פרק 1
רן
"סוייר קינגסטון הוא אידיוט."
הרוח הקפואה נושבת מהאגם, מקפיאה את הלחיים שלי אבל לא עושה דבר כדי לכבות את הכעס הרותח שנוצר מאזכור שמו. אני מניחה שיש דברים שאי אפשר להתגבר עליהם. לפעמים יש טעות רגעית בשיקול דעת, אבל המציאות תמיד חוזרת ונוחתת עלייך.
אני אוחזת באופן הדוק מדי בכוס נייר בידיי העטויות כפפות ונועצת מבט עצבני בחברה הכי טובה שלי, קווין.
אנחנו יושבות יחד בחצר הקדמית החדשה שלי וצופות במובילים פורקים את הסבב הראשון של הרהיטים לתוך הבקתה שאני שוכרת לצד האגם בפרוור הפילדלפי קרוידון הילס. לא גרתי כאן לתקופה ממושכת מאז שהייתי בת שבע־עשרה, לפני שעזבתי לאוניברסיטה.
ליתר דיוק, לפני שברחתי.
עשר שנים מאוחר יותר, אני שוב עומדת כאן ושואפת עמוק את האוויר הצונן שנושב מהאגם הקפוא המחזיק כל כך הרבה זיכרונות, וכל גופי נרגע. הוא יודע שהגיע הזמן.
קווין מביטה בבית היפהפה הממוקם לצד שלי ונאנחת. "אמרתי שהדסון קינגסטון גר בבית ההוא, לא סוייר. וברצינות, רן, פשוט בואי איתי למשחק ההוקי מחר. ברוב הזמן סוייר לא נמצא שם בכלל."
אביה של קווין מאמן את נבחרת ההוקי המקצועית המקומית, ה'פילדלפיה רבולושן', והיא מנהלת המשרד שלהם, שכנראה מחויבת להיות נוכחת בכל משחקי הבית. "ובכנות... זה באמת יהיה כזה נורא לראות אותו שוב? מתי לאחרונה קרה בכלל ששניכם הייתם באותו חדר? בטקס הסיום בתיכון?" היא דוחפת לי את הכתף בעדינות בכתפה. "המסיבה של בילי גארנר אחרי הטקס?"
"לא," אני לוחשת בפחות דרמטיות מקודם. "טסתי הביתה כשאבא שלהם מת."
"הו... שכחתי מזה." למה שהיא תזכור? היא לא הייתה שם, ומעולם לא סיפרתי לה על אותו יום. מעולם לא סיפרתי לאיש. אשמה היא חתיכת כלבה מרושעת. "אני לא מאמינה שאבא שלך עדיין לא פרש לפנסיה. מדי פעם יוצא לי לראות אותו יושב בישיבות במשרדים של רבולושן."
אבי הוא סגן הנשיא הבכיר של חברת קינג, האימפריה העסקית בשווי מיליארדי דולרים של משפחת קינגסטון שהפילדלפיה רבולושן בבעלותה, יותר זמן משאני בחיים. הוא וג'ון קינגסטון המנוח למדו יחד באוניברסיטה.
כשמישהו מהם היה נזכר שיש להם משפחות בבית, היינו נוסעים לחופשות וחוגגים את החגים יחד.
זה היה לפני עידן ועידנים.
"נו, באמת, רן. אין לך מה לדאוג בקשר לסוייר. הוא אף פעם לא מגיע למשחקי ההוקי. הוא תמיד עובד מאוחר בבר שלו. תבואי איתי מחר. יהיה כיף." היא מקרבת אליי את פניה ומרפרפת בעפעפיים לכיווני בהגזמה. "בבקשה?"
"אוקיי," אני נושפת, ואנחנו צועדות לאחור ומפנות את הדרך לגברים העצומים שסוחבים את הספה שלי, וכמעט מועדות על... מה זה?
אני מתכופפת ומרימה את חתיכת הגומי השחור הלעוס. "זה צעצוע של כלב?"
אחרי עשר שניות, בולדוג בצבעי חום־לבן חוצה את החצר הקדמית הקפואה בטיסה ונעצר במהרה צמוד לרגליים שלי. ריר נוזל מפיו, עיניו הגדולות הנלהבות בוהות בי וזנבו הקטן מכשכש בכזו מהירות שנראה שהוא תכף יתחיל לעוף. "הו, שלום." אני מתכופפת מטה ומסירה כפפה, ואז מושיטה יד לתת לכלב לרחרח.
