תחילת דבר


עמית


משאלת לב


היום הוא היום האומלל ביותר בחיי, ואני יודעת שמחר יהיה אפילו גרוע יותר. בבית הספר נפוצה שמועה שאני לא יודעת להתנשק, שהנשיקות שלי נוראיות, וכולם בכיתה שלי החלו לכנות אותי 'כספיון', כמו הדג, והם ליוו את ההקנטות בתנועות שפתיים מגונות.


אני לא יודעת מי הפיץ את השמועה, ולכן גם אין סיכוי שאוכל לבעוט לו בתחת. ואם זה לא מספיק, גאיה, החברה הכי טובה שלי, הציעה לי בהפסקה להיזכר בכל הבנים שנישקתי כדי לנסות להגיע למי שהפיץ את השמועה, מה שאילץ אותי לספר לה את האמת המרה, שלא רק שרשימת החשודים קצרה, היא לא קיימת כלל.


אני נזכרת בתגובתה של גאיה ומתכווצת. היא פשוט עמדה מולי ובהתה בי, המומה, כאילו מישהו הכניס לה אגרוף בבטן.


כן, זה היה די משפיל להודות שעמית כספי בת השבע־עשרה וחצי מעולם לא התנשקה.


"עמיתי," אימא שלי מסתובבת אליי, "אני צריכה שתפני את הספרים שלך מהשולחן כדי שאוכל לערוך אותו לקראת ארוחת הערב."


"אני אעשה את זה," קולו של אבא שלי נשמע מהמסדרון, ורגע לאחר מכן הוא נכנס למטבח, כורך את זרועו סביב מותניה של אימי ומנשק אותה על צווארה. "זה המעט שאני יכול לעשות אחרי שבישלת כל אחר הצהריים, לילי."


אימא שלי מצחקקת ונושקת על לחיו, וברגע שהוא מרפה ממנה היא מכה אותו על ישבנו.


"אויש, תפסיקו. זה מגעיל! אני הולכת מכאן," אני ממהרת לאסוף את ספרי הלימוד שלי, "ובבקשה אל תעשו כלום עד שאצא מה — "


"מאוחר מדי," אבא מחייך ומצמיד את שפתיו לשפתיה של אימא, שעוצמת את עיניה ונענית לו.


דרך מעולה להטיח את המציאות בפניי, אני חושבת וממהרת להתרחק אל הסלון, משליכה את ערמת הספרים והמחברות על השולחן ומתיישבת על הספה, מושכת את רגליי אל החזה ומשעינה את ראשי לאחור, מנסה להיזכר בחיבור שניסיתי לכתוב, אבל לא מצליחה להתרכז.


אני מנערת את ראשי ואז פונה ובוהה מבעד לחלון. הנוף הנהדר של החצר הקדמית שלנו נשקף מולי, ועיניי נודדות אל הדשא, שאבא כיסח בדיוק מושלם, אל שיחי הוורדים האדומים של אימא שפרחו לאורך הגדר הלבנה ואל תיבת הדואר המקושטת בקשת צבעונית קטנה עשויה בטון שאותה צבעתי כשהייתי בת חמש בזמן שאבא השתמש בתבניות גדולות של אותיות כדי לכתוב בצבע זהוב בחזית 'בית כספי'.


"אוף, החיים שלי בזבל."


"אמרת משהו?" אבא מכחכח בגרונו מאחוריי. אפילו לא שמתי לב שהוא נכנס לחדר.


"לא, אבא," אני מחייכת חיוך קטן, "פשוט דיברתי לעצמי."


"או־קיי," הוא מרים גבה, משועשע. "האם התוכנית שלך לשלוט בעולם נתקלה בבעיה? כי היית שקטה מדי במשך כל אחר הצהריים."


אני מכריחה את עצמי לחייך חיוך רחב יותר, משתדלת להסתיר את רגשותיי. אפילו שאני אוהבת את הוריי, לעולם לא אוכל לדבר איתם על חיי האהבה הלא קיימים שלי או לשתף אותם בשמועה המטופשת שמטריפה אותי.


זה מוזר ומביך.


"אני בסדר, אבא, באמת. רק לחוצה מהחיבור שאני צריכה לכתוב, זה הכול."


