הקדמה
ליאו
לדעתי, בפוטבול, אין עמדה קשוחה ומגניבה יותר מלהיות קורנר.
ומה הופך את העמדה שלי כמגן קצה לאחת כזו? טוב, אני צריך להיות זריז ובעל אינסטינקטים טבעיים למשחק.
עבודת הרגליים שלי צריכה להיות מדויקת, והמהירות שלי צריכה להיות הגבוהה ביותר.
אני צריך לגבות את השחקנים, לקרוא את המהלכים מראש ולהסתער על הכדור. העמדה הזו, העמדה שלי, היא אחד מהעוגנים הגדולים ביותר של קו ההגנה.
מה אומרת כל שפת הפוטבול הזו, אתם שואלים?
היא אומרת שאני חיוני.
היא אומרת שאני הבחור שיעצור את מסירת הטאצ'דאון של הקוורטרבק.
אני זה שלא נותן לתופסים הטובים בליגה להניח את הידיים החמדניות שלהם על הכדור.
בשנה שעברה, השיא שלי בקולג' היה נדיר. התמודדתי מול הקוורטרבקים היריבים בדירוג של 47.9 כשהם ניסו לזרוק את הכדור אל השחקן שאותו חסמתי.
בקצרה, הייתי השחקן הטוב ביותר באחת מהעמדות הקשות בליגה.
ועכשיו, כשאני השחקן החדש ואחד מבחירות הדראפט האחרונות ביותר של הניו יורק מאבריקס, עליי להוכיח את עצמי.
אני יכול להיות הגיבור הגדול או זה שמפסיד במשחק.
המוניטין שלי בסכנה, קריירת הקולג' חסרת הפגמים שלי דוחפת אותי להמשיך ולהתעלות עליה, ואם יש דבר אחד שאני צריך לעשות, זה להיות ממוקד.
אבל לחיים יש תוכניות אחרות.
אומנם אני אמור להתמקד בכסף ובקריירה שלי, אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו בימים אלה הוא הבחורה המסתורית שפגשתי באחת מהפעילויות הראשונות של הקבוצה.
שיער בלונדיני.
ריסים ארוכים.
עיניים כחולות מסוכנות.
היא קטנטונת וקצת מוזרה, והיא לגמרי משבשת לי את התוכניות.
אבל מאוחר מדי להטיל ספק.
ובהחלט מאוחר מדי להתחרט.
ברגע שהמוח שלי מתקבע על משהו, אין שום דרך לעצור אותי.
אני ממוקד בפרס הלוהט, ולא אסתפק בשום דבר שהוא פחות מניצחון מוחץ.
מזל שאני מתפקד טוב תחת לחץ.
פרק 1
ג'מה
אבא שלי היה מתחרפן אם הוא היה יודע שאני מבלה עם המאבריקס היום, חשבתי לעצמי כשהבטתי בלוגו הגדול שצויר על קיר בתוך המבנה החדש והנוצץ של המעבדה והקליניקות באצטדיון של הניו יורק מאבריקס.
אלא ש... אוף. הוא כנראה לא היה מתחרפן.
כן, לון הולדן, הידוע גם בשם אבי היקר והזקן, הוא אחד מהמעריצים הגדולים ביותר של המאבריקס, אבל הוא כנראה לא היה מתלהב לגלות שהעבודה של הבת שלו היום כללה איסוף שתן משחקני הפוטבול האהובים עליו.
למעט העובדה שזה לא החלום הגדול של אף אבא עבור הילדה הקטנה שלו, החלום של אבא שלי עבורי היה הפוך מזה.
למען האמת, הוא היה ההפך מכל מה שעשיתי בימים אלה.
הוא רצה שאלך בדרך שלו, של אביו ושל סבא שלו, ושאהיה מהנדסת בדיוק כמו שאר שבט הולדן.
התוכנית הגדולה שלו לגביי? לקבל לידיי את הבעלות על החברה המשפחתית לייעוץ ההנדסי, בסופו של דבר.
הייתי בעניין. הייתי צייתנית. הייתי כל מה שהוא רצה שאהיה.
