותנת חיים
[אמרת זן]
וימלקירטי מסרב לפתוח את פיו
אך על הענף, הציקדה שרה
[אמרת זן]
הספר הנפלא והחשוב שלפנינו, בתרגומו המצוין של ארז יוסקוביץ, הוא ספר על חמלה.
הוא ספר שעשוי חמלה. שנכתב בחמלה. כזאת שאין לה גבולות.
כולנו יודעים לכאורה חמלה מהי. כולנו בעלי חמלה. אלא שלעיתים החמלה הזאת כלואה במידות צרות מאוד. ואנחנו מגיעים אל גבולותיה בחיפזון, ואומרים, עד כאן.
ואילו וימלקירטי, גיבור הסוטרה שלפנינו, אינו אומר עד כאן.
וימלקירטי הוא מהחכמים האהובים ביותר בבודהיזם של מזרח אסיה. הוא אינו חבר בעדת הנזירים של הבודהא, אלא סוחר עשיר, המעורה היטב בחיי העולם הזה. אלא שהוא למעשה בודהיסטווה, כלומר, בהגדרתו של ארז יוסקוביץ, מתרגל בדרך הבודהא שמחויב לעזור לכל היצורים להשתחרר מסבלם. הוא מעין צדיק נסתר, בלשון החסידות. דרכו המעשית של הבודהיסטווה על פניה הרבות, נפרשת לנו בספר הזה בריבוי עלילות.
באחת התמונות החשובות בסוטרה, וימלקירטי שוכב במיטת חוליו, ואומר לאורח את הדברים הבאים:
״הבודהיסטווה אוהב את כל היצורים ממש כאילו היו ילדיו. לכן כאשר היצורים חולים – גם אני [הבודהיסטווה] חולה, וכאשר היצורים יחלימו, אחלים גם אני.״
המחלה שוימלקירטי מדבר עליה אינה רק מחלת הגוף. היא גם מחלת התודעה. הנאום המצוטט פותח בגורמי המחלה, שביסודם תעתועי התודעה, כלומר האשליות שמובילות לקיומו הלא־אמיתי של עצמי קבוע, כביכול, הנפרד מן העולם ומברואים אחרים. העצמי המדומה הזה מצייר לעצמו עולם המאוכלס בכאלה שחפצים בטובתו, ולכן יש לקרבם בכל מחיר; ובשונאים, שאותם יש להרחיק ולהשמיד.
וכך, מדי יום ומדי שעה, מתנודדת מחלת התודעה בין התשוקה למושא מסוים ובין הפחד לאבדו. היא יוצרת עולם של תעתועים, אשר סופו לקרוס כבניין קלפים ולעורר פחד חדש, וחוזר חלילה. ואילו אנו, בני האדם, כולנו שותפים במחלת הגוף־תודעה הזו. אלא שהמחלה המשותפת נסתרת מעינינו. נדמה לנו שזו מצוקה ייחודית, פרטית ובלעדית רק לנו.
את השותפות הזו מזכיר לנו וימלקירטי, אבל לא מסתפק רק בכך. הוא מסיים את נאומו באמירה הבלתי־צפויה: הסיבה למחלה היא התעוררות החמלה הגדולה.
אלה דברים נועזים ומפתיעים. הם לא מובנים מאליהם. מה שאומר לנו וימלקירטי, למעשה, הוא שהחוויה המשותפת של נוכחות המחלה אצל כל הברואים, היא אימון של חמלה. דרך המודעות לשותפות המחלה אנחנו לומדים על בשרנו, בגוף ראשון, את מצוקותיהם של השותפים לנו בעולמנו – בני האדם וכלל הברואים.
אך וימלקירטי אומר יותר מכך, הוא מדגיש שהבודהיסטווה הוא מקצוע עתיר סיכון. להיות בודהיסטווה זו התנהלות בעולם הדורשת לא סתם אמפתיה, אלא גם תבונה ואומץ. כמו בסיפורו של ד"ר רייה, גיבור הרומן הדבר מאת אלבר קאמי, מלאכתו של הבודהיסטווה מתבצעת בלב המחלה ומתוכה – מלאכה אינסופית לנוכח הסבל. ד"ר רייה פועל בעיר מוכת מגפה, וממשיך בעבודתו במסירות למרות הסיכון המתמיד להידבק בעצמו. התעוררות החמלה הגדולה, כלומר אימון היומיום של החמלה הגדולה, מתרחש בעוד הבודהיסטווה מרגיש על בשרו ממש את מחלתם של הברואים. ואולי רק כך – בשילוב הנועז של התנסות קרובה ואהבה – יש באפשרותו לעזור.