"אז את לא צריכה שאכה מישהו בשבילך?" הוא נעמד בעמידת מוצא ומניע את ראשו מצד לצד, מכה באגרופיו במהירות באוויר.


אני מגלגלת את עיניי. "אתה יודע, אבא, יש לי הרגשה שהמורה שלי לספרות לא יעריך את הרעיון הזה."


"מי? שלמה לוי?" הוא מגחך, "אני יכול להוריד אותו. פנס אחד בעין והוא ייתן לך ציון מעולה, אני בטוח." אבא מחייך ופורע את שערי.


"יש דברים שאי אפשר לפתור באלימות, אתה יודע," אני מכווצת את מצחי ונועצת בו מבט נוזף אך משועשע, "לפעמים צריך להשתמש בשכל."


אבא מניד בראשו. בתור מתאגרף לשעבר הוא בהחלט מסוגל לפתור דברים באלימות, אבל כולם יודעים שהוא רק נראה מאיים וגדול כשהוא בעצם סוג של דובון אכפת לי.


"לפעמים, אבל לא תמיד. 'ג'אב1' מתוזמן היטב, ואחריו מגל שמאלי יכולים מבחינתי לפתור כמעט כל בעיה."


אבא הוא הבעלים והמנהל של מועדון אומנויות הלחימה המשולבת 'גולדן קראון', והוא נוהג להשתמש במושגים מעולם האגרוף, מה שלרוב מצחיק אותי, אבל עכשיו אני חושבת רק על נשף הסיום ועל כך שהסיכויים שלי למצוא דייט לערב הזה הולכים ופוחתים בגלל השמועה הנוראית הזאת.


מזווית העין אני מבחינה בתנועה חדה בחצר ממול, ואני מפנה את ראשי במהירות.


הבטן שלי מתכווצת. זה ברק.


פתאום עולה בראשי זיכרון שבו ברק רץ יחף על הדשא, צוחק ומתיז עליי מים מצינור הגינה. היינו בני שמונה, והעולם היה אז מקום קסום וחסר דאגות, אבל הזיכרון המתוק הזה מתחלף במהרה בזיכרון אחר, מרסק, ובו אני רואה בעיני רוחי את ברק, שפוף וכאוב, יושב לבדו על הנדנדה שבגינה ימים ספורים לאחר שאביו נהרג בתאונת דרכים לאחר שפגע בו נהג שנרדם על ההגה ולא עצר באדום. ברק העריץ אותו, ועיניו, שפעם נצצו בשמחה, הפכו כבויות ועצובות.


לאחר המקרה הוא השתנה לחלוטין. הוא נעשה נער קשוח וזועף. הוא הבריז הרבה מבית הספר והקיף את עצמו בחברים מפוקפקים עד שתהיתי לאן נעלם הנער שאיתו ביליתי לילות ארוכים על הדשא שבחצר, תחת שמיכה של כוכבים, מנשנשים פופקורן, צוחקים ובוהים יחד בשמיים בזמן שהיינו מדברים על כל דבר שרק עבר למישהו מאיתנו בראש.


בלילות הקסומים ההם הוא לימד אותי לזהות את העגלה הגדולה וגם את הקטנה, ואפילו את כוכב הצפון. לא תמיד הסתכלתי לשמיים, אני מודה. פעמים רבות מדי העיניים שלי נדדו אליו, אל החיוך הגדול שנמתח על שפתיו, אל עיניו הירוקות שנצצו בהתלהבות כשדיבר על הכוכבים. במשך שעות בהינו בשמיים השחורים, מחכים לכוכב נופל, וכשזה קרה כל אחד מאיתנו הביע משאלה, אבל בכל פעם הלב שלי נצבט כי ידעתי שהמשאלה שלי לעולם לא תתגשם.


הייתי מאוהבת בברק אביב, וכל פעם שהייתי בקרבתו הלב שלי פעם בחוזקה ופרפרים רבים פרשו את כנפיהם והתעופפו בבטני, אבל המוות של אביו שבר אותו, והוא כבר לא היה אותו ברק, ואנחנו כבר לא היינו 'אנחנו'.