עד לפני כשנה.
במרחק של שנה מקבלת התואר שלי עזבתי את הלימודים בקולג' ושרפתי הכול.
כחודש מתחילת השנה האחרונה שלי ללימודים, כשישבתי בשיעור הנדסה מתקדמת ופרופסור סרבין קשקש עוד ועוד על תרמודינמיקה והדרכים שבהן היא חיונית למקצוע העתידי שלי, נחתה עליי ההבנה.
רגע של הארה, שבו הבנתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה יותר.
לא עשיתי את זה מתוך מרד, עצלנות או חלומות מודרניים בסגנון הוליוודי שבהם אני הופכת למפורסמת באינסטגרם.
פשוט לא יכולתי להמשיך לשאוף לתואר ששיעמם אותי בטירוף, ולא יכולתי להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא.
עשרים וארבע שעות לאחר מכן, פרשתי רשמית מכל הקורסים שלי ולקחתי חופשה באישור מהתואר שלי בהנדסה מאוניברסיטת ניו יורק.
ההשלכות לא היו נעימות.
אבא שלי פשוט קרס.
אימא שלי ניסתה ברוגע לשכנע אותי לחזור בי, וכשזה לא עבד, היא בכתה בחדר האמבטיה עם כוס ויסקי והסיגריות שהיא חשבה שאף אחד לא יודע שהיא מחביאה שם.
וסבא ג'ו שאל אם חליתי בהתמוטטות נפשית.
חליתי בהתמוטטות נפשית, אלה היו המילים המדויקות שלו.
כאילו התמוטטות נפשית הייתה המקבילה להידבקות בשפעת.
סיכוי נמוך, סבא ג'ו.
אבל לא יכולתי לכעוס על התגובה של סבא או על המילים שלו.
זאת התגובה המדויקת שהייתם מצפים לקבל מאדם שגדל בדור שחינכו אותו בגישה שאומרת תפסיק להתבכיין ותתגבר על זה.
אני, לעומת זאת, הייתי ילידת שנות התשעים. אחת מאלה שדורו של סבא ג'ו בז להם וניבא שהם יהיו קיצה של האנושות כפי שהכרנו אותה.
אמרתי לו שההשקפה הדרמטית שלו על דור שלם היא בולשיט, אבל גם אם יום הדין היה קרוב, סירבתי לבלות את שארית חיי במוות איטי של עיסוק בקריירה ששנאתי.
וככה הגעתי לכאן. בת עשרים ושלוש בלי צפי עתידי לקריירה ארוכת שנים. בכלל לא בטוחה מה אני רוצה לעשות או מי אני רוצה להיות. במקום לטפס בסולם הארגוני ולצבור את דמי הפנסיה שלי, עבדתי תחת סטאר - חברת השמה, סוכנות לעבודות מזדמנות ששלחה אותי לכל מיני משרות משונות, ושילמתי את החשבונות הדרושים.
טיולים עם כלבים. ניקיון בתים. עבודת מזכירות. כל מה שעולה לכם בראש, אני כנראה עשיתי אותו.
והמשימה להיום? איסוף שתן של שחקני פוטבול מקצועיים לבדיקות סמים.
מתברר שזה טקס שנתי רשמי בכל פעם שמתחילה עונה של המאבריקס.
צפיתי בשקט בליסה, הקולגה שלי להיום, עורמת כוסות של דגימות שתן טריות על דלפק המעבדה. באצבעות זהירות, היא סידרה אותן במגדל מעורר חרדה.
בכנות, הן נראו בסדר גמור בתוך קופסת הקרטון שבה הן הגיעו, אבל שמרתי את הדעות שלי לעצמי.
עם הפקעת החומה המושלמת אך פשוטה על קודקוד ראשה והחלוק הלבן והצחור שלה, ליסה נראתה כמו אישה תחת שליחות רפואית, וזה לא היה ממקומי לחבל במצעד כוסות הפיפי שלה.
"כמה זמן כבר את עוזרת רפואית?" היא שאלה, ואני בלעתי רוק כשהמבוכה טיפסה בריקוד סוער במעלה הבטן שלי.
