היא מעולם לא קראה לאימה אימא או מאמא או אפילו אימי. מאז הייתה בתה קטנטנה התעקשה אימה של סטלה שהיא תקרא לה סיליה. ״לא נולדתי להיות אימא של אף אחד״, הסבירה לה.
העובדה הזו, פחות או יותר, הסבירה הכול.
עכשיו, ברגע ששמעה את עורך הדין אומר את המילים ״הבת שלי״, נתקפה סטלה הרגשה משונה, כאילו הן נכתבו בידי אדם זר.
סֵוֵורין
פרק ראשון
פריז, 1983
ריח לילך, גשם, ורמז שוקולד מריר: סטלה שאפה לקרבה את האוויר בשעה שנכנסה אל החנות הקטנה והתענגה על האור הזהוב הרך שעטף אותה. צליל פעמון עתיק עורר בה הרגשה משונה ביותר, כאילו ירדה מהמדרכה הפריזאית אל מחוץ לציר הזמן.
אישה מבוגרת וסקרנית, שציפורני ידיה מטופחות להפליא בניגוד לתסרוקתה חמורת הסבר ולשמלתה החיוורת, ישבה ליד שולחן קטן מעץ אלון ועטתה חיוך שנראה מסויג ומנצח בעת ובעונה אחת. חתולה, חשבה סטלה, קנרי.
כשראתה את סטלה אורו פניה של האישה, והיא ניתרה מכיסאה. ״חיכיתי לך״. קולה היה עמוק, רציני, והמילים בקעו מפיה כאילו היו חלודות מחוסר שימוש. ״מה לקח לך כל כך הרבה זמן?״ נימתה הנוזפת רמזה שסטלה איחרה איחור מביש לפגישה חשובה.
סטלה הייתה המומה. ייתכן שהאישה מבלבלת בינה ובין מישהי אחרת? ייתכן שהיא משוגעת? היא נסוגה לעבר הדלת והושיטה את ידה אל הידית, אך האישה צעקה: ״עצרי!״ וקולה כה מאיים שסטלה מיהרה לציית. השתיים עמדו לרגע והביטו זו בזו.
הבוקר החל יומה הראשון של סטלה בפריז. היא שוטטה בערפול ברחובות, טרם התאוששה מן הג'ט לג והצטערה שבכלל באה לעיר. יתר הימים שנותרו לטיול נמתחו לפניה כנוף רחב ובלתי מוכר. מה תעשה עם עצמה, לבדה בעיר זרה? אמנם היא הכינה שיעורים בדירתה בניו יורק; העבירה את אצבעה על מפה של פריז כדי שתדע להתמצא במקום, אבל כעת, ברחובותיה הממשיים, נמלאה חשש. ביציאה מהמלון המוזר ברובע הלטיני ניסתה סטלה לנער מעליה את החרדה והצטרפה אל זרם התיירים החוצים את נהר הסן.
היא עברה על פני כנסיית נוטרה דאם — יום אחד תבקר בה — ודקלמה את שמו של כל גשר שחצתה, אך למרות כל ההכנות עדיין הרגישה זרה. היא לא מכירה איש ולא מבינה את השפה. מה היא עושה פה?
סטלה פנתה לעבר פְּלאס דה ווֹז' ותהתה אם הכיכר תהיה יפה כפי שהבטיחו מדריכי הטיולים. ״לה פביון דה לה רן״, לחשה לעצמה בזמן שפסעה בכיכר העתיקה. נדמה שהאבנים פולטות אדים עתיקים, חשבה וסרקה את הגינה הקטנה והמסודרת עם המזרקה המוקפדת. בכניסה אל האכסדרה הבחינה בחנות שעל חלון הראווה העתיק שלה מתנוסס השם ״רובּ דה רב״, ״שמלות החלומות״. האותיות המהודרות היו משובצות זהב והיא עצרה לבחון אותן. שמלה יחידה ניצבה בחלון, אדוות של בד בגוון סגול יוצא דופן ביופיו. האם זו קטיפה? הבד נראה רך כל כך שסטלה השתוקקה לגעת בו. היא פתחה את הדלת.