הוא התחיל לצאת עם בנות, ועשה הכול כדי להתרחק ממני. בכל הזדמנות הסתתרתי מאחורי הווילון שבחדרי כדי לצפות בו מבעד לחלון, וליבי נשבר. כבר מזמן הבנתי שהוא לעולם לא יהיה שלי. הוא ראה בי רק אחות קטנה או השכנה ממול, זו שפעם הייתה החברה הכי טובה שלו. בכל פעם שניסיתי להושיט יד, הוא דחה אותי, בנה חומה שלא הצלחתי לחדור. בתוך תוכי ידעתי שברק שהכרתי, הנער הטוב והרגוע, עדיין נמצא איפשהו שם, אבל לא ידעתי איך להגיע ללב שלו, ופחדתי להיפגע שוב.


אבל עכשיו אני מרגישה שמשהו לא בסדר, ולכן אני מזנקת מהספה, שואלת את אבא, "כבר אספת את הדואר?"


"אני חושב שאימא שלך עשתה את זה."


"נראה לי שאלך לבדוק בכל זאת," אני אומרת ומתחילה ללכת בכיוון הדלת, בקושי שומעת את המשך דבריו של אבא, פותחת את דלת הכניסה וממהרת לרדת בשביל, משתדלת שברק לא יבין שאני מנסה להיתקל בו בזמן שהוא חולף על פני הבית שלנו, אבל עד מהרה אני מבינה שאין מה להשתדל כי ראשו של ברק מוטה כלפי מטה ומבטו נעוץ במדרכה.


"אמממ... היי," אני אומרת בהיסוס ומנגבת את כפות ידיי המזיעות בג'ינס שלי, מעמידה פנים שאני בודקת מה נמצא בתוך תיבת הדואר, שהדלת שלה מחליקה לכדי פתיחה בצליל צורמני ביותר, מה שגורם לי להתכווץ במקומי.


"היי." הוא לא מסתכל עליי, אבל לפחות עוצר ולא ממשיך ללכת.


"אתה בסדר?"


"כן," הוא מושך בכתפיו, עדיין לא יוצר איתי קשר עין.


"אז למה אתה לא מרים את הראש ומביט בי? מה שזה לא יהיה, אתה יודע שאתה יכול להגיד לי הכול, ממש כמו פעם."


ברק שותק למשך כמה שניות, מהסס, ולבסוף הוא מניד בראשו ומרים את מבטו אליי.


אני נושכת את שפתי כדי שלא לפעור את פי. עינו הימנית של ברק נפוחה והכתם האדום שהתפשט סביבה מתכהה בקצוות, מה שאומר שבקרוב יופיעו סביבו צבעים נוספים.


"אה, בסדר. וואו," אני ממצמצת, מנסה להבין מה עבר עליו, "מה קרה?"


הוא מושך בכתפיו. "שום דבר."


אני מגלגלת את עיניי. "סליחה, תן לי לנסות שוב כי ברור שקרה משהו. השאלה שהתכוונתי לשאול היא עם מי הלכת מכות?"


"עם אף אחד, בסדר?" ברק נאנח בכבדות ומעביר את ידו בשערו, "נפלתי. אפשר להשאיר את זה ככה, בלי לחפור?"


"נפלת?" אני סוגרת בחבטה את תיבת הדואר ומשלבת את זרועותיי. "ברצינות? אתה מזלזל באינטליגנציה שלי אם אתה חושב שבתו של משה כספי הגדול לא יודעת איך נראה פנס בעין כשהיא רואה אחד."


"עמית, בבקשה, פשוט... עזבי את זה, בסדר?"


לחיי מתלהטות בזעם. "תראה, אם אתה לא רוצה להגיד לי עם מי רבת זה בסדר, אבל לפחות אל תשקר לי."


"מה שתגידי," הוא רוטן, "רק בבקשה אל תעשי מזה סיפור. אני לא צריך שאימא שלי תילחץ, בסדר?"


אני מניחה את ידי מעל ליבי. "אתה באמת חושב שאלשין עליך? שאספר למישהו? ממתי אתה לא סומך עליי? אני לא בטוחה מי נפגע יותר, הגאווה שלי או העין שלך."


חיוך עקום נמתח על שפתיו. "סליחה, את צודקת."


אני מהנהנת, מרגישה הקלה ומנסה לחשוב מה לומר בזמן שאנחנו ממשיכים לעמוד זה מול זה בדממה.