קל לצטט את הדברים האלה, קשה לקיימם. קיומי האישי, שרק אני יכול להכיר באמת, הוא בלתי נגיש לגמרי לזולת, כך נדמה לי. אני נפרד וממשי בנפרדותי ובסבלי. אני, על כל שפע רגשותיי, דעותיי, מצוקותיי, מושאי אהבתי ושנאתי, הם בלעדי לי, ואני הוא שלי בלבד. אלא שהנפרדות המדומה הזו, על צבא הרגשות שהיא יולדת בלא מעצור, היא בדיוק יסוד המחלה הקיומית שלנו. אך כשאני נוכח, מתוך מודעות ובאהבה מלאה, שאלה מרכיבי הקיום של כל הברואים, ושאני והברואים שזורים זה בזה בכול – זו תחילתה של חמלה. וגם נקודת מוצא מצוינת לאימון החמלה. ומכאן אולי גם התחלה של פדיונה של החמלה מן היתמות.
הספר הזה מתפרסם בעת מלחמה, זמן של מצוקה קשה, זמן של מחלה קולקטיבית, אפשר לומר, שבה בולטת יותר שותפות הקושי מאשר שותפות האהבה. זו תקופה שבה דומה שאין פנאי לחמלה. אין לה מקום. היא נראית מופרכת, מתייפייפת, חסרת עמוד שדרה, בוגדנית, חלושה, מתרפסת, נכנעת, תבוסתנית.
לא עכשיו, אין לנו זמן לחמלה. אם בכלל. יש גבול, אנחנו אומרים.
בשל המצוקה הדחוסה, שלא ידענו כמותה, דומה שלא נותר ולו סדק קל לקשב למצוקותיו ופחדיו של מי שאיננו אני ושכמותי. כי אילו היינו קשובים באמת, ונוגעים באמת, היינו מגלים, חלילה, שהוא, שאיננו אני, כל כך דומה לי. בבואה מדויקת. וימלקירטי מזכיר לנו, שאימון החמלה פירושו לגעת ולדעת. לגעת באחר, בכל אחר שהוא. לדעת לא רק את הקרוב והמוכר, אלא גם את האחר שנראה זר, מאיים, שונה, יריב, מרושע, לא צודק. חולה. לדעת גם אותו בגוף ראשון, גם אם זה נראה בלתי אפשרי. גם כשנראה שהעולם על יושביו הוא זר ומנוכר, אינו נגיש. עולם של אבסורד. עולם שבו אני מעדיף להתכנס בכמוסה הנפרדת, הצודקת כל כך, שבה, כבר אמר המשורר, פרחים לא יפרחו.
עולמו של וימלקירטי מזמין אותנו לפקוע מן המקום הזה, לקראת פדיונה של החמלה האנושית. פדיון זה יכול להתחיל אך ורק מיכולתו של האדם להיות שרוי באהבה ובלא שיור במחלת הברואים. רק משם הוא יכול לפקוע מן הכמוסה אל הקיום הרחב, השזור ללא גבול, של רשת הממשות האינסופית. זו הרשת המאוכלסת בידי יצורי אנוש, בעלי חיים, עצים, סלעים ונהרות, ואולי גם שפע של יצורים שמימיים הנעלמים מעינינו בשל לקות הראייה שלנו.
אמצעים מיומנים לאימון התורה
את רעיונותיו ותורתו מציע לנו וימלקירטי לא רק בהרצאות של פילוסוף מטיף. וימלקירטי הוא מורה שנון, חתרן, מטיף ולץ, שחקן של אלף פרצופים, שלא בוחל באמצעים, בהתגרויות, בהלצות ובמעמדים תיאטרוניים מביכים ומצחיקים. הוא בוחר ביד רכה ובחרב חדה, ולעיתים קרובות מעמיד במבוכה את גדולי החכמים־היודעים־כול מול זחיחות הדעת שלהם. בלשון הדהרמה נגיד שהוא משתמש באמצעים מיומנים [אוּפָּאיָה]. ומכיוון שבני שיחו שונים באופיים ובנסיבות הפגישה, וימלקירטי מפתיע תמיד ומשנה את אמצעי ההוראה שלו. הסוטרה משמשת אם כך לא רק לתיאור ססגוני, מפתיע, משעשע ורציני של דמותו של וימלקירטי והאמצעים שהוא משתמש בהם, אלא גם כספר הדרכה מפורט לאמצעים המיומנים. כמה מהקטעים היפים ביותר בספר הם פרקי הדרכה שכאלה.