כעת בהתה בה האדונית ביהירות פריזאית משונה. גסות הרוח שלה עוררה בסטלה כזו אי־נחת שהיא הפנתה את מבטה, עיניה מתרוצצות ברחבי החנות. בגדי וינטג' כיסו את המקום מקיר לקיר והפכו אותו למכונת זמן, כאילו כל תולדות העיר אויתו בו בבדי שיפון וכותנה, תחרה ומשי. מבטה נח על מדי מלחמה נוקשים שעמדו להקשב מתוח, ונדד לחליפת מכנסיים של פוצ'י בצבעים כה עליזים שנדמה שהם מזנקים מהקולב ומעכסים בדרכם החוצה. האישה הביטה נכחה. כלבה לבנה וקטנה הייתה דרוכה לצידה. הדממה נמתחה, מעיקה.
מה עשיתי? חשבה סטלה, והייתה משוכנעת, כהרגלה, שעשתה משהו לא בסדר. היא עמדה בהיסוס לרגע, ואחר כך פנתה לעבר השמלה הסגולה בחלון הראווה וחלפה על פני חלוק אמבט מהתקופה האדוארדית בעל שולי תחרה, שמלת פלאפּר משובצת חרוזים משנות העשרים, צעיף משי בגוני השחר. היא הושיטה את ידה לגעת בשמלה.
״עצרי!״ קראה האישה שוב.
סטלה ניתרה במקומה, משכה את ידיה אל מאחורי גבה והתנצלה: ״סליחה״. מקרוב ניכר שהשמלה העתיקה שברירית ביותר.
״אנחנו חיכינו״. המילים נשמעו עכשיו נוזפות עוד יותר, כמעט כועסות.
״סליחה?״ הפעם הייתה זאת שאלה.
״חיכינו לך״, חזרה האישה על דבריה בקול רם ואיטי יותר, כאילו כך אפשר לפצות על אוצר המילים. אחר כך, במבט מלא בוז — ללא ספק חשבה שסטלה טיפשה במידה שלא תיאמן — ובנפנוף יד חסר סבלנות, נעלמה אל חדרון באחורי החנות. הכלבה ישבה ברעד, אוזניה זקורות ועיניה נעוצות בסטלה, מאיימת עליה לבל תזוז. סטלה קפאה במקומה. נצח חלף עד שהאישה חזרה ועל זרועותיה המתוחות לפנים קופסה ארוכה.
״בואי!״ החוותה לעברה בחגיגיות. סטלה לא משה ממקומה והאישה הניחה את הקופסה, לקחה את ידה וגררה אותה בנחרצות אל אזור מחופה וילון בפינת החדר. הכלבה הקטנה טופפה אחריהן ודחפה באפה את הקופסה שעל הרצפה.
סטלה ההמומה לא התנגדה; אולי כך מתנהגות כל המוכרות בפריז? ״השמלה שלך...״ האישה משכה את סטלה אל חדר ההלבשה המאולתר וסובבה אותה בחדות, ״היא משנות החמישים״. במראה המטושטשת הבחינה סטלה בהשתקפותה. גוף רזה, נערי, בג'ינס צמודים, עיניים אפורות קרירות, שיער חום חלק הגולש לכתפיים, חולצה לבנה, ז'קט טוויד. היא הסירה את הז'קט ופתחה לאט את כפתורי חולצתה בזמן שהאישה משכה את מכנסי הג'ינס שלה מטה. בטנה החשופה הציצה, וסטלה שילבה את ידיה כדי להסתיר אותה. איש לא נגע בה בצורה כה אינטימית בחייה הבוגרים, והיא חשה בלחייה מאדימות במבוכה. האישה ניענעה את ראשה בגערה. ״את חושבת שאף פעם לא ראיתי אישה עירומה? אני, שהלבשתי את הגדולות שבדוגמניות כשהן התכוננו לעלות על המסלול?״
האישה רכנה לפנים, מלמלה לעצמה, פתחה את הקופסה ומשכה מעלה את שכבות הבד הרך. הצליל היה כשל חג המולד. היא הניפה ענן בד ופתחה את הכפתורים בגב השמלה בעדינות, חילצה כל אחד מהם בדייקנות כירורגית. ״הייתי בדיור בשנה שהשמלה הזאת נוצרה״. סטלה השתוממה, רכנה לפנים והקשיבה למילותיה בסקרנות. ״זאת הייתה השנה הראשונה שמסיֶה סן לורן היה איתנו — הוא היה רק בן עשרים ואחת — אבל כבר אז ידענו שיש לו את הכישרון. זה היה העיצוב הראשון לבית האופנה של דיור, ובזמן שעזרתי לכוכבת הגדולה ויקטואר דוטרלו ללבוש את השמלה, מסיה סן לורן נראה מוטרד, הוא משך את הבד ברוגז״.