מבחינה טכנית, לא באמת הייתי אמורה לבצע את העבודה הזו. אבל למייבל, הגברת הזקנה שניהלה את סטאר, היו חסרים עוזרים רפואיים, והיא חשבה שמה שהמאבריקס לא ידעו, לא יזיק להם.
זה ודאי לא חוקי בעליל, אבל אני לא בדיוק הייתי במצב כלכלי שאפשר לי לסרב למשכורת. ובכנות, המאבריקס פיצו אותנו בהתאם על האחריות לשתן של שחקני הפוטבול שלהם.
ליסה העיפה אליי מבט מעבר לכתפה, ואני כחכחתי בגרוני.
"אממ... לא הרבה זמן," עניתי לבסוף, מייפה באסטרטגיות את העובדה שהרקע הרפואי שלי שאף לאפס. לעזאזל, הפעם היחידה שדרכתי בבית חולים הייתה בתקופת התיכון, כשחשבתי שהתנדבות תיראה טוב בקורות החיים שלי לקולג'.
עברו רק שעתיים מתחילת המשמרת שלי כשהבנתי שהתחום הרפואי לא בשבילי.
לאחר שצפיתי באיש זקן מקיא ג'לי ירוק - שנאלצתי לנקות - ומבקש מייד מנה נוספת, החלטתי שזו לא פעילות מהנה מספיק כדי להקדיש לה זמן מחוץ לשעות הלימודים.
אהבתי לעזור לאנשים, פשוט העדפתי לעשות זאת בדרך שבה מעורבים פחות נוזלי גוף.
מצחיק, בהתחשב בפעילויות של היום. בהחלט שינוי משמעותי.
"יש לך עבודה כלשהי במשרה מלאה?" שאלה ליסה כשהמשיכה לערום את הכוסות. כוס אחת, שתי כוסות, היא הקדישה תשומת לב רבה לפרטים, ואפילו הרחיקה לכת ווידאה שכל המכסים פונים לאותו כיוון בצורה מושלמת.
האישיות המבולגנת שלי כמעט קיבלה התקף לב כשצפיתי בה.
לשחק משחק של 'עשרים שאלות' כשלא ידעת כמעט אף אחת מהתשובות היה בערך כמו לקחת הימור בסיכון גבוה ללא כל ניסיון, אבל שתיקה לא הייתה התנהגות אנושית נורמלית, ודי נגדה את כל הכישורים החברתיים. האפשרות היחידה הייתה לשתף פעולה עם הקולגה שלי ולקוות שהיום הזה לא ייגמר בפיטורים.
"לא, לא ממש," עניתי בכנות חלקית. "אני טיפוס שאוהב להתנסות בכל מיני דברים."
"אה," היא אמרה והסתכלה עליי שוב מעבר לכתפה. "אצל איזה רופא עברת את ההתמחות שלך כעוזרת רפואית?"
התמחות כעוזרת רפואית? יש דבר כזה? האם זה היה מבחן? הייתה צריכה להיות איזושהי אזהרה לשאלות מתקילות! לעזאזל, הבלשית ליסה הייתה קרובה מאוד בחקירה שלה. יכולתי רק להניח שהיא לא ממציאה שטויות כמוני.
"אה... דוקטור... שפרד."
לא הכרתי דוקטור שפרד אישית, אבל את דוקטור דרק שפרד מ'האנטומיה של גריי' הכרתי היטב. זאת אומרת, מאות ימי חמישי במשך אחת–עשרה שנים הפכו אותי למומחית בדרק שפרד, אם אתם שואלים אותי.
שינוח על משכבו בשלום.
"דוקטור שפרד?" היא שאלה. "אני לא מכירה אותו. במה הוא מתמחה?"
המפתח לשקר הוא להיצמד לאמת ככל האפשר. או לפחות ככה אמרו לי. וזה מה שעשיתי. נצמדתי לאמת. או במקרה הזה, לעלילה של תוכנית טלוויזיה.
