פרק 1


קאליסטה


אני לא יכולה להתמודד עם זה.


הכאב מהבגידה של היידן מציף אותי. כל הגוף שלי רועד, והפנינים שבידי נוקשות זו בזו. הצליל החלש נשמע כמו תיפוף של תוף. ואולי זה הלב שלי? יכולתי להישבע שהפעימות שלו נעצרו ברגע שהוא נכנס לפנטהאוז.


ונראה נואש לגעת בי.


אני נושמת כדי להתכונן ומרימה את הסנטר. אם לא אתעמת איתו עכשיו, לעולם לא אצליח לעשות את זה.


"מאיפה השגת את אלה, היידן?" אני חוזרת על השאלה ששאלתי לפני רגע, קולי עדיין רועד אבל הנחישות שלי חזקה. "אני צריכה לדעת."


העיניים שלו לא משחררות את שלי, וחוסר העניין שבהן הורס אותי. "את כבר יודעת."


אני מנידה בראש, בהכחשה או בתגובה למה שאמר; אני לא בטוחה מה מהשתיים. "לא, יש לי רק חשד שאני צריכה לאמת."


"מה את רוצה שאומר לך, קאליסטה?"


אני מתכווצת בתגובה לשימוש שלו בשמי המלא. אני מוחקת מהר את ההבעה מהפנים, מחזיקה את הפנינים באגרוף ומניחה יד על המותן. "את האמת. זה כל מה שאני רוצה ממך."


"את לא יודעת מה את רוצה." הוא מסיט את המבט בהפגנה נדירה של אי־ודאות. "וזה גם לא משנה עד שאגלה מי נמצא מאחורי התקיפה שלך."


תוך שני מצמוצים, הכאב שלי הופך לכעס. "מה?"


היידן ממקד בי את כל תשומת הלב. הפעם נוסף לזה גם משקל הבהייה שלו. היא צונחת עלי, לוחצת מכל צד עד שהכתפיים שלי נשמטות. המחשבות שלא נאמרו ומתרוצצות לו בראש הופכות את השתיקה לרועמת, ואני כמעט מתחרטת שהתחלתי את העימות הזה.


"לא משנה," הוא אומר ולוחץ על גשר האף. "הדבר החשוב היחיד הוא שתהיי מוגנת."


"איך אני יכולה להיות מוגנת כשאתה זה שעקב אחרי?"


"עשיתי את זה כדי להגן עלייך. את יכולה לבחור אם את מקבלת את זה או לא."


אני נושפת. "תסביר לי איך להפחיד אותי עד מוות היה בשביל פאקינג להגן עלי."


"דברי יפה, קאל —"


"זין על זה, וזין על כל התשובות העקיפות שלך," אני אומרת, בקול ממש קרוב לצעקה. "תגיד לי איך אתה יכול להצדיק את זה שפרצת לדירה שלי, גנבת את הדברים שלי, ואז אמרת לי בלי בושה שזה היה לטובתי."


העיניים של היידן נוצצות, ואז הוא תופס לי את הכתפיים ומושך אותי אליו. "את לא מבינה כמה פגיעה היית כשהלכת בעיר בלילה? את יודעת מה היה יכול לקרות אם לא הייתי משגיח עלייך? או שאת פשוט לא רוצה להבין את האמת?"


אני דוחפת אותו בחזה. זה יעיל כמו לדחוף הר, ואני מפילה את הזרועות בתבוסה וממשיכה להחזיק בפנינים. "לא היתה לי ברירה, אפילו שקל מאוד לשפוט אותי מהפנטהאוז שלך. תגיד מה שבא לך, אבל אני לא מאמינה שהביטחון שלי היה העניין היחיד כאן."


הוא מרכין את הראש עד שהפנים שלנו נמצאות סנטימטרים אחדים אלו מאלו והנשימות שלנו מתערבבות. "רציתי לזיין אותך," הוא אומר בקול גרוני עמוק. "רציתי אותך יותר משרציתי כל אישה בחיי. פרצתי לדירה שלך ולקחתי לך את השרשרת כדי למנוע מעצמי מלכבוש את הגוף שלך. אז כן, רציתי להגן עלייך מהעולם, אבל גם ממני וממה שהייתי עושה לך."


