1


אוליביה


ביציאה מהכביש המהיר פתחתי את החלונות והגברתי את שיר הקאנטרי שהתנגן ברדיו. בחור עם מבטא דרומי חושני שר על מזמוזים במושב האחורי בטנדר שלו. זה נראה לי מתאים להגעה שלי לצ'רלסטון, דרום קרוליינה, העיר שתשמש הבית שלי בחודש הקרוב.


בזמן שאני מחכה שהרמזור יתחלף, אני מביטה בקיטבג שעל המושב לידי. הפינות בקופסת התכשיטים שדחסתי לכיס הקדמי מותחות את הניילון השחור והמבריק. חזי מתכווץ. הוא כבר כואב מאלף שמונה מאות שלושים ואחד קילומטרים של דמעות, ובפעם האלף שמונה מאות שלושים ואחת, כנראה, אני רואה את דמותו של טדי בראשי. את ההתרגשות מתפוגגת מעיניו הכחולות, לאחר השתהות מייסרת שבסופה עניתי לשאלתו בת שלוש המילים.


מצטערת, אך אני זקוקה לזמן כדי לחשוב על זה.


באותו רגע, יכולתי לדמיין את משפחתי ואת חבריי מרימים את ידיהם לראשיהם בהלם ושואלים 'מה עובר עלייך, לעזאזל?'


מה עובר עליי, באמת, שאני זקוקה לזמן כדי לחשוב אם אני רוצה להתחתן עם הגבר המושלם שרוצה להעניק לי חיים מושלמים?


"אבל תוכלי לקבל את הכול!" אימי אמרה בהלם מוחלט, "כולם אוהבים את טד. את לא אמורה לברוח מגבר כזה!"


אבל הנה אני, בורחת.


כמו פחדנית.


כמו אידיוטית.


זה הדבר היחיד שנראה לי נכון לאחר שהצעת הנישואים התפוצצה לי בפנים באותו לילה. רציתי להגיד כן לטדי, אך כשהוא ירד על הברכיים והציע לי את טבעת היהלום המהממת ביותר בעולם, התעוררה בי הרגשה נוראית שכל הדבר הזה היה טעות.


זה פשוט מגוחך, לאור הצעת הנישואים המושלמת של טד. הוא השתמש בכל התותחים הכבדים: פרחים, ארוחת ערב במסעדה שמדורגת ב'מישלן', טבעת עם יהלום במשקל של ארבעה קראט. זה היה כל־כך הוא.


אך האם זו מי שאני הייתי בכלל?


לאחרונה נאבקתי בתחושה של מחנק. אני לא מבינה את זה. גדלתי תחת המוטו שאמר 'להשיג את הכול', וקרעתי את התחת כדי לעשות בדיוק את זה: להשיג את עבודת החלומות, את בית החלומות, את גבר החלומות. הכול סוף־סוף בהישג יד. הייתי רק צריכה להגיד כן לטדי, אבל לא יכולתי. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשהבטתי בטבעת, הייתה שיחה שניהלנו לאחרונה. דיברנו על האהבה שלי לרומנים רומנטיים.


"כפרופסורית שמלמדת על פמיניזם ביצירות המופת של המאה התשע־עשרה, את לא אמורה להתנגד, כאילו, לכל מה שהספרים האלה מייצגים?" הוא שאל והניד בראשו.


רומנטיקה היא פמיניזם. התשובה הייתה על קצה לשוני. ז'אנר הרומנטיקה היה אחד הז'אנרים המעטים שהציג במפורש בקדמת הבמה את החלומות ואת התשוקות של כל אישה, מבחינה מינית או אחרת. זו הייתה אחת הסיבות הרבות שבגללן אני אוהבת לקרוא רומנטיקה.


אבל לא אמרתי את זה. טד ממש לא תמך בהרגל שלי לקרוא רומנים, אני קוראת לפחות ספר אחד בשבוע. לפני כחודשיים, ברגע של שכרות, כשהודיתי בפניו על התשוקה הסודית שיש לי לכתוב רומן שלם משלי, הוא צחק ואמר שיש הרבה דברים טובים יותר שאני יכולה לעשות.


