פרק 1.


פיידין


נוזל סמיך וחם נוטף במורד הזרוע שלי.


דם.


מוזר, אני לא זוכרת שהשומר חתך אותי בחרבו לפני שהאגרוף שלי התחבר לפנים שלו. הוא אומנם היה הבְזק, אבל בכל זאת לא הצליח לזוז מהר יותר מהאגרוף הימני שהכנסתי לו בלסת.


ריח הפִּיח מדגדג באפי, ואני נאלצת לסתום אותו בידי המלוכלכת כדי לכבוש את העיטוש שמאיים להתפרץ מתוכו.


זאת תהיה דרך מעוררת רחמים במיוחד להיתפס.


ברגע שאני בטוחה שאפי לא יסגיר אותי בפני חיילי המשמר הקיסרי האורבים מתחת למקום המחבוא שלי, אני מחזירה את ידי אל הקיר המטונף, גבי צמוד אליו וכפות רגליי דוחפות את הקיר מולי. אני לוקחת נשימה עמוקה וכמעט נחנקת מהפִּיח, ואז ממשיכה בטיפוס האיטי שלי מעלה. בעזרת ירכיי, שבוערות כמעט כמו האף שלי, אני מכריחה את גופי להמשיך להתנועע קדימה ומרסנת את הדחף להתעטש.


ממש לא חשבתי שאבלה את הערב שלי בטיפוס במעלה ארובה. אני מזיעה בגלל החלל הקטן, בולעת את הפחד שלי ומתאמצת להגיע לראש המסדרון הצר, להוטה להחליף את שכבות הטינופת על הקירות בלילה זרוע הכוכבים. כשהראש שלי סוף־סוף מציץ מהקצה, אני בולעת את האוויר הדביק בשקיקה ומושכת את עצמי מעלה והצידה. באפי מכה מייד בליל ריחות נעימים אף פחות מצחנת הפיח שנדבקת לעורי, לבגדיי, לשערי. זיעה, דגים, תבלינים, ואני בטוחה למדי שגם נוזל גוף כלשהו, מתערבבים לכדי הארומה שאופפת את סמטת בִּיזָה.


אני מאזנת את עצמי מעל לארובה ומאמצת את עיניי על הגג האפלולי כדי לבחון את היד הדביקה שלי. בלי הכאב הנשכני שאמור ללוות את מכת החרב ולהזכיר לי לעשות זאת, כמעט שכחתי לבדוק אותה.


אני תולשת פיסת בד מהגופייה ספוגת הזיעה שנדבקת אליי, ומשתמשת בה כדי לטפוח קלות על החתך.


אָדֶנה תהרוג אותי על שהרסתי את התפירה שלה. שוב.


אני מופתעת כשאני לא מרגישה את דקירת הכאב המוכרת כשאני משפשפת את הזרוע בבד הגס, סופגת את הנוזל הדביק בחוסר סבלנות.


ואז אני מריחה אותו.


דבש.


טעיתי וחשבתי שהדבש שמכסה את הלחמניות הדביקות, ושנטף מרבים מכיסי האפודה הבלויה שלי ונזל במורד זרועי — הוא דם. אני נאנחת ומגלגלת עיניים לעצמי.


זאת הפתעה נעימה, ככלות הכול. אפילו הדבש שנספג בבגדיי עדיף על הניסיון לשטוף מהם דם.


אני נושמת עמוק ומשקיפה על הבניינים המתפוררים והמוזנחים שנעטפים בצללים תודות למנורות המהבהבות שמנקדות את הרחוב. אין הרבה חשמל פה במשכנות העוני, אבל המלך חילק לנו כמה מנורות רחוב, באדיבותו האין־סופית. הודות לווֹלְטים ולמלומדים, שהשתמשו ביכולות שלהם על מנת ליצור רשת חשמל יציבה, אני חייבת לעבוד קשה במיוחד כדי להישאר בין הצללים.


ככל שמתרחקים ממשכנות העוני, כך מקבצי החנויות והבתים משתפרים אט־אט בחזותם ובגודלם. בקתות מתחלפות בבתים, בתים מתחלפים באחוזות, עד שמגיעים למבנה המרתיע מכול. כשאני מצמצמת את עיניי בחשכה, אני בקושי מצליחה לראות את המגדלים הגבוהים של ארמון המלכות ואת הכיפה המשופעת של זירת הקדרה, שנמצאת לידו.


עיניי מבזיקות שוב אל הרחוב הרחב שנפרש לפניי, סורקות את הבניינים המפוקפקים מסביב. סמטת בִּיזָה היא לב ליבן של משכנות העוני, מזרימה פשע ומסחר לכל חלקי העיר. אני מעבירה מבט על שאר הסמטאות והרחובות שמסתעפים ממנה, הולכת לאיבוד בעיר הזו, שבנויה כמו מבוך, ושולחת אנחה וחיוך קטן לרחוב המוכר מתחתיי.


זה הבית. בערך. מבחינה טכנית, המילה 'בית' מרמזת על מישהו שיש לו קורת גג מעל לראש.


אבל הרבה יותר נחמד להביט בכוכבים מאשר בתקרה.


מי כמוני יודעת, הרי פעם הייתה לי תקרה להסתכל עליה בכל לילה, בתקופה שלא נזקקתי לחברתם של הכוכבים.


מבטי הבוגדני חולף על העיר, אל המקום שבו אני יודעת שנמצא ביתי הקודם, דחוס בין רחוב מרצ'נט לרחוב אלם. שם בני משפחה קטנה ומאושרת ודאי מתיישבים מסביב לשולחן האוכל, צוחקים ומדברים זה עם זה על היום שהיה להם —


אני שומעת קול חבטה, ואז רחש קולות שגורר אותי מהרהוריי המרירים. אני מאמצת את אוזניי ובקושי מצליחה לשמוע את קולו המעומעם והעמוק של השומר, שהואלתי בטובי לשחרר מתפקידו לא מזמן.