היא התמהמהה, מבטה נדד למרחוק. סטלה המתינה. ״אבל כשוויקטואר עלתה על מסלול התצוגה, הקהל כולו עצר את נשימתו. אנחנו ממש שמענו את זה. מסיה סן לורן חייך את החיוך הקטנטן שלו, חיוך נדיר, וידענו ברגע שהשמלה הזאת״ — היא חיפשה את המילה הנכונה — ״מז'יק, קסומה. אז תארי לעצמך את השמחה שלי, אחרי כל השנים האלה, כשאותה השמלה בדיוק חוללה לתוך החנות שלי. איסי, שה מואה, אצלי!״ היא טלטלה את ראשה כמתקשה להאמין לגודל מזלה, ופיה עשה תנועה שהתכוונה להיראות כמו חיוך. ״לא ראיתי אותה כמעט שלושים שנה, אבל כשפתחתי את הקופסה הרגשתי כאילו אני פוגשת חברה ותיקה״.
היא המהמה ברכות והשליכה את השמלה מעל ראשה של סטלה. בחשיכה סטלה שמה לב שהבד ספוג בריח משמשים וּוניל. מסוחררת קלות, היא חשבה על דורותי בשדה הפרגים.
האישה עדיין דיברה. ״אבל ידעתי שהשמלה הזאת היא לא לכל אחת. לכן ארזתי אותה. וחיכיתי״. היא הרכינה את ראשה ופנתה אל הכלבה. ״זאזה, נכון שאני סבלנית?״ הכלבה הביטה בה בעיניה השחורות והבוהקות, אוזניה מתוחות לפנים בהסכמה דוממת. ״ידעתי שהאדם הנכון יגיע. וכשאת צעדת מבעד לדלת, מדמואזל, הלב שלי ניתר בחזי. ידעתי, מֶה טוט דה סוויט, מיד, שהשמלה שלך הגיעה ליעדה״.
איזה תרגיל מכירות! חשבה לעצמה סטלה. היא עושה את זה עם כל אחד? מישהו בכלל קונה את זה? היא תהתה איזה סיפור יוצא דופן האישה תמציא עכשיו.
״את יודעת, גם מר דיור וגם מר סן לורן העניקו לשמלות שלהם שמות מדי פעם. פָּה טוז'ור, לא תמיד, רק לשמלות המיוחדות. הייתה אַרטֵמיס, זֵמיר, לוֹרֵט, אבל השמלה הזאת הייתה שונה. אחרי שהקהל עצר את נשימתו מסיה דיור נכנס אל האטליֶה, הושיט את ידו ונגע בבד בזמן שפסע סביב הדוגמנית. השמלה הזאת היא ויקטואר, אמר לבסוף, וויקטואר שלחה לעבר כולנו חיוך נכמר. איזה כבוד נדיר״.
היא נעצה עיניים בסטלה והמשיכה: ״אבל מסיה דיור ניענע את ראשו וטפח על זרועה של ויקטואר. 'רק לעכשיו. פרדון, מה שרי, אבל השמלה הזאת משתנה כמו בושם. זיקית שתיראה שונה על כל אישה. וככה היא תמיד תישא את שמה של האישה שלובשת אותה'״.
״אז שם השמלה הוא ויקטואר?״
האישה הזקנה ניענעה את ראשה. ״איך קוראים לך?״
״סטלה״.