הוא כנראה החליט שאני לא מהווה איום כי הלשון הוורודה והרטובה שלו מלקקת אותי מקצות האצבעות ועד למפרק כף היד. "וואו. אתה מתוק!"
אני כמעט נופלת לאחור כשאותה לשון מלקקת את לחיי... שניות אחדות לפני שהקול שמהדהד בחלומות שלי וגם בסיוטים שלי עוצר אותי במקומי. "זאוס, בוא."
הטון התקיף צורם כמו ציפורניים על לוח. אבל כשאני מרימה את עיניי לאידיוט בכבודו ובעצמו, ליבי מחסיר פעימה כמו בכל פעם ארורה שאני סביבו.
לב בוגדני.
אבל האמת היא שסוייר קינגסטון הוא התגלמות ה'גבוה, כהה ויפהפה'. קצת מעל למטר ושמונים, עם שרירים מודגשים, שיער כמעט שחור שזקוק לתספורת, עיניים כחולות כהות וזקן מטופח עד לשלמות שאני יודעת שירגיש נפלא על העור שלי.
תדמיינו את דיימון סלבטור מ'יומני הערפד' אבל גבוה יותר... חזק יותר... ומסוכן יותר ללב.
הוא אהב לענות אותי בילדות.
ואני אהבתי להוכיח שהייתי חכמה יותר ממנו בנעורים.
דרך אגב, הייתי ועוד איך.
הכול היה בכיף וברוח טובה, עד שהכיף נגמר.
"קינגסטון." אני נעמדת ומשלבת ידיים.
טוב, זה כנראה נשמע יותר כמו זלזול מברכה, אבל זה מה שסוייר קינגסטון עשה לי מאז ומתמיד. אני בחורה נחמדה, לפחות לכל השאר, בתפקידי כמומחית לגינקולוגיה ומיילדות אני מביאה תינוקות לעולם. אנשים מתים עליי. אבל אלוהים! הגבר הזה תמיד הוציא ממני את הגרוע מכול.
"ג'ינג'ית," הוא מחייך ומציג את חיוך מיליון הדולר שלו, שיניים ישרות ולבנות נוצצות אליי, ולעזאזל איתו שהוא נראה טוב יותר בגיל עשרים ושמונה לעומת איך שהוא נראה בגיל שמונה־עשרה. "השמועה אומרת שאת עוברת לשכונה שלנו."
הוא לא אמר את זה עכשיו. "סליחה, השכונה של מי?"
החיוך שלו מתרחב... מציג יותר שיניים וחוצפה.
פאק.
לא. לא. לא, לא, לא.
סוייר מגרד מאחורי האוזן של זאוס, וכל גופו של הכלב רוטט מרוב התרגשות. ברור שהוא יקרא לכלב שלו על שם אל. "קווין לא סיפרה לך?" הוא מושיט יד ולוקח את הגומי הלעוס מידי, ואז מרים גבות בשאלה לקווין.
"לספר לה... מה?" היא מצייצת, ואני עוצרת את האוויר בריאות וכבר יודעת שזה לא משהו טוב.
"הנחנו שאת יודעת." סוייר מצביע לבית היפהפה משמאלי. "הבית הזה שם הוא שלי. כבר כמה שנים הדסון ואני קונים נכסים סביב האגם, וחשבתי שהגיע הזמן שאעזוב את הבית שלנו כדי שתהיה לי קצת פרטיות כאן." קצה אחד של פיו עולה מעלה בחיוך יהיר, ואצבעותיי מעקצצות מהדחף להוריד לו אותו מהפרצוף בסטירה. "נראה שאנחנו עומדים להיות שכנים."
לרגע, אני עומדת קפואה במקומי ורק בוהה בו.
ואז אני מעבירה את מבטי בין הבית שלי לשלו ותוהה כמה קשה יהיה לבקש מהמובילים לארוז בחזרה את כל הריהוט ולהכניס אותם לאחסון. אני יכולה להישאר אצל קווין עוד כמה ימים. אולי שבוע. רק עד שאמצא בית אחר.
"הכול טוב, ג'ינג'ית?" הוא מצביע על פניי וצוחק. "יוצא לך קצת עשן מהאוזניים."