דמותו הססגונית של וימלקירטי כאדם יודע חוכמה ויודע אדם נפרשת לפנינו בסוטרה בשלל פנים, דמויות ומצבים. כקוסם המדהים את קהלו, הוא מחייב ושולל, שולל את השלילה, מפתיע עם דמויות מעולם האדם ומעולם הדמיון וממעמקי הנפש, מחליף גבר באישה, ולהפך. כשבן השיח שלו נקלע להיאחזות בדברים, וימלקירטי מצביע על ריקותם, וכשבן השיח נאחז בריקות, הוא שולל גם אותה, ולבסוף שולל גם את השלילה.
אחד הפרקים המבריקים בסוטרה – הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה ספרותית – הוא הפרק התשיעי, העוסק באי־שניות. בפרק זה מתקיים דיון בין כשלושים בודהיסטוות חכמים. כל אחד מהם בוחר תחום אחד שבו מצויה שניות בתודעה השגורה, ושולל אותה. כאלה הם, למשל, לידה והכחדה, דבר ושום דבר, טוהרה וזיהום, פעולה מיטיבה ופעולה מזיקה ועוד. בכולם הטענה אחת: השניות אינה קיימת, מלבד בתודעה.
קריאת הדיון עלולה לייגע חלק מהקוראים. הנה עוד דיון, ושוב דיון, על דוגמאות לשניות שאינה שניות – שוב ושוב. עד שהקורא נואש מהדיון ואומר, הבנתי! או שעוצר לרגע את הקריאה ונושם. וכפי שנאמר במפורש בסופו של הקטע, מתברר שהדיון נופל אל הבור שכרה לעצמו: דיון מייגע בשניות, שלוקה בשניות עצמה, שכן הוא נשען על ההנחה שיש שניות, ויש אי־שניות – והרי לך שניות גרועה מכולן! והשאלה הנשאלת היא מה אתה עושה עם זה, אדון בודהיסטווה חכם, מלבד ההתפלפלות המייגעת בין שניות ואי־שניות?
הסוטרה גדושה בפרקים העושים בדיוק את מה שנעדר מן הדיון על אי־השניות: היא פורשת שפע של מדריכים קונקרטיים, מפורטים ומעוררי השראה למלאכת הסיוע של הבודהיסטווה בעולם. וכפי שמשתמע מתוך הקריאה בהם, אין הם תקפים רק להודו של המאה הראשונה לספירה. ומשום כך, כדאי לנו להעמיק בהם.
שני דברים ניתן לומר על האמצעים המיומנים המתוארים כאן. הראשון הוא שהבודהיסטווה – אותו אדם המבקש לעזור ליצורים – צריך לפעול אך ורק מתוך עולמו היומיומי של האדם, על חולשותיו, השדים שבו, צערו, חטאיו וטעויותיו. רק מתוך המרחב הזה הוא יכול לפעול באופן שיש בו תועלת אמיתית. לשם כך, ייתכן שהבודהיסטווה יופיע כזונה, כראש כפר, כסוחר, כקבצן או כלוחם. בכך נוטל וימלקירטי את הבכורה מן הדמות המכונה "המורה", שהרי המורה אינו אלא אחד מריבוא מופעים אפשריים של אמצעים מיומנים שנועדו לסייע.
שנית, כדאי לשים לב שהבודהיסטווה מקיים, אגב סיוע לאחרים, עבודה מעמיקה ומתמדת עם עצמו. בעיקרה עומדת ההיווכחות בריקותן של כל התופעות מקיום עצמי קבוע ונפרד, ובכלל זה, ריקותו שלו עצמו. הבודהיסטווה חייב לפעול ממקום ריק מבסיס, משכן, משענת או "תורה נכונה". היום היינו אומרים שעליו לפעול בהיעדר מוחלט של היצמדות לדעה, שיטה, פוזיציה, פילוסופיה, דיסציפלינה או אסכולה. בתחילתו ובסופו של דבר, היעדר בסיס או משכן שאפשר להישען עליו, מחייב אמון ללא גבול ביכולתו של הבודהיסטווה להיות עם הברואים במצוקתם בלא חציצה ובלא השקפה; וזהו, הרי, אופן קיום העולם בכלל.
כך, מתוך הוויה־חסרת־משען, הוא יכול להיות היצור חסר־העצמי אשר מדריך בכל זאת את כל הברואים. הוא מדריך אותם מתוך ריקותו.
