פרק 1


סטורי


אני לא צריכה להסתכל על השעון כדי לדעת שאחרי חצות עכשיו. לכל רעש בבית הלבנים הישן של אל־די־זי יש את הזמן שלו, מהקללות של מיס קריין שמהדהדות במורד המסדרון ועד לבס הפועם של מסיבות האחווה השבועיות. אבל הצלילים הללו התפוגגו. חופשת חג ההודיה עכשיו, ורוב הבנים מהאחווה נסעו הביתה לשבוע. מיס קריין ישנה, ורק הלורדים שלי ואני פה, ממלאים את קירות הלבנים המתים בסימני החיים שלנו. והסימן הכי בולט לזמן שחולף הוא הלורדים שלי.


הם חסרי מנוחה.


והכי נוכח הוא הצל שמסתובב מעבר לדלת חדר השינה שלי, מודגש בחריקה המתלווה של רצפת העץ במסדרון. זה סימבולי כמו שעון האורלוגין שמצלצל למטה בספרייה.


אחי החורג צועד מחוץ לדלת הנעולה שלי, כמו שהוא עושה כל לילה, מקווה, מתפלל, אורב.


לפני שלושה שבועות, תיקנו את ההסכם שלנו. זה היה בוקר ארוך, וביליתי את רובו בהבעה מאובנת כשסירבתי לסגת מהדרישות שלי. הלורדים בילו אותו בשיניים חשוקות ובמשיכת השערות שלהם, ואט־אט — לאט כל כך שידעתי שמתייחסים אליי ברצינות — הם קיבלו את התנאים שיבססו את מקומי פה פעם נוספת.


בלי מצלמות ובלי להתגנב לתוך חדרים ללא הזמנה, בלי דרישות לגבי בגדים או אוכל. בלי עונשים יותר. נושא הסקס היה הכי קשה מבחינתי. אני לא עד כדי כך חסרת מודעות לחשוב שלעולם לא ארצה סקס. אבל הדברים שקרו לי — הדברים שהם עשו לי — הדברים שכפו עליי לעשות...


זה חייב להיות בתנאים שלי, כשאהיה מוכנה.


הם אולי הסכימו לדרישות שלי מספיק כדי לחתום, אבל זה לא גורם לקיליאן להפסיק לצעוד מחוץ לדלת שלי, לבדוק את המנעול, לדחוק בגבולות המאולתרים שלי כדי לראות אם זה הלילה שבו אוריד אותם. אני יודעת יותר מכל אחד אחר שאם קיליאן היה רוצה להיכנס, הוא היה יכול לשבור את המנעול הזה עם לא יותר מסיבוב קטן, ולא אהיה מסוגלת לעשות שום דבר לגבי זה. להפתעתי, הוא לא עשה את זה. עדיין לא.


קיליאן מעולם לא היה בקטע של מוסריות, ועוד פחות מזה, סבלנות. זה ברור לגמרי מהדרך שבה הוא לחוץ לחזור למגרש הפוטבול על אף שהוא עדיין מתאושש מירייה בבטן. או מהדרך שבה הוא, טריסטן ודימיטרי ממשיכים לחשוב על תוכניות מעורפלות ונקמניות כדי לנקום במי שתכנן את ההתנקשות.


טד. טד תכנן את ההתנקשות. מי שזה לא יהיה.


אני מסתובבת על הגב ובוהה בתקרה — או יותר נכון, ברצפת החדר של טריסטן. אני יודעת בוודאות שהוא לא שם למעלה, כי אני יכולה לשמוע אותו. הקצב היציב של הכדורסל במגרש מתחת לחלון שלי נמשך כבר שעה. הדפוס שלו ברור בדיוק כמו הדרך שבה האגן שלו נצמד אליי כשזיין אותי. שבעה כדרורים שמהדהדים מהלבנים, ואז הוא קולע. לפעמים זה מלווה ברעש של הכדור פוגע ברשת ונכנס או פוגע במסגרת הסל ומקפץ חזרה, או מדי פעם במילים... "בן זונה!" אם הוא מפספס לגמרי.