שלא יעז. "ברור. סתם חשבתי לעצמי שזה בטח נוח לגור צמוד לבית של אחיך. כשאתה תפחד בלילה, המתאבק הגדול והחזק יוכל לבוא ולבדוק מתחת למיטה שלך. אני מניחה שאתה כבר לא מרטיב מתוך שינה. אבל אם זה לא המצב, נראה לי שאוכל לתת לך מרשם למשהו שיעזור."
"זה קרה רק פעם אחת," הוא עוקץ בחזרה, ואני מחייכת את החיוך המרהיב ביותר שלי ומצקצקת בלשון.
"מה שתגיד." אני משלבת את זרועי בזרוע של קווין. "נתראה מאוחר יותר, סוייר." בנפנוף קטן באצבעות, אני מנופפת לו לשלום וגוררת את קווין לכיוון הבית שלי. אבל לא לפני שסוייר אומר את המילה האחרונה.
"הו, אנחנו נתראה ועוד איך."
במהלך שאני יכולה לתאר אותו רק כחוסר שפיות רגעית, אני מסובבת את הראש ומביטה מעבר לכתף, ותופסת את סוייר — האידיוט — קינגסטון צופה בי מתרחקת. ידו מונחת על ראשו של זאוס, ועיניו נעוצות לי בתחת. יש סיכוי שאני מנענעת את המותניים שלי קצת יותר כשאנחנו נכנסות לבית.
תאכל את הלב, מניאק.
סוייר
במקום ללכת הביתה, אני חוצה את החצר לבית של אחי הדסון ונכנס פנימה, ואז מכחכח בגרון כשאני קולט שאני מפריע לו ולאשתו מאדי.
"אם הלשון שלי תקועה לה בגרון ואני תופס את התחת שלה, תרגיש חופשי להתחפף, אחי." הדסון אומר ומניף לי אצבע שלישית ומאדי תוחבת את פניה בצווארו.
"מצטער, אחי." אני אומר את המילים, אבל לא באמת מתכוון להן.
מאדי מסתובבת ומלטפת את הבטן ההריונית שלה. "בוא, תיכנס, סוייר. אכלת משהו?"
"קרן שמש..." אחי מתבכיין.
מאדי מנידה בראש ומצחקקת. "בואו אחריי, בנים. אני אכין לכם חביתות."
"לא," אני נחנק. "זה בסדר, מאדס. הכול טוב." מאדי לא יודעת לבשל. בכלל. פעם אחת היא הרתיחה מים לפסטה ושכחה שהכיריים דולקים. הם היו צריכים לזרוק את הסיר ולצבוע מחדש את המטבח. בינה ובין אימנו החורגת, אשלין, אני לא בטוח מי הבשלנית הגרועה יותר. שתיהן גרועות. "אבל אני אקח לי כוס קפה, אם יש במטבח."
מאדי מושכת בכתפיים. "איך שבא לך. הוא ללא קפאין." היא מתרוממת לקצות הבהונות, תופסת את הלחיים של הדסון ומנשקת אותו. אני מסיט מבט, איכשהו מרגיש שפלשתי לרגע האינטימי הקטן שלהם. "אני הולכת לעבוד קצת. אהיה במשרד אם תצטרכו אותי."
הדסון נועץ בי מבט זועם כשאני מוזג לעצמי קפה. "רוצה לומר לי למה אני עומד כאן ומדבר איתך במקום לסגוד לאשתי?"
"אתה רוצה לספר לי מתי החלטת להשכיר את הבית ליד לרן דבנפורט? ולמה לעזאזל לא סיפרת לי לפני כן?" הבוקר עמדתי בצד הבית שלי במשך עשרים דקות וצפיתי במובילים סוחבים דברים לתוך הבית, אבל לא ידעתי למי הם שייכים. לפחות לא עד שרן וקווין הופיעו.
רן דבנפורט.
ממש לא ציפיתי לראות אותה עוברת.
חיוך מעצבן להחריד נמרח על הפרצוף של האד. "כנראה שכחתי."
"חתיכת מזדיין." ביני ובין הדסון יש פער של שנה אחת בלבד, אבל הוא תמיד שיחק את תפקיד האח הקטן המעצבן כמו מקצוען. "היה נחמד אם היית מזהיר אותי."