״כמה מושלם! השמלה הזאת היא עכשיו סטלה״. היא כרעה על ברכיה ושמה סוף לכל הפטפוט. אצבעותיה הזריזות היו קלילות כמו פרפרים במעלה גבה של סטלה כאשר רכסו את הכפתורים, אך הן השתנו באחת כשסטלה ניסתה להציץ במראה, נשלחו כמו סדי ברזל ותפסו אותה במקומה. ״עוד לא!״
לסטלה לא היה אכפת. כפתור ועוד כפתור נרכסו ללולאות, והשמלה הפכה לחיבוק עוטף, לבגד חמים ורך שמלטף את עורה, מנחם אותו כמו שיר ערש. היא עצמה את עיניה והתמסרה לתחושה.
״עכשיו את יכולה להסתכל״. סטלה פקחה את עיניה בבהלה. היא הייתה במקום אחר.
את האישה במראה לא פגשה סטלה מעולם. סטלה הרזה, הנערית, נעלמה. במקומה עמד יצור אקזוטי שנראה כאילו תחל להישמע אַריָה — אולי ״קסְטה דיווה״ — ברגע שיפצה את פיו. השמלה הפכה אותה לאישה שהבטחה שופעת שינתה כל מאפיין בה. פניה הרציניות, חסרות הצבע, נראו עכשיו חושניות באופן נוגע ללב. היא מעולם לא טרחה להתאפר, אבל שפתיה התחננו עכשיו למשיחת אודם אדום. עיניה האפורות והחדגוניות נעשו מעושנות, מסתוריות. אפילו שערה הסתמי נראה לפתע חלק וזוהר. סטלה בהתה באישה הזאת, שלא דמתה לה במאום.
״א־ווּאלה!״ התגאתה המוכרת הצנומה. ״לא אמרתי לך שזאת השמלה שלך? את לא מעדיפה להיות האישה היפה הזאת במקום היצור הנדוש שנכנס מבעד לדלת החנות שלי?״
״כמה?״ לחשה סטלה את השאלה. תמיד הייתה גולם, אבל עכשיו, פתאום, ייחלה להיות פרפר.
״חמישים אלף פרנק״. קולה של האישה היה חותך. היא נקשה אצבע באצבע בזלזול מתחת לאפה של סטלה. ״כלום למעשה בשביל יצירת אמנות, פיסת היסטוריה״. היא פרשה את ידיה במחווה של נדיבות. ״אבל אני אעשה איתך עסקה. אם תשלמי בדולרים, אני אתן לך שער טוב. הבנקים מציעים שבעה וחצי פרנק, אבל אני, אני אתן לך שמונה״.
סטלה בהתה בהשתקפות המוֹכרת וחישבה את הסכום בראשה. ששת אלפים דולר? בשביל שמלה? היה לה את הכסף — הכסף של סיליה, כל גרוש שאימא שלה השאירה לה — אבל האם היא יכולה להיות אדם שיבזבז סכום כזה על שמלה? היא פנתה שוב אל האישה שבמראה והשתוקקה להיות היא. אבל זו תהיה טעות. היא לא אדם קל דעת שמבזבז כסף על בגדים. היא שלחה מבט אחרון אל בבואתה והפנתה את עיניה, מתנערת מהמראה. ״השמלה הזאת״, המילים סירבו לצאת מפיה, ״שייכת למוזאון״.
״שום שמלה לא שייכת למוזאון!״ המוכרת הושיטה את ידה וטפחה על השמלה, כאילו ניחמה יצור פצוע. ״שמלות נועדו שילבשו אותן, והשמלה הזאת נועדה להילבש על ידך״. היא סקרה אותה במבטה מכף רגל ועד ראש. ״השמלה הזאת משתוקקת להיות סטלה״.
עכשיו שמעה סטלה קול נוסף, קול מלא להט, עיקש וגאה. פעם אחת בחיים שלך, נשפה אימה באוזנה, תסבי לי גאווה. סטלה יצאה מהשמלה ודחקה בקול להסתלק. תוכיחי את השם שלך, תהיי סטלה, כוכבת, המשיכה רוחה של סיליה למלמל כשסטלה הותירה את השמלה מדובללת על הרצפה ונמלטה מהמקום.