הכרחתי את טריסטן לעבור על כל סנטימטר בחדר שלי כדי לנתק או לכבות את החיישנים. זו הייתה מערכת מורכבת, שכללה חיישני תנועה ואינפרה אדום, וזה היה אמור לזעזע אותי, הידיעה הזו שעקבו אחריי בצורה מדוקדקת כל כך. רק שזה בכלל לא הפתיע אותי.


אני לא חושבת שאכפת במיוחד לדימיטרי או לקיליאן, אבל בשביל טריסטן, לא לעקוב אחריי, לא לצפות בי, זה אתגר רציני.


אחרי הלילה ההוא במחבוא הקטיפה, נמאס לי להיות מול מצלמות.


הכדור מקפץ בחוץ והמסדרון חורק, אבל יש היעדרות אחת ניכרת ברעשים של הבית.


אין מוזיקה.


דימיטרי לא ניגן בפסנתר, או בכל כלי נגינה אחר שלו, מאז שהשפלתי אותו בהופעה בנשף ההצדעה לבוגרים. ועל אף שהבטחנו זה לזה שאנחנו בסדר לגבי מה שקרה בבית הזונות של דניאל, עדיין קצת קשה לנו להסתכל זה לזה בעיניים. אני לא יודעת איך זה בשבילו, אבל בשבילי, זה לא קשור לבושה. זה קשור לעובדה שדימיטרי שם את עצמו ביני ובין העולם, ואני לא בטוחה איך אני מרגישה לגבי זה.


לרגע אחד, כשהוא היה בתוכי, הגן עליי וביקש ממני במתיקות לגמור בשבילו, הרגשתי שמשהו נדלק בלב שלי. אבל פה, הרחק מכל זה, אני לא בטוחה אם זה היה אמיתי או לא. מה שאני כן יודעת זה שדימיטרי הקריב משהו כדי להציל אותי באותו לילה. משהו גדול שמכביד על כתפיו. אני חייבת לו, אבל אני לא בטוחה על מה אני חייבת לו. ואני לא בטוחה שהוא יספר לי אם אשאל.


אני מסתובבת שוב, מתהפכת לבטן, ועיניי כבדות למרות החרדה שאני מרגישה עמוק בתוכי. לא הצלחתי לישון לילה שלם מאז הלילה שבו נכנסתי לבית מרצוני החופשי. לא מפני שהייתי זקוקה להגנה. לא מפני שהכריחו אותי או שהרגשתי מאוימת.


אלא מפני שרציתי.


בעולם מושלם, זה היה הופך את הכול לקל, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. לנעול את אחי החורג בחוץ ולצפות בטריסטן מסיר בצורה שיטתית כל זכר מהיכולת שלו לעקוב אחריי, גרמו לי להרגיש חשופה לגמרי. כל דבר יוכל לקרות בחדר הזה והם לא ידעו.


וכמו בכל לילה, אני מושיטה יד לטלפון, פותחת אותו עם האגודל וניגשת לאיש הקשר האחרון שלי.


הוא עונה בצלצול השני, בקול שקט וצרוד מחוסר שימוש. "נראה לי שאני גוסס."


אני מסתובבת לצד ומניחה יד מתחת ללחיי, נועלת את המבט על האמבטיה החשוכה והריקה שלי. "מה קרה הלילה?"


הוא מושך באף, אבל השיעול סותר את היהירות שלו. "אני לא יודע. שלושה ג'וינטים וחמישית בקבוק וודקה? כנראה קסנקס3, אבל אולי זה היה אתמול בלילה." לאחר רגע, הוא שואל, "רגע, איזה יום היום?"


אני נרתעת. "אלוהים אדירים, דימיטרי. למה שלא תנסה להישאר פיכח ערב אחד?" זו דרישה מטומטמת. אחת, אני אחראית לפחות חלקית לכל מה שהשתבש בחייו. שתיים, העובדה שהוא בדרך כלל לא מסוגל לזכור את השיחות הליליות הללו היא חלק גדול מהסיבה שבגללה אני נוטה לקיים אותן.