״— הגיע ממש מאחוריי, שקט כמו עכבר, ואז... ואז לפני שידעתי מה קורה, הרגשתי טפיחה על הכתף וחטפתי אגרוף בפרצוף." קול נשי מרוגז וצורמני במיוחד מהדהד במעלה הארובה. "אתה הֶבְזֵק, בשם המגֵּפה, אתה לא אמור להיות מהיר או משהו?" היא נושמת עמוק. "לפחות ראית את הפנים שלו לפני שנתת לו לשדוד אותי? שוב?"


"ראיתי רק את העיניים שלו," השומר רוטן. "כחולות. כחולות מאוד."


האישה נושפת במורת רוח. "זה ממש עוזר. עכשיו אני יכולה לעצור כל בן אדם בסמטת ביזה ולבדוק אם העיניים שלו מתאימות לתיאור המדוקדק שסיפקת לי, של עיניים כחולות מאוד."


אני מחניקה נחרת צחוק כשאני שומעת חריקה מהצד השני של החדר, ולאחריה מקהלת קולות של צעדים מעומעמים. על פי האנחה שקורות העץ הנרקבות משמיעות מתחת לזוגות הנעליים החדשות שדורכות עליהן, אני מייד מגיעה למסקנה ששלושה שומרים נוספים הצטרפו למרדף.


זה הסימן שלי.


אני יורדת מהארובה בזינוק, נאחזת בשפת הגג הבולטת, מעבירה את רגליי מעבר לשפה ונתלית מעל לרחוב. אני נושפת ארוכות, מרפה ונושכת את לשוני כדי לעצור צווחה כשכוח המשיכה גורר אותי לעבר הקרקע. אני נוחתת בשקט ובחוסר חינניות בעגלת סוחר מלאת חציר. הקש הנוקשה דוקר את הבגדים שלי כמו אחת מכריות הסיכות של אדנה, וענן פיח וחציר נישא ברוח הלילה כשאני מזנקת בחזרה אל הרחוב.


בעודי שולפת את הקש משערי הסבוך כדי להעביר את הזמן אני מתחילה במסע בחזרה למבצר, מפלסת את דרכי בין עגלות סוחרים רעועות שננטשו למשך הלילה, כפות רגליי מרקדות מעל לפיסות אשפה ומיני קשקושים שבורים. כייסים נשענים על קירות הסמטאות או נחבאים בין המבנים, מתלחשים ביניהם כשאני עוברת.


אני מרגישה את משקל הפגיון החבוי במגף שלי, הפלדה הקרה מנחמת ומרגיעה אותי כשאני חולפת על פני קבוצות של מחוסרי בית כמוני, שמתקבצים יחדיו למשך הלילה. אני יכולה לראות את הזוהר הקלוש של שדות הכוח הסגולים שמגינים על חלק מהם, שעה שלאחרים אין אפילו יכולת חזקה דיה לאפשר לעצמם לישון בשלווה, וזאת בדיוק הסיבה שהם הפכו את משכנות העוני לביתם.


אני ממשיכה לצעוד במהירות ובביטחון, מעבירה את עיניי בין הסמטאות, ערנית ודרוכה. העניים לא מַפְלים. שילינג הוא שילינג, ולא אכפת להם לתקוף מישהו שמצבו גרוע משלהם כדי להשיג אותו.


מספר שומרים חוצים את דרכי כשאני מזגזגת בין הרחובות, מאלצים אותי להאט ולהתרחק מהם. כל חנות, פינה ורחוב קיבלו במתנה את אוכפי החוק נועצי המבטים ולבני המדים. אנשי המשמר הקיסרי האכזריים הוצבו לכל אורך סמטת ביזה בפקודת המלך בעקבות עלייה בכמות הפשיעה.


אין לזה כל קשר אליי, כמובן.


אני חומקת לתוך אחת הסמטאות הצרות יותר, עושה את דרכי אל הקצה החסום שלה. שם, חבוי בפינה, נמצא מחסום הרוס מורכב מעגלות סוחרים שבורות, קרטונים, מצעים ישנים והמגֵּפה יודעת מה עוד. עוד לפני שאני בחצי הדרך לערמת הזבל שהפכנו לבית שלנו, פנים צצות מעל למבצר, נסתרות בחלקן מאחורי תלתלים שמגיעים עד לכתפיה.


"השגת אותו?"


היא מחלצת את רגליה הארוכות ממקום מושבה, קמה בקלילות ועוברת בלי היסוס ישירות דרך חומת הזבל בגובה מטר שהקמנו כמחסום, ומייד מדלגת לעברי, כשבעיניה תקווה כה עזה עד שאפשר לחשוב שהבאתי לה קורת גג של ממש וארוחה חמה. ואף על פי שאני לא יכולה להעניק לה אף אחד מהדברים הללו, הבאתי משהו, שלדעתה עדיף עליהם פי כמה וכמה.


אני נאנחת. "אני נעלבת שפקפקת בי, אדנה. חשבתי שאחרי כל השנים האלה תהיה לך קצת יותר אמונה ביכולות שלי." אני מורידה את התיק מהגב ושולפת את המשי האדום מתוכו, לא יכולה לרסן את החיוך שלי למראה הפליאה על פניה.


היא תולשת את המשי מידיי בחמדנות, מעבירה את אצבעותיה בין קפליו הרכים של הבד. היא מרימה אליי מבט מתחת לתלתלים שנפלו על עיניה החומות־ירוקות, מסתכלת עליי כאילו הרגע הדברתי את המגֵּפה במו ידיי, ולא גנבתי בד מאישה שמצבה לא טוב בהרבה משלנו.


כאילו אני הגיבורה, ולא הנבל.


חיוכה של אדנה מתחרה בשמש הבוערת מעל למדבריות הכבשן. "פיי, את והידיים הזריזות שלך עושות קסמים, את יודעת?"