פרק שניניו יורק, 1957
בשנה שמלאו לסטלה שבע זכתה אימה בכל הקופה כשהכירה את הגבר המיוחל. סיליה הייתה גבוהה ומלכותית, יפהפייה שגופה בשל ועיניה שחורות עמוקות כמעין שני שקדים. את תווי פניה החזקים ריככו שפתיים מלאות שמעולם לא נפקד מהן האודם האדום הבוהק. גברים לא עמדו בפניה; היא תמיד הביאה הביתה ״חבר״ חדש כלשהו.
אבל חבר אחד היה שונה. בכל פעם שהגיע לדירתן הביא מוֹרטימֶר מתנה לסטלה, כאילו חיזר גם אחריה. מסיבות שלא יכלה להצביע עליהן, הדבר עורר בסטלה אי־נוחות גדולה. ״אבל מורטימר הרבה יותר מאיש עסקים עשיר...״ אמרה סיליה לחבריה והשתהתה, כפי שנהגה לעשות, כדי לתת למתח להתגבר. ״למורטימר האמיתי, הגבר שאני אוהבת, יש נשמה של אמן״. היא סיפרה להם על האוסף המשובח שלו — ״יש לו ציור של רנואר!״ — ועל הסטודיו שהוא הקים בדירת הפנטהאוז, שם צייר בסופי שבוע.
אמיד ואלגנטי להפליא, מורטימר מוריס היה חבר בחֶבר המנהלים של מוסדות התרבות החשובים ביותר בעיר. הוא לקח את סיליה להשקות של בית האופרה, למופעי בלט, לגאלות במוזאונים. הוא קנה לה תכשיטים, לקח אותה לסקי בגשטאט ולשיט בסן בארט. ״וגם...״ אמרה לסטלה בתחילת הרומן שלהם, ״הוא רוצה ללמד אותך לצייר. ילדה בת מזל שכמותך. את הולכת לבלות את ימי ראשון בסטודיו שלו״.
סטלה חששה, אבל לא מצאה סיבה טובה לסרב. בביקור הראשון שלה בסטודיו, אחרי שאימה הורידה אותה בשדרה החמישית מספר 930, הבחינה סטלה מיד במבטו של איש המעלית. הייתה לה תחושה משונה ביותר שהוא מרחם עליה. כשהגיעו לקומה ה־18 חשה סטלה שהאיש כמעט נמנע מלפתוח את דלת המעלית. היא יצאה ממנה בהיסוס, בחשש ממה שהיא עתידה למצוא.
אבל המקום היה יפהפה! האור היה מסחרר, וסטלה רצה אל החלונות ושאפה לקרבה את הנוף שנמתח מעבר לסנטרל פארק. היא השפילה את מבטה אל אגם הקונסרבטוריון, אל בקתת הסירות ואל הפסל של האנס כריסטיאן אנדרסן האהוב עליה במיוחד. מורטימר הוביל אותה אל שולחן ארוך שעליו ערך מבחר מרשים של עוגיות, עוגות ומשקאות גזוז. ״אם את רוצה משהו אחר, ילדונת״, הוא נקש על לחְייה באצבעו הקלילה, ״רק תבקשי״.
הוא לקח את ידה והוביל אותה אל לוח גדול. ״זה בשבילך״. הוא הצביע על כמה מכחולי צבע. היא היססה. הם היו יפים כל כך שהיא חששה לגעת בהם. ״קדימה״, עודד אותה מורטימר והניח את אחד המכחולים בידה, ״הם שלך״. היא ליטפה את העץ החיוור ונגעה בקצה הפלומתי. הוא היה רך כל כך, ובלי לחשוב העבירה אותו על לחְייה. ״הכי טובים שאפשר לקנות״, אמר מורטימר ברוב רושם, ״אלה מכחולי שיער צובל מבית קולינסקי, מיובאים מסיביר״.