"למה שלא תלכי להזדיין?" הוא מתפרץ חזרה, ועל אף שהמשפט לא באמת נשמע מתלהם כשהוא ממלמל, "אין יותר חוקים לגבי זה," הוא עדיין נוטף טינה.


"לא מתחשק לי," אני משקרת.


"את משקרת." רשרושים של בד ואוויר נשמעים ברמקול. "אין שום דבר רע בלרצות לגמור כדי להצליח להירדם." דימיטרי עושה עבודה טובה בלהעמיד פנים שאנחנו לא עושים את זה כל יומיים. אני מעמידה פנים שאני לא מעוניינת. הוא משדל אותי לעשות את מה שאני כבר רוצה לעשות. אולי הוא באמת משתכר עד כדי כך שהוא שוכח, כי זה תמיד נשמע אותו הדבר.


הוא נאנח לתוך הטלפון, אנחה שקטה ומחוספסת שמגלה לי שהוא כרגע הוריד את המכנסיים. אני נושכת את השפה כשאני מקשיבה, היד שלי מתגנבת מתחת לשמיכות. אני יכולה לדמיין אותו בקלות בחדר ההוא שם למעלה, עם האורות מעומעמים, שוכב על המיטה או על הספה שלו. הוא ישים את הטלפון על רמקול, קרוב אליו. כנראה בלי חולצה, עם השרירים המסותתים בבטן שלו, שנמתחים כשהוא מלטף את עצמו.


"מה צבע התחתונים שאת לובשת?"


הפנים שלי מתלהטות מהשאלה, והאצבעות נכנסות מתחת לגומי כשאני מתהפכת על הגב. אני לא צריכה להסתכל כדי לענות. "כחולים."


הוא מהמהם מעל הרשרוש ברקע. "אלה מהתחרה עם המסגרת הלבנה."


הנשימה שלי נעתקת בנגיעה הראשונה, כשאני מדמיינת שאלה האצבעות שלו שלוחצות לי על הדגדגן. "שאר התחתונים הכחולים שלי בטח למעלה בחדר שלך." זה אמור להישמע נוזף, אבל ההשתנקות שנפלטת ממני כשאני מפשקת את הירכיים הורסת את הרושם. "וגם השחורים שלי."


"השחורים הם הכי טובים," הוא אומר עם קשיחות בקולו, שמגלה לי שהוא מאונן. הוא כבר קשה? הוא צריך לשדל אותו להתעורר כמו שהוא עושה בשבילי? "אני אוהב לאונן איתם."


אני נעצרת, מנסה להיזכר במראה שלו על הספה ההיא בראשי. "באמת?"


הוא עונה בלי שמץ של מבוכה. "רק אם כבר לבשת אותם. אני אוהב כשאת מרטיבה אותם."


אני שואלת בחשש, "ומה אז?"


"אני כורך אותם סביב הזין שלי," הוא אומר, קולו צונח בשתי אוקטבות. "ואז אני מאונן עד שאני גומר ויורה את הזרע שלי לאותה נקודה שנגעה בכוס המתוק שלך כל היום."


אני שואפת עמוק. "אה." למעשה, אני לא בטוחה למה עוד ציפיתי. "אתה... ברגע זה?"


אני ממש יכולה לשמוע את השיניים שלו מתחככות בפירסינג שבשפתיו. "זה מגרה אותך, בייבי? לדעת שאני רוצה אותך כל כך שרק לגמור בתחתונים הרטובים שלך מספיק כדי לעשות לי את זה?"


אני חושבת על זה לרגע, ומחליטה בסופו של דבר, "כן."


"הזוג הזה ורוד," זו התגובה שלו, ואני קולטת מייד שהוא מאונן עם זוג תחתונים שלבשתי אתמול בלילה. הם לא סקסיים כמו חלק מהתחתונים שלי — סתם כותנה פשוטה ונוחה. הנשימות שלו נשמעות מהירות יותר עכשיו. "משהו גרם לך להרטיב אתמול. הם פאקינג ספוגים."


אני דוחפת את הראש לתוך הכרית ומתקמרת לתוך ידי, מודעת היטב לעובדה שמחר התחתונים הכחולים האלה ייעלמו מסל הכביסה שלי. "טריסטן," אני מודה בשקט ומחליקה אצבעות לתוך הרטיבות שלי. "צפינו בסרט ההוא, ונזכרתי —"


"ביום שהוא זיין אותך בחדר הקולנוע," דימיטרי אומר בגניחה. "פאק, אני עדיין זוכר איך הכוס שלך נראה, מתוח סביב הזין שלו."


אתמול בלילה היה לי קשה לשבת בנוכחותם בזמן שאיזה סרט הוקרן על המסך. אני בקושי זוכרת את העלילה — משהו עם הרבה אקדחים ומכוניות מהירות — אבל אני זוכרת היטב שהסתכלתי על רגליו הפרושות של טריסטן ותהיתי איך זה יהיה אם אטפס עליו שוב. כמו דימיטרי, אני יכולה לזכור היטב איך הרגשתי כשהוא היה קבור בתוכי בזמן שהעולם הסתובב סביבנו.


"הוא צפה בזה, את יודעת." קולו של דימיטרי מקוטע, ואני מדמיינת איך האמה שלו בטח נראית, הוורידים בולטים כשהוא מלטף את עצמו. חסר נשימה, הוא מבהיר, "הסרטון שלנו, מהבור. אני חושב שאולי הוא מרגיש רע לגבי זה, אבל אמרתי לו —" הוא משמיע קול מאומץ ושקט. "אמרתי לו שאם יש מישהו שאמור לאונן כשהוא צופה בו, זה הם. הם היחידים ש —" קולו מתפוגג והופך למשהו לא ברור.


היד שלי מתאימה את עצמה לקצב שאני שומעת בקולו — תוך כדי הרשרוש שנשמע ברמקול. "הם היחידים שיש להם את הזכות."


"כן," דימיטרי אומר, והמילים שלו נוקשות כנראה כמו הזין שלו. "כי את שלנו. את יכולה לקבוע או לבטל את כל החוקים שאת רוצה, אבל זה תמיד יהיה נכון."


אני תמיד הולכת לאיבוד כשאני ככה. ולכן זה חייב להיות דימיטרי. האלכוהול והסמים מעמעמים את זיכרונו לגבי הדברים שאני אומרת. זו הסיבה שהכול חייב להיות בטלפון, כי אף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות את זה אחרת.


אבל זה נשפך מתוכי כשאני משפשפת לעצמי את הדגדגן, והחזה שלי קופא כשאני משתנקת. "כן, אני שלכם, אני שלכם."


הוא פולט גרגור עמוק ורועד. "אלוהים, אני צריך לבוא לשם ולזיין אותך על הרצפה. אני צריך לתת לאחרים לצפות. לכל הרוחות, אני צריך לתת להם לקבל חתיכה. הטרפת אותנו כל כך בגלל זה —"


כל כך חם פה בפנים, והמאוורר בפינת החדר לא עוזר לקרר את העור הבוער שלי. אני מסלקת את השמיכות ממני, וזה מעניק לי נוף ברור ליד שלי שנעלמת בתוך התחתונים. פה, בחושך, זו יכולה להיות כל יד. זו יכולה להיות היד של קיליאן. של טריסטן. "דימיטרי —"


אני מתכווצת מעוצמת האורגזמה וירכיי נסגרות בחוזקה כשאני רוכבת על היד שלי. מרחוק, אני יכולה לשמוע את הגניחות של דימיטרי, את הלחישה הסטטית של נשימותיו המתנשפות, אבל אני אבודה בתענוג שניצת במוחי מכדי שיהיה לי אכפת שהוא כנראה מכתים את התחתונים שלי מאתמול עם הזרע שלו.


וכמו שתמיד קורה, הנפילה חדה ומזעזעת, משאירה אותי עם חזה מתנשם ומצח מיוזע. אני יכולה לשמוע את הדופק שלי משתולל באוזניים.


