*
"...הַחֹשֶׁךְ הוּא נֵרְךָ
גְּבוּלוֹתֶיךָ הֵם מַסַּע חִפּוּשִׂים."
ג'לאל א-דין רומי
THE BIG RED BOOK
פרק 1
הוא יצא מתחנת הרכבת בנהרייה והלך לכיוון הים, חש צורך לשבת על החוף ולהירגע מול השקיעה לפני שילך אל תמרה. אופנוע ישן עם סירה כמעט ועלה עליו במעבר החצייה. קשישה מבוהלת, שמילאה את כל חלל סירת האופנוע, צעקה "דגנרט. אדום, אדום!" נהג האופנוע המשיך להביט לחזית וסינן לעברה "רוּהֶה, רוּהֶה[1]."
זה היה עוד יום קשה שנפתח בפתק אדום, שנדחף מתחת