הוא הראה לה איך להחליק את בד הקנבס בעזרת גוון שקוף, הושיט לה פלטת צבעים והצביע על שפופרות הצבע החדשות. הוא השקיף אל הנוף. ״פשוט תציירי את מה שאת רואה״.
הכול היה ירוק כל כך בחוץ! היא סחטה ירוק וירידיאן אל מגש הצבעים הבתולי. מצא חן בעיניה האופן שבו הצבע החיוני ניתז החוצה. היה לה חבָל לטבול את הפלומה הנקייה בתוך גוש הצבע השומני.
״תירגעי״, קרא מורטימר, טבל את מכחולו בגוש צבע אדום וסחרר אותו על בד הקנבס שעל כן הציור מולו. היא חשבה על דם. הוא הצביע על אישה שלבשה סוודר אדום למטה. ״זו היא״. הוא סחט שפופרת של צבע כחול אל מגש הצבעים שלו, גרר את המכחול בתוך הכתם והטיל אותו על בד הקנבס. ״ואלה המים״.
סטלה פשוט בהתה בו. היא לא רצתה לזרוק צבע על בד הקנבס היפהפה. מה שמורטימר עשה נראה פרימיטיבי, גס, מכוער. היא בהתה באומנוֹת שדחפו עגלות תינוק, בילד הקטן שהעיף עפיפון, בסירות הזעירות באגם... היא העבירה את אצבעותיה על הפלומה הרכה של המכחולים וסירבה לטבול אותם בצבע העבה, הדביק.
שפתיו של מורטימר התעקלו מטה. הוא השפיל אליה מבט מאפו האריסטוקרטי ושאל: ״את לא ממש דומה לאימא שלך, הא?״
״לא״, היא לחשה, ״אני לא כמוה״. הן היו כה שונות שאיש לא האמין שיש ביניהן קשר משפחתי — ודאי וודאי לא סיליה. סיליה החברותית אהבה לפגוש אנשים חדשים, וסטלה הייתה ביישנית. סיליה חיפשה הרפתקאות, ואילו סטלה תמיד הלכה על בטוח. וכמובן, סיליה הייתה יפהפייה. כשהלכה ברחוב אנשים הסתובבו כדי להביט בה. לעיתים קרובות אף חשבו בטעות שהיא מריה קאלאס. איש מעולם לא זיכה את סטלה במבט נוסף.
״אם כבר מדברים על אימא שלך... מה היא תחשוב אם תגיעי הביתה מכוסה בצבע? אני חושב שכדאי שתורידי את השמלה שלך״.
סטלה לא רצתה.
״שאני אעזור לך, ילדונת?״ סטלה הרכינה את מבטה אל נעלי העור החדשות שלה וטלטלה את ראשה לאט.
״הו, סטלה״, אמר מורטימר, ״קצת נוכחות״. הוא התיישב ומשך אותה לפנים עד שהיא עמדה בין ברכיו, והתחיל לפתוח את כפתורי חולצתה. היא ספרה לאט לעצמה והצטערה שלא היו עוד כפתורים, עד ששמלתה נפלה ארצה כשלולית לרגליה.
״אני חושב שכדאי שהכול ירד, לא?״ הוא משך את תחתוניה מטה עד שעמדה לפניו רק בנעלי העור והגרביים הלבנות עם אמרת התחרה. הלב שלה הלם.
״עכשיו את נראית כמו ציירת!״ אמר והושיט לה מכחול. ״קדימה, תזרקי קצת צבע״.
במערומיה הרגישה סטלה מושפלת ומפוחדת. היא רצתה ללכת הביתה. היא הייתה צריכה לעשות פיפי. היא לא רצתה להסתכל על מורטימר, לכן העבירה את הקצה הנקי של המכחול על כתם הצבע הירוק השמן ועשתה תנועת משיחה בצורת חצי לב על הקנבס.
״לא ככה! אמנית אמיתית צריכה להיות נועזת, להראות לקנבס מי האחראית. בואי, אני אראה לך איך עושים את זה״. מורטימר נעמד מאחוריה, מדיף ריח טרפנטין ומי קולון יקרים. הוא הרים את כף ידה, את היד שאחזה במכחול, והניע אותה מעל הצבע כאילו הייתה מריונטה. אחר כך משך את זרועה לאחור ושיגר את הצבע על הקנבס. הוא נחת בקול טְוואט! סטלה ניתרה, ומורטימר הושיט את ידו להרגיע אותה. ידו נחה על גבה, על חזה, על כל גופה.