או אולי זה רק קיליאן שמסתובב הלוך ושוב מחוץ לדלת.


וכאילו הוא שומע את המחשבות שלי, קולו הקשוח של דימיטרי נשמע דרך הרמקול. "אין לך פאקינג מושג מה את עושה לנו, ילדה." המילים שלו מקוטעות עכשיו, נשמעות כבדות מתשישות, ואני תוהה מה הוא עושה עם התחתונים המלוכלכים שלי. "אולי כדאי שתתקשרי לאחד מהם בפעם הבאה."


אני זועפת מהעגמומיות בקולו. "אני לא יכולה."


רשרושים נשמעים בצד השני של הקו — אולי הוא מתנקה. "אז אולי כדאי שתעלי לפה ותישני לילה שלם לשם שינוי." האנחה של דימיטרי נשמעת תשושה בדיוק כמו שאני מרגישה. "את לא עובדת על אף אחד. אולי את שונאת אותנו, אבל את זקוקה לנו כמו שאנחנו זקוקים לך. קחי אחריות על העניינים שלך, סטורי. זה לא חייב להיות —"


"שלושה ימים."


שתיקה משתררת לרגע ואז, "זו מין ספירה לאחור?" הוא לא נשמע מתרשם.


אני מוציאה את היד מהתחתונים לפני שאני פושטת אותם ומעיפה לעבר סל הכביסה שלי. בשבילו. "זה יותר כמו... אתגר."


"אתגר," הוא חוזר אחריי בקול חסר רגש.


"תהיה פיכח שלושה ימים," אני בולעת רוק בידיעה שאצטרך להתחייב לזה, "ואישן במיטה שלך."


עוד רשרושים נשמעים, ואחריהם, דממה מוחלטת. היא ממשיכה זמן רב כל כך, שאני חוששת שהשיחה התנתקה. דימיטרי מפר אותה כשהוא אומר בשקט ובקול מפקפק, "תישני."


"כן," אני מדגישה, בידיעה שאני חייבת להיזהר פה. אני לא יכולה להבטיח משהו שלא בטוח שאהיה מסוגלת לתת. "אישן."


הנחירה המזלזלת שלו קולנית ומלאה ברעש סטטי. "אין לי שום בעיה לישון לבד."


ואז הוא מנתק.


אני נועצת מבט זועם במסך הטלפון שלי, אבל לא באמת מצליחה להרגיש כעס אמיתי. אולי זו האורגזמה, או אולי אני פשוט מכירה את דימיטרי טוב מדי. הוא מקווה שאשפר את ההצעה. על אף שארבעתנו הסכמנו על תנאים שונים, הם עדיין מי שהם. קיליאן עדיין רוצה להיכנס, טריסטן עדיין רוצה לצפות, ודימיטרי עדיין רוצה לתמרן אותי.


רק שאני יודעת איך להתמודד איתם עכשיו.


חלק ממני רוצה לפתוח את הדלת, לתת לקיליאן להיכנס ולגרום לי לשכוח מהכול חוץ מהחום של ידיו הגסות. או לצאת החוצה ולגרור את טריסטן לג'קוזי כדי להרגיע את המתח ואת הלחץ. או שאני יכולה לעלות במדרגות ולהכריח את דימיטרי לנגן משהו בשבילי. לנגן עליי, לפתות אותי, לקרב אותי יותר ויותר בצורה ההיא שאף אחד אחר לא יכול חוץ ממנו. אבל בעיות השינה שלי הן הבעיות הכי שוליות שלנו. לכולנו יש משהו אחר שמטריד אותנו. משהו שאנחנו חייבים לעבור קודם.


חג ההודיה.


הוזמנו לארוחת ערב רשמית, ובפעם הראשונה זה שנים, נראה כאילו אני עומדת לבלות את החג עם המשפחה.


אימא שלי, האבא החורג שלי, אחי החורג, ושני החברים הכי טובים שלו — הלורדים שלי.


משפחה גדולה ומאושרת.