פרולוג
ליילה
לפני...
הלב שלי היה כבד כאבן בחזה כשצעדתי יד ביד עם העובדת הסוציאלית שלי לעבר בית האומנה שהתנשא מעלינו. השמיים האפורים שיקפו את מצב הרוח שלי, והרגשתי שהאוויר קר מהרגיל. עברו רק כמה שבועות מאז שאיבדתי את ההורים שלי והכאב היה עדיין טרי כל כך, כמו פצע פתוח שלעולם לא יגליד.
לא חשבתי שזה אפשרי.
המבנה היה עתיק ומאיים, וקירותיו האדומים־חומים הטילו צל כבד על הכניסה. בלעתי רוק בכוח והידקתי אל החזה את האחיזה בדובי כדי לקבל מעט נחמה. חבל שאני לא יכולה לחזור אחורה, חבל שזה לא רק חלום רע ואני יכולה לחזור הביתה אל ההורים שלי שיחכו לי שם בזרועות פתוחות.
העובדת הסוציאלית שלי, גברת תומפסון, לחצה בעדינות על ידי הפנויה. היו לה עיניים טובות וחיוך לבבי, אבל היא לא יכלה לגרש את העצב שאחז בי בכל הכוח. "הכול יהיה בסדר, מתוקה," היא לחשה בקול עדין ומנחם. הנהנתי, למרות שלא באמת האמנתי לה.
אני כאן כי אף אחד לא רוצה אותי. היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, לנסות להיות חיובית ונעימה לגבי כל הסיפור, אבל זו האמת. אני לבד. אין לי אף אחד.
כשנכנסנו פנימה, המסדרון נראה כאילו הוא נמשך לנצח בשני הכיוונים. הקירות היו בצבע בז' עמום ונורות הפלורוסנט מעלינו זמזמו כמו דבורים כועסות. הריח היה מעט טחוב והזכיר נייר ישן וחומרי ניקוי. המקום לא נראה מזמין במיוחד.
גברת תומפסון הובילה אותי לעבר דלת בקצה המסדרון וצעדיה הדהדו בדממה. נכנסנו למשרד קטן, שבו ישבה אישה חמורת סבר מאחורי שולחן עמוס בניירת. שערה האפור היה אסוף בקפידה בקוקו הדוק ומשקפיה נחו על קצה האף.
"אה, גברת תומפסון," אמרה האישה בקול תקיף. "זו ודאי הדיירת החדשה שלנו." היא הביטה בי ועיניה התרככו לרגע לפני ששבו לקו מתוח. המבט החד שלה ננעץ בעיניי בעוצמה שהקפיאה לי את הדם.
"כן," השיבה גברת תומפסון בכבוד. "זו ליילה."
העברתי את המשקל במבוכה מרגל לרגל והצמדתי את הדובי שלי עוד יותר חזק לגוף. התגעגעתי לאימא ולאבא. הם תמיד ידעו להשרות עליי תחושת ביטחון.
האישה וגברת תומפסון החליפו בלחישה כמה מילים שלא הצלחתי לקלוט. הלב שלי פעם בחוזקה כשניסיתי להקשיב, והרגשתי שהן מדברות על משהו חשוב.
"שמעתי על ההורים," אמרה האישה בשקט. "איזו טרגדיה."
"כן. היא בהחלט מקרה קשה יותר," השיבה גברת תומפסון בקול שופע אמפתיה.
"גילו למה הוא הרג אותה?"
הרגשתי מחנק בגרון והפסקתי לנסות להקשיב. הן דיברו על אימא ואבא. עיניי הוצפו דמעות וניסיתי למצמץ כדי למנוע מהן לזלוג. לא רציתי שהן יראו אותי בוכה.
וגם לא רציתי לחשוב על אימא ועל אבא בצורה כזאת.
לאחר כמה לחישות נוספות, האישה החליקה את שערה האפור, כאילו היה צורך בסידור נוסף אפילו שלא הייתה אף שערה סוררת בתסרוקת המוקפדת. היא נעמדה וניגשה אליי, התכופפה לגובה העיניים שלי והבעת פניה התרככה מעט. "שלום, ליילה," אמרה בעדינות. "קוראים לי גברת אנדרסון. אנחנו כאן כדי לעזור לך, בסדר?"
הנהנתי וקולי נתקע בגרון.
"קדימה, נמצא לך מקום." גברת אנדרסון הושיטה יד לעברי, ומייד אחזתי בה. היא הייתה קרה ועצמותיה בלטו, שונה לחלוטין מהיד של אימא. אף אחד מהזרות שאליהן הועברתי מאז שהמשטרה מצאה אותי בבית שלנו לא הייתה כמו אימא.