"תגיד, לפחות הכנעת אותו?" החיוך הקטן נעלם מייד, והוא מתכווץ, אבל אני ממשיכה, "אתה — "


"די!" הוא קוטע אותי בכעס. "אז חטפתי אגרוף, לא סוף העולם, זה יעבור. ממשיכים הלאה."


לעזאזל. לא רציתי להכעיס אותו, רק ניסיתי לגרום לו להיפתח אליי כמו פעם. אולי אני באמת כבר לא מכירה את מי שהוא הפך להיות?


אני נושמת נשימה עמוקה ומביטה בו בלי לומר מילה. נראה שכל אחד מאיתנו מתמודד עם הבעיות שלו, ואין לי זכות להתערב בעניינים שלו, ממש כמו שאני לא רוצה שהוא יתערב בשלי וישאל אותי על השמועה שמתרוצצת בבית הספר.


מעניין אם היא כבר הגיעה לאוזניו.


"סליחה, לא התכוונתי לחטט." אני מסתובבת כדי להתרחק ממנו ולחזור הביתה, אבל הוא מושיט את ידו ועוצר אותי.


"מצטער, לא הייתי צריך להוציא את העצבים שלי עלייך."


אני משפילה את מבטי אל רגליי כשלפתע עולה במוחי רעיון. "אתה יודע, אתה מדבר פה עם בת של אלוף לשעבר," אני מצחקקת ומרימה את ידיי, מאגרפת אותן מול פניו, "ואני יכולה ללמד אותך כמה חבטות, אם תרצה."


ברק מכווץ את שפתיו, אבל הוא לא מצליח לעצור את הנחירה שנפלטת מפיו. "אני בסדר, כספי, אבל תודה בכל מקרה."


אני מסתכלת עליו. "אני רצינית! ביליתי די הרבה במועדון. כלומר, אני לא איזו תגלית מרעישה בעולם אומנויות הלחימה או משהו, אבל אני יכולה לתת לך כמה עצות."


ברק מרים גבה, או לפחות מנסה, הנפיחות סביב עינו מפריעה לו.


"ואם תרגיש שזה מוזר, אולי תוכל לעזור לי במשהו שגם אני לא ממש טובה בו," אני ממלמלת.


ברק מכווץ את עיניו לכדי סדק דק. "מעניין... במה בדיוק עמית כספי הגדולה זקוקה לעזרה?" המבט הירוק שלו מעורר את הפרפרים בבטני, והם אט־אט מתחילים להסתחרר לכדי מה שהופך לטירוף מוחלט.


"אממ... נו, אתה יכול אולי... אתה יודע..."


"לא, אני לא." הוא מושך בכתפו.


אני בולעת רוק בקושי. "אתה יכול ללמד אותי להתנשק?"


עיניו נפערות והוא נרתע לאחור. "אני מה?!"


הו, אלוהים. זו הייתה טעות. הוא נראה מבוהל. לא, גרוע יותר. הוא כנראה כבר שמע את הרכילות ונגעל מעצם הרעיון לנשק אותי.


תגידי לו שצחקת איתו. תגידי לו...


"זה לא שאני רוצה לנשק אותך," אני ממהרת לומר, "זה פשוט... אני מתכוונת, אני לא יודעת, אבל חשבתי שמכיוון שאתה די מנוסה והכול..." אני משתנקת.


כל הכבוד, עמית כספי. מדהים. לא יכולת להסתבך יותר מזה, ממש התרסקות מוחלטת.


"עמית!" קולו של אבא שלי נשמע מהמרפסת הקדמית, "ארוחת הערב מוכנה."


"אני כבר מגיעה!" אני עונה, שמחה על ההזדמנות לסיים את השיחה הגרועה ביותר שאי פעם ניהלתי, אבל כשאני פונה כדי לרוץ אל הבית, מתחננת לדפוק את הראש בקיר או סתם להיעלם מעל פני האדמה, אבא שלי כבר ניגש אלינו.


אוי לא. חשבתי שזה לא יכול להיות גרוע יותר, אבל כנראה טעיתי.


"היי, ברק," אבא מחייך ככל שהוא מתקרב אלינו, "עבר די הרבה זמן. מה שלומך?" עיניו של אבא נפערות כשהוא ממקד את מבטו. "תצטרך שקית של אפונה קפואה בשביל זה."


