1
מלאני
"מל, קומי כבר, זה היום הראשון שלך בכיתה י"ב ואני מבטיח לך שאת לא רוצה להתחיל אותו ברגל שמאל!"
סטיב, אחי הבכור, צועק מהקומה למטה. אני נאנחת בייאוש, משפשפת את עיניי עד שיש כוכבים בזווית הראייה שלי וקמה מהמיטה בפעם השנייה הבוקר.
כבר התלבשתי ונעלתי את הנעליים שלי בפעם הראשונה, אבל אז נמשכתי חזרה למיטה הרכה, המפנקת והנוחה. רציתי רק עוד חמש דקות, אפילו שאני יודעת שזה יעצבן את סטיב. הוא תמיד לחוץ בבקרים, ואני לעומתו מעדיפה לקחת את הזמן.
"מלאני, קומי כבר!" סטיב צועק שוב. "אולי תלך להעיר אותה? היא תאחר." הוא מורה לבראד, אח שלי, התאום שלו. שפתיי מתעקלות לחיוך קטן, זה בטח הדבר האחרון שבראד רוצה לעשות הבוקר.
"אתה זה שלחוץ שהיא תרד, אז תלך אתה. לי לא אכפת אם היא תאחר קצת, מבחינתי שתישאר בבית."
"אני לא יכול כי האוכל יישרף. בדיוק כמוני, אתה יודע שמלאני צריכה ללכת לתיכון שלה." אני מטיחה אגרוף במיטה בתסכול ומתחילה לספור. מעניין לאיזה מספר אגיע עד שאשמע אותם מתווכחים. אחת, שתיים —
"לפני שאתה מתחיל עם הנאומים על הסיבה שאחותנו הקטנה צריכה לצבור ידע שהיא לא תשתמש בו לעולם, אני מזכיר לך שאני בקושי למדתי. תראה איך יצאתי," בראד אומר בגאווה.
"אתה בדיוק הסיבה למה היא חייבת ללמוד," סטיב עונה בעוקצנות.
"מה זה אמור להביע?" בראד מתעצבן.
הם תאומים, אבל חוץ מתאריך הלידה, אחות קטנה והצורך שלהם לגונן עליי, אין ביניהם שום דבר דומה. סטיב נולד שתי דקות לפני בראד, ולפעמים אני חושבת שבראד היה מעדיף שזה יהיה הפוך. אני חושבת שבראד מנצל העובדה שהוא הקטן יותר ומשאיר את העבודות שדורשות יותר אחריות לסטיב בתור "המבוגר האחראי".
בבית שלנו יש שתי קומות, בקומה התחתונה יש את הסלון הרחב, המטבח ומולו את פינת האוכל שבה אנחנו מתאספים בכל בוקר לארוחה משפחתית.
בקומה השנייה נמצאים חדרי השינה והשירותים המשותפים. בעבר הייתי קמה מוקדם יותר, וזו הייתה טעות, כי הייתי מתארגנת עם האחים שלי. זה היה בלתי אפשרי לצחצח שיניים בלי שבראד יתארגן לידי ואיאלץ לראות את הקצף הלבן ניתז מהפה שלו, כי הגיוני בעיניו לחלק לי הוראות תוך כדי הצחצוח.
אני הולכת לצחצח שיניים וגוררת את עצמי בכוח, הגוף שלי יודע שאני צריכה לחזור לישון.
"תמהרי!" סטיב צועק שוב כאילו לצעוק לי יזרז את הפעולות שלי.
בעיניים חצי עצומות אני נכנסת לשירותים, מדליקה את האור ובוחנת את דמותי במראה. שיער מבולגן, עור חיוור ושקיות שחורות מתחת לעיניי, כל אלה גורמים לי לחשוב על לעטות מסכה שחורה ולא להראות את פניי. אני פותחת את הברז ושוטפת את הפנים, אני מקווה שהיום הזה יהיה טוב יותר, לפחות טוב מהצורה שאני נראית עכשיו. קול של זכוכית מתנפצת גורם לי להרים את פניי אל המראה. לרגע אני חושבת שאפילו הדמיון שלי מעליב אותי, ואני מדמיינת את המראה מתנפצת בגלל המראה שלי, אבל אז קולו של סטיב צועק ושל בראד מקלל שולפים אותי חזרה למציאות, ואני מבינה שבראד כנראה שבר עוד כוס. זו השלישית שלו השבוע. אולי כדאי להוסיף לרשימת הקניות כוסות חד־פעמיות. ניגוב פנים אחרון ומעט בושם, ואני כבר מרגישה ערנית יותר. אני מוכנה להתחיל את היום למרות שאני מרגישה מעט מוזר. חיכיתי ליום של תחילת השנה האחרונה בתיכון, וחשבתי שארגיש שמחה יותר.