"הוא נוירוכירורג."
"נוירוכירורג?" עיניה של ליסה נפערו כמו מכור לסמים שבזה הרגע בישרו לו שגראס חוקי. "וואו. זה כל כך מעניין."
לא שאני יודעת משהו על התמכרות לסמים או עישון גראס. טוב, חוץ מהשנה ההיא בקולג', אבל לא כולם מתנסים בשנה הראשונה שלהם? רק אני? אוקיי, כן, תשכחו שאמרתי משהו...
"כן," הסכמתי. וברצינות, זה באמת היה מעניין. מי לא אהב לראות את דוקטור שפרד מבצע ניתוח מוח? לפני מותו המזעזע - שאני עדיין כועסת לגביו - הוא היה הנוירוכירורג הטוב ביותר בהיסטוריה של סיאטל גרייס. לעזאזל, אפילו בכל המדינה.
"וואו," היא אמרה שוב. "ראית ניתוחים כלשהם?"
"אה, כן." נופפתי בנונשלנטית באוויר. "כל הזמן."
אם העיניים שלה היו נדלקות חזק יותר, יכולתי לכבות את האורות ולחסוך למאבריקס את חשבון החשמל.
אומנם אף אחד לא שאל ואולי זה קצת שיפוטי לומר, אבל לדעתי הבחורה הזאת הייתה צריכה לצאת קצת יותר. זאת אומרת, ערבים של בירה בדולר בפאב של פרנקי בברוקלין בהחלט היו מנערים את העוזרת הרפואית המסורה ממנה.
אצל פרנקי, אפילו לא צריך לשתות את הבירה הזולה כדי ליהנות.
בפעם האחרונה שהייתי שם, צפיתי בשני בחורים שרבו מכות אחרי שהתווכחו על איזו דמות מ'חוף ג'רזי' לוהטת יותר. אישית, אני מעריצה של ג'יי–וואו, ואת הבחורה שיכולה להיות הכפילה של קורטני לאב, שחשפה את הציצים שלה כדי שגבר מזוקן יפעיל את השיר Party In The USA של מיילי סיירוס בתיבת הנגינה.
"יצא לך לקחת הרבה בדיקות דם?" שאלה ליסה, ותהיתי בשקט אם ככה ייראו השבועיים הבאים שבהם אעבוד איתה. כמובן, העיניים שלה נדלקו שוב כאילו מישהו נתן לה כרטיס לוטו מנצח.
התחלתי לחשוש שאם אספק לה ריגוש נוסף, היא תהפוך למג ראיין מהסרט 'כשהארי פגש את סאלי', רק שהפעם זה לא יהיה מזויף.
אני אקח את מה שהיא לקחה? לא תודה, ליסה.
אבל לשלול ממנה עוד הנאה רפואית נשמע כמו חטא, אז פשוט זרמתי עם זה.
"אה, כן," עניתי. "דם, מוח, תבחרי מה שבא לך, כנראה אספתי את זה."
עיניה כמעט יצאו מחוריהן. "אספת מוחות?"
אופס. רשמית הלכתי רחוק מדי, והכול למען האורגזמה הרפואית של ליסה.
"אני צוחקת," חזרתי בי, ואפשר היה לראות את ההקלה בעיניה. "רק קצת הומור נוירולוגי."
"הפחדת אותי לרגע," היא אמרה עם יד על החזה. "חשבתי שדוקטור שפרד מנהל עסק לא מוסרי."
דרק שפרד לא מוסרי? איזו השמצה! האיש חי למען הקריירה שלו!
רתחתי מזעם על כל בית חולים סיאטל גרייס ושונדה ריימס.
"דוקטור שפרד היה האיש הכי מדהים שהכרתי אי פעם," אמרתי, וקולי נעשה עדין. "טוב, עד שהוא מת, זאת אומרת. שינוח על משכבו בשלום."
עיניה של ליסה התרככו. "הוא מת?"
"כן," אמרתי, ואני נשבעת, הטראומה של עונה 11, פרק 21 הכתה בי חזק. "תאונה איומה," לחשתי ומצמצתי כדי להיאבק בדמעות שלי. "אף אחד, באמת, אף אחד לא ראה את זה מגיע."