"ועכשיו שכבר זיינת אותי? האובססיה שלך נגמרה?"


הוא צוחק, והקול מעביר בי צמרמורת. "נגמרה? הו לא, ציפור קטנה, ההתמכרות שלי אלייך רק החמירה."


המילים שלו מעירות לי את הלב כאילו בלעתי שוט אדרנלין. המחשבה על היידן צופה בי כמו שומר ראש לא שפוי מעוררת פעימות בלתי פוסקות ברקות שלי, והן מאלצות אותי לחרוק שיניים ולנשום עמוק. אני עומדת שם בגוף דרוך לגמרי, פרט לעליות וירידות בחזה שלי, ולא מסוגלת לעשות דבר חוץ מאשר להרגיש מוצפת מהתשוקה של היידן כלפי.


והפחד שלי ממנו.


לא נראה לי שהוא יפגע בי פיזית. המחויבות החזקה והעמוקה שלו היא מה שמפחיד אותי. האם אני מסוגלת לתת מקום לצד הזה שבו? אני רוצה בזה בכלל?


"תכננת לספר לי על זה?" אני לוחשת.


"לא."


האמת בתשובתו היא כמו סטירה לפנים, ואני נוטה אחורה באחיזה שלו. "איך אני יכולה לבטוח בך כשאני יודעת שתשקר לי?"


"אם אצטרך אני אשקר, ארמה, אגנוב ואהרוג כדי לשמור אותך שלי. אַת כל מה שחשוב לי."


"גם אם אני שונאת אותך על זה?"


הוא נרתע מהשאלה כאילו נפגע מכדור בחזה. "את יכולה לשנוא אותי לבינתיים, אבל לא לנצח."


"זה לא בשליטה שלך, היידן."


"נכון," הוא אומר בשיניים חשוקות. "אבל אני יכול לשלוט בכל השאר."


אני מורידה את המבט, כי אני לא רוצה שהוא יראה את הכאב בעיניים שלי. הגבר הזה הודה שהוא רצה לכבוש אותי, ואני ברחתי. יש לי את הכוח לנסות שוב? זה משנה בכלל, כשהסיכויים שלי להצליח קלושים ויש בי חלק שלא רוצה לעזוב?


אף פעם לא הבנתי איך אפשר לאהוב ולשנוא בו־זמנית, אבל היידן לימד אותי שזה אפשרי.


"שחרר אותי," אני אומרת, והקול שלי רגוע למרות הסערה הרגשית שמשתוללת בתוכי.


הוא מניח אצבע תחת הסנטר שלי ומרים לי את הראש. "לעולם לא."


אני בוהה בו, לא טורחת להסתיר את הזעם שלי. "אני לא רוצה שתיגע בי כרגע."


"גברת גרין, הלוואי שהיית מנסה לעצור בעדי."


חוסר האונים במצב שלי עולה כמו אדים שמחממים את כולי. אני מושכת בכתפיים כדי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הוא מחזיק חזק מדי ומרתיח אותי עוד יותר. במאמץ אחרון להשתחרר, אני זורקת עליו את הפנינים שלי. הכדורים הנוצצים מכים אותו בפנים ובחזה, מנתרים ממנו וצונחים על הרצפה.


הוא משחרר אותי. אני חושקת שפתיים כדי למנוע מהלסת שלי ליפול, לא מאמינה שזה עבד. בלי הידיים שלו עלי, המחשבות שלי צלולות, ואני יכולה לחשוב על המצב הדפוק הזה כמו שצריך.


"היידן, אכפת לי ממך. יותר ממה שאני רוצה להודות כרגע." הוא מרים גבה בביקורתיות, והבטן שלי צונחת. "אבל אתה חייב לראות את זה מנקודת המבט שלי. איך היית מרגיש אם מישהו היה מפר את האמון שלך וחודר לך לפרטיות?"


"הכול קשור למניע. אם אמא הורגת מישהו שפגע בילד שלה, היית מרשיעה אותה?"


אני מנידה את הראש לשלילה. "זה שונה. היא לא פגעה באדם שהיא אהבה."


הוא קופא.


"גם אם אתה רוצה להודות בזה וגם אם לא, אתה פגעת בי במעשים שלך. אני צריכה זמן ל..."