זאת אומרת, אני מבינה את זה. לטד יש חזון מסוים מאוד לעתיד המשותף שלנו. כחצי מהזוג העוצמתי שהוא חושב ששנינו נהיה, הוא עורך דין תאגידי ואני פרופסורית באוניברסיטה יוקרתית, אני חייבת להיצמד לדרך הצרה והברורה. טד תמיד מצוחצח ומאופס, ומעודד אותי להיות אותו הדבר. הוא אוהב כשאני לובשת בגדים יקרים, תמיד אומר 'תתלבשי לעבודה שאת רוצה, לא לעבודה שיש לך', ומתעקש שנבלה עם זוגות אחרים שמתלבשים כמונו וחושבים כמונו, שגרים בשכונה שאליה עברנו לאחרונה מחוץ לאית'קה.


להיות עם טד הפך אותי לאישה המצליחה שתמיד חשבתי שאהיה, אז למה הרגשתי חנוקה כל־כך לפעמים, להיות האישה הזאת?


זו בעיה של אנשים מיוחסים, אני מבינה את זה, אך לא מצליחה להתנער מהתחושה הזאת. להתגבר עליה.


אני נבהלת מצפצוף של רכב מאחוריי. האור ירוק. אני נענית להוראות הג'י־פי־אס ופונה ימינה ברחוב מיטינג. מעולם לא הייתי בדרום קרוליינה. הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה החום הארור. האוויר שנכנס מהחלונות דחוס בלחות ובריחו המלוח של האוקיינוס, שונה כל־כך מהרעננות של סוף ספטמבר בצפון מדינת ניו יורק.


שערי הארוך מתנופף על פניי, מקורזל כולו. זה בדרך כלל מפריע לי. איש לא מתעצבן על שיער מנופח יותר ממני, אך ברגע זה נראה לי טיפשי לדאוג לשיער, אז אני מרימה את משקפי השמש אל ראשי כדי להזיז את השיער מעיניי.


הדבר השני שאני מבחינה בו זה שכל העיר נראית בשיפוצים. עגורנים ושלדי בניינים בבנייה נמצאים בכל מקום. היפסטרים בלבוש אופנתי מתערבבים על המדרכות עם תיירים בנעלי ספורט לבנות ובכובעי שמש. המכונית שלי מיטלטלת על הכביש שבוהק תחת חום השמש של חמש אחר הצהריים.


אני פונה שמאלה ברחוב קלהון ואז ימינה באיסט ביי, וכל הבנייה החדשה מפנה את מקומה לקסם ההיסטורי שרואים בתמונות. הראש שלי לא מפסיק להסתובב כשאני נוסעת דרומה. לימיני מופיע השוק המפורסם של צ'רלסטון. לשמאלי ספינת תענוגות ענקית עוגנת בנמל. רחוק יותר מימיני אני זוכה להצצה מהפנטת לסמטה צרה, מרוצפת אבנים. מנורות גז ענקיות תלויות לכל אורך הסמטה והלהבות הבוערות נראות כמו לשונות אש. שלט קטן ופשוט תלוי מתחת לאחת המנורות. 'דה פרל'. מסעדה?


אני מריחה משהו טעים. בשר מעושן. הבטן שלי מקרקרת ואני קולטת לפתע שאני רעבה, ואפילו גוועת ברעב. זו הפעם הראשונה זה כמה ימים שאני חושבת על אוכל, ולמזלי, אני בעיר האוכל.


קראתי הרבה אתמול בלילה על סצנת הברים והמסעדות המדהימה, כשחיפשתי בעיניים דומעות בגוגל מידע על 'הולידיי אין אקספרס' שנמצא בהריסונבורג. הרגשתי קצת טוב יותר כשראיתי תמונות של שרימפס, מאכלי ים, ופלים וקוקטיילים מיוחדים, וגם כריכים של עוף מטוגן.


התיירים והתנועה נעלמים כשהג'י־פי־אס מראה שאני נכנסת לשכונת סאות' אוף ברוד. המקום יפהפה ומלא עצים, שונה לגמרי מכל מקום אחר שהייתי בו אי פעם. אחוזות עתיקות מעטרות את שני צידי הרחוב, עם תריסים ומרפסות, וחלונות ענקיים. גינות שופעות פרחים ומזרקות מכוסות טחב נראות מאחורי שערי ברזל יצוק.


היכן שהוא, במרחק, אני שומעת צעדים כבדים של פרסות סוסים. אני נמצאת יותר מאלף קילומטרים מהחיים שלי באית'קה, ומרגישה כאילו המרחק גדול אף יותר מזה. כאילו הגעתי לכוכב אחר.


זה מפחיד. ואם אני כנה עם עצמי, זו גם הקלה. אני מרגישה שאני יכולה לנשום שוב במקום הזה.