אחר כך הדף אותה מעליו ואמר לה ללכת לאמבטיה, לנקות את עצמה ולהתלבש. היא צייתה בלי לומר מילה. בחדר האמבטיה, ליד דלפק השיש הקשה והמראות המנצנצות, פתחה סטלה את הברזים עד הסוף ושפשפה את ידיה עד כאב במים החמים. כשסיימה רכנה מעל השירותים והקיאה, והקיאה, והקיאה, עד שלא נשאר בתוכה דבר מלבד כדור קטן וקשה של תיעוב עצמי.
״תודה רבה, יקירי״, אמרה סיליה וכרכה את זרועותיה סביב מורטימר כשהוא החזיר את סטלה הביתה. היא הרכינה את מבטה אל בתה. ״נהנית, מתוקה?״ סטלה יכלה להריח את בושם הגרדניה על עורה של אימה, וזה הזכיר לה ריח טרפנטין. היא חששה שהיא הולכת להקיא שוב.
״היא ממש אמנית קטנה, נכון?״ מורטימר השפיל את מבטו אל סטלה. פניו החלקות היו עדינות, אבל עיניו היו אפלות ומאיימות.
סטלה בלעה בחוזקה.
סיליה נאנחה. ״מה אומרים?״ דחקה בבתה.
״תודה רבה, מורטימר״, אמרה סטלה בצייתנות.
״תחזרי, ילדונת, אני אהיה מוכן לקראתך״. הוא הפנה את פניו הגדולות אל סיליה. ״תביאי אותה שוב בסוף השבוע הבא. נעשה ממנה אמנית״.
״אם כך, קבענו״, אמרה סיליה. היא חייכה וחייכה. ״הבייביסיטר כאן — אנחנו מאחרים לארוחת הערב שהזמנו״. היא השפילה את מבטה אל סטלה שוב. ״מחר בבוקר את חייבת לספר לי על שיעור הציור״.
אבל בבוקר — ובכל הבקרים שלאחריו — סיליה לא שאלה. סטלה הייתה אסירת תודה. אם היא לא חייבת לדבר על כך, היא יכולה להעמיד פנים שדבר לא קרה, ולקראת אמצע כל שבוע אפילו הצליחה לשכנע את עצמה שהכול היה פרי דמיונה, מפני שהיא ידעה, עמוק בתוכה, שאם הדבר הנורא הזה אמיתי, הוא באשמתה.
אחר כך, כשזה נגמר וניסיונותיה לבלום את הזיכרונות נכשלו, זכרה סטלה בעיקר את מבט הזאב של מורטימר כשהרכין אליה את פניו, שבוע אחר שבוע, ואמר: ״תחזרי, ילדונת, אני אהיה מוכן לקראתך״, ואת טעם הקיא בפיה.
כמה זמן זה נמשך? שנה? שנתיים? עד שבבוקר יום ראשון אחד, כשעשו את דרכן לשדרה החמישית מספר 930, שאלה סיליה בנונשלנטיות: ״מורטימר עושה לך לפעמים דברים משונים?״
סטלה הנהנה.
״את רוצה להפסיק את שיעורי הציור?״
סטלה הנהנה שוב והתפללה שאימה לא תשאל עוד שאלות.
והיא לא שאלה. סטלה לא ראתה שוב את מורטימר, אף שחשדה שאימה עדיין יוצאת איתו, מפני שהריחה את השילוב המבחיל של טרפנטין ומי קולון על בגדיה מפעם לפעם. סיליה — כך הניחה סטלה — לא עמדה בפיתוי הכסף והיוקרה של מורטימר. אם הדבר הטריד את סטלה, היא לא הרשתה לעצמה להכיר בכך.
אשר לסיליה, היא מעולם לא שאלה עוד שאֵלה.
לא אז, ולא לעולם.