"זמן לְמה?" הוא שואל. המילים חותכות.


"להבין אם אני יכולה להמשיך הלאה אחרי כל זה."


היידן מחייך והשערות על הזרועות שלי סומרות למראה הלעג שעל פניו. "ואם לא תוכלי?"


"אני — אין לי מושג."


"שיהיה לך ברור, גברת גרין. זאת לא אפשרות." הוא רוכן קדימה, מקרב את השפתיים לאוזן שלי. "את יכולה לברוח, אבל אני תמיד ארדוף אחרייך."


אני צועדת צעד אחד אחורה והוא מרים ראש, המבט שלו ננעץ בכל תזוזה שלי כשאני משלבת את הזרועות. התנועה שלי היא רק ניסיון סמוי לשים מחסום בינינו, אבל אני צריכה להתרחק ממנו בכל דרך שאוכל.


"אתה יכול לרדוף אחרי פיזית, אבל כאן?" אני אומרת ומצביעה על החזה שלי. "לא תוכל לעקוב אחרי לכאן, לא משנה מה תעשה."


הוא מעוות את הפנים, והביטחון העצמי נעלם מפניו. הכחול שבעיניים שלו נוצץ בספקנות ובמשהו שאף פעם לא ראיתי — פחד. המראה הזה דוקר אותי, סודק את העמדת הפנים האמיצה שלי.


"היידן," אני אומרת, מתקשה להשאיר את הקול קשוח, "לא נשאר על מה לדבר. אנחנו במבוי סתום."


הוא לא זז, אפילו לא כדי לאשר את מה שאמרתי. או שזה דווקא כדי להראות שהוא לא מסכים.


"אני הולכת לישון," אני אומרת.


"אבל עוד לא אכלת."


אני מושכת כתפיים. "אני לא מסוגלת לאכול כשאני עצבנית."


"עצבנית" זו לשון ההמעטה של השנה. המוח שלי משובש לגמרי, ואני לא בטוחה שאני יכולה ללעוס ולבלוע אוכל בלי להיחנק. מאיך שהמחשבות מזמזמות לי בגולגולת, אני בספק שאישן בכלל הלילה.


"את עומדת לאכול, גם אם אצטרך להאכיל אותך בכוח," הוא אומר, והקול שלו לא משאיר שום מקום לוויכוח. "עכשיו, את יכולה ללכת למטבח, או שאני אסחוב אותך לשם, אבל בכל מקרה, את הולכת לשם."


אני מרימה בהתמרמרות את הסנטר ונושפת מהאף. "בסדר."


אני לא מחכה לו. הרגליים היחפות שלי שוקעות בשטיח הרך בכל צעד עד שאני מגיעה לאריחים הקרים במטבח. השינוי המוחלט בטמפרטורה בכפות הרגליים שלי מצמרר אותי, אבל לא יותר מהגבר הטורף שעוקב אחרי. אף על פי שאני לא שומעת אותו הולך, אני מרגישה אותו.


אני תמיד מרגישה אותו.


"יש לך העדפות הערב?" הוא שואל.


אני מסתובבת כדי להביט בו ומנידה בראש. "זה לא משנה מה תיתן לי. אני לא איהנה בכל מקרה."


"גברת גרין, את תיהני מכל דבר שאדחוף לפה היפה שלך." אני מצמידה שפתיים, והוא מחייך אלי. "שבי."


הגאווה שלי, שכבר ספגה מספיק מכות מהשקרים שלו, מקבלת מכה נוספת מהפקודה. אני משלבת זרועות ובוהה בו. העיניים שלו מצטמצמות עד שהן נראות כמו סדקים קטנים. "שבי. עכשיו."


אני לא שוברת קשר עין, מתחננת בפני הכוח הפנימי שלי לא להישבר. אסור לי לסגת. לא כשהגבר הזה לקח עלי בעלות ביותר דרכים ממה שהייתי רוצה להודות.


תוך מצמוץ אחד הוא מסתער עלי, זז מהר יותר משאני מצליחה לקלוט. אני צווחת כשאני מרגישה את הידיים שלו תופסות לי את האגן. הוא מניף אותי על האי במטבח, והאצבעות שלו חופרות בבד הג'ינס שלי. בחרתי ללבוש אותם עם חולצה פשוטה במקום את הבגדים של היידן. אחרי שמצאתי את הפנינים בכיס שלו, הורדתי את הז'קט במהירות האפשרית.