סמטת לונגיטוד נמצאת מימיני. היעד הסופי שלי. לאחר שאיבדתי את זה במהלך הצעת הנישואים, החלטתי שאני חייבת ללחוץ על מקש ההשהיה במערכת היחסים שלי עם טד, לקחת קצת זמן לעצמי אחרי המערבולת שהיו שלוש השנים האחרונות, שבמהלכן פגשתי את טד, עברתי לגור איתו, פרסמתי את התזה שלי וקיבלתי קביעות במחלקה לאנגלית באוניברסיטה שבה אני מלמדת. לא היה לי זמן לעצור ולעכל את הכול.


גם לא היה לי זמן להתעסק עם הרומן שרציתי לכתוב. לא משנה כמה ניסיתי להדחיק את זה, הדחף לכתוב את הדבר הארור הזה לא נעלם.


אז אני לוקחת את הזמן עכשיו. אני מתכוונת לכתוב, ולו רק כדי להוכיח לעצמי שהדשא של השכן אינו ירוק יותר ושהחיים שלי עם טד הם באמת החיים הנכונים, ואז אהיה מוכנה לצעוד לחופה. נראה שאני פשוט סובלת ממקרה קלאסי של שחיקה. זמן בנפרד זה בדיוק מה שאני צריכה.


למרבה ההפתעה, טד הסכים עם הרעיון. הסכמנו לקחת הפסקה אמיתית, וזה אומר שמותר לנו להיות עם אנשים אחרים, אם זה מה שנצטרך. חלק ממני חושב שזה מוזר ששנינו הסכמנו לסידור כזה. במיוחד לאור העובדה שטד כרגע ניסה לשים לי טבעת על האצבע. אפילו שברור שהוא משתוקק ביותר לתת לי את כל המרחב שאני צריכה.


גם אני רוצה לתת לו מרחב, אחרי האופן שבו הגבתי להצעת הנישואים שלו. חוץ מזה, אני רוצה להעביר את הזמן שלי בצ'רלסטון בכתיבה, לא בבילויים עם גברים אחרים.


"לכי, תיהני לך," טד אמר לי, "כשתהיי מוכנה, תחזרי אליי עם הטבעת על האצבע."


הביטחון העצמי שלו הרגיע אותי מעט. בסוף החודש אהיה מוכנה. אענוד את הטבעת שלו. אשיג את הכול.


בינתיים אני מתכוונת ליהנות מהחופש שלי. יום אחרי הצעת הנישואים התקשרתי לג'וליה לסיטר, אחת מחברותיי ללימודי התואר, יפהפייה דרומית ממשפחה עשירה ביותר בצ'רלסטון, שמשוגעת על סופרות בריטיות מתחילת המאה העשרים. בהתאם לאוהבת וירג'יניה וולף אמיתית, היא הסכימה להצעה שקיבלה לאחרונה לחדר משלה בברצלונה בתמורה לכך שתלמד באוניברסיטה שם במשך שנה. מאז היא לא מפסיקה לנדנד לי שאנצל את הדירה שלה בצ'רלסטון.


"תתרחקי קצת מכל אותם סנובים מאוניברסיטאות יוקרתיות ובואי לבלות קצת בדרום. צ'רלסטון היא מקום מטורף, ואני מתכוונת לזה כמחמאה. זה עשוי להיות בדיוק שינוי המקום שאת צריכה כדי להתחיל את הרומן שאת יודעת שאת חייבת לכתוב."


ג'וליה התרגשה כשהסכמתי להצעה שלה סוף־סוף. ואז התקשרתי לבוסית שלי, ראש המחלקה לאנגלית. היא לא התלהבה מדרישתי הדחופה לשנת שבתון, אך הייתי נחושה בצורך שלי להפסקה. לא היה לי שום סיכוי לדאוג לתלמידים שלי כראוי ברגע זה.


היא הסכימה לאחר ששכנעתי אותה שהסייעת המצטיינת שלי, קריסטין, תוכל לקחת על עצמה את נטל הקורס שלי. קריסטין הסכימה למלא את מקומי עד הלידה שלה בסוף אוקטובר, כך שיש לי כמעט ארבעה שבועות להתאפס, למלא מצברים ולהתעסק עם הספר שלי.


אני פונה לעבר סמטת לונגיטוד ומייד נעצרת. "מה, לעזאזל?"


להקה של ציפורים ענקיות מסתובבות בסמטה כמו בני נוער משועממים. הציפורים נראות כמו תרנגולי הודו. או שאולי אלה אווזים? הם מנקרים זה את זה. מנקרים את הרצפה. לאחד מהם יש את הביצים להסתכל ישירות בעיניי במשך שנייה ארוכה, כאילו אני זו שמעכבת את התנועה.