גברת אנדרסון לא בזבזה זמן, הובילה אותי אל מחוץ למשרד ולאורך מסדרון נוסף.
בדרך ניגבתי דמעה שזלגה וכמעט הפלתי את הדובי שלי.
המסדרון היה שקט ומנוכר. כל צעד הדהד כמו פעימת לב בדממה. הצעדים של גברת אנדרסון היו יציבים לצידי, נוכחות קלושה ומעט מרגיעה בעודי ממשיכה עמוק לתוך הלא נודע. הקירות היו מעוטרים בתצלומים ישנים של ילדים שגרו כאן בעבר, חיוכיהם קפואים בזמן. תהיתי איפה הם עכשיו.
האם הם אי פעם היו מאושרים?
הגענו לדלת. גברת אנדרסון דחפה אותה בעדינות, וחריקה קלה נשמעה. החדר בפנים היה קטן, פשוט וקר. היו שם שתי מיטות עם כיסויי טלאים מסודרים בקפידה, שולחן עם כיסא ומדף עם כמה ספרים. אור עמום הסתנן דרך הווילונות וצבע הכול בגוון אפרפר.
"זה יהיה החדר שלך, ליילה," אמרה גברת אנדרסון בשקט. "את תחלקי אותו עם מישל. היא בטח תגיע בקרוב ותוכלו להכיר זו את זו. תרגישי חופשייה לעשות בו מה שאת רוצה כדי להרגיש בבית."
הבטתי סביבי, ולא נראה שמישל עשתה משהו כדי להרגיש בחדר כמו בבית. הבטן שלי התכווצה עוד יותר.
הבטתי סביב והרגשתי... כאב. זה לא היה החדר בבית הקודם שלי, מלא פוסטרים מוכרים וניחוח הבישולים של אימא. ידעתי שעליי להיות אסירת תודה שאני כאן, כי אף אחד אחר לא רצה בי, אבל הכול היה שגוי. הקירות לא היו צבועים בגוון לוונדר רך, לא היו תמונות מההרפתקאות הקטנות של המשפחה שלנו בכל פינה. המיטה לא הייתה עמוסה בבובות פרווה ולא היו פרחים על השידה, כמו אלה שאבא הביא לי בכל שבוע עם הפרחים שהביא לאימא.
"תודה," לחשתי בקול רועד.
"על לא דבר, יקירתי," השיבה גברת אנדרסון בחיוך עדין והתעלמה מהכאב בקולי. "אם תצטרכי משהו, אל תהססי לבקש. אשלח מישהי לערוך לך סיור בקרוב. ארוחת ערב בשש באולם הראשי."
הנהנתי ועדיין התקשיתי לדבר. היא השאירה אותי לבד בחדר וסגרה את הדלת מאחוריה. כשישבתי על קצה המיטה עם הדובי שלי צמוד לחזה, תחושה של בדידות הציפה אותי. הדמעות שעצרתי קודם החלו לזלוג ללא שליטה על הלחיים.
ככל שהשניות והדקות חלפו, הרגשות הסתחררו בתוכי כמו סערה אלימה שלא הצלחתי לשלוט בה. כאב האובדן, הבדידות החשופה, כולם התנפצו עליי כגלים ללא הרף, קרעו את הסכר השברירי של שלוותי המדומה. הרגשתי שאני טובעת בים של דמעות, כל יבבה היא הדהוד לכאב העמוק בתוכי. פניקה שרטה את החזה שלי, חיה אכזרית שאיימה לפרוץ החוצה.
החדר הזה, המרחב הזר הזה, נראה כאילו מתכווץ סביבי, כובל אותי בתחושת היעדר המוכרוּת. הלב שלי פעם בחוזקה, ונשימותיי היו קצרות. הייתי על סף תהום. העולם הסתחרר, ריקוד מטלטל שגרם לי לאבד שיווי משקל.
די. לא יכולה להישאר כאן. קמתי מהמיטה בנשימה נואשת. עיניי היו מטושטשות מדמעות, והדובי נשמט מידיי. רצתי לאורך המסדרון, בריחה מטורפת כדי להקדים את הבהלה המתגברת. התפרצתי מהבניין אל השדה מאחוריו. רוח קרירה נשבה על פניי בניגוד גמור למהומה הפנימית.