אני מסתכלת בו בזעם, לא מסוגלת לשמור על נשימות יציבות מרוב סערת הרגשות שמשתוללת בתוכי. החזה שלי מתרומם ויורד עם כל נשימה, והוא מוריד את המבט אל המחשוף הקטן בחולצה שלי. אני מתנגדת לדחף למשוך את הצווארון מעלה.


"העיניים שלי כאן."


השפתיים שלו מתעוותות. "אני לא מתכוון להתנצל."


"אז מה אתה עושה?"


"מוודא שלא תזוזי."


אני נושפת. "אני לא הולכת לשום מקום."


"טוב לשמוע שאת מקבלת את הבלתי נמנע," הוא אומר, "כי עכשיו את שלי."


פרק 2


קאליסטה


המילים של היידן נעטפות סביבי כמו סרט, רך כמשי אבל כובל.


הוא מביט בי לרגע, כאילו מאתגר אותי לקפוץ מהאי. כבר ניסיתי את מזלי וגיליתי מה קורה. אני לא מעוניינת בשיעור נוסף.


לפני שאני מספיקה לחשוב על תגובה, הוא הולך למקרר ומוציא מגש עם פירות, גבינות וקרקרים. הצבעים הבוהקים עליזים מדי למתח ששורר בינינו. כמו הרהיטים בשחור־לבן שסביבנו, היידן ואני הפכים מוחלטים. הוא שתלטן וחריף, ואני אכפתית ורחמנית.


בעולם מושלם, היינו משלימים אחד את השני.


בעולם דפוק, היינו הורסים אחד את השני.


הוא מניח את האוכל לידי, ואני מביטה בו בקור רוח. לא שיקרתי כשאמרתי שקשה לי לאכול כשאני לחוצה. אחרי האובדן של אבא שלי ומצבי הכלכלי כרגע, אני הכי רזה שהייתי בחיים. אבל אי־אפשר לדעת את זה מאיך שהיידן בוהה בי.


בדיוק כמו שהוא בוהה עכשיו.


הוא בוחר קרקר, מניח עליו פרוסת גבינה ומציע לי אותו. אני מנידה בראש לשלילה. בהחלטיות. הוא סקסי בכל מה שהוא עושה — חוץ מאשר כשהוא מנוול רמאי. אני לא אתן לו לפתות אותי עם פאקינג חתיכת גבינה. אם אקבל ממנו משהו, זה ייראה כמו כניעה.


"אני יכולה לבד."


"אני יודע."


"היידן..." אני מזהירה.


"תחליטי. או זה," הוא אומר ומרים את האוכל, "או הזין שלי. בחירה שלך."


הלסת שלי נשמטת. הוא ממהר לנצל את הבלבול שלי ומכניס לי את הקרקר לפה. אני מסתכלת עליו בזעם ולועסת, מעריכה בדממה את הטעם המלוח שעוטף לי את הלשון.


"ילדה טובה," הוא מהמהם.


אני נחנקת והעיניים שלי מתרחבות. אחרי שאני מכריחה את עצמי לבלוע את האוכל, אני חוזרת לצמצם אליו עיניים. היידן מרים תות ונוגס בו לאט, העיניים שלו לא משחררות את שלי. מיץ נוטף על האצבעות הארוכות, והפה שלי מתייבש מהזיכרון של מה שהוא עשה לי איתן.


"העיניים שלי כאן," הוא אומר בקול עצל ואטי.


אחרי שנתפסתי בוהה בו וחושבת מחשבות מלוכלכות, אני קופאת ומסיטה את המבט. הוא מניח במהירות אצבע תחת הסנטר שלי ומטה לי את הראש חזרה לכיוון שלו.


"תפתחי בשבילי," הוא אומר. אני מפרידה את השפתיים, והאישונים שלו מתכווצים. "כזאת ילדה טובה."


אני נשטפת להט מהשבח שלו. גירוי וכעס משתלבים זה בזה עד שאני לוהטת ורועדת כולי. אני מצמידה את הירכיים ומתאמצת לחשוב על כל דבר מלבד על הגבר שמולי, אבל הוא לא מפסיק להסיט את תשומת הלב שלי חזרה אליו עם כל מגע ומילה שלו.