"כבר חודשים אני אומר לך. אנחנו צריכים לשכור מישהו שיתמודד עם החרא הזה במשרה מלאה. אולי עכשיו תקשיב לי." הוא לוקח שייק חלבון ירוק מהמקרר ושותה הכול בבת אחת. "אחי. אני מתאבק, ואתה הבעלים של הבר הכי שווה בפילדלפיה. התחלנו עם עסקי הנדל"ן בשביל ההנאה וגם כדי להרוויח קצת כסף. לא היה לי מושג שזאת תהיה חתיכת התחייבות. אתה ילד הפלא והגאון העסקי במשפחה ולכן אתה בטח מבין שאנחנו חייבים עזרה או שנצטרך לוותר על הנכסים סביב האגם."
אני ממש שונא שהוא צודק.
"אתה מכווץ את העיניים, וזה קורה רק כשאתה לא רוצה להודות שאני צודק." אני האח הרביעי במספר מתוך תשעה והדסון הוא החמישי. יש לנו שני אחים ואחות גדולים מאיתנו, ועוד אח ושלוש אחיות צעירים מאיתנו.
הוא ואני תמיד היינו בלתי נפרדים. הוא אוהב להשתטות, אבל הוא לא קרוב להיות טיפש. בכלל.
והוא גם ממש שם לב לפרטים. המניאק.
"בסדר. אתה צודק. אני אבדוק את זה השבוע." אני בולע את שאר הקפה ומניח את הספל הריק בכיור. "אבל עדיין חבל שלא אמרת לי שאתה משכיר את הבית ההוא לרן."
"היא נראית טוב כמו פעם? לא ראיתי אותה כבר... אלוהים, כמה שנים כבר עברו?"
"שש שנים," אני מעדכן. "היא באה הביתה ללוויה של אבא."
האד משתתק לרגע.
דמותו של ג'ון ג'וזף קינגסטון מרחפת מעלינו. תמיד ריחפה, וכנראה תמיד תרחף.
הוא לקח את החברה שסבא הקים והפך אותה לאימפריה בין־לאומית. והפך אותנו לאצולה של פילדלפיה תוך כדי.
אבל אבא לא היה קדוש. היו לו ארבע נשים, מאהבת אחת, ושמונה ילדים עד שהוא מת. האחות הכי צעירה שלנו, מדלין, נולדה כמה חודשים לאחר שקברנו אותו. לא הייתי אומר שחברת קינג הייתה בעיניו הדבר הכי חשוב לו. אבל בין העסק ובין הילדים, התחרות בהחלט הייתה צמודה. כולנו קיבלנו את המוות שלו אחרת. נראה לי שבדרכים מסוימות, אנחנו עדיין מעכלים אותו.
רוב הסיכויים שנעכל לנצח.
"אז שאר הגוף של רני דבנפורט צמח והוא מתאים לאף הזה?" הדסון שואל.
כאילו היה איזשהו ספק שלא.
רן תמיד הייתה מהממת. עם שיער ג'ינג'י יפהפה שמזכיר מדורה ועיניים ירוקות נוקבות, היה די ברור שהיא תהיה כזו. אבל לרן גם היו רגליים ותחת מדהימים. עדיין יש לה. וכשהיא הגיעה לשנות העשרים המוקדמות, היה לה גם חזה שהתאים להם. אני לא בטוח שנהניתי ממשהו בחיים שלי כמו שנהניתי לדחוף אותה לעשות דברים ששנינו ידענו שלא כדאי לה לעשות.
עד שכל זה השתנה.
"כן. היא פאקינג מהממת," אני נאנח ומדמיין אותה. "ואני מתערב שהיא עדיין אותה גברת מתנשאת שתמיד הייתה."
"מעניין אם מישהו אי פעם הצליח להוציא לה את הראש מהתחת," האד שואל. אני מחייך ונזכר בדיוק איך התחת הזה נראה.
למה זה נשמע הרבה יותר מהנה מאשר להוציא משהו מהתחת של מישהי אחרת? אה, כן... כי זאת רן. לענות אותה תמיד היה אחד מהתחביבים האהובים עליי.
ולזיין אותה היה יכול להיות תחביב נוסף.
אלא ש...שדפקנו את זה.
פרק 2
רן
בשבת בבוקר אני מתעוררת להודעה מאחותי הגדולה, ומחייכת. היא משמשת כאחות בארגון שנוסע למדינות עולם שלישי, שם היא עוזרת לטפל בנזקקים. בילדותנו היינו קרובות, אבל זה השתנה בשנות הנעורים. בשנים האחרונות אנחנו עובדות על הקשר בינינו, אבל היילי הייתה צריכה לעבוד קודם על עצמה אחרי כמה שנים קשות. למרבה המזל, עכשיו היא במצב טוב יותר.
