פרולוג
פיטר
בן שתים עשרה
שכבתי על רצפת הבטון הקרה והקשה ובהיתי באפלה. כל הגוף שלי כאב וידעתי שמכות החגורה שגרמו לפצעים מדממים בכל גופי ישאירו צלקות גם על הגוף וגם על הנשמה שלי.
כשאבא ביקש שאטוס איתו לרוסיה הופתעתי מאוד. הוא תמיד לקח איתו את וובה או את איליה לנסיעות האלה ואליי הוא לא התייחס ולא ביקש לבלות איתי, אבל לפני שבוע הוא נכנס לחדר שלי והכריז שנצא לחופשה. ארזתי מזוודה וביאנקה עזרה לי כדי שלא אשכח כלום. היא הביטה בי במבט עצוב כזה וכמעט רציתי להתקפל ולהתחבא מתחת למיטה. ידעתי שהיא לא רוצה שאטוס, אבל גם ידעתי שזה חסר טעם להתחבא או לברוח. אבא תמיד ימצא אותנו. הוא היה גדול יותר, חזק יותר וקשוח יותר מכולנו, והיד שלו הייתה ארוכה ומכאיבה.
לא הייתה לאף אחד ברירה ואף אחד לא יכול היה להתנגד לו. טסנו למוסקבה ואני הבטחתי לביאנקה שאשמור על עצמי ונתתי לה חיבוק גדול. אהבתי את אחותי מאוד. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, היא הגנה עליי גם כשזה עלה לה ביוקר ואני הודיתי לה על כך בכל יום מחדש.
אבא, אני ועוד כמה מהחברים שלו לעסקים טסנו יחד במטוס הפרטי של אולג איבנוב, המנהיג של המאפיה הרוסית. פעם לא הייתי בטוח מה הייתה העבודה של אבא, אבל מהר מאוד הבנתי והוא לא ניסה להסתיר. הוא התגאה בזה ולבש כמו כתר את מעשי האלימות וההתנהגות הפלילית והלא חוקית שלו. לא אהבתי את אבא שלי. ידעתי שזה דבר נורא, אבל זה היה נכון. הוא לא התייחס אליי וכשהוא סוף כל סוף התייחס זה היה כדי לזרוק הערה משפילה או מילת לגלוג על כך שאני בוחר לצפות במשחק בייסבול או לבלות עם האחיות שלי במקום לעשות משהו גברי יותר.
לא היה לי אכפת. לא ממנו ולא מה הוא חשב עליי מאז ומעולם.
כשהגענו לאחוזה במוסקבה אבא שלי תפס אותי מהצווארון וגרר אותי למרתף. הוא היה חשוך ומפחיד ושורץ חולדות. נזרקתי לתא קטן ולמרות תחנוניי אבא לא הסכים להוציא אותי משם.
הייתי כלוא שם לבד כמה שעות, לפחות ככה זה נראה, עד שהוא חזר, בידו חגורת עור ומבט מת בעיניים. הוא הכה אותי, שוב ושוב. בהתחלה צרחתי עם כל הצלפה, בכיתי, התחננתי וניסיתי לברוח, אבל ככל שהימים חלפו הבנתי שהתחנונים והבקשות שלי היו לשווא. הוא רק חזר על המנטרה שהוא יעשה ממני גבר וכדאי לי לקבל את זה או שהכאב רק יחמיר.
קיבלתי מעט מים ואוכל וכל הגוף שלי כאב. לא ידעתי אם הוא מתכוון להרוג אותי ואם האחיות שלי יֵדעו שהוא פגע בי? פחדתי כל כך. פחדתי שהוא ישקר שמתִּי בתאונה או משהו כזה ואף פעם לא ידעו מה קרה לי. פחדתי להשאיר את ביאנקה וגבריאלה מאחור. פחדתי למות.
צעדים בנעליים כבדות הדהדו באוזניי וגרמו לי להתכווץ. התכוננתי לכאב, התכוננתי לפחד, לצרחות ולדם. אבא נכנס. זיהיתי את הנעליים השפיציות שלו. הוא הרים אותי מהחולצה והעמיד אותי על הרגליים.