אני מכריחה את עצמי לא לזוז מהמקום עד שאני אוכלת כמות יפה של אוכל, ואז אני קופצת למטה לפני שהיידן מצליח לעצור אותי. אני רצה לצד השני כדי שהאי יפריד בינינו, ומנידה את הראש.


"שבעתי."


הוא מניח את חתיכת האננס שהחזיק, ומושיט יד למפית כדי לנגב את האצבעות. "אז הגיע הזמן ללכת למיטה."


"אני לא ישנה איתך."


הראש שלו מתרומם מהר. "רוצה לחזור על זה?"


"לא."


העיניים שלו נוצצות משעשוע. "לא חשבתי אחרת."


"אני רצינית. אני צריכה זמן לחשוב."


"את יכולה לחשוב. במיטה שלי. איתי."


אני כמעט רוקעת ברגל כמו ילדה כועסת. "אתה לא מקשיב לי."


"אני שומע אותך ועוד איך. אני פשוט מסרב להצעה שלך."


"זאת לא הצעה או בקשה או משהו שדורש רשות מזוינת."


"דברי יפה, גברת גרין."


אני משחררת צרחה אמיתית. הצליל מהדהד מהקירות ומהרהיטים, חודר לעור התוף שלי חזק מספיק כדי שאעצור. אני סוגרת את השפתיים, והיידן מטה את הראש.


"מרגישה טוב יותר?" הוא שואל, הטון שלו ביקורתי ולא מתרשם.


"לא ממש."


"בואי הנה."


זאת לא בקשה. אני מביטה בו בחשדנות. "למה?"


"את נראית מותשת."


"היה לי יום די מרגש." אני לא טורחת להסתיר את הלעג בקולי. "כמה פעמים כבר יוצא למישהי לגלות שהיא גרה עם הסטוקר שלה?"


"כמה פעמים מישהו כבר פוגש אישה שהוא יהרוס בשבילה את כל העולם?"


אני מרכינה ראש ונאנחת בתבוסה ואז עוצמת לרגע עיניים, מתעלמת מהלב שלי, שקופץ בחזה. "די עם זה. אני לא יכולה לעשות את כל זה איתך עכשיו."


"בואי הנה, קאלי."


הטון שלו רך ועדין, מרגיע את הנפש הפצועה שלי. אני מטיחה את כפות הידיים באי כדי לא לתת לעצמי ללכת אליו. כדי לא לתת לעצמי לקבל ניחומים ממפלצת.


"אני צריכה להיות לבד," אני אומרת, הקול שלי חלש ושקט. בכל פעם שאני מסרבת להיידן, נוסף עוד סדק למגננות שלי מולו. כשהוא מתנהג בשתלטנות אני יכולה לתקן את החורים בשריון שלי, אבל הצד הרך שלו?


הוא הורס אותי.


"בבקשה." הבקשה שלי היא רק לחישה, שארית המרד שלי במילה אחת, מלאה בחולשה ובייאוש.


היידן בוהה בי מעבר לאי, קרוב כל כך פיזית, אבל רחוק כל כך רגשית. התהום שבינינו היא דבר קיים, נוכחות אמיתית במערכת היחסים שלנו. מה שעוד נשאר ממנה.


הגבר היפהפה שמולי בולע רוק חזק, ואז נושף. "בסדר גמור."


אני לא שואלת למה הוא מתכוון. במקום זה אני מנצלת את ההפוגה ועוקפת את האי. ואותו. ברגע שכפות הרגליים שלי מגיעות לשטיח, אני הולכת לכיוון חדר האורחים שנמצא כמה דלתות אחרי החדר של היידן.


עמוד השדרה שלי מעקצץ לאורך כל הדרך, וכל החושים שלי מתאמצים לקלוט אם הוא הולך אחרי. כשאני מגיעה למסדרון, אני נעצרת ומסתכנת במבט מעבר לכתף.


היידן נמצא במטבח, בדיוק איפה שהשארתי אותו. הגוף שלו מתוח לגמרי. הוא דומם לחלוטין, אבל זה לא מה שעוצר את נשימתי. הוא אוחז את השיש בראש מורכן ובגוף שמציג תבוסה וייאוש מוחלטים.