היילי: זהו? עברת לגמרי?
רן: כן. אם את לא מחשיבה את פריקת הארגזים. אבל אני אגיע לזה. בסופו של דבר.
היילי: בטחחח, כי לא תשתגעי כשתחיי על קרטונים, גברת מאורגנת.
רן: לא כולנו יכולות להיות נוודות וליהנות ממעבר ממקום למקום עם מזוודה אחת. ברצינות... איך את עושה את זה?
היילי: עודף אפשרויות זה סתם דבר מעיק. את יודעת, קוסטה ריקה לא רחוקה כל כך, אחות. את יכולה לבקר אותי.
רן: לא בטוחה מתי אוכל להשתחרר לאיזו חופשה, אבל אני ממש אשמח. בעוד כמה דקות אני יוצאת אל אימא ואבא. מתגעגעת אלייך.
היילי: מתגעגעת אלייך יותר. תני להם נשיקות בשמי!
רן: אוהבת!
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה כולנו היינו יחד באותו חדר. נדמה לי שזה היה בזמן שהיילי הייתה בגמילה בפעם האחרונה. היא ביקשה מאיתנו לבוא כחלק מהטיפול שלה והקדישה זמן רב בניסיון להשלים עם עברה. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שזה סוף־סוף עבד. לא החלק של הסליחה וההשלמה עם המצב. ההורים שלי ואני כבר סלחנו לה וקיבלנו אותה שנים רבות לפני כן.
רק רצינו שהיא תהיה בסדר. ככל הנראה משהו בהגבלות של מוסד הגמילה היקר ההוא על החוף בקליפורניה חלחל לתוכה, וזאת גם הייתה הפעם האחרונה שלה.
היא אומרת שהעובדה שהיא הגיעה לתחתית גרמה לה סוף־סוף לעשות מהפך בחייה. אני לא בטוחה מה זה אומר עבורה כי היא מעולם לא שיתפה אותי, אבל לבסוף אחותי חזרה אלינו. אומנם זה היה תהליך איטי, אבל שווה את המאמץ וההשקעה. היא סיימה לימודי תואר ראשון בסיעוד, הפכה לאחות מוסמכת ומאז היא מטיילת בעולם כדי לעזור לאחרים.
והנה אני, חזרה בקרוידון הילס.
אלוהים, אני מקווה שקיבלתי את ההחלטה הנכונה כשחזרתי הביתה. יש יתרונות רבים במגורים במקום שבו אף אחד לא מכיר אותך. אבל המשיכה לחזור לכאן הייתה חזקה מכדי להתעלם ממנה.
מאוחר יותר כשאני יוצאת, שכבת שלג לבנה ובולדוג מרייר ונלהב מקבלים את פניי. אני מתכופפת ללטף אותו. "שלום לך, זאוס." הוא דוחף את פניו אל כף ידי, ואני מגרדת את ראשו וסוקרת סביב כדי למצוא את הבעלים שלו.
"איפה הבעלים שלך, חבר?" אני לא באמת מצפה ממנו לענות לי, אבל כשאוזניו מתרוממות וראשו נוטה הצידה, אני כמעט חושבת שהוא מסוגל. מבט חטוף סביב החצר הקדמית לא נותן שום רמז לקינגסטון הסקסי, מלא החטאים והמעצבן להחריד.
תודה לאל. מוקדם מדי להתמודד עם הגבר הזה.
"אז, איך יצאת?" אני מהרהרת.
אחרי עוד הטיית ראש זאוס מושך אותי, ואז צועד כמה צעדים בכיוון הבית שלו. כשאני לא זזה, הוא מסובב את ראשו לכיווני ונובח נביחה עצלה בודדת.
"אתה נעול בחוץ, מתוקי?" ברצינות? אני באמת מנהלת שיחה עם כלב?
אני פוסעת כמה צעדים מאחוריו ומקבלת אף רטוב צמוד לרגל שלי לפני שהוא רץ קלות לצידי.
אוי, אלוהים אדירים.
אוקיי. זה מגוחך.
נראה שאני מלווה אותו הביתה.