זהו קיום המתפרש אל האחר בלא גבול ופועל איתו בהדדיות מוחלטת. זו מלאכת הבודהיסטווה במיטבה.
כשוימלקירטי לא פגש את גְ'וָאנְג דְזְה
יש לשער שוימלקירטי – או כותב הסוטרה – לא ידע על קיומו ועל כתביו של החכם הסיני ג'ואנג דזה, אשר חי במאה הרביעית לפני הספירה. אולם עם כל השוני הגדול שביניהם, מזכירים שני החכמים האלה זה את זה באופנים רבים. אפשר לדמיין שהיו מתחבבים זה על זה מאוד־מאוד אילו היו נפגשים בצומת דרכים, ומתהלכים יחד כברת דרך. אפשר לראותם מבקרים יחד בארמונות ובבתי זונות, פוגשים אנשים פשוטים, אצילים ובעלי מקצוע שונים, זקנים וצעירים, אנשים מן השורה ובעלי מום למיניהם. אפשר לדמותם מאתגרים חכמים בעלי־שם ותלמידים "עוקרי הרים שאין־כמוהם־לחוכמה", שבטוחים מאוד־מאוד בחוכמתם ובדעותיהם, ומגלגלים עימם שיח שנון אשר מטיל אותם עמוק אל תוך ספק גדול בידיעותיהם ובאמונותיהם, ספק גדול עד כדי מבוכה.
מילותיהם שנונות. הן נעות באופן פרוע בין נקודות מבט סותרות. משפטיהם נשמעים לעיתים חסרי שחר, גדושים במלכודות לשון ובתעתועי היגיון. שוב ושוב הם משתעשעים בשלילת תארי המציאות כולם. עד תום. הם אוהבים את המשל, הסיפור, השיר, הוויכוח, הפרדוקס, הבדיחה, ההטעיה, האיפכא־מסתברא של הקיום האנושי. עד שיבין השומע בגופו את ריקות הדברים. את אי־השניות שבליבת הקיום. הם אינם נתקעים בנקודת מבט. הם חווים ומקרינים את ריבוא נקודות המבט של הקיום. גבר אצלם יתחלף באישה, ולהפך, חולים יביאו בריאות, אנשים בעלי מוגבלות יביאו חירות, חלום הוא מציאות ופרפר הוא אדם. או שמא להפך? הם יהפכו גבר לאישה, וישאלו – איך זה להיות אישה? הם ישכיבו אדם במקום רטוב וישאלו – איך מרגיש הצלופח בשלולית?
אפשר לשמוע את שניהם מגייסים את כל העולמות לשיחותיהם – את השמיים ואת הארץ ואת התהומות, את השדים, הדרקונים, ריבוא היצורים השמימיים, העופות הקמאיים וכל קולות האדמה והיקום. כי הממשות רבת־פנים ואינה ניתנת לצמצום לסמלים ולמילים. כי כל הרעיונות קיומם רופף. וכפי שאומר ג'ואנג דזה, אולי חיינו הם חלום ואנחנו עדיין דוהרים אל הכיליון – עצוב, לא?
שניהם ודאי יסכימו כי הקיום שהוא בככותו, כך לעצמו, נמצא בכל הישים ללא דיבור, ללא סימנים, ואי־אפשר לדעת אותו. הוא מעבר לשאלות ולתשובות, כי הרי הידיעה והקיום הם חסרי־משכן [וימלקירטי]. לגדולה בדרכים אין כינוי, לגדולה בטענות אין מילים, ולכן לדעת לעצור במה שלא יודעים זה השיא. כי מי ידע את הטענה שבאין מילים, את הדרך שבאין דרך, כי הרי הידיעה מקורה בהתחלה מפוקפקת [ג׳ואנג דזה].
שכן כל הדברים כרוכים זה בזה, הצרצר והיונה והחכמים הגדולים והטיפשים הגדולים לא פחות, ולכן ראויים לחמלה שאין לה סוף.
וייתכן שהם יושבים, כך סתם, ביחד. ולעיתים מעדיפים את השתיקה. שרק אחריה אפשר לומר דברים בנחת. ויש לשער שג׳ואנג דזה מביט בפרפר, ווימלקירטי מביט בעובר אורח.
קריאה נעימה
ותודה אינסופית לוימלקירטי
ולארז יוסקוביץ שמזג אותו ללשון העברית ביופי שכזה.
בקידה עמוקה
יעקב רז