לעזאזל איתך, שונדה ריימס!
"זה נורא," אמרה ליסה, ואני הנהנתי, רק הטיה קטנה ועגמומית של הראש.
"אין לך מושג. ערבי חמישי לא היו אותו דבר מאז."
"ערבי חמישי?" שאלה ליסה, הבלשית החדה, וקצת התחשק לי להכות אותה. אבל לא עשיתי את זה.
במקום זה, חזרתי בי... שוב.
"אה... נהגנו, אה... לדוג בשטח שלו בכל יום חמישי."
"וואו. נשמע ששניכם הייתם קרובים."
הנהנתי שוב. "אין לך מושג, ליסה. אין לך מושג."
ברור שהייתי צריכה להסיט את השיחה הזאת מהמסלול המטורף שעליו היא דהרה לפני שגברת עוזרת רפואית תעלה על השקר שלי.
"אז, אה, ליסה," שיניתי את הנושא. "אכפת לך לספר לי בקצרה איך בדרך כלל את מטפלת בכל בדיקות הסמים האלה?"
במהירות הבזק, המבט המאושר שאומר אני אוהבת את העבודה שלי חזר לעיניה, ולא נדרש זמן רב עד שהקולגה שלי, חובבת הרפואה, צללה לשיחה שסבבה סביב הדברים האהובים עליה - סיוע רפואי, איסוף שתן ופוטנציאל לקיחת דמים.
בסוף קשקושי ההדרכה הארוכים שלה, ידעתי שני דברים -
דבר ראשון, לליסה הייתה אישיות שאפתנית ונלהבת ממדרגה ראשונה.
ודבר שני, היא אהבה את הרעיון של האלימות המותרת מבחינה רפואית. ההתלהבות שלה הפחידה אותי קצת, וזו הסיבה שלא נדרש לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה הניהולית להיות זו שתאמר לשחקנים מה לעשות ולאסוף את השתן שלהם, ולהשאיר את שאר הדברים הטכניים לליסה. היא יכלה לבדוק, לתעד ולעשות את כל החרא שלא הייתי מוסמכת לעשות בכל מקרה. אני בחרתי רק למסור ולאסוף את הכוסות.
הרעש במסדרון התגבר בצורה ניכרת כששיננתי למוחי מידע ממדריך ההוראות איך לאסוף דגימת שתן בדרך המדויקת והמהירה ביותר שיכולתי, והלחץ שלי התעצם בטירוף.
נכון, לפני רגע ליסה הדריכה אותי על כל הדברים האלה, אבל לעזאזל, זה לא אומר שהספקתי לעבד את מה שאמרה. אם כבר, הייתי מרוכזת יותר באופן שבו הפקעת ההדוקה שלה לא זזה מילימטר בכל פעם שראשה התנועע.
"נראה שהלקוח הראשון להיום הגיע," אמרה ליסה פחות מדקה לאחר מכן. כשהרמתי את המבט, בהיתי בזוג העיניים הכחולות הכי בהירות ויפהפיות שראיתי בחיי. בזמן ששאר חברי הקבוצה השתטו והרעישו במסדרון יותר ממה שידעתי שאפשרי מבחינה אנושית, השחקן הראשון כנראה מצא את דרכו פנימה.
אם חשבתי שלי יש עיניים כחולות ויפות? שאלוהים יעזור לי, העיניים של הבחור הזה היו חמושות ומוכנות להרוג כל אישה בסביבתן.
פאק, הייתי צריכה למצמץ שלוש פעמים רק כדי לוודא שהן אמיתיות.
ברגע שהבנתי שמה שאני רואה זו המציאות ולא איזו פנטזיה שנוצרה מתוך שיעמום כעוזרת רפואית, לא יכולתי לעצור את עצמי מלבחון עוד פרטים של היצור היפהפה בדמותו של שחקן הפוטבול שעמד בפתח הדלת של המעבדה.
שיער עבה וכהה.