אני נוגסת את פנים הלחי שלי כדי לא לקרוא לו. או גרוע יותר, לא לחזור אליו. נכון שאכפת לי ממנו, אבל לא נצליח לפתור את הבעיה בינינו אם הוא לא יבין כמה ההתנהגות שלו פוגעת בי.


אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי כדי להסתובב בחזרה ולהמשיך לצעוד. ברגע שאני מתחילה ללכת, אני מגבירה את הקצב עד שאני בחדר השינה הריק והדלת סגורה ונעולה מאחורי.


אני מחייכת חיוך עצוב ונשענת בכבדות על הדלת. יכול להיות שהיידן יתעצבן כי נעלתי את עצמי בתוך החדר, אבל הוא לא השאיר לי ברירה. אני צריכה רגע של שקט.


לא שאני חושבת שמנגנון מתכת פשוט ימנע ממנו להגיע אלי. זה בבירור לא עבד בדירה שלי.


אני נאנחת ומחליקה מטה עד שהישבן שלי נוחת על הרצפה. אני מקרבת את הברכיים לחזה, מניחה עליהן את המצח וכורכת זרועות סביב הרגליים. בתנוחת כדור הדוק, אני נותנת לדמעות לזלוג.


אני בוכה על הלב ההרוס שלי.


אני מייבבת על האמון השבור שלי.


אני מתאבלת על העתיד הקודר שלי.


איך אני אמורה להמשיך הלאה אחרי השקרים של היידן? זה אפשרי בכלל? אין לי שמץ של מושג. הלא נודע המפחיד מתערבב בצער והם יוצרים חרדה בלתי נסבלת. היבבות שלי נהיות נואשות יותר. הגוף שלי הוא רק אוסף של עור ועצמות שמוחזקים יחד, אף על פי שאני מרגישה כאילו אני מתפרקת מבפנים.


איך אדם אחד יכול להיות אחראי לכל כך הרבה כאב?


מרוב רעידות עמוד השדרה שלי נחבט בעץ של הדלת מאחורי, והטפיחות שהוא משמיע הופכות לפסקול הייסורים שלי. כל רעד וכל דמעה יוצאים ישר מהלב המדמם שלי, שמתקשה לפעום אף על פי שאני נושמת.


אני מרגישה את הנוכחות של היידן לפני שאני שומעת אותו מדבר. "בייבי?"


כינוי החיבה גורם לנשמה שלי לזעוק. אני נושכת את האגרוף עד שאני מרגישה טעם של דם.


אני לא יכולה ללכת אליו, כי אני זו שביקשה מרחק. אבל כשאני שומעת את הקול שלו ואת הדאגה שמאחוריו אני מבינה שאני כמו מכורה נואשת לסם, גם כשאני יודעת שזה רק יפגע בי.


השתיקה הטעונה הופכת לכבדה יותר עם כל שנייה שאני מסרבת לדבר. היבבות שלי דועכות ברגע שהיידן נעמד מאחורי הדלת. אני לא חונקת אותן לטובתו. אני עוצרת אותן למעני.


אני לא אתן לו תירוץ לפרוץ את המנעול או לשבור את שמץ הכבוד שעוד נשאר לי.


אני שומעת את צליל הצעדים המתרחקים, ונאנחת בהקלה. הפסקתי לנשום כשהיו רק כמה סנטימטרים שהפרידו בינינו, אבל הדמעות לא הפסיקו לזלוג לי על הפנים. לפעמים נדמה לי שהן לעולם לא יעצרו. אבל כמו כל דבר, גם הן נגמרות בסוף.


אני שוכבת על הרצפה בלי להתחשב בענייני נוחות או בכל דבר אחר, ומנסה להשיג את השינה המבורכת. אני עוצמת עיניים ומתמקדת בפעימות הלב שלי במקום בגבר בהמשך המסדרון.


אבל המוח שלי מסרב לשתף פעולה. אמרתי להיידן שהוא לעולם לא יחדור אלי למחשבות, אבל שיקרתי.


האיש הזה עוקב אחרי גם לחלומות.


הופך אותם לסיוטים.