אני מחכה שהן יזוזו, אך הן לא זזות. אני מתחילה להזיע. זאת אומרת, מה, לעזאזל, את אמורה לעשות כשאת נתקלת בציפורים בגודל של כדורי ים באמצע הרחוב?


אני שוקלת לצפור, אך הסמטה הקטנה הזאת נחמדה, ואני חצי מצפה שסקרלט אוה'רה תצא בסערה מהבית לשמאלי עם בקבוק ויסקי ביד אחת ואקדח באחרת ותגיד לי שלא מזיז לה אם אני עייפה וחם לי ואני עצבנית, אנשים במקום הזה לא צופרים.


הלאה, לתוכנית ב'. אולי אם אצא מהרכב —


ואז גבר זר מופיע ומציל אותי ממה שאני בטוחה שהיה הופך לסצנה מהסרט 'הציפורים'.


ולא סתם גבר.


גבר בלי חולצה.


גבר סקסי בלי חולצה, ומקועקע.


פי מתייבש כשהוא צועד לכביש בגבו הרחב אליי ומנופף לעבר הציפורים ביד אחת, מזיז אותן לצד השני של הסמטה.


יחף.


ריח חד של עשן סיגרים ממלא את נחיריי.


"אל תהיי מנוולת, דולורס," הוא אומר, ומצביע על הציפור הלבנה היחידה בקבוצה. "אני יודע שאת מבינה מה אני אומר. עופי! אמרתי לך להתרחק מהכביש. את רוצה להידרס? הא?"


יש לו מבטא דרומי. קטיפתי יותר מהבחור ברדיו. אני מרגישה את הקטיפה הזאת בחלק התחתון של עצם החזה שלי. ליבי מתחכך בו ומגרגר מהעדינות הפתאומית.


הציפורים זזות לבסוף למדרכה, ואז הגבר מסתובב להסתכל עליי. מבטינו ננעלים.


אני נשבעת שכל הפעילות הרגילה בגופי נעצרת בחריקת בלמים. אפילו עיניי מפסיקות למצמץ.


הוא מהמם, בצורה מחוספסת. יש לו זקן, וקעקועים כהים וגרפיים. שערו השחור רטוב כאילו יצא כרגע מהמקלחת, וארוך מספיק כדי להיקשר באחור עם אחת מאותן גומיות שיער שרק שחקני כדורגל אירופיים חתיכים משתמשים בהן.


בדל סיגר מעוך בין שיניו. הוא ממצמץ בעיניו נגד העשן. הן חומות ירקרקות, ירוקות יותר מחומות. רואים שהוא מתעמל. פלג גוף עליון חסון וכתפיים רחבות, מותניים חטובים, זרועות שריריות ומושלמות כל־כך שבא לי למות. התגלמות הג־ש־ל. גבר שבא לי לזיין. לא מייצרים גברים כאלה באית'קה.


הוא מחזיק ביד אחת ספל של מה שאני מניחה שהוא קפה, אפילו שכמעט שעת ארוחת ערב. יש לי הרגשה שהוא כרגע התחיל את היום שלו. במה הוא עוסק?


הוא מרים אליי את ידו האחרת. "מצטער, גברתי," הוא אומר עם הסיגר בפה. שיט, עכשיו אני מסתכלת על השפתיים שלו. על שפתיו המלאות והמפתות. "העופות הארורים האלה תמיד גורמים בעיות."


אה. אז מדובר בעופות, לא אווזים. כאילו אני יודעת מה ההבדל. ועדיין. אני נשענת קלות מהחלון ואומרת, "אין בעיה. לגבי... אהההה... העופות. העופות. הא." אני מדחיקה את הדחף להחמיץ פנים. מתי בפעם האחרונה התבלבלתי ליד גבר? אני בת שלושים ושתיים, לעזאזל. "תודה לך."


"בכיף."


אני מתבוננת בו עושה את דרכו לבית שמימין לי ולכל אורך הזמן אני מנסה להדחיק את המחשבה על איפה אני, לעזאזל? גבר חצי עירום עם מבטא מחרמן הציל אותי כרגע מחבורה של עופות ברחוב ונראה אדיש לגמרי לזה, כאילו משהו כזה קורה כל הזמן בסמטת לונגיטוד.


ואולי זה באמת קורה. אולי ציפורי פרא וגברים פראיים יותר הם דבר שבשגרה בצ'רלסטון. אם כן, ארבעת השבועות הבאים עומדים להיות מעניינים ביותר.