"מל, אנחנו צריכים כבר לקחת אותך, תרדי לאכול!" לפעמים נדמה לי שסטיב רק מחפש סיבות לצעוק עליי. אני בקושי מצליחה לעכל את מה שאמר והוא צועק משהו נוסף. "אני כבר באה!" אני צועקת חזרה, סידור אחרון של השיער ואני טסה במדרגות. כצפוי, סטיב במטבח מכין ארוחת בוקר כשהוא לבוש בסינר הוורוד המגוחך עם הכיתוב "מלכת המטבח" שבראד וזאק קנו לו. זו הייתה בדיחה של בראד, הוא לא ציפה שסטיב באמת ישתמש בסינר הזה. אני זוכרת כמה הייתי בהלם כשראיתי את סטיב עם הסינר בפעם הראשונה. אם להיות כנה זה מאוד מתאים לו, בזכותו הרגליים שלי על הקרקע והבית נקי, יש אוכל על השולחן וכסף לשלם את החשבונות. אני לא יכולה לדמיין איך החיים של בראד ושלי היו נראים ללא סטיב. אני סוקרת את פינת האוכל, וכצפוי אני מוצאת את בראד יושב ליד השולחן עם כוס קפה חדשה ולוגם ממנה. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה לגימה, הוא שואב את הקפה כאילו זו הפעם האחרונה שהוא ישתה קפה אי־פעם. "נשמע שאתה רגוע מאוד הבוקר, בראד." אני אומרת בחיוך ציני, ומביטה בהדגשה לעבר הפח הפתוח עם הזכוכיות השבורות בתוכו.
"בוקר טוב, את נראית כאילו רבת עם השמיכה," הוא מקניט בתגובה וגורם לי לצחקק במרמור.
"בוקר. לפי איך שהוא התחיל, לומר עליו שהוא טוב זו הגזמה פרועה." אני מברכת בציניות והוא מסתכל עליי.
"מה האמירה הקודרת על הבוקר? השמיכה ניצחה?"
"מצחיק מאוד, בראד. לידיעתך, שתינו חושבות שפשוט לא הגיוני להיפרד זו מזו מוקדם כל כך בבוקר." אני מתיישבת לידו. אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם כולנו אוכלים ארוחת בוקר יחד, אף שלרוב אני מאחרת כיוון שלוקח לי זמן להתארגן.
"במקום להתווכח איתה את יכולה להישאר במיטה," בראד לוחש אף ששנינו יודעים שזה לא תלוי בו, אלא בסטיב. לפי איך שסטיב חושק את לסתו, הוא שמע את בראד.
"אתה צריך להפסיק להכניס לה רעיונות לראש, אם היא תקום מאוחר כל הזמן אז איך היא תקום בזמן לעבודה?" סטיב שואל ממקומו במטבח כשהוא מגיש אוכל לצלחת.
"תפסיק להיות כזה לחוץ, אני לא עובד והכול טוב," בראד אומר שוב וסטיב נאנח. "אתה לא עובד אבל אני כן, בלעדיי היית אוכל חצי מגף ברחוב." גיחוך נפלט מבראד כתגובה לדבריו של סטיב. "הייתי אומר שאתה צודק אבל אפילו לא בזבזתי עשרה אחוזים מהירושה שאימא ואבא השאירו לנו, וכבר עברו שבע שנים." בראד מניח את ידיו מאחורי גבו.
האחים שלי בני עשרים וחמש ואני בקרוב אהיה בת שמונה־עשרה. לפעמים קשה לי להאמין שאי־פעם היו לי הורים כי מי שגידלו אותי היו האחים שלי. לכל טקס שהיה לי או אספת הורים סטיב היה בא, לא הרגשתי מעולם חוסר של הורים מפני שהאחים שלי סיפקו לי את כל מה שהורים מספקים, מהגידול שלי ועד ללמד אותי לרכוב על אופניים.
יד שנעה לידי קוטעת את מחשבותיי, כעבור רגע צלחת עם בייקון וביצים מונחת מולי, "תאכלי מל, כי אם עוד פעם אחת יתקשרו אליי מבית הספר ויגידו שעזבת באמצע השיעור ללכת לקנות אוכל, אתחיל להשתמש באמצעים שלא תאהבי," סטיב מזהיר בטון רציני.
"תירגע קצת, תן לה להתפרע ולצאת משיעורים משעממים. אתה לא זוכר איך אנחנו היינו בשנה האחרונה שלנו?" בראד מנסה להקליל את האווירה וסטיב נועץ בו מבט.
"אתה מתכוון איך שאתה היית? כי לפי איך שאני זוכר את זה מה שאני עשיתי היה ללמוד ולהשקיע בשיעורים, ומה שאתה עשית היה להתפרע, להבריז ולהרביץ לתלמידים אחרים. תסלח לי באמת שאכפת לי שאחותנו הקטנה תלמד משהו בתיכון ולא תהיה כמונו."
בראד מרים גבה. "שלא תהיה כמונו? יש לך אפליקציה שממנה אתה מרוויח עשרות אלפי דולרים בחודש, הלוואי שהיא תהיה כמוך."
אני מחייכת אל בראד, אין שום סיכוי שאוכל להיות כמו סטיב, אני יודעת להשתמש במחשב רק לטובת מצגות, לא יותר מזה.
"בניגוד אליי היא לא מפספסת שיעורים לא משנה כמה משעממים הם, וכולנו יודעים שמבחינתה כל שיעור משעמם," בראד ממשיך להגן עליי ומשלב את ידיו.
"היא אולי לא מבריזה כמוך, אבל יוצאת מהכיתה מספיק כדי שיתקשרו אליי. אם היא יוצאת כי היא רעבה, אז שתקום בזמן ותאכל את ארוחת הבוקר. הכנת את כל המטלות?" הוא מפנה את תשומת ליבו אליי.
"זה היום הראשון, עוד לא קיבלתי מטלות. אני לא ביסודי שהמורה שואלת מה עשיתי בחופש הגדול. עברתי מזמן את השלב שאתה צריך לבדוק אותי," אני מניחה שגם סטיב צריך להתרגל לרעיון, אחרי הכול הוא רגיל לכך שצריך להתעקש שאכין את המטלות שלי ואפילו לשבת איתי כדי לוודא שאני באמת מכינה אותן, אבל אף פעם לא ממש הבנתי בשביל מה הן טובות. אני מבזבזת כמעט יום שלם בכיתה, בלמידת חומר שכל קשר בינו לעולם האמיתי מקרי בהחלט, למה להמשיך את העינוי גם כשאני בבית? וחוץ מזה, כמו שאמרתי, זה היום הראשון ואני כבר לא ילדה. הוא יכול להפסיק לנדנד לי. ברגע שאני מסיימת לענות, שניהם מפנים את ראשם לעברי.
"מה?" אני שואלת בעצבים. אני שונאת שהם מביטים בי ככה כאילו הם מצאו משהו לא בסדר. הדבר היחיד שלא בסדר היום הוא המראה שלי.
"איפה התיק שלך?" סטיב שואל ואני מכה בראשי, שיט! ידעתי ששכחתי משהו. אני מגלגלת את עיניי, אם הוא לא היה שואל עוד רגע הייתי מגיעה לבית הספר, ליום הראשון בתיכון, בלי התיק שלי. יופי של דרך להוכיח לאחים הגדולים שלי שהתבגרתי.
"אני אלך להביא אותו," אני קמה מהכיסא ומרגישה את זרועו של בראד ננעלת על היד שלי והוא מושיב אותי חזרה. "אין סיבה למהר, קודם תסיימי לאכול," הוא אומר.
"לא אמרת שאני יכולה להתפרע? אולי לא אוכל עכשיו ואצא משיעור משעמם כדי לקנות אוכל?" אני אומרת והוא מחייך.
סטיב לא נראה מרוצה מדבריי, "מל," הוא מזהיר ואני מרימה את ידיי בכניעה כאילו הוא מכוון אליי אקדח טעון, "הייתי צינית," אני אומרת במהירות וסטיב נרגע קצת. "ואולי לא..." אני ממלמלת בשקט, אבל סטיב בכל זאת שומע. למזלי, לפני שהוא מצליח לתת לי עוד 'הרצאה', דלת הבית נפתחת.
זאק, החבר הכי טוב של האחים שלי מזה שנים, נכנס. הוא מצטרף לארוחות הבוקר שלנו כל הזמן וכבר נהיה חלק מהמשפחה שלנו.
אני צופה בזאק מתקדם דרך הסלון לפינת האוכל ומסתכל על כולנו יושבים ואוכלים.
"אז אני מבין שאני לא מספיק חשוב כדי שתחכו לי?" הוא שואל בטון ציני שמעמיד פני נעלב. כשהוא לידנו, בראד קם וטופח לו על הגב במין אחוות גברים שבחיים לא הבנתי. בסופה, זאק ניגש אל סטיב שעדיין במטבח והם חוזרים על הברכה המוזרה. ואז הוא מסתכל עליי, והלב שלי עוצר.
העיניים הכחולות האלה בצבע קרחונים. לא הייתי מתנגדת לטבול בתוכן, ולמרות צבען הקר אני מרגישה שהגוף שלי עולה בלהבות. זאק בא היישר אליי ואני בולעת את הרוק בניסיון להרטיב מעט את פי שהתייבש פתאום. "שלום גם לך, קטנטונת." הוא פורע את שערי בחיבה כפי שעשה מרגע שהכרנו.
כשהייתי בת שבע, חודש וחצי אחרי שההורים שלנו נהרגו, סטיב ובראד הכירו את זאק. הם היו בני חמש־עשרה וזאק היה בן ארבע־עשרה. הוא היה שכבה מתחתם ובכל זאת הם איכשהו הכירו, עד היום הם לא סיפרו לי איך. זו הייתה תקופה לא טובה וזאק היה האור שהיינו צריכים באותו הזמן, בזכותו מה שנשאר מהמשפחה שלנו לא התפרק. במשרד הרווחה ניסו להפריד בינינו ולקחת כל אחד למקום אחר. בראד פיזית נלחם בהם וסילק אותם מהבית שלנו, אלו היו ימים חשוכים ואפלים. אני לא אשכח שגברים נכנסו לבית שלנו וניסו לקחת אותי מהאחים שלי. כל הזמן דאגתי מה יקרה בהמשך, וסטיב ובראד הרגיעו אותי. מדי פעם שמעתי את זאק מדבר עם סטיב ואומר לו שהוא יכול להפסיק לדאוג. כמה ימים אחרי, גבר לבוש חליפה הופיע בבית שלנו וסטיב לצידו. בראד הסביר לי שזה עורך הדין של ההורים של זאק, והוא כאן כדי לעזור להם במשפט נגד הרווחה. זאק דאג לזה.
האחים שלי ניצחו במשפט, אבל השופט התנה את הפסיקה בכך שיימצא מבוגר אחראי שינהל את הכספים של ההורים שלנו, מפני שאי אפשר להפקיד מיליוני דולרים בידי קטינים. זאק דאג גם לזה, וקישר בינם לבין רואה חשבון שינהל את הכספים עד שהם יגיעו לגיל שמונה־עשרה. כשהאחים שלי הגיעו לגיל שמונה־עשרה הם קיבלו את הירושה מההורים שלנו, סטיב מכר את חלקם במפעלים והחל לנהל בעצמו את הכספים. ללא עזרתו של זאק אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי היום.
"את ישנה בעיניים פקוחות, קטנטונת?" אני דוחפת את זאק, אבל הוא קיר מוצק של שרירים ולא זז מילימטר. למה אני בכלל מנסה? "אני בכיתה י"ב, עוד רגע בת שמונה־עשרה. איך אני עדיין קטנטונת?" אני שואלת בהתמרמרות קלה, למה כולם מתעקשים להתייחס אליי כמו אל ילדה קטנה?
הוא ממשיך להסתכל עליי ואני רואה ניצוץ בעיניו שישר נעלם, "את תמיד תהיי קטנטונת," הוא אומר בקדרות שמשאירה בי תחושה מוזרה, כאילו הוא אומר את זה לעצמו ולא לי.
זאק הולך אל סטיב ובראד, שכבר מסיימים לאכול, ומתיישב לידם. הוא מעמיס בייקון על הצלחת שלו, "אז מה הלו"ז?" הוא שואל ובראד מסתכל עליו במבט של 'היום אנחנו הולכים להיכנס לצרות, כמו שנכנסנו בכל יום רגיל שחיינו על פני כדור הארץ'. באותו זמן אני בוחנת את פניו של סטיב ששולח לעברם מבט מתוסכל של 'למה לעזאזל הם לא כמוני'. ככה זה בכל בוקר, אז למה היום אני מרגישה שונה? אני מנסה להיות מגושמת פחות אך זו תכונה שדבקה בי, לאחרונה אני מגושמת אפילו יותר, ואיכשהו זה קורה תמיד כשזאק בסביבה.
"מי צריך לו"ז?" בראד שואל בחיוך.
סטיב מביט בבראד, "אנשים שצריכים סדר בחיים שלהם ויודעים מה הם הולכים לעשות בכל דקה ושעה ביום." הוא מגלגל את עיניו בבוז.
האחים שלי הם כמו שילוב של יין ויאנג, בראד מייצג את יין — כועס, אוהב לריב ומתעצבן מכל דבר קטן, ואילו סטיב הוא היאנג — הטיפוס האחראי שפותר כל בעיה, לאחר שהפעיל שיקול דעת.
נראה שהם משלימים זה את זה ואין כאן מקום עבורי, אבל זו טעות. אני הנקודה של הצד הנגדי עבור כל אחד מהם. עבור סטיב אני מורדת כמו בראד, ועבור בראד אני חנונית כמו סטיב. עצם העובדה שאני הולכת בכל יום לתיכון גורמת לבראד לחשוב ככה. אני יודעת שאני חשובה לשניהם ושהם לא היו מוותרים עליי, כי שניהם מגוננים עליי יותר מדי, כל אחד בדרכו.
ואיך זאק משתלב בכל זה? טוב, הוא... הוא זאק. הוא שילוב של רוגע, קור רוח, אבל גם זעם עצור. רוב האנשים שנתקלים במבטו קופאים במקום או בורחים בריצה לכיוון הנגדי, אבל בפעמים שהעיניים שלו נוחתות עליי אני תוהה איך אפשר לפחד ממבטו? אני הייתי קופצת ראש לתוך בריכות עיניו. ואם הוא מזכה אותך באחד מחיוכיו ההורסים אז בכלל מדובר במשיכה קטלנית. למה שארצה לברוח משלמות כזו?
אני מסתכלת על ידו של זאק, והקעקוע של הגולגולת מושך את תשומת ליבי. אף פעם לא הבנתי למה הוא עשה אותו, אבל החלטתי לא לשאול. אם היה רוצה שאדע הוא היה אומר לי בעצמו, נכון?
בראד קם והכיסא זז לאחור בחריקה מחרישת אוזניים, "מל, עד שתסיימי לאכול אנחנו נתניע את הרכב."
אני באמת חייבת להוציא רישיון, אבל אני אסון מהלך בכל מה שקשור לרכבים או לכל דבר על גלגלים. בגיל ארבע־עשרה נפלתי מהאופניים וקיבלתי מכה קשה בראש, הייתי בלי קסדה ובראד הרים אותי כל הדרך לבית בזמן ששמעתי את סטיב מצקצק ומסביר בפעם האלף למה צריך לחבוש קסדה. אז אולי להוציא רישיון זה לא בשבילי. עם הריחוף שלי אני יכולה לדמיין את עצמי מתנגשת בעמוד בטעות, ועוד מבקשת ממנו סליחה כאילו הוא נפגע. אני מהנהנת וממשיכה לאכול, בזווית העין אני רואה את בראד יוצא ואת סטיב לוחש משהו לזאק, ואז קם ויוצא גם הוא.
זאק ממשיך לשבת מולי ולהסתכל עליי, אני לא מבינה למה הוא מסתכל עליי ככה בציפייה, מה הוא מצפה? שאקום ואתחיל לרקוד?
"מה סטיב לחש לך?" אני שואלת כדי להפיג את המתח המוזר בינינו.
"בתיאבון," זאק אומר בחיוך מעצבן, מצחיק.
"אוקיי, גם אני אגיד לך בתיאבון, אז בתיאבון." אני ממשיכה לאכול את הבייקון ומדי פעם מעיפה אליו מבטים. שיער שחור פרוע שנראה כאילו הוא קם משינה, מעיינות כחולים בעיניים שמהפנטים את מי שמסתכל לתוכם ושרירי זרוע שמתגמשים בכל תנועה שלו, כל זה על גובה מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של שלמות. הוא מתנשא אפילו מעל האחים שלי, הם רק בגובה מטר ותשעים.
האחים שלי וזאק למדו בתיכון לוואל, התיכון שבו אני לומדת, בו תלויה תמונה של זאק בכיתה י"ב עם שאר הכיתה שלו, ואני רואה לפעמים בנות עוצרות ומסתכלות עליו.
אני יודעת שבתקופה שלו בתיכון הוא היה מבוקש, אני יכולה להבין למה.
"אתה בתול?" יופי, מטומטמת! למה אין לך מסננים? עכשיו פתאום יש לך אומץ? מכל השאלות בעולם דווקא את זאת את שואלת? "התכוונתי, יש לך חברה?" אלוהים, מלאני, יש לך את זה ביותר צולע?
זאק מסתכל עליי משועשע. "קטנטונת, אני לא בתול כבר מגיל שש־עשרה. אין לי חברה כרגע ואת יודעת את זה, כלום לא השתנה מאתמול, מהפעם האחרונה שראיתי אותך." הוא אמר את ההתחלה בנימה סתמית, כאילו זה מובן מאליו, אבל אני עוד מעט בת שמונה־עשרה ועדיין בתולה.
"למה את שואלת?" זו שאלה טובה, באמת למה? למה שיהיה לי אכפת אם חבר של האחים שלי שכב עם מישהי?
"סתם. פשוט בחיים לא ראיתי אותך עם מישהי, אולי אתה לא אוהב בנות...?" אני שואלת עוד שאלה ברצף השאלות הכי מביכות בעולם ומנסה להתחמק מהעיניים הסקרניות שלו, כשזאק זוקר גבה ואחרי רגע מתחיל לצחוק.
"מה? אמרת שאתה לא בתול, אבל לא ביטלת את זה שיש סיכוי שהיית עם בנים," אני אומרת בעצבנות.
"אני לא אוהב גברים, קטנטונת, אני פשוט לא איתן בנוכחותך."
בנוכחותי? מה הכוונה בזה בדיוק? "לא איתן בנוכחותי?" אני שואלת והוא זוקר גבה.
"בצורה יותר ברורה, קטנטונת, אני לא איתן כשאני איתך." לפני שאני מספיקה להתעמק בדבריו הוא קם מהכיסא. "עכשיו, קומי. שנינו סיימנו לאכול, סטיב ובראד מחכים לנו יותר זמן מהזמן שלוקח לך להתארגן בבוקר." יש לו את זה ביותר מוגזם? אני לא מתארגנת הרבה זמן. אני מצמצמת את העיניים שלי לשמע הגיחוך שלו אחרי שהבחין בעווית פניי מהעקיצה שלו.
מה יש לכולם הבוקר? פתאום ארוחת הבוקר לא חשובה יותר? יש עוד שעה עד שמתחיל השיעור, וחוץ מזה למה כולם חושבים שהם יכולים להכתיב לי זמנים? אני מעוצבנת ונחושה להוכיח שאני אדונית לזמן של עצמי. אני קמה מהכיסא והולכת למטבח, פותחת את המקרר ולוקחת בקבוק מים. אני מסתובבת אל זאק ושותה מהבקבוק לאט־לאט.
בכל לגימה אני רואה את זאק נע בעצבנות.
"את יכולה לשתות קצת יותר מהר?" הוא אומר בטון חסר סבלנות.
"לא." אני עונה בגיחוך וממשיכה ללגום מהמים אף שאני לא צמאה.
זאק מתקדם לעברי ואני חושבת שהוא הולך לקחת לי את הבקבוק מהיד ואני מפסיקה לשתות, אבל במקום שהוא ייקח את הבקבוק הוא מתכופף ולשנייה, אני לא מבינה מה הוא עושה עד שהרצפה מתרחקת ממני והבקבוק נופל מידי. הוא מרים אותי כמו שק תפוחי אדמה, גבו דבוק לפרצוף שלי והתחת שלי ליד הפנים שלו. אני מרגישה את לחיי מתלהטות.
"תוריד אותי!" אני צורחת מעליו ומתחילה לבעוט באוויר, זאק מסובב את ראשו אליי.
"כשתפסיקי לשחק משחקים," הוא אומר בטון ששולח צמרמורת בגופי, אבל לא במובן הרע של העניין.
אני מפסיקה לבעוט כדי לא לבזבז את האנרגיה שלי. אני מזדקפת בזרועותיו החסונות ומתמקדת בנקודת המבט של זאק מהגובה שלו.
אז זה באמת הגובה ממנו הוא מסתכל על אנשים? הוא מטר תשעים ושלושה סנטימטרים ואני מטר שישים ושבעה סנטימטרים, כל כך מוזר להסתכל על אנשים מכאן. אני מרגישה שהגובה הזה כמעט לא חוקי, כיוון שהוא מסתכל על אחרים כמו על חרקים. במחשבה שנייה, הכול נראה רחוק וצפוף כל כך מהגובה הזה והוא בטח נתקע במלא דברים, אז זו לא בדיוק ברכה.
אני מחליטה שאם הוא כבר מרים אותי ואני לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה, אקבל את גזר הדין ואתן לו לשאת אותי בזרועות העבות האלה.
"ש...שנייה! התיק שלי," אני צועקת בבהלה והקלה שנזכרתי ברגע האחרון. רק המחשבה שהייתי מגיעה לבית הספר בלי הדברים שלי ונאלצת להודות בכך ששוב שכחתי... סטיב היה גוער בי על השכחנות שלי ובראד היה מקניט אותי.
"איפה הוא?" קולו של זאק מפסיק את תרחיש האימה בראשי. אין דבר שיותר מפחיד אותי מלדעת שאני קרובה לאפשר לסטיב סיבה לתת לי 'הרצאה'.
"למעלה."
"את צריכה להתחיל להשתמש בלוקר, קטנטונת, את כל הזמן שוכחת את התיק." הוא אומר ואני משפילה את מבטי מעבר לכתפו. אם הוא רק היה יודע מה הסיבה שבגללה אני לא משתמשת בלוקר...
בפעם האחרונה שהשתמשתי בלוקר ופתחתי אותו, כל הציוד ששמתי שם בתחילת היום נעלם, ובמקומו היה פתק: "תודה, מלאני קנדי, על שהחלטת להביא לנו את כל הציוד שלך כי שכחנו את שלנו. על החתום, הבעלים שלך, אוסטין טנטרי."
כשאמרתי לסטיב שאיבדתי את כל הציוד זכיתי לנאום על אחריות.
אוסטין המעצבן הזה מציק לי מאז שסיננתי את הפלרטוט העלוב שלו, ברגע אחד כל המחמאות שאמר לי הפכו למילים מגעילות.
בהתחלה דחיתי אותו כי כי לא רציתי חבר באותו זמן, ובמיוחד לא אחד שרק מנפנף בכסף של ההורים שלו, ובפעם השנייה שהציע לי לצאת כמעט שהסכמתי לתת לו הזדמנות, אבל עכשיו שאני רואה את ההתנהגות המגעילה שלו אני מבינה שצדקתי.
"חכי כאן, אביא לך אותו," זאק מוריד אותי ולשנייה אנחנו יוצרים קשר עין, הגרון שלי מתייבש והוא מסתובב והולך למדרגות.
עכשיו אני באמת צריכה את בקבוק המים שהפלתי בגללו. הוא עולה במדרגות ואני נאנחת, הוא הולך להיכנס לג'ונגל הפרטי שלי. אני אף פעם לא מסדרת את המיטה בבוקר, אבל ברצינות, אתם מכירים מישהו שטורח לסדר את המיטה בכל בוקר? חוץ מסטיב... זה מיותר. הרי ברגע שאני נכנסת למיטה, היא מתבלגנת מחדש. אני שומעת את הצפירה של האחים שלי. הפעם אני מקווה שבניגוד אליי, זאק יזדרז לרדת, ונוכל כבר לסיים את הסיטואציה המביכה הזו.
כעבור רגע זאק יורד במדרגות והתיק הקטן שלי נראה מגוחך על הגב שלו, "למה את מחייכת?" לא שמתי לב שאני מחייכת. כשאני רואה את התיק אני נזכרת מה מחכה לי בתיכון, והחיוך נמחק מפניי.
"תודה," אני אומרת כשזאק עומד מולי ושולחת את ידי לקחת את התיק. הוא לא נותן לי אותו אלא מתקדם אל הדלת, ממש אבירי מצידו לסחוב תיק קטן עד לרכב, אבל אתן לזאק נקודות על הכוונה.
הוא ממתין לי ליד הדלת, וכשאני מגיעה הוא פותח אותה עבור שנינו ונותן לי לצאת ראשונה. בחיי, הוא לוקח את העניין רחוק מדי. מעולם הוא לא התייחס אליי ככה. ברגע שאני יוצאת מהבית האוויר הקר ניתך על גופי ואני מצטמררת. זאק מוריד את התיק, פושט את הז'קט שלו ונותן לי. "שלא תתקררי לי, קטנטונת," הוא אומר ברוך ואני מרגישה את לחיי בוערות ומסיטה את המבט.
"הז'קט הזה ענק. אני בטוחה שעוד אנשים יכולים להיכנס איתי לכאן." אוף, מלאני. מתי תלמדי לסתום? למזלי, זאק צוחק מהשטויות שלי. אני מנסה לסדר את הז'קט בצורה טובה יותר. כשאני עטופה ברכות, אני מרגישה שהז'קט הענק הזה הוא שריון מפנק שמגן עליי מהקור.
זאק מניח את היד שלו על הגב שלי, ובלי שהוא שם לב אני נשענת עליה. הוא מוליך אותנו למכונית שבה ממתינים האחים שלי. סטיב במושב הנהג ובראד לידו.
זאק פותח עבורי את הדלת ונכנס אחריי למושב האחורי. הוא מניח את התיק שלי ליד הרגליים שלו. אני מתחפרת בתוך הז'קט. הבגדים שלו תמיד רכים ונעימים כל־כך? והריח הגברי שלו... משכר. אני מנסה לנשום את הריח לתוכי בדיסקרטיות. הוגו בוס? לעזאזל, ממתי אני שמה לב לדברים כאלה? אני לא יודעת באיזה בושם האחים שלי משתמשים ואנחנו חולקים חדר רחצה.
לפתע השיר Feel Invincible של להקת סקילט בוקע בעוצמה מהרמקולים וקורע לי את עור התוף. המוזיקה רעשנית וצורמת לאוזניים, מי יכול לשמוע דבר כזה בבוקר?
"אתה יכול להנמיך קצת? האוזניים שלי גוססות." אני מבקשת מאח שלי, ובתגובה בראד מסתובב אליי ומתחיל לצרוח את המילים של השיר. אפשר לחשוב שאקדח מכוון לו לראש ומאיימים עליו לשיר את כל המילים. יש לי אח דפוק.
"הבנתי, בראד. אתה יכול להסתובב חזרה," אני אומרת אחרי חצי דקה של סבל. בראד מסתובב קדימה וסטיב מנמיך את השיר, "אל תעצבן אותה, גם ככה היום הזה התחיל באיחור. אז תתאפק, עוד פחות מחמש דקות היא יורדת."
הנסיעה לתיכון לוקחת עשר דקות, אבל עם זאק לידי היא נראית קצרה אפילו יותר. "וחסר שכבר ביום הראשון היא תהיה עצבנית ותחשוב שהיא יכולה למרוד במערכת שנותנת לה השכלה," אני שומעת את סטיב אומר והעיניים שלי נפערות, ואני קולטת מהמראה שהוא נועץ בי מבט.
איך מתאים לו להזכיר את זה דווקא עכשיו, מול זאק. אני מנסה להיבלע בז'קט כדי שאוכל להיעלם ממבטו החודר של זאק.
המשך הפרק בספר המלא