״שרדת הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, בן.״ החיוך שהיה מרוח על פניו היה בין גאה לפסיכוטי לחלוטין.
״מצטער לאכזב,״ מלמלתי בקושי דרך שפתיים סדוקות ואבא צחק את הצחוק החלול שלו.
״עברת את המבחן הראשון שלך, פיטר. הוכחת לי שאתה מסוגל לסבול כאב. עכשיו תוכיח לי שאתה מסוגל לגרום כאב.״ קולו של אבא הדהד מהקירות והוא סימן לאנשים שעמדו בכניסה לצעוד קדימה.
שני חיילים גדולים לבושים בשחור דחפו נער פנימה. הוא היה מעט יותר מבוגר ממני. הייתה לו צלקת שחצתה את הגבה הימנית והמבט בעיניו החומות כהות היה מפוחד.
״מה קורה כאן?״ שאלתי מבולבל.
אבא הניח בידי חפץ מתכת קר למגע. הבטתי מטה וראיתי אקדח. זה היה מוזר ומרגש להחזיק אקדח בפעם הראשונה. הגוף שלי נטען באנרגיה מחודשת, עד שהרגשתי את המתכת הקרה גם בעורפי.
״תהרוג אותו, פיטר, או שתמות.״ קולו של אבא נשמע כמו לחישת השטן באוזניי. הבטתי בנער המבועת, שממש כמוני גם לו לא היה לאן לברוח. רציתי כל כך לעזור לו, רציתי להיות האדם הטוב יותר ולהקריב את חיי כדי לא לפגוע בו, אבל חלק נוראי ואפל בי רצה כל כך לחיות. זה היה אנוכי ונוראי כל כך. ״עשר, תשע, שמונה...״ אבא התחיל לספור אל עבר הקץ ואני הבטתי בעיניים הכהות המבוהלות של הנער. סחטתי את ההדק שלוש פעמים. רעש הנפץ הדהד מהקירות והראש של הנער התפוצץ והתנפץ על הקיר. האקדח נשמט מידי והתמוטטתי אל זרועות חזקות ובטוחות. ״זה הבן שלי. אני גאה בך, פיטרושקה,״ קולו של אבא הדהד באוזניי כשהעולם מסביב נעשה שחור.
אבא שלי היה גאה בי. תחושת כוח משכרת ועוצמתית שטפה אותי. האיש הכי חזק שהכרתי היה גאה בי ואני יכולתי להיות חזק כמוהו או אפילו יותר ממנו.
אבא הוציא אותי מהמרתף והזמין רופא שיטפל בי. הרופא חבש אותי ונתן לי משככי כאבים. שתי עובדות משק הבית עזרו לי להתרחץ ונתנו לי בגדים חגיגיים. מכנסיים אלגנטיים שחורים, חולצה לבנה מכופתרת וגם עניבה. בחיים לא הייתה לי עניבה וזה נתן לי הרגשה כאילו אני בוגר.
אבא חייך כשהופעתי בסלון וחיבק אותי כפי שמעולם לא חיבק. זה היה מוזר, מרגש ואדיר. ״הנה הגבר הקטן שלי,״ הוא אמר בגאווה וחבריו הרימו לכבודי את הכוסות שלהם.
אבא נתן לי כוס וודקה עם קרח והשיק איתי את הכוס שלו. הוודקה הייתה מרה ומגעילה, אבל ככל שלגמתי ממנה התרגלתי לטעם והצריבה בגרוני הפכה לחום עמום. מישהו תחב לידי סיגר ואני עישנתי אותו לאט וניסיתי לא להיחנק. הצלחתי די יפה.
אבא הציג אותי בפני החברים שלו והגאווה שבקולו גרמה לי להרגיש כאילו נולדתי מחדש. רציתי להרגיש ככה בכל יום, כאילו אני גבר חזק ושווה בין גברים חזקים.
בשלב מסוים אבא קרא לאחת הנשים שהיו בקהל. היא הייתה בלונדינית מהממת בת עשרים בערך. הייתה לה שמלה אדומה קצרצרה, מחשוף גדול ונעלי עקב שהפכו אותה ליפה עוד יותר.