צלקת קטנה ובהירה ממש מתחת לעינו הימנית.
לסת חזקה ומסותתת.
כתפיים רחבות.
מותניים צרים.
ירכיים שריריות.
ורק יכולתי להניח שיש לו תחת מוצק מהסוג שהיה גורם לסבתא לואיז לסובב את הראש כדי להסתכל. היא אולי מתה לפני עשר שנים, אבל הייתה לי תחושה שהמבט המסחרר של הבחור הזה יכול לזמן אותה מהמתים.
אני יכולה להבין למה התיאור האחרון היה קצת מטריד, אבל אם הייתם מכירים את סבתא לואיז, הייתם מבינים. רשימת המטרות של האישה הזאת כללה מופע חשפנים ומפגש עם דוויין 'דה רוק' ג'ונסון. שתנוח על משכבה בשלום.
"היי, אני ליאו," הציג את עצמו הבחור, ולעזאזל, אפילו הקול שלו היה סקסי בטירוף. "ליאו לנדרי."
"היי, ליאו," ליסה בירכה אותו וכנראה הייתה מרוכזת ב...אתם יודעים, בעבודה שלה מכדי להבין שזה עתה כיבד אותנו בנוכחותו השחקן הכי סקסי של המאבריקס. "תן לנו רגע, ומייד נשחרר אותך."
אני, לעומת זאת, הייתי אילמת ועסוקה בניגוב ריר מהסנטר שלי.
ליסה הסתכלה עליי. הסתכלתי על ליסה.
חזרנו על חילופי המבטים שלוש פעמים לפני שזעף קל הופיע על שפתיה הדקות.
שיט. החלק הזה בעבודה היה שלי...
"אה!" מלמלתי. "נכון." קפצתי ממקומי ולקחתי כוס ממגדל פיפי–זַה הנטוי של ליסה. "ברור שאתה כאן מסיבה כלשהי, והסיבה הזו היא לעשות פיפי באחת מהכוסות האלה כדי שנוכל לאסוף דגימה," התבדחתי כשגרמתי לכוס לרקוד ריקוד קטן על הדלפק.
ליאו הטה את ראשו הצידה והתבונן בכוס המתנדנדת לפני שהחזיר את עיניו הסקרניות אל עיניי.
כוס שתן מרקדת? באמת, ג'ם? את יכולה להיות עוד יותר מביכה?
"לבדיקת סמים, כמובן," הוספתי. "לא בשביל למכור את השתן שלך באיביי או משהו מוזר כזה."
בכלל לא טרחתי להסתכל על ליסה אחרי שהמילים האלה יצאו מפי. לא היה צורך להיות גאון כדי לדעת שווריד בלט במצח של גברת עוזרת רפואית כשהוזכרו דברים כמו מכירות לא חוקיות של שתן.
עיניו הכחולות של ליאו נפערו למשמע המילים שלי, והיה די ברור שאני, ג'מה הולדן, בהחלט יכולה להיות עוד יותר מביכה.
לעזאזל, אם היו לי עוד חמש דקות, סביר להניח שהייתי זוכה בשיא גינס כלשהו על היכולת המרהיבה שלי לומר דברים שאני לא אמורה להגיד. תנו לי עשר דקות, וכנראה הייתי גורמת לאסון עולמי.
"אז, אה... בוא ניקח את השתן הזה!" הצהרתי, ולמרבה האירוניה, נשמעתי בדיוק כמו פסיכופתית שמנסה לאסוף שתן של שחקן פוטבול כדי למכור אותו באיביי.
פשוט תשתקי וקחי אותו לשירותים לפני שתהפכי את המצב למביך יותר...
"פשוט... בוא איתי," אמרתי וכחכחתי בגרוני במבוכה. "ואני אדאג להוציא אותך מכאן מהר יותר מספידי גונזלס."
ספידי גונזלס? אלוהים. פשוט תפסיקי לדבר.
הידקתי את שפתיי בחוזקה וסימנתי לליאו ללכת אחריי אל המסדרון הקטן מחוץ למעבדה כדי להוביל אותו לעבר השירותים.
הוא הלך בעקבותיי בהיסוס קל, וברגע שהבחנתי בדלת השירותים, מייד נזכרתי שעוד לא סיימתי לקרוא את המדריך לאיסוף דגימות שתן במלואו.
שיט. אם איכשל עכשיו, ליסה תתקשר למועצה הלאומית לעוזרים רפואיים ותגלה שאני שרלטנית.
אפשר ללכת לכלא על התחזות לעוזרת רפואית?
זו לא בדיוק הייתה אשמתי שהגעתי לעבודה שלא הייתי כשירה אליה, אבל אלוהים, מייבל הייתה קורעת לי את התחת אם הייתי פולטת בטעות שהיא זו ששלחה אותי. לאורך השבוע הייתה לה חזות של אישה שעובדת בחברת השמה, אבל בסוף השבוע החזות הזאת נראתה כאילו היא מציתה את עצמה במסיבת אופנוענים.
אוקיי, פשוט תתמקדי, ותדאגי שזה יהיה קצר וקולע, הדרכתי את עצמי בלב. כל המוסיף בהחלט גורע במצב הזה.
"אז, אממ, הנה המקום שבו אתה עושה פיפי," אמרתי... כמו מטומטמת.
"נראה מוכר," אמר ליאו, ושפתיו התרוממו בחיוך קטן. "די בטוח שהייתי באחד כזה פעם או פעמיים."
אלוהים, אפילו החיוך שלו סקסי...
תפסיקי להזיל ריר, ג'מה, ותני לגבר היפה להפליא את ההוראות הארורות.
"אה... אז... אתה פשוט משתין בזה," אמרתי ודחפתי במבוכה את הכוס אל החזה שלו. "וכשתסיים, אתה אמור להחזיר אותה אליי בלי המכסה כדי שאוכל לוודא שזו דגימת שתן תקינה," חזרתי על המילים מהמדריך.
הוא הנהן. "הבנתי."
בדיוק כשהוא נכנס לשירותים ועמד לסגור את הדלת, נזכרתי בדבר אחרון.
"אוי! שיט! ואל תוריד את המים!" קראתי כשעצרתי בתנועה מגושמת את הדלת ברגלי.
ופרס העוזרת הרפואית המצטיינת של היום מגיע ל... לא לי.
בהינו זה בזה מבעד לחריץ הקטן בדלת, ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה להטיח בה את הראש או לברוח ולהסתתר מאחורי המגדל הנטוי של ליסה.
אבל בסופו של דבר, הוא שוב חייך את החיוך הקטן והסקסי הזה.
אילו זה היה תלוי בי, הדבר הארור היה צריך להיות מחוץ לחוק.
זאת אומרת, מי לעזאזל יכול לעבוד תחת תנאים כאלה? עם הזכר הלוהט והחזק בעל העיניים הכחולות היפות ביותר שראיתי אי פעם? בטח לא אני.
"להשתין בכוס. לא להוריד את המים בשירותים. לא לשים את המכסה על הכוס, ולתת לך אותה כשאסיים," הוא אמר, רמז לשעשוע נשמע בקולו. "עוד משהו?" הוא שאל, ואני נשבעת בקברה של סבתא לואיז שעיניו הכחילו אפילו יותר עם המילים שלו.
אין לי שמץ של מושג, אבל זה השלב האחרון שאליו הגעתי במדריך ההוראות.
"זה אמור להספיק." אני מקווה.
הזזתי את הרגל מהדלת, והיא נטרקה ולקחה את הכבוד העצמי שלי איתה. בזמן שליאו נכנס לשירותים ועשה את מה שצריך, עטיתי כפפות גומי וחיכיתי בחוץ בזמן שאני מענישה את עצמי בלב.
כשהוא חוזר לכאן, אל תהיי מביכה, ג'מה.
אל תגיד משהו כמו "שתן נחמד", "עבודה טובה, חבר" או תנסי לתת לו כּיף.
ובשם האלוהים, פשוט תיקחי את השתן ואל תעשי את זה מביך.