זאוס מסתער לצד השלג שמכסה את שביל האבן שמתפתל דרך העצים הירוקים סביב הנכס. בסופו של דבר, האבנים מתרחקים מהעצים, ושאר הבית של סוייר מתגלה. כולו עשוי זכוכית. טוב, לא כולו זכוכית. אבל נראה שיש יותר חלונות מעץ.
הוא יפהפה.
כמובן.
זאוס ואני פוסעים זה לצד זה עד לדלת הקדמית. אני מצלצלת בפעמון ואז מביטה בהשתקפותי על הדלתות הכפולות עם משקופי הזכוכית ומסדרת את כובע הצמר שלי.
אני מתרגשת להיות חזרה בקרוידון הילס, אפילו שלא התגעגעתי לשלג או לכפור. כשהייתי בקליפורניה, הימים השמשיים והערבים החמימים גרמו לי אושר עילאי, ועדיין, משהו היה חסר.
הכלב השמנמן מתיישב צמוד לרגליי, וריר זולג על שטיח הכניסה. הוא מתוק בדרכו.
אחרי מה שמרגיש כמו נצח, אני שוקלת לנטוש כאן את הכלב לפני שאני נכנעת ומצלצלת בפעמון המעצבן בפעם השנייה. אין לי זמן לזה. אני אמורה לפגוש את הוריי בבית שלהם וצריכה לעצור קודם במאפייה.
בדיוק כשאני בודקת את השעה בשעון שלי, הבעלים האידיוט והסקסי של זאוס נגלה לעין מבעד לחלון הדלת.
וואו...
מגבת לבנה עוטפת את מותניו השריריים וטיפות המים מנצנצות על הקוביות היפהפיות שעל הבטן. כמובן, אני בוחנת את הגוף שלו בתור אשת מקצוע ברפואה.
חה.
אפילו אני לא מצליחה לשכנע את עצמי. וכשהאידיוט השחצן פותח את הדלת בחיוך מעצבן על הפרצוף היהיר והמלא מעצמו, אני מתערבת על התואר שלי שהוא יודע בדיוק על מה חשבתי.
הוא זז הצידה, וזאוס עוקף אותנו ונעלם בהמשך המסדרון.
עיניו של סוייר נודדות מעלה ומטה, סופגות באיטיות כל סנטימטר עטוף של גופי. "היי, ג'ינג'ית. את מצפה לסופת שלגים?"
מניאק.
"אתמול ירד שלג, קינגסטון. אני לבושה בהתאם." אני נאבקת בדחף לתקוע לו בעיטה עם המגף החמוד שלי. במקום זה אני נועצת בו מבט כועס.
סוייר מניד בראשו. "ירדו פחות משני סנטימטרים — זה כלום. אבל אני מניח שכשאת מישהי שמגיעה מהחוף המערבי, המעבר לכאן עלול להיות שוק למערכת."
"אני לא חדשה כאן ואתה יודע את זה. נולדתי וגדלתי כאן." טוב. הבעיטה ההיא קורצת לי. יש לו מזל שאני לא מכוונת אותה עכשיו לביצים.
"הו, אני יודע. פשוט לא הייתי בטוח אם זכרת מאיפה את. כאילו, כמה שנים לא היית כאן? חשבתי ששכחת את השורשים." למה... למה הגבר הזה יודע בדיוק איך לעקוץ אותי? "את שוכרת במקום לקנות כי את לא בטוחה אם תישארי?"
אני מביטה מעלה בשמיים ונושמת נשימות מרגיעות, מתפללת בשקט שלא ארצח את הגבר הזה. די בטוחה שאני עלולה להפר את שבועת הרופאים שלי. מוסר טיפשי. "לא שמגיע לך לדעת משהו עליי, אבל אני נשארת. יותר מזה, בדיוק הייתי בדרך לבית של ההורים שלי כדי לדון בצירוף שלי למרפאה של אימי כשותפה מלאה."
סוייר צוחק בלגלוג. "נפוטיזם במיטבו. ההורים שלנו תמיד היו טובים בזה."
"לך. תזדיין. קינגסטון." הדם שלי מבעבע מעצם המסקנה שלו שלא הרווחתי את המשרה הזאת. כאילו אבא שלי לא סידר לו את החיים כשהוא היה זקוק לזה. "אתה נולדת לבסיס השלישי, בדיוק כמוני. אל תתנהג כאילו אי פעם הצלחת לחבוט טאצ'דאון לגמרי לבד. זה מאמץ קבוצתי."
"די בטוח שאת מתבלבלת בין בייסבול לפוטבול. אבל תמשיכי. אני תמיד נהנה לראות אותך מאבדת את זה. לשמוע אותך הורסת רפרנסים לספורט בהחלט שווה את הכאב." הוא דוחף את הדלת כדי שתיפתח יותר וזז הצידה. "עם כמה שזה משעשע, נהיה די קר מהעמידה כאן. רוצה להיכנס ולספר לי מה מביא אותך לכאן בבוקר נפלא כזה?"
אני. שונאת. אותו.
"אל תיתן לכלב שלך להגיע לחצר שלי. ואל תשאיר את המסכן נעול בחוץ בכפור. הוא היה צריך עזרה להיכנס חזרה פנימה." הנה. אמרתי את מה שבאתי לכאן לומר. הגיע הזמן לזוז.
הבן זונה היפהפה מתחיל לצחוק.
כאילו, מתפקע מצחוק, ממש.
"מה מצחיק כל כך?" אני דורשת לדעת ומכניסה יד לכיס בניסיון להימנע מלהכות אותו. אני נשבעת שהוא הופך אותי לרצחנית.
"הו, ג'ינג'ית. אם רק יכולת לראות איזו חמודה את כשאת עצבנית." עיניו הכחולות נוצצות בערמומיות, ואני נשבעת שהייתי מכסחת לו את התחת המושלם אם לא הייתי דואגת שאחליק על הקרח.
"לך תזדיין, קינגסטון. תטפל בכלב שלך טוב יותר משאתה מטפל באנשים סביבך."
פניו של סוייר קופאות ומסכה מחליקה עליהן. "יש לו דלת לכלבים, רן. זאוס יכול לצאת ולהיכנס כמה שבא לו. אבל הוא אף פעם לא עוזב את החצר. יש לי גדר חשמלית." הוא מביט מעבר לכתף שלו, כנראה מחפש את זאוס, אבל גורם הצרות הפרוותי הקטן מתחבא.
כלב חכם.
"אז תבדוק את הגדר שלך כי הוא בדיוק היה בחצר הקדמית שלי. אם הוא יידרס, זאת תהיה אשמתך שלא דאגת לו טוב יותר." אני מסתובבת ללכת, אבל סוייר תופס לי את היד, ועקצוצים עולים בכל גופי.
אני מניחה שיש דברים שלא משתנים, לא משנה כמה הייתי רוצה.
"אני אבדוק את הגדר. אני לא מודאג בקשר אליו או בקשר לחצר שלך, אבל לעולם לא הייתי רוצה שמשהו יקרה לו. אני לא מפלצת." עיניי יורדות אל הנקודה שבה ידו אוחזת בז'קט הירוק שלי, והוא משחרר אותי.
"זה נתון לוויכוח." אני פוסעת לאחור. "נתראה בסביבה, קינגסטון."
אני מתנהגת כאילו אני לא שומעת אותו כשהוא עונה, "כן, את עוד תראי אותי," והולכת חזרה לכיוון הבית שלי, ואז נועלת את עצמי במכונית שלי, שיש סיכוי שאני צורחת בתוכה.
אם אף אחד לא נמצא בסביבה לשמוע אותי, שום דבר לא קרה.
נכון?
הכחשה וכל זה.
בסדר, אז אולי לא הייתי פעילה מינית כמו חלק מהחברות שלי בשנות העשרים לחיי, אבל שכבתי עם כמה גברים. כמה, אתם שואלים? שלושה. זה כמה. שכבתי עם כמה גברים, בלי להחשיב את הלילה הבודד שהיה לי עם סוייר.
לילה אחד שלא נחשב.
הוא לא יכול להיחשב. אני לא אתן לו.
כי אם הוא נחשב, אני אדם נורא ואחות מזעזעת.
אז זה לא נחשב.
בכל מקרה, אף אחד מהאחד מהבחורים שהייתי איתם לא הצליח לעורר אותי כמו שהגבר הזה עורר אותי הרגע במגע בודד. למה הגוף הבוגדני שלי מתעקש להידרך ממגע אחד — מבעד לשתי שכבות בגדים — כשהוא ממנו?
אני צריכה לתקן את זה.
כי מימוש המגע הזה... הוא לא בגדר אפשרות.
חייבת להיות אפשרות טובה יותר.
המשך הפרק בספר המלא