היא זורקת את זרועותיה סביב צווארי, מושכת אותי אליה בחיבוק עז שגורם לדבש לנזול עוד יותר במורד האפודה שלי ולהצטבר בכיסים.


"אם כבר מדברים על הידיים הזריזות שלי..." אני מחלצת את עצמי מהחיבוק שלה ומחטטת בכיסים. אני מוציאה מתוכם שישה מהמאפים, שנראים קצת פחות מעוררי תיאבון עם החציר שנדבק אליהם.


עיניה נפערות כשהיא רואה אותם והיא מייד חוטפת אחד מידי, באותה חמדנות שהפגינה כשלקחה את הבד. היא מסתובבת באמצע הביס וצועדת בחזרה ישירות דרך המבצר בלי מחשבה שנייה, מתיישבת על השטיחים חסרי הצבע המחוספסים שמכסים את הרצפה מהצד השני של המחסום. היא טופחת על המקום לידה בציפייה, ובניגוד אליה, אני מזנקת מעל לחומה בחוסר חינניות ורק אז מתיישבת.


"אני בטוחה שמריה לא שמחה ששדדת את החנות שלה. שוב. המסכנה ממש צריכה להוסיף עוד שומרים," אומרת אדנה בין לעיסות, וחיוך עקמומי מצטרף לפירורים על פניה.


למרות העובדה שגנבתי מהאישה ההיא לפחות פעם בחודש בשנים האחרונות, עד כה היא הצליחה להגיע רק למסקנה אחת — שאני זכר. לפחות היא מנסה.


"למעשה," אני אומרת במשיכת כתפיים, "ליד החנות שלה היו שני אנשי משמר יותר מבדרך כלל. בטח כבר נמאס לה מכל המאפים שנגנבו לאורך השנים."


אדנה מצמצמת את עיניה בתגובה לחיוך שלי. "תודה למגֵּפה שלא תפסו אותך, פיי." הלסת שלי נקפצת ברגע שהביטוי המוכר עוזב את דל שפתיה, ושלה נשמטת באמצע לעיסה. היא ממש מתכווצת במבוכה, מקמטת את המצח ומכחכחת בגרון. "סליחה. הרגל מגונה." אצבעותיי מרחפות אל הטבעת העבה מסביב לאגודלי, מסובבות אותה בהיסח דעת, בזמן שאני מעלה על פניי חיוך קלוש. זה נושא שאנחנו בדרך כלל משתדלות להימנע ממנו, אף על פי שזאת אשמתי שהוא בכלל הפך לנושא לא נעים מלכתחילה.


והכול בגלל רגע של חולשה שהלוואי שלא היה מסב לי כזאת הקלה עצומה. "את יודעת שאלה לא המילים עצמן שמפריעות לי, אלא —"


"אלא המשמעות מאחוריהן," היא קוטעת אותי בחיוך, בחיקוי מדויק להדהים של הקול שלי.


אני כמעט נחנקת מהצחוק שלי ומחתיכת בצק מתוק. "את מצטטת אותי, אֵיי?"


במקום לענות, היא נוגסת במאפה הדביק ומכריזה בין לעיסות, "ולא נהיים חולים מהמגֵּפה, אלא ממה שבא אחר כך."


אני מהנהנת באיטיות ומעבירה אצבע על דוגמת השטיח מתחתינו מבלי משים, ההרגשה מוכרת מתחת לאצבעותיי. המחשבה שאנחנו מודים למגֵּפה, שהרגה אלפי איליאנים, גורמת לי לאבד את התיאבון, אפילו ללחמניות דביקות. מודים למשהו שהוביל לכל כך הרבה כאב ומוות ואפליה.


אבל הדבר היחיד שלאנשים אכפת ממנו עכשיו הוא אלה שהמגֵּפה לא הרגה. במשך שנים, הממלכה הייתה מבודדת כדי לעצור את החולי מלהתפשט אל הערים הסמוכות, ורק החזקים ביותר באילייה שרדו את המחלה ששינתה את בני האדם מהיסוד. המהירים הפכו מהירים באופן בלתי נתפס, החזקים הפכו לבלתי מנוצחים, ואלה שארבו בין הצללים יכלו להפוך לצללים בעצמם. עשרות יכולות על־טבעיות הוענקו לאיליאנים לבדם, במגוון ריכוזים, תכליות, ועוצמות.


מתנות שניתנו כפרסי הישרדות.


הם אליטות. הם יוצאים מן הכלל. הם יחידי סגולה. "רק..." קולה של אדנה דועך, היא משחקת במאפה הדביק שלה ומתקשה להתבטא במילים, לשם שינוי. "רק תיזהרי, פיי. אם יתפסו אותך ולא תצליחי לצאת מזה במילים —"


"אני אסתדר," אני אומרת בנימה אדישה מדי, מתעלמת מהדאגה שמציפה אותי. "זה מה שאני עושה, איי. זה מה שתמיד עשיתי."


היא נאנחת מבעד לחיוך שלה, מנופפת בביטול. "אני יודעת, אני יודעת. את יכולה להתמודד עם האליטות."


אני מרגישה שוב את אותו גל הקלה שגורם לי להרגיש אשמה ואסירת תודה גם יחד, על כך שהיא באמת מכירה אותי. כי לא כל מי ששרד את המגֵּפה מזלו שפר עליו לזכות ביכולות. לא, הרגילים מבינינו כשמם כן הם — רגילים. ולאורך עשורים אחרי המגֵּפה, הרגילים והאליטות חיו בשלום.


עד שהמלך אדריק אסר על רגילים להמשיך להתגורר בממלכתו.


לפני שלושה עשורים, חולי התפשט ברחבי הממלכה. תודות להתפרצות של מה שכנראה הייתה מחלה פשוטה, ההילרים של המלך ניצלו את ההזדמנות כדי לטעון שהרגילים נושאים מחלה בלתי ניתנת לגילוי, ואמרו שזאת כנראה הסיבה שהם לא פיתחו יכולות משלהם. שחשיפה ממושכת אליהם יכולה להזיק לבני האליטות ולכוחות שלהם, ושלאורך זמן, הרגילים גרמו לדעיכה ביכולות, שהאליטות גוננו עליהן כל כך.


אני נאבקת בדחף לגלגל את עיניי כשאני חושבת על זה.


אבא שלי האמין שזה בולשיט, ואני חושבת בדיוק כמוהו. אבל גם אם הייתה לי הוכחה שהמלך משקר במצח נחושה, זה לא כאילו מישהו אי פעם יאמין לבחורה ממשכנות העוני.


אבל המלך לא יכול היה להרשות לחברת האליטות שלו להיחלש בידי רגילים פשוטי עם. כיליון לא היה אפשרות מתקבלת על הדעת בעיני היוצאים מן הכלל.


וכך התחיל הטיהור.


אפילו עכשיו, כעבור עשרות שנים, מעשיות על גופות שמנקדות את החולות תחת שמש הכבשן נשמעות מסביב למדורות, סיפורי אימה נלחשים בקרב הילדים.


אצבעות דביקות אוחזות בשלי, הדבש שעוטף את ידיה של אדנה מתוק בדיוק כמו החיוך המתרחב שהיא חולקת איתי. סודי שמור בניצוץ בעיניה, בנאמנות בתווי פניה. במשך רוב חיי השלמתי עם העובדה ששום דבר לעולם לא יהיה אמיתי. שכל ידידות תהיה מלאכותית, שכל מחווה טובת לב תהיה מחושבת.


"תחביאי את הרגשות שלך, תחביאי את הפחד שלך, ומעל לכול, תתחבאי מאחורי מסכה. אסור שאף אחד יֵדע, פיידי. אסור לך לסמוך על אף אחד ושום דבר מלבד על החושים שלך." קולו העדין של אבי נשמע צורם, באופן מוזר, כשהוא מהדהד בראשי ומזכיר לי שכל חלק בחיי אמור להיות שקר ושהנערה שיושבת מולי אמורה להיות קורבן התרמית שלי, בדיוק כמו שאר הממלכה.


האנוכיות שלי אומנם גזלה ממני את השפיות ללילה אחד בלבד, אבל זה כל מה שהייתי צריכה כדי לסכן את שתינו.


"טוב, דיברנו מספיק על המגֵּפה," אדנה אומרת בעליצות, מעבירה מבט על הסמטה ומוסיפה, "ועל ה... מצב שלך."


אני לא טורחת לרסן את נחרת הצחוק שלי. "אני רואה ששנתיים לא היו מספיקות כדי ללמד אותך עידון, איי."


אני בכלל לא חושבת שהיא שמעה אותי. אני לא מאמינה שהיא מסוגלת להתרכז בשום דבר מלבד הבד הגולש כעת בין אצבעותיה. אדנה מעבירה את עיניה החומות־ירוקות על אביזרי התפירה, נוטשת את השיחה שלנו ובמקום זאת, מקשקשת על הפריטים שתתפור עם המשי החדש. ידיה החומות והחמימות חופרות בגזרי הבדים לאורה המרצד של המנורה, מתחילות לקפל שוליים, להצמיד פינות בסיכות, לדקור אצבעות, לקלל ללא הרף.


אנחנו שוקעות בפטפוטי הסרק שנוצרים רק אחרי שנים של הישרדות ברחובות ביחד, שנים שאפשרו לי לפרש את המילים שאדנה משבשת כשהיא מדברת עם סיכות בין שפתיה. אני מתהפכת, משתתקת סוף־סוף, צופה באצבעותיה היציבות ומצחה המקומט, עדויות לכך שהיא שקועה מדי בעבודתה מכדי לישון.


כשמשהו דוקר אותי בצד, עיניי הכבדות מייד נפקחות והעייפות שלי נשכחת כליל. אני רוטנת בישנוניות בתגובה לאבן משוננת שבולטת מרצפת הסמטה, "אני נשבעת לך, יום אחד אני אגנוב מיטה מתקפלת."


אדנה מגלגלת את עיניה בדיוק כמו שהיא עושה בכל לילה, כשאני חוזרת על אותה הבטחה ריקה מתוכן. "אני אאמין לך כשאני ארגיש את זה קורה, פיי," היא מזמרת. אני מתגלגלת כחצי תריסר פעמים עד שגוש שמיכה מחוספסת מתנגש בראשי. "אם לא תפסיקי להתפתל, אני נשבעת שאתפור אותך לרצפה הדפוקה," אדנה אומרת בקול מתוק כלחמנייה דביקה.


"אני אאמין לך כשאני ארגיש את זה קורה, איי."


פרק 2.


קאי


כדור אש חולף ממש ליד הפנים שלי וכמעט שורף לי את השיער. בקושי יש לי זמן להתכופף כשאני מרגיש עוד גל חום.


מתקרב לעברי בגלים.


מגֵפות, קיט במצב רוח נהדר היום.


אני מרקד על כריות כפות הרגליים, צופה בכדור אש נוסף שועט לכיווני כשגל אדרנלין מוכר גואה בי. אני מרים מגן מים, שומע את האש רוחשת ומתפוגגת בענן סמיך של אדים. קיט מצמצם את עיניו, מנסה לראות אותי מבעד לעשן ועיניו נפערות כשאני מתנגש בו בפתאומיות. אנחנו נופלים על הקרקע ואני מרתק אותו לקרקע, מרים אגרוף בוער שמכוון אל הפרצוף שלו.


"אתה נכנע?" אני לא יכול לעצור את שפתיי מלהתעקל בחיוך קטן. הוא פולט ספק שיעול ספק צחוק, מבטו עובר בין הפנים שלי לבין האגרוף היוקד שמורם לידן.


"אם אסרב להיכנע, אתה באמת תכה אותי, אח קטן?" חרף האש הבוערת סנטימטרים ספורים ממנו, עיניו הירוקות של קיט מנצנצות בשעשוע.


"אני חושב שאתה כבר יודע את התשובה לשאלה הזאת." אני מחייך קלושות ומושך את האגרוף שלי עוד קצת לאחור, נכון להכות.


"טוב, טוב, אני נכנע!" קיט יורק. "אבל רק כי לא הייתי רוצה שאלי המסכנה שוב תצטרך לקבע את אחד מהאפים השבורים שלנו."


צחוק קודר נפלט מפי מהמחשבה על המבט שיעלה על פני הרופאה המלכותית, אם נגיע אליה עם עוד עצם שבורה. אני מתרומם על רגליי ומושיט יד לקיט, שעדיין שרוע על הרצפה.


החיוך שהוא שולח לי לא ניכר בעיניו כשהוא מדבר לבסוף, "מגֵפות, קאי, אתה טוב יותר עם הכוחות שלי ממני."


"ובדיוק בגלל זה אתה תשלוט בממלכה," אני אומר בפשטות, "בזמן שאני אילחם בשדה הקרב, אבלבל את האויב עם הפנים היפות שלי."


"אתה טוען שהפנים היפות שלי לא יכולות לבלבל את האויב?" קיט שואל כשהוא צוחק עמוקות, בעלבון מעושה.


"אני אומר שאנחנו בסך הכול אחים למחצה, אז לצערי זה אומר שקיבלת רק חצי מהקסם האישי שלי."


קיט פולט עוד צחוק. "על פי ההיגיון הזה, אני מניח שאתה קיבלת רק חצי מהשכל שלי."


"תודה למגֵּפה על זה." המילים בקושי יוצאות מפי כשהוא דוחף אותי בחיוך רחב.


אנחנו צועדים בשביל השחוק שבין מעגלי האימונים המאובקים בשטח הטירה. חניכי המשמר הקיסרי ובני אליטות אחרים, ממעמדות גבוהים יותר, ממשיכים בקרבות האימונים שלהם כשאנחנו חולפים על פניהם, רובם משתמשים ביכולותיהם, אם כי אחדים מהם משתמשים גם בנשקים.


ראשים מסתובבים לעברנו, עיניהם מבעירות את עורי בדיוק כמו השמש שקופחת עלינו ממעל. אני מתעלם מהמבטים, שואף את ריחו המוכר של שטח האימונים. דם, יזע ודמעות — תרתי משמע — ואז לוקח חרב ממתקן החרבות וזורק אחת אל קיט, שאת הבעת פניו ניתן לתאר רק כרוגז.


"אתה יודע שתמיד העדפתי להילחם בנשק על פני הכוחות שלנו," אני אומר בתשובה למבטו הנוקב, כשאני בודק את שיווי המשקל של החרב שלי בהיסח הדעת.


קיט נכנס עמוק יותר לזירה הבוצית בצעדים נינוחים, אבל חוסר שביעות רצונו ניכר בבירור. "כן, אני יודע טוב מאוד עד כמה אתה נהנה להכות אותי בחרב." אני מסובב את מפרק היד, מניף את החרב כשאנחנו מתחילים להקיף זה את זה. "במקרה זה אחד התחביבים האהובים עליי, כן." אני עושה צעד פתאומי לעברו, מניף את החרב שלי בחוזקה לעומת חרבו וטלטלה עוברת במעלה הזרוע שלי. "אתה רואה? זה ממש כיף."


קיט חורק בשיניו בתגובה למכה שלי. "מרתק."


אני שוקע בטרנס מוכר, מניח לכפות רגליי לרקד ברחבי הזירה כשאנחנו מתאמנים, הולך לאיבוד במקצב. המוח שלי מתבהר. הגוף שלי מזמזם מאנרגיה. כשאני נלחם, אני מרגיש חי יותר מבכל רגע אחר. זה הייעוד שלי, זאת הסיבה שנשארתי שפוי לאורך שנים של אימונים והדרכה.


"מלך חסר בּינה הוא מלך מת."


דבריו של אבא מהדהדים בראשי, לאחר שנקדחו לתוכו בכל פעם שהתלוננתי כילד על השיעורים המפרכים. לא שאצטרך לדאוג שאהיה מלך מת או חסר בינה, מאחר שאני בכלל לא אהיה מלך. ואחרי שזרקתי את הטיעון הזה בפרצופו של אבי, הוא היה אדיב דיו להמציא אמרה חדשה שאוכל לחיות על פיה.


"אוכֵף צווים חסר בּינה משמעו אימפריה מובסת."


מעודד.


כאב חד משסע את זרועי, מטלטל אותי מתוך הרהוריי.


"כדאי שתכניס את הראש למשחק, קאי. אחרת יש סיכוי של ממש שאני אביס אותך." קיט מסתכל עליי כאילו הוא עומד לנצח, ואני מתכוון למחוק את המבט הזה מהפנים שלו. "לא הייתי רוצה שהאוכֵף לעתיד שלי יתרשל בתפקי —״


לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, אני כבר דוחף את החרב שלו אל האדמה, מרתק אותה מתחת לחרב שלי ומקיף אותו במהירות עד שאני עומד מאחוריו. בתנועה אחת חלקה, אני מרים את המגף שלי בבעיטה, שולף מתוכה פגיון ומצמיד את הלהב לגבו.


"סליחה, תוכל לחזור על מה שאמרת, הוד רוממותך?" אני מרפה ממנו, וכשהוא מסתובב אליי אני משתחווה בדרמטיות ודוחף את הפגיון בחזרה למגף. בתגובה, אני זוכה לדחיפה חזקה שכמעט גורמת לי למעוד, ומחזיר לו בדחיפה משלי בזמן שהוא צוחק.


שערו נראה יותר כהה מבלונדיני כרגע מרוב גושי הבוץ שנדבקו אליו כשהתגוששנו בזירה. החולצות שלנו ננטשו מזמן מפאת חום הקיץ, והחזה השזוף שלו חלק מזיעה בדיוק כמו שלי.


זה כמעט קומי, כמה ברורה העובדה שאנחנו אחים למחצה בלבד. מלבד ההבדלים הפיזיים בינינו, לי חסרה האכפתיות של קיט, בדיוק כפי שלו חסרה הנוקשות שלי. הוא סבלני, נעים הליכות ומתאים לכס המלכות, בדיוק כמו שאני מתאים לשדה הקרב.


הוא מלך, ואני רוצח.


"קאי, אתה מקשיב לי בכלל?" הוא נראה מודאג ומשועשע במידה שווה, כשהוא מקיש באצבעותיו מול פניי. "בשם המגֵפות, כמה דם איבדת?"


אני עוקב אחרי מבטו אל היובלים האדומים שניגרים מהפצע על זרועי, אל הדם שזורם בין פרקי אצבעותיי ונוטף מקצות האצבעות. "טוב, אני רואה שאלי לא תקבל יום חופש בכל זאת, תודות לך." אני מרים מבט אל קיט בציפייה לתגובתו, אבל רואה שמבטו מרוכז במשהו בצידו השני של שטח האימונים. "תראו מי לא מרוכז עכשיו."


עיניי נודדות אל הדמות שצועדת לקראתנו, העור של חליפת האימונים נצמד לכל קימור בגופה ושיער הלילך שלה מתנופף ברוח. "אה, תראה. בלייר הכלבה," אני מסנן לפני שהיא מגיעה אלינו, וקיט משתנק מצחוק.


"שלום, בנים." קולה כמו קרח, קר וחלקלק. "איך מתקדמים האימונים?" היא מעבירה את מבטה בעצלתיים על שנינו ומרימה אותו שוב אל הפנים שלנו, שפתיה מתעקלות בחיוך קלוש. "מתכונן למבחנים, קאי?"


"זה לא כאילו אני צריך להתכונן."


חיוך מתפשט באיטיות על פניה. "הייתי חושבת שהאוכֵף העתידי ירצה לנצח כדי להשאיר רושם חיובי על הממלכה." היא נראית פתאום מאוד מתעניינת בציפורניים שלה, מזייפת אדישות.


אני מעביר יד בשערי ונאנח בשיעמום. "וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות."


היא שולחת לי חיוך, שכל קשר בינו לבין מתיקות מקרי בהחלט. "אני מקווה מאוד, בהתחשב בעובדה שאתה האליטה הכי טוב בעשורים האחרונים. לפחות, זה מה שאומרים."


מגֵפות, הינה היא מתחילה.


קיט עושה צעד קדימה ומצמיד יד לחזה כאילו נפגע. "אאוץ', בלייר. אני אזכור את ההערה הזאת כשאהיה מלך."


"אוי לא, פגעתי בגאווה שלך, קיט?" היא מחמיצה פנים בעצב מעושה ומחזירה את תשומת ליבה אליי. "וחוץ מזה, לעניות דעתי אני אנצח במבחנים."


אני פולט צחוק מזויף ונועץ מבט בדמותה הקטנה. "ומאיפה הביטחון העצמי שתתחרי בכלל?" אני שואל, אף על פי שכבר ידוע לי שהיא אכן תשתתף בתחרויות.


היא מנופפת קלות בידה ואחד הפגיונות מתעופף מתוך מתקן הנשקים בתגובה להערה שלי. לפני שאני מספיק למצמץ, הוא כבר מרחף באוויר ומאיים להינעץ בווריד הצוואר שלי.


"בתור בתו של הגנרל," היא צועדת לעברי עד שנשארים בינינו סנטימטרים ספורים בלבד, ולוחשת, "אני חושבת שיש לי סיכוי די גבוה להתקבל למבחנים. לא היית אומר?" היא מצחקקת כשהיא מצמידה את הסכין המרחפת לגרון שלי להדגשת הנקודה שלה.


עשרות כוחות מזמזמים ופועמים בדמי, כוחות ששייכים לשאר האנשים שמתאמנים בחצר. אני משתיק בכוח את שאר היכולות, מתרכז בכוח של בלייר, מרגיש אותו מזמזם מתחת לעורי, מתחנן בפניי להיאחז בו. היא טֶלֶקית — בעלת כוחות טלקינזיס — חזקה, וההדגמה שלה עם הפגיון היא מפגן מינימלי של מה שהיא באמת מסוגלת לעשות בכוח המחשבה. אני יוצר מגע עם תחושת העקצוץ שמייצגת את היכולת שלה ומאפשר לה לשטוף אותי, לגרור את עצמה אל פני השטח.


ואז אני מתלכד איתה.


בדיוק כפי שעשיתי עם הכוח הכפול של קיט, ששולט באש ובמים, בדיוק כפי שאני יכול לעשות עם כל אחד ואחד מהכוחות שמקיפים אותי.


החיוך שלי קר כשאני הופך את הפגיון המרחף באוויר, משתמש במחשבותיי ודוחף אותו לעומת בגד העור הקשיח שמכסה את ליבה. "טוב, אז כדאי שתתחילי להתאמן," אני אומר בשקט ומרפה מהיכולת שלה, מניח לפגיון ליפול לקרקע בחבטה. אני לא טורח לומר עוד מילה, אלא מסתובב וצועד היישר אל הטירה.


קיט מדביק את הקצב ומצטרף אליי בדממה, כנראה שקוע בהרהורים בדיוק כמוני כשאנחנו עושים את דרכנו בחזרה אל שערי הטירה. המבחנים ייערכו בעוד שבועיים בלבד, כך שנראה שכבר איני יכול להתעלם בשמחה מקיומם, ומהתפקיד שעליי לקחת בהם.


ניחוח העוף הצלוי ותפוחי האדמה, שנישא מכיוון המטבחים, מצליח להסיט את תשומת ליבי. אני מעיף מבט בקיט, ששקט באופן לא רגיל, ונכנס דרך דלתות המטבח.


"אחר צוהריים טובים, גבירותיי." אני שולח חיוך חטוף אל הטבחיות והמשרתות שמסתובבות במטבח ומכינות את ארוחת הערב. "התגעגעתן אליי?" אני מזמר, מרים את עצמי על אחד הדלפקים המוצקים ונשען לאחור על כפות ידיי. אני לוכד את עיניהן של כמה מהמשרתות הצעירות, שמייד מסמיקות וחוזרות לעבודתן, מתלחשות ומצחקקות ביניהן.


החום במטבח מכה בי כמו גל, שוטף אותי ומכסה את עורי החלקלק ממילא —


העור שלי.


אני מעביר יד בשיער ומשפשף את פניי, לא מוטרד מההבנה שהסתובבתי בלי חולצה אחרי שזנחתי אותה בזירה המטונפת — הרגל שאפילו אבא לא הצליח להיפטר ממנו.


ראשו של קיט מציץ מאחורי אחת הפינות וחיוך רחב מפציע על פניו. "חשבתי שהרחתי את המנה האהובה עליי. את כזאת מתוקה, גייל." הוא ניגש אל הטבחית, שמערבבת סיר מלא תפוחי אדמה מוקרמים מעל לכיריים רושפות, עורה הכהה מבריק מזיעה.


היא לא יכולה שלא לחייך בתגובה למבט שמאיר את פניו. "אה, אל תחשוב שעשיתי את זה בשבילך, קיטי. פירה תפוחי אדמה הוא גם המנה האהובה עליי." היא מחייכת וטופחת על לחיו, ואז נפנית בחזרה לסיר וממשיכה לערבב. עיניה לוכדות את מבטי ממקומי על הדלפק ואז עוברות אל הזרוע שלי והפצע, ששכחתי שעוד דימם שם. בנענוע ראש, היא אומרת בתקיפות, "חסר לך אם תטפטף דם על השיש שלי, קאי."


חייכתי. "זאת לא תהיה הפעם הראשונה."


היא מנידה בראשה שוב ומנסה לכבוש חיוך. גייל הגניבה לנו אוכל וממתקים מאז שהיינו ילדים והתרוצצנו ברחבי הטירה חצי עירומים — משהו שאנחנו, מן הסתם, לא הפסקנו לעשות. היא ראתה יותר מקטטה אחת מתרחשת במטבח הזה בדיוק על מי ייקח את אחרונת הלחמניות הדביקות שלה.


"כבר הרבה זמן לא ביקרתם אותי," היא אומרת ומתבלת את תפוחי האדמה שלה. "כבר נמאס לכם ממני, הממ?"


"ממך, כן. אבל אף פעם לא מהאוכל שלך." המילים בקושי מספיקות לצאת מפי, כשגוש דביק של תפוחי אדמה מתעופף לעבר הפנים שלי. אין לי זמן או כוח להתכופף והפירה מצטרף לבוץ היבש והלכלוך.


"אין רגע דל איתנו, הא?" קיט מהרהר בקול מהמדף שהוא נשען עליו, צופה בי כשאני מוציא את תפוחי האדמה שנדבקו לשערי.


אני מזנק מהדלפק, ניגש אל הטבחית ומנשק את לחייה. "תמיד טוב לראות אותך, גייל." אני שולח יד מסביבה ומוציא תפוח מהסלסילה ואומר, "אני מצפה בקוצר רוח למלחמת האוכל הבאה שלנו." אני זורק תפוח לקיט ומשפשף את התפוח שלי על מכנסיי לפני שאני לוקח ביס.


"הנסיך קאי?"


אני נדרך, נאנח ומסתובב אל הקול מאחוריי. נער צעיר מרים אליי מבט מלא חשש, ידיו משחקות בשולי חולצתו. אני מרים גבות בחוסר סבלנות ניכר.


"המלך מבקש את נוכחותך בחדר הכּס."


פרק 3.


פיידין


בהונותיי נדרסות מתחת לגלגל של עגלת סוחר. אני כובשת צווחה, אבל לא טורחת לרסן את התגובה הגסה למדי שאני מכוונת אל האיש חסר המודעות הזה, שמטיל מומים באנשים עם העגלה שלו מבלי משים.


טוב, היום הזה כבר מתחיל מצוין.


שנתי הייתה רדופה אתמול בלילה, התהפכתי מצד לצד כששקעתי והתעוררתי שוב ושוב מהסיוטים הקבועים שלי. הבזקים של אבי גוסס, בזמן שאין ביכולתי לעשות דבר מלבד להחזיק לו את היד. טיפוס במעלה ארובה, רק כדי לגלות שהפתח נחסם בקרשים. ואדנה, האדם היחיד שנותר לי בעולם כולו, נגררת ממני בצרחות.


בשלב כלשהו בין אין־ספור הסיוטים, אדנה ניסתה, ללא הצלחה, לנער ולהעיר אותי. התהפכתי באנחה וניסיתי להיאחז במעט השינה השלווה שהצלחתי לגנוב. אני אומנם גנבת, אבל מנוחה היא משהו שנשדד ממני דרך קבע.


עקשנית כתמיד, אדנה שינתה אסטרטגיה והחליטה לזרוק עליי פיסות של בד גס, עד שסוף־סוף הרמתי בד לבן בכניעה.


השמש, עצלנית כהרגלה, מתאמצת להציץ בעצלתיים מעל לבניינים המוזנחים, מטילה צללי בוקר על סמטת ביזה, בזמן שאני עושה את דרכי לאורך השביל מרוצף האבנים. כשהרחובות מתעוררים ונמלאים בהמולת סוחרים מתמקחים וקבצנים שמתחננים בפני כל מי שמעיף בהם מבט, אני משתלבת בקלות בכאוס ששורר במשכנות העוני.


ידיי משתוקקות לחטוף קצת אוכל שישקיט את בטני המקרקרת ושאוּכל להביא גם לאדנה. עיניי עוברות במהירות על הרחוב בחיפוש אחר הקורבן חסר המזל הבא שאוכל לשדוד כש —


משהו לא בסדר.


ארבעה־עשר. רק ארבעה־עשר חיילים ניצבו לאורך הרחוב.


אבל היום אמורים להיות פה לפחות שישה־עשר.


אני יודעת את זה, מאחר ששיננתי את המשמרות שלהם.


אני מבחינה בראש־ביצה ובאף־קרס במקומות הרגילים שלהם מחוץ לחנות של מריה, לצד עוד כמה חיילים עם שמות מדויקים באותה מידה. מסכות העור הלבנות, שמכסות חצי מהפנים שלהם, לא מאפשרות לי למצוא לממזרים כינויים יצירתיים, אז אני מתגאה בכינויים שחשבתי עליהם.


בדרך כלל, האפשרות שיש באזור פחות שומרים היא מקור להקלה, או שאולי אני סוף־סוף חושפת את היכולת העל־חושית שלי, אבל המחזה בכל זאת מדאיג.


בטני נוהמת בכעס, חסרת סבלנות כמו תמיד.


אוכל קודם, תחושות מוזרות אחר כך.


אני מפלסת את דרכי בקהל בקלות, מפלחת תפוחים מהעגלה שדרסה את בהונותיי. הנקמה מתוקה כמו הפרי הטרי שאני נועצת בו את שיניי. בעודי נשענת על קיר מתפורר של חנות, אני רואה מישהו שנראה כמו שוליה צעיר מתמקח עם סוחר. אני צופה בו נועץ בסוחר מבט מרוגז, זורק כמה מטבעות וחוטף צרור של מה שיכול רק להיות עור שחור. עיניי סוקרות את מטבעות השילינג שמתגלגלים על דלפק העגלה, אני סופרת אותם במהירות ומבינה שיש יותר מדי מהם עבור עור.


הוא ממהר. בגלל זה הוא מוכן לשלם מחיר כפול, כדי לא לבזבז זמן בהתמקחות על מחיר נמוך יותר. ויש לו כסף עודף.


המטרה המושלמת.


אני יוצאת אל הרחוב ועושה את דרכי אל הנער שדוחף את דרכו דרך הקהל, מושכת ברצועת העור שאוספת את שערי הרחק מפניי ומעורפי. הוא גולש במפל של גלים פרועים וכסופים ואני מקללת את החום הכבד, שבגללו הצוואר שלי כבר דביק מזיעה. אני מאפשרת למסך השיער לגלוש מעבר לכתפי, לכסות את פניי, והופכת את עצמי לתמימות בהתגלמותה.


"תגרמי להם לזלזל בך. תגרמי להם להתעלם ממך, עד שתרצי שישימו לב אלייך."


עבר זמן רב כל כך מאז ששמעתי את קולו של אבי, עד שהצליל העדין מאיים לחמוק מזיכרוני ולעבור לעולם המתים יחד איתו.


המחשבה מתרסקת כששנינו מתנגשים זה בזה.


אני מועדת, מנסה להיאחז בשוליה התמים ומניחה לעצמי ליפול. אני לופתת את החולצה שלו ביד אחת והיד השנייה מחליקה אל כיס האפודה שלו, משם ראיתי אותו מוציא את המטבעות. אני יכולה להרגיש שם שישה מטבעות שילינג, כובשת את הדחף לקחת את כולם ובמקום זאת סוגרת את ידי על שלושה בלבד.


חמדנות היא לא רגש קל לריסון, אבל אני מכריחה את עצמי להשאיר את שאר המטבעות במקומם, יודעת שהוא כנראה נבון דיו להרגיש את המשקל שנעלם מכיסו אם אקח את כולם. ואני לא צריכה להיתפס ולהוסיף עוד צלקות לגבי.


אבל בדיוק כשאני עומדת לשלוף את היד ממקומה ולמלמל התנצלות על כך שכמעט דרסתי את הנער, אצבעותיי נלכדות בבטנה של האפודה. לא, זאת לא רק בטנה — זה כיס נסתר. אני מרגישה בתוכו פיסה מקופלת של נייר קלף, ומתוך דחף שאני לא יכולה להסביר או להצדיק, מחליטה לפלח גם אותו לפני שאני מוציאה את ידי ומרימה מבט מבויש אל פניו של השוליה.


עיניו החומות פעורות כשאני מביטה בו מבעד לקווצות השיער שמתעופפות על פניי. אני מתמרנת את פניי בהבעה שמשדרת מבוכה צרופה וממהרת להרפות את אחיזתי בחולצתו.


אני נושפת קווצת שיער מעיניי וצועדת לאחור כדי להגדיל קצת את המרחק בינינו. "אני ממש מצטערת, אדוני!" אני מכריחה את עצמי להישמע חסרת נשימה, נבוכה, לא מזיקה. "אני בטוחה למדי שאני היחידה באילייה כולה שמסוגלת למעוד על אוויר!"


קדימה. תזלזל בי. תתעלם ממני.


הוא מעביר יד בשערו המתולתל וצוחק קלות. "לא נורא. אני רואה שאת באמת כישרונית." פניו עוטות חיוך, אבל מבטו משתהה עליי לרגע ארוך מדי, לטעמי. אני שולחת לו חיוך ומנידה בראשי, ואז סבה על עקביי ונעלמת ברחוב הצפוף.


ניחוחן המתוק של הלחמניות הדביקות נישא באוויר, כשאני חולפת על פני החנות של מריה וחומקת לתוך אחת מהסמטאות הצרות הרבות שמתפלגות מסמטת ביזה. הפתק שגנבתי נרטב מזיעה כשאני לופתת אותו בכף ידי. מה כבר יכול להיות כתוב על פיסת הנייר הקטנה שדורש שיחביאו אותו כך?


אני מתכוונת לגלות את התשובה.


אני נשענת בגבי על קיר הלבנים המלוכלך, פותחת את הקיפולים וחושפת פתק בכתב יד.


המשך הפרק זמין בספר המלא