קרסתי על הדשא, והפניקה הידקה את האחיזה. הרגשתי כאילו העולם התנפץ, ואני אבודה בין הרסיסים. וברגע הבא, קול חדר את הכאוס.
"היי, היי, הכול בסדר. פשוט תתרכזי בנשימה שלך. אני כאן."
מצמצתי מבעד לריסים ספוגי דמעות וראיתי ילד עומד שם. דאגה קרנה מעיניו. הוא הביט בי כאילו הוא באמת רואה אותי. לא נשקפו מעיניו הרחמים שראיתי בעיני השוטרים, בעיני כולם. בעיניים הירוקות והעמוקות שלו לא היה זכר לוויתור שראיתי אצל גברת תומפסון וגברת אנדרסון. לא, כל מה שראיתי בעומק מבטו היה אכפתיות. נוכחותו הייתה כמו גלגל הצלה בסערה שקרקעה אותי בתוך הבהלה. עיניו היו עדינות, וקולו הרגיע אותי כשדיבר.
"תנשמי עמוק, מלאכית, ותנשפי לאט. כל הכבוד."
הפניקה החלה להתפוגג והתחלפה בתחושת רוגע שלא חשבתי שתהיה אפשרית.
לרגע הטירוף פסק. העולם סביבי נעלם עד שלא נותר דבר מלבד השקט.
כשהפניקה נסוגה, מחיתי את שאריות הדמעות והתבוננתי בו בתערובת של תודה וסקרנות.
הילד נראה מעט מבוגר ממני, שערו שחור וסתור, גלים פראיים עם חיים משל עצמם. עיניו הירוקות הבהיקו בשובבות, ומשהו בהן גרם לפעימות הלב שלי להאיץ.
כתם של לכלוך הופיע על הלחי שלו, וחיוכו היה רחב כאילו הוא יודע מיליון סודות ומחכה בקוצר רוח לספר את כולם. השפתיים שלו התרוממו בביטחון טבעי שמעולם לא ראיתי אצל אף אחד.
הוא עמד שם כאילו הוא מלך העולם, איתן ומוכן לכל תרחיש.
"תודה," הצלחתי לבסוף ללחוש כשהבנתי שאני פשוט בוהה בו.
החיוך שלו התרחב, כאילו יש בתוכו שמש שהוא לא יכול להכיל. "אין על מה." מבטו חלף על פניי, ואני ניגבתי את הדמעות שעדיין זלגו על הלחיים שלי. "אני ארי, דרך אגב."
קולי רעד כשעניתי, "ליילה."
"ליילה," חזר אחריי והושיט יד כדי לעזור לי לקום.
בהיתי בידו במשך דקה ארוכה בלי להבין למה לקיחת היד הזאת היא החלטה משמעותית כל כך.
כשסוף־סוף הושטתי את היד ואחזתי בידו, גורלי נחרץ.
אבל עדיין לא ידעתי את זה.
1
"פאקינג קיבלת את העבודה!" קלי צרחה לתוך הטלפון וגרמה לי להרחיק אותו מהאוזן כדי לא לאבד את השמיעה. וולדו נהם לשמע הצליל והרים את ראשו מהרצפה שעליה נח בשמש שחדרה מהחלון.
לקח לי רגע לעכל את מה שהיא אמרה.
"קיבלתי אותה," לחשתי, ואצבעותיי רעדו כשנגעתי בפה בחוסר אמון. כפותיו הקדמיות של וולדו נחתו על רגליי, והוא התחיל ליילל כי כנראה חש במתח שהתפשט לפתע בעור שלי.
"לוס אנג'לס, בייבי," היא צווחה שוב, אבל הפעם הקול שלה כבר לא הפריע לי.
כי הדבר הרחוק שעמד לשנות את חיי, הדבר שניסיתי לא לחשוב עליו ולא לקוות לו — סוף־סוף קורה.
פניו של קלארק עלו בראשי.
אפילו לא סיפרתי לו כי לא רציתי להסתכן בריב על משהו שאולי לא יקרה.
אבל עכשיו זה כאן, ו...
דמות השטן הופיעה. הטלפון רטט, שיחה נכנסת.
קלארק.
"אני חייבת לענות," אמרתי לה וקטעתי את מה שלא אמרה לפני שעברתי לשיחה השנייה.
"היי!" צייצתי בקול נרגש מדי.
"היי, בייבי. מוכנה לערב?" הוא שאל בלבביות.
הבטן שלי התכווצה מעצם המחשבה על המסיבה שאמורה להתקיים הערב. המסיבה שבה אני צריכה להשתתף.
כל העיניים האלה.
מבטי נדד למראה שעל הקיר וסקר את קווי הגוף שלי בבבואה תוך שהוא מבחין בכל הפגמים. בכל הדברים שכולם יראו.
בכל הדברים שהם יחשבו עליי.
בחנתי את קו הצלקות המסודר על הירך שלי וכבשתי את החרדה. "כן. בשבע, נכון?"
"כן," הוא ענה. "שלחתי לך שמלה. אני כבר מת לראות אותך לובשת אותה."
"מושלם," לחשתי בשקט ועצמתי את העיניים כאילו אצליח להסיר את הבושה הבוערת שהתלקחה בתוכי כשחשבתי איך איראה בשמלה ההיא.
"אני צריך לקפוץ לפגישה. אוהב אותך," הוא מלמל בקול שהיה אמור לעורר פרפרים בבטן שלי.
"להתראות," לחשתי כשהשיחה נותקה והבטתי מבעד לחלון בדירת הסטודיו הקטנה שאני בקושי מצליחה לממן. קלארק יודע את זה. הוא כבר שלושה חודשים מבקש שאעבור לגור איתו, ותמיד היה לי תירוץ.
כמה זמן יעבור עד שיימאס לו מהתירוצים שלי ואישאר לבד?
אהיה לבד בלוס אנג'לס...
וולדו נבח, כאילו נעלב מהמחשבות שלי.
כרעתי על הברכיים וטמנתי את הפנים בפרווה הרכה בשחור־לבן. "אני לא לבד, נכון, חמוד?" מלמלתי, וחיוך צץ על שפתיי כשהוא ליקק את פניי בהתלהבות. נשארתי כך לרגע וספגתי את חום גופו לפני שקמתי והבטתי סביב.
דירת הסטודיו הקטנה שלי הייתה כאוס צבעוני. ההפך המוחלט מהחיים שנכפו עליי לאחר שאומצתי. מהרגע שנכנסים בדלת, מרגישים כאילו צוללים לתוך מערבולת של צבעים, דפוסים ובלגן יצירתי שלא היה הגיוני לאף אחד מלבדי. כל סנטימטר קטן בה היה מלא בחפצים שדיברו אל האישיות האקלקטית שלי.
הספה־מיטה בפינה הרחוקה שימשה גם לישיבה וגם לשינה. הכריות היו בלויות אך עדיין נראו מזמינות, ערמה צבעונית שיצרה קן שבו לעיתים קרובות הלכתי לאיבוד בספרים או בחלומות בהקיץ.
פטיפון וינטג' ניצב בגאווה ליד קיר אחר, מוקף ערמות של תקליטי ויניל שנאספו מחנויות יד שנייה ושוקי פשפשים.
שולחן קפה ישן מוכתם בצבע מניסיונות אומנות מאולתרים הונח במרכז חלל המגורים.
אזור המטבח היה קטן, עם כיריים קטנטנות שבקושי הספיקו לסיר בודד, כיור חלוד ומקרר קטן. סירים ומחבתות נערמו במדפים פתוחים, לצד מבחר כוסות וצלחות לא תואמות.
כוננית ספרים שחוקה נאנקה תחת משקל הספרים הרבים שלי בפינה אחת. זו הייתה הספרייה הפרטית שלי, מלאה דפים מקופלים והדגשות שהשפיעו על נשמתי כך או אחרת.
לא היה כאן ארון בגדים, לכן בגדיי נתלו על מתלה. נעלים נערמו בפינות, כל זוג מזיכרון של ביקור בחנות יד שנייה אהובה.
קלארק שנא את המקום הזה.
הוא שנא את הצבעים ואת כמות החפצים.
הוא לא הבין שכל מה שהיה לי כשהגעתי לבית האומנה הקבוצתי היה דובי. הוא לא הבין את הצורך שלי להקיף את עצמי בדברים ששייכים לי.
גם ההורים המאמצים שלי לא הבינו. הם הציעו לשלם על פנטהאוז והתאכזבו כשסירבתי מתוך רצון לנסות להסתדר בעצמי.
אף אחד לא הבין.
"צעד־צעד, בלייק," מלמלתי לעצמי כשהדפתי את המחשבות הקודרות וניגשתי לחדר האמבטיה לקחת את הכדורים נגד חרדה שהמתינו לי לפני שאתחיל להתארגן לערב.
נשמתי עמוק במעלית וצינה מקפיאה גלשה על עורי כשהקומות התחלפו על פניי בצפצוף. הבד של שמלתי לחש על העור שלי ושידר אלגנטיות שמעולם לא התרגלתי אליה. השמלה שקלארק שלח הייתה יצירת אומנות, תחרה וסאטן ורוד בהיר שגלשו סביבי כמו חלום.
יופייה הזכיר לי את החיים שנכפו עליי — חיים של זוהר ושלמות שאף פעם לא השתלבתי בהם. אימי המאמצת ציפתה לשלמות, ועולם האופנה חיזק זאת שוב ושוב.
הלילה, כמו לילות רבים אחרים, הרגשתי כאילו אני לובשת תחפושת שלא מתאימה לי. הייתי צריכה להתרגל. כך הרגשתי מהרגע שהשפילדים לקחו אותי מבית האומנה, שינו את שמי, את זהותי, את עולמי.
השלמות הייתה צו השעה בבית האחוזה הקר שאליו הגעתי, שזורה בכל פינה כמו חוט עדין אך בלתי מתפשר. החיסרון היחיד המותר היה שהאם המאמצת, מורה שפילד, לא יכלה ללדת ילדים. מכאן נבע הצורך בי.
מהרגע שנכנסתי לעולמה, הסטנדרטים הבלתי אפשריים שלה אפפו אותי ועיצבו את קיומי לפסיפס של ציפיות מדויקות שהתנגשו בכל מה שהוריי הביולוגיים לימדו אותי. נלכדתי ברשת מסועפת שנארגה מהחזון שלה לגבי החיים האידיאליים.
מורה שפילד הייתה מופת של ראוותנות עם תשוקה קדחתנית לדברים הטובים ביותר שידעו החיים להציע. היא השליכה אותה עליי כמו השתקפות במראה.
הבגדים שלבשתי תמיד נבחרו בקפידה. כל אירוע, אפילו הסתמי ביותר, דרש הילה של שלמות שעוררה בי תחושה תמידית של שריון שעליי ללבוש.
אלה לא היו רק הבגדים אלא...
היציבה, צורת הדיבור, הדרך שבה אחזתי במזלג בזמן הארוחות. היא אילפה אותי לפסוע בשבילי החיים כאילו כל צעד מתוכנן מראש, כאילו כל מילה כתובה בתסריט. המראה וההתנהגות שלי נועדו להיות קנבס שמבטא אותה, וכל חריגה מהציפיות שלה נענתה באכזבה מרה שפילחה את העור שלי.
בעולם שלה, אפילו כתם קטנטן של אי־שלמות פגם בברק החזותי שהיא עמלה כל כך לשמר. היא האמינה שהחיים הם הצגה, במה ענקית שבה כולנו שחקנים במחזה מורכב. והתפקיד שלה, כך נראה, היה לשמש כבמאית שמנחה כל סצנה בדיוק ובנחישות.
ההתעקשות שלה על שלמות הייתה משא כבד על הכתפיים שלי מהיום הראשון שבו אספו אותי, עול שהשאיר מעט מקום לנשום, למעוד... להתקיים. ותהיתי לא פעם אם בתוך הזוהר, שמלות המעצבים והאירועים המוגזמים יש מקום... בשבילי.
למרגלות המדרגות הבטתי לעבר המכונית הממתינה, וכאב מריר התפשט בחזה שלי, כאב שסירבתי לבחון לעומק. קלארק עמד מחוץ למכונית עם הטלפון צמוד לאוזן. המבט שלו רפרף עליי בהתפעלות. ניסיתי לחייך בחזרה אבל לא הצלחתי.
מה הוא רואה כשהוא מביט בי?
כי הייתי בטוחה שהוא לא רואה את מי שאני באמת.
הוא הציג, כרגיל, תמונת זוהר מתוחכמת. הדבר היחיד שלא היה מסודר היה שערו השחור שגלש ברישול מחושב על המצח. הוא פעם אמר לי שהוא מעצב אותו ככה כי זה גורם לו להיראות נגיש יותר. מתברר שגם הוא חשב שהכול הצגה. עיניו הירוקות הבוהקות הביטו בי באותו עניין שהיה שם מהערב הראשון שבו נפגשנו. לא יכולתי להאשים אותו.
ראיתי אותו עם חבריו בפעמים שבהן יצאתי לשירותים ונעמדתי במסדרון כמו מציצנית וצפיתי בו מחייך וזוהר יחד איתם.
זה לא היה אותו חיוך זוהר שהופיע כשנשארנו לבד. הוא חייך אליי כאילו אני נטל או שאולי זה היה רק הדמיון שלי. בימים אלה לא ידעתי בוודאות.
אולי רק השיגעון שלי דיבר. כי כמו שאמרה תמיד גברת שפילד — רק טיפשה לא תרצה את קלארק.
הוא היה לבוש בטוקסידו שנתפר עבורו, והחליפה נצמדה לגופו כאילו הייתה שכבת עור שנייה. ראיתי דריכות ביציבה שלו באותו רגע, חוסר שקט מרומז שהסגיר שבן שיחו בקו הטלפון לא עשה כרצונו.
וקלארק תמיד קיבל את מה שרצה.
גם אותי.
הוא החליק את כף ידו במורד הגב שלי והמתין שאיכנס ללימוזינה לפני שנכנס גם הוא.
כשהמכונית נסעה ברחובות העיר, צפיתי בו בחשאי, ורגשות סותרים געשו בתוכי. פעם נוכחותו הייתה מקלט עבורי, חשבתי שהוא הגיבור שלי שעוזר לי להימלט מכובד הדרישות של משפחת שפילד. אבל עכשיו, בין קירות המכונית...
פתחתי את הפה כמה פעמים כדי לספר לו על החדשות המרעישות שקיבלתי הבוקר.
אבל לא הצלחתי להוציא את המילים.
המכונית נעצרה מחוץ למוזאון המטרופוליטן והעירה אותי מהמחשבות העגומות. המבנה המפואר התנשא מולנו.
קלארק סיים את השיחה, ותשומת הלב שלו עברה אליי, מבטו פגש במבטי. "הגענו, מתוקה," מלמל, כאילו לא שמתי לב, הושיט ידו וליטף את הלחי שלי באצבעות. נימת קולו הייתה עדינה, אבל עדיין שימשה תזכורת שלערב הזה יש חשיבות מעבר למראית העין הנוצצת.
שותפיו לעסקים וכל המי ומי של העיר יהיו שם. עוד ערב שבו אעמיד פנים שאני מישהי אחרת.
עיניו ריחפו עליי ומבטו התחדד, כאילו בדק כל פרט, כל ניואנס במראה שלי. חשתי גל פגיעות תחת המבט החודר, וחוסר הביטחון שלי איים להופיע.
"הבחורה הכי יפה שראיתי," אמר לבסוף, אחרי שסיים את הבדיקה.
אבל לא הרגשתי את המילים כפי שהייתי אמורה.
הנהג שלו, ריאן, פתח את הדלת, והמסכה של קלארק חזרה למקומה, החיוך הנהדר שנועד להרשים את כולם. הוא הושיט את ידו לעזור לי לצאת לאור הפלאשים של הפפראצי שעקבו אחרי אירועים כאלה. מגעו היה חם, והתנהגותו הקרינה ביטחון וקסם כשהוא הוביל אותי במעלה המדרגות של המוזאון.
נתקלנו בהמון הפלאשים ובמקהלת הצלמים שקראו בשמותינו. קלארק הזיז אותי מצד לצד כדי לוודא שיתעדו את הזוויות המיטביות. זה היה ריקוד שתרגלנו להפליא, משחק של חיוכים ואלגנטיות מבוים שהסתיר את הרגשות האמיתיים שמתחת לפני השטח. עטיתי חיוך ונעצתי מבט בקלארק כאילו הוא הכול, בעודו מנווט באומנות את ההצגה.
המצלמות תפסו כל תנועה, הפלאשים הבוהקים הפכו את הערב לסערה של רגעים קפואים. עם כל "קליק" הרגשתי גל של לחץ ואת כובד הציפיות מתנפץ עליי. וכשקלארק הוביל אותי פנימה וידו עטפה את המותניים שלי בכוח כאילו ידע שאני רוצה לברוח, הרגשתי שאני עומדת להקיא.
בפנים, המוזאון עבר מהפך מדהים כשיוקרה מוגזמת וצעקנית החליפה את האווירה מעוררת הכבוד והשקט.
מורה התעלתה על עצמה.
המדרגות בכניסה עוטרו בזרי פרחים יפהפיים ובווילונות בגווני סגול ושמנת, כמו שער נשגב אל עולם של ראוותנות. האטריום הפך לאולם נשפים שמימי, זוהר באור נברשות בדולח שהיו תלויות מהתקרה כמו כוכבים מרחפים. מסדרונות מרופדי וילונות קטיפה המו ליווי מוזיקלי חי והזמינו את האורחים להסתובב ולהחליף מילים בין הדי האומנות. שכבת הקפדנות המלומדת של המוזאון נעלמה ובמקומה רטטה יצירה חיה ונושמת של אלגנטיות.
התערבבנו בקהל, או ליתר דיוק, קלארק התערבב בקהל. אני עמדתי שם. כמו אביזר. ידו של קלארק נחה בעדינות על הגב שלי כל הזמן. השיחות שלו היו משעממות, גדושות מילים של חנופה וזיוף. הוא היה אשף בעולם הזה, ואני... לא.
עיקמתי פנים כששמעתי את הצחוק המצלצל המוכר.
מורה.
לא קראתי להם "אימא ואבא" מאחורי דלתות סגורות. רק בפומבי.
הצחוק שלה היה תמהיל של עידון ועליונות ותמיד גרם לי להתכווץ מבפנים. נאנחתי עמוקות וחיכיתי שתתקרב. חשש זחל במורד עמוד השדרה שלי כמו טיפת זיעה קרה.
ובאותו רגע ראיתי אותם. את תומאס ואת מורה שפילד.
מורה נראתה מלוטשת כתמיד, חיזיון של יופי מעודן שמשך אליה עיניים כמו שירת בנות ים. אפשר היה לנחש רק מלהביט בה שגילה בין עשרים לארבעים, בלי קמט אחד על הפנים. שערה הבלונדיני מסודר למשעי כשכל תלתל במיקום מדויק ומוקפד. שמלתה השחורה, התגלמות האופנה העילית, נצמדה לגופה במקומות הנכונים.
אני אפילו דומה לה. שמעתי אותם מדברים על זה לילה אחד. הם אמרו שזו אחת הסיבות שבחרו בי ולא בתינוקת, כדי שכל פגישה איתם תגרום לאנשים להניח שאני הבת הביולוגית שלהם.
איזה מזל יש לי.
תומאס, לצידה, היה התגלמות הקסם הקלאסי. הטוקסידו התפור למידותיו הקרין אווירה של קלילות, ושערו הכסוף הוסיף נגיעה של אלגנטיות מכובדת. בעיניו נשקפה חמימות שהציעה ניגוד חריף להתנהלות של מורה, כזאת שידעתי שאינה חודרת אל מתחת לפני השטח.
כשניגשו אליי ואל קלארק, עיניה של מורה סרקו את גופי במבט בוחן, מה שהחמיר את תחושת הפחד בבטן שלי. היא אמרה בחיוך מחושב, "בלייק, אני רואה שלא השתמשת בצוות האיפור והשיער שהצעתי."
המילים שלה היו ספוגות בארס עדין. וההערה, שוודאי נשמעה תמימה באוזני הסובבים אותנו, הכתה בי כמו לבנה בפנים. כאב צורב לעומת מסכות החיוכים והצחוק מסביב.
"נעים לראות גם אותך, אימא," עניתי בקרירות, בעוד קלארק מעביר אצבעות על גבי באופן מרגיע.
היא ותומאס השתפכו במחמאות על קלארק, והוא החזיר במחמאות שטחיות לא פחות. בדרך כלל הצלחתי להכריח את עצמי להאזין להם כמה שצריך, אבל הערב הקולות שלהם נשמעו כמו נמלים שחופרות בעור שלי.
"אני כבר חוזרת," מלמלתי והתרחקתי מהיד של קלארק עם חיוך מתוח, תוך התעלמות מההלם והאכזבה בפנים של מורה על חוסר הנימוס שלי.
פניתי לעבר השירותים. הייתי זקוקה לרגע לעצמי, רגע לאסוף את המחשבות ולתקן את הסדקים שאיימו להתרחב בתוכי. הרגשתי את המבטים שלהם חודרים אליי, והתחושה המוכרת חזרה — לעולם לא אהיה מספיק טובה. בעיני אף אחד.
למרבה המזל, חדר השירותים היה ריק כשהגעתי. עמדתי מול המראה ונשמתי נשימות עמוקות בניסיון להתעשת. ניסיתי לכלוא את הרגש המשתולל בתוך החזה שלי.
נעצתי מבט בהשתקפות במראה המוזהבת, מבטי חדור שנאה עצמית. הייתי דוגמנית. העולם כינה אותי יפה.
ואני שנאתי הכול בעצמי.
גלים בלונדיניים תחמו את הפנים שלי, מפל של שיער שאחרים אולי התפעלו ממנו, אבל אני ראיתי בו רק פגמים — קווצות שלא גלשו יפה, בלגן תמידי שהתנגש עם מה שכולם רצו ממני. עיניי הכחולות הכהות הביטו בי, צבען הנדיר כמעט סגלגל, אבל אני חשבתי אך ורק על העיגולים הכהים מתחתיהן, תזכורת ללילות נטולי שינה ולימים עמוסי חרדה.
הסתכלתי על השפתיים שהיו גדולות מדי ומשכו תשומת לב לא רצויה. תיעבתי את המראה שלהן כשחייכתי, כאילו הן משוועות ליחס, מסגירות את אי־הנוחות שעוררה בי המסכה שעטיתי. הבבואה שלי לעגה לי, כל פרט היה מתקפה על הביטחון המועט שניסיתי להיאחז בו.
כשהבטתי בגוף שלי, ראיתי בליטות וזוויות שהדגישו את הפגמים. המחשוף שאמור היה לעורר משיכה רק גרם לי להרגיש פגיעה ושברירית.
תפסתי את הבד שליד המותניים, והמחשבות הביקורתיות הלחינו סימפוניה של ספקות עצמיים. הרגשתי ששום דבר לא כשורה — השיער שלי, העיניים, השפתיים, הגוף — כל היבט במראה שלי היה פתח לביקורת בלתי פוסקת. לא משנה עד כמה התאמצתי, לא הצלחתי להשתיק את המקהלה השלילית שהדהדה בתוכי.
דלת השירותים נפתחה, ומישל, חברה־אויבת, נכנסה בצעדי ביטחון שנעדרו ממני לחלוטין. שיער חום כהה גלש בגלים חלקים סביב הכתפיים שלה, עיני האיילה החומות שלה הבריקו בזיק שובבות, והשפתיים היו צבועות באדום עז.
שמלתה השחורה הצמודה עטפה את גופה להפליא, ושסע נועז חשף עור בדיוק במידה הנכונה כדי להותיר רושם. היא זזה בחן שהיה שובה לב ומסתורי גם יחד, הילה של ביטחון עצמי שתמיד משכה אנשים אליה.
"בלייק," בירכה אותי מישל, וקולה נשא תערובת של לבביות וציניות שרק היא יכלה להפיק.
הבטתי בה דרך המראה ופגשתי במבטה בחשש. "היי, מישל."
היא נשענה על הדלפק, ועיניה סרקו אותי בשעשוע קל. "או, וואו, בלייק. את נראית... שונה."
נאנחתי לשמע ההערה שלה כי תמיד הייתי צריכה להתנהל ככה מולה — לנסות להתעלם מהפגיעה הישירה במצבי הנפשי השברירי. "כמה... נעים לשמוע," עניתי בציניות. אסור להראות חולשה מול מישל. היא הייתה כמו כריש, וכל הזמן חיפשה דם.
הייתי המטרה האהובה עליה מאז התקופה שבה גרתי בבית האומנה. היא אומצה על ידי חברים של משפחת שפילד, ונתקעתי איתה לטוב ולרע.
השפתיים האדומות שלה התעקלו לחיוך ערמומי, ומבטה לא זז ממני. "טוב, אף פעם לא ראיתי אותך עם כל כך הרבה איפור. כאילו את מנסה להתבלט הערב."
המילים שלה צרבו כמו סטירה ודחפו אותי עמוק יותר במורד הסחרור שבו כבר הייתי. הסבתי את המבט והרגשתי שאני לא מסוגלת לפגוש את עיניה בזמן שההשפלה התהדקה בחזה שלי.
"והשמלה..." המשיכה מישל בקלילות, "שלחו לך מידה לא נכונה?"
קפצתי את האגרופים, והציפורניים שלי ננעצו בכפות הידיים כשנאבקתי לרסן את הזעם שגאה בי. "גם את נראית נהדר, מישל," הכרחתי את המילים לצאת מפי תוך כדי שהתרחקתי מהמראה וחלפתי על פניה.
היא משכה בכתפיים באדישות, ומבטה זז לעבר הציפורניים המעוצבות להפליא. "אל תהיי כזאת. אני רק אומרת מה שכולם חושבים, בלייק. את צריכה לשמוע את זה מחברה."
נשמתי עמוק, ולבסוף המבטים שלנו נפגשו, תערובת של פגיעה ותסכול רתחה מתחת לפני השטח, ואני עשיתי כל שביכולתי כדי להסתיר אותה. "נכון."
המבט של מישל היה מנצח כשצפתה בי.
היא הכירה כל נקודת תורפה, כל חוסר ביטחון שאפשר היה ללחוץ עליו.
והיא הצטיינה במשימה.
המשך הפרק זמין בספר המלא