״קטיה, קחי את הבן שלי לחדר שלו ותפנקי אותו,״ אבא הורה לבחורה והיא הנהנה וחייכה אליי חיוך אדום ומפתה.
קטיה אחזה בידי והובילה אותי במדרגות אל החדר שלי. הייתי חסר נשימה והלב שלי פעם בקצב. היא הושיבה אותי על המיטה ואז נעמדה לפניי והתפשטה לאט מכל בגדיה. הגוף שלה היה בהיר ומפתה ומלא קימורים, הפה שלי נעשה יבש והאיבר בגוף שלי, שלא ידעתי שהוא מסוגל להתקשות ככה בגלל אישה, הפתיע אותי.
קטיה נישקה אותי ושפתיה האדומות היו הפתעה מרגשת ומסעירה. היה לה טעם טוב והלשון שלה שיחקה עם שלי ואני בקושי הצלחתי לחשוב על משהו אחר חוץ ממנה. היא לקחה את ידיי והניחה אותן על החזה שלה שהיה גדול וחם. בקושי עמדתי בזה כשהיא ליטפה אותי והפשיטה אותי ואז השכיבה אותי לאט לאחור והכניסה את הזין שלי לתוכה לאט.
זה היה עינוי מתוק ואני הרגשתי כמו שלא הרגשתי בחיים שלי. זו הייתה הנאה שאי אפשר להסביר במילים. זה לקח כמה דקות, אבל הזין שלי לא עמד בזה וגמר בתוך החום הרטוב שלה. ראשי הסתחרר מעונג ומכוח.
״היית מצוין, פיטר. אתה גבר אמיתי,״ קטיה לחשה ואני חייכתי, הפכתי אותה על הגב ונשכבתי מעליה.
״אני אאמין לזה כשאת תצרחי את השם שלי,״ אמרתי וצללתי לתוכה ללא היסוס.
היה לי כוח והתכוונתי לנצל אותו. התכוונתי ליהנות ממנו ובחיים לא לתת לאף אחד להכיר את פיטר הישן. הוא מת עם הנער ההוא במרתף, ובמקומו נולד פיטר קוזוב שהיה הגבר החזק מכולם.
פרק 1פיטר
האח בערה בחדר המגורים המרכזי, ובכל זאת ההרגשה בחדר הייתה כאילו מתחת לאפס מעלות. הקור שקרן מהאיש שישב על כורסת העור ובהה בלהבות היה כמו הקור ששרר באנטרקטיקה הרבה לפני שהתחממות כדור הארץ התחילה להשפיע. אף אח לא יכלה לחמם את החדר ולהפשיר את הקור.
״המשקה שלך.״ הנחתי בידו את כוס הוודקה עם קוביות הקרח.
הוא לא טרח להזיז את העיניים מהלהבות ולזכות אותי במבט, רק לקח את הכוס ולגם ממנה.
״אנחנו חבורה של טיפשים,״ קולו של אבא הדהד בחדר הקר.
״אבא,״ התחלתי לומר, אבל קולו החד קטע אותי.
״פבל איבנוב הוא חתיכת אידיוט שיוביל אותנו לאבדון. אם רק היה לי עוד קצת זמן, הייתי משכנע את האבא המפגר שלו לשנות את הצוואה שלו ואז לא היינו נתקעים עם פבל או עם הבעיה הכי גדולה שלנו – שליחי הגיהינום.״ קולו של אבא היה חד, קפוא, זועם. הוא בער תחת החזות הקרה שלו.
אבא כמעט אף פעם לא נתן לעצמו להביע רגשות, לא חיוביים ולא שליליים. אדישות קפואה הייתה הנשק הכי טוב שלו, וגם שלי.
״בפבל איבנוב אפשר לטפל וגם בשליחי הגיהינום.״ כשאמרתי את השם של חבורת האופנוענים זעם עלה בי.
שליחי הגיהינום המזוינים. ידעתי עליהם כל פרט. מתי המועדון הוקם, מי היו הנשיאים מאז נוסד, מי הנשיא הנוכחי, מי החברים במועדון, איפה הם גרים, מי האויבים שלהם ומי בעלי הברית. ידעתי הכול על מועדון האופנוענים שהבסיס שלו היה בווטרוויל, דרום קליפורניה. ידעתי הכול ועם זאת לא ידעתי שום דבר. הדבר הכי חשוב היה נסתר. האחיות שלי. האחיות שלי היו עם שליחי הגיהינום. הן בגדו במשפחה שלהן.
האמת היא שמביאנקה ציפיתי לזה. התפלאתי שהיא נשארה בסביבה זמן כה רב עם הגישה השלילית שלה כלפי כל דבר שהיה קשור במשפחה שלנו. היא הגתה תוכנית בריחה כשאימא הלכה לעולמה. אבל גבריאלה הייתה סיפור אחר לחלוטין. היא הייתה הסלע היציב שלנו, הקלף הצפוי היחיד והאישה הכי חלשה ומעוררת רחמים שאי פעם הכרתי. היא הייתה פתטית ועלובה והייתה עושה כל דבר שהיינו אומרים לה, עד השינוי הדרסטי. שינוי שהגיע באדיבות שליחי הגיהינום.
הם הרגו את וובה. ג׳ושוע אנדרסון, הידוע בשם בלייד, הכה אותו בברזל מלובן עד שהגולגולת שלו התנפצה והוא מת. אחרי המוות של וובה נדמה שהכול החליק במדרון חלקלק לעזאזל. וזה לא שחיבבתי את בעלה המנוח של אחותי, למעשה אם היה מישהו ששנאתי יותר מעצמי זה היה וובה המזדיין. הוא תמיד התנהג כאילו הוא פאקינג טוב יותר ממני, מכולם, והוא היה האדם האחרון שיכול היה להחשיב את עצמו טוב מכולם. הוא היה שתיין ואנס והיתרון היחיד שלו היה שידע למלא ביצירתיות ובהצלחה יתרה את הפקודות של אבי ושל אולג איבנוב. אף פעם לא הצלחתי להגיע לרמה שלו. האכזריות שלי הייתה יצירתית, אך בגבולות הטעם הטוב.
אבא זעם כשוובה מת. שליחי הגיהינום נכנסו לתוך הבית שלו והרגו את החתן שלו והוכיחו לו שהם אויב מסוכן, ואז הגיע הלילה של יום ההולדת של איבנוב והמכה הסופית נחתה עלינו. שליחי הגיהינום הרגו את אולג איבנוב וחברים רבים חיוניים לארגון שלנו, ועכשיו המנהיג הרשמי שלנו הוא פבל איבנוב שהיה האהוב ביותר על אולג. כן, הוא לא היה הבן הבכור שלו אלא הבן האהוב עליו. אולג לא התבייש בחיבה שלו כלפי הבן השלישי שלו והרעיף על המפונק חיבה, מתנות, כסף וכל מה שאי פעם רצה. אני הייתי בספק אם הוא בכלל ידע לירות באקדח או לתכנן אסטרטגיה טובה מספיק לנצח ילדים בגן שעשועים, כל שכן את האויבים שלנו.
אבא דאג והדאגה הייתה מוצדקת, ואני הרגשתי חסר אונים ברגע הזה. לא היה לנו כלום והעובדה שהאחיות שלי והאחיינים שלי בידי שליחי הגיהינום הפכה את הכול לגרוע הרבה יותר.
״אנחנו יכולים לנצח אותם, אבא.״
מבטו החד סוף כל סוף נח עליי. ״לא, אנחנו לא. לא כרגע.״
פי נפער מעט. אבא שלי לא מודה בתבוסה. הוא נלחם עד שהאויב שלו אפר ואבק והוא מרוצה מהתוצאה.
״אני אחזיר את הכבוד שלנו,״ הבטחתי לו וההבטחה הדהדה בכל עצם בגופי.
״הם רחוקים מדי. אנחנו יכולים לגרום רק נזק שולי וממילא פבל המפגר לא יכול לעשות כלום כרגע.״ אבא הניד בראשו.
״אם אהרוג את המנהיג שלהם, הם יהיו חלשים ולא יבינו מאיפה זה בא להם. אתה בינתיים תשכנע את פבל שהנקמה על מותו של אביו תחזק אותו. תגרום לו לראות את האור ומשם נמשיך.״ בראשי כבר הרכבתי את הצוות המתאים למשימה.
״אני אקבע איתו פגישה עוד הלילה.״ אבא הנהן והוריד את שארית המשקה שלו בלגימה אחת ארוכה.
״אני אטפל בשאר. נתראה בלוויה של דקלן קרטר,״ ירקתי בארס את שמו.
״כן, בלוויה של דקלן קרטר.״ אבא הנהן ואני לא חיכיתי ויצאתי מהחדר במהירות.
תוך עשרים דקות התאספה הקבוצה הקטנה שלנו במועדון החשפנות, אחד הנכסים ששימש מקום הישיבות הלא רשמי שלנו. רבים קראו לנו ׳האצולה׳ או ׳הצעירים׳. היינו כולנו דור ההמשך לגברים הכי חזקים במאפיה ולמעשה גדלנו יחד באותה סביבה. הם היו האנשים היחידים שסמכתי עליהם מלבד אבא שלי. כדי להוציא לפועל את התוכנית שלי הייתי זקוק לצוות קטן, חשאי ואמין, ולא להסתערות מפוארת. הייתי צריך להוכיח לאבא שאני אסטרטג ולא עוד חסר מוח כמו שאר החיילים שלנו. סרגיי, ג׳ק ואריק חיכו בתא שלנו עם משקאות מוכנים ומבטים תוהים. הייתי צריך משקה לפני שפירטתי בפניהם את התוכנית שלי. שליחי הגיהינום חייבים להתרסק ולשלם על מה שהם עשו. הגאווה של המשפחה שלנו ושל כל המאפיה הרוסית תלויה בזה.
״זה נשמע מבצע מסובך,״ ג׳ק אמר ועיניו עקבו אחרי חשפנית ג'ינג'ית שלבשה רק תחתונים שחורים נוצצים.
״זה חייב להיות ככה כדי שנוכל לכרות את ראש הנחש,״ התעקשתי.
״אני חושב שאתה מגזים. גם ככה האחיות שלך חסרות תועלת.״ סרגיי צחק צחוק מרושע.
״אה, והעובדה שהם הרגו את המנהיג שלנו ואת דוד שלך גם היא חסרת תועלת?״ גיחכתי וסרגיי התקשח לצידי.
״זו לא בעיה שלנו, יש לנו מנהיג והוא פאקינג מחליט,״ אריק אמר והוריד עוד שוט של וודקה.
״תקשיבו לי טוב. כולכם יודעים שאני יכול למחוץ אתכם כמו מקקים מזוינים אם לא תשתפו פעולה, או שכבר שכחתם מה אני יודע עליכם, חבורה של מזדיינים.״ זה תפס את תשומת הלב שלהם. הם פחדו ממני ולא יכלו לסרב לי, את זה ידעתי בוודאות. הם היו כמו בובות בידיים שלי ואני לא ריחמתי על איש מהם. הם היו חברים רק בתואר. אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי וגם לא הייתי זקוק לחבר. ״אנחנו יוצאים לקליפורניה ביום שני, אני ברור?״ בחנתי את הפנים שלהם.
״כן,״ הם ענו פה אחד כמו חיילים חסרי מוח.
לא היה לי אכפת מהם או מה יקרה להם בשיקגו, ולא היה לי אכפת לנצל את החולשות שלהם נגדם כל עוד אני אנצח. זאת הייתה הדרך. תהרוג או שתיהרג. והם לא יכלו להרוג אותי, הם אף פעם לא יכלו.
את שאר הערב הקדשנו לתכנון ולחלוקת התפקידים, וכשחזרתי הביתה עם עלות השחר ידעתי שהתוכנית שלי תעבוד. תספרו את הדקות שלכם הוליס, קרטר, אנדרסון ושאר המזדיינים כי אני מגיע אליכם ואני צמא לדם.