ברק מושך בכתפיו ומתנועע מרגל לרגל.


"אני מבין," אבא מרים את ידו ומניח אותה על כתפו של ברק, "אתה לא רוצה לדבר על זה, וזה בסדר גמור, אבל אני חושב שאני יכול לעזור לך, אבל השאלה היא אם אתה רוצה לעזור לעצמך."


ברק נראה מובך, ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. אבי ידוע בישירות שלו, ומאחר שאימא שלי ואימא של ברק הן חברות טובות, אין לי ספק שאבא יודע על מה הוא מדבר.


"אז מה אתה אומר? אני יכול ללמד אותך את היסודות. ללא תשלום, כמובן. לא כשמדובר בחבר הכי טוב של עמית־כפית שלי."


הלחיים שלי בוערות ואני בקושי מצליחה לנשום. אני מחפשת מה לעשות עם עצמי ומתרכזת בפס האדום של הקשת הצבועה המעטרת את תיבת הדואר, מתחילה לקלף את הצבע כאילו מדובר במשימת חיי.


"אבא, הוא לא..." אני מסננת, אבל כשעיניי נתקלות במבטו של ברק אני משתתקת מייד כי עינו הבריאה נפערת למשמע הצעתו של אבי.


"אין פאקינג סיכוי!" הוא כמעט קופץ במקומו, אבל אז ממהר לכחכח בגרונו, "סליחה, מר כספי. התכוונתי לומר, אין סיכוי!"


אבא שלי צוחק וטופח על כתפו של ברק. "הכול בסדר, גם לי זה קורה לפעמים. בכל מקרה, כדי להתאמן אצלי אתה חייב משמעת, רצון ומוטיבציה. לוחם טוב צריך יותר שכל ממזל. זה כמו מתמטיקה. לתרגל, לתרגל, לתר — "


"לא אאכזב אותך!"


"אני בטוח שלא, אבל תזכור שאני לא הבן־אדם שלו אתה צריך להוכיח את עצמך." אבא שלי מושיט את ידו ללחיצה, וברק ממהר להושיט אליו את ידו. "אז מה אתה אומר, עשינו עסק?"


המתח עוזב את פניו של ברק והבעתו הזעופה מתרככת מעט. "תודה, מר כספי. אני מעריך את זה מאוד."


"בבקשה, ילד." אבא משתתק לרגע. הוא מחייך ספק לעצמו ספק אלינו, ואז מוסיף, "אתם זוכרים מה אודי תמיד אמר?" ברק ואני מביטים זה בזה, והמשפט שאבא שלו נהג לומר נפלט בו־זמנית מבין שפתינו, "סוד ההצלחה הוא דבקות במטרה."


"נכון, אז אל תשכחו את זה. שניכם."


חיוך גדול נמתח על שפתיו של ברק, ואני מכווצת את מצחי ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראיתי אותו מחייך ככה? אולי ביום הולדתו העשירי, כשביקשתי מאימא לקנות לו טלסקופ צעצוע? הוא היה מאושר כל־כך, חיבק אותי חזק ולא הפסיק להודות לי.


"תודיע לי אם אתה צריך שאגיד מילה טובה לאימא שלך." אבא קורץ לו. "אם היא תאשר, נדע לשלב אימונים עם לימודים, ומי יודע, אולי יום אחד תהיה לנו חגורה שחורה נוספת במועדון ועוד כמה גביעים לאוסף."


"אבל אני אמור להתגייס בסוף השנה," קולו של ברק נשבר מעט כשהוא מבין שהחלום שלו עומד להתרסק עוד לפני שבכלל הספיק להבין למה הוא מתחייב.


"זה לא ימנע ממני ללמד אותך בכל הזדמנות, גם כשתחזור הביתה בסופי שבוע."


"תודה רבה, מר כספי," ברק קורא מעבר לכתפו בזמן שהוא מתחיל לרוץ אל דלת הכניסה של הבית שלו.


"אתה יכול לקרוא לי משה," אבא קורא אחריו ומניח את ידו על כתפי, מוביל אותי אל הבית, ואני נושכת את שפתי וחושבת שאולי יום אחד, כשנהיה בוגרים יותר, הוא ירצה סוף־סוף לנשק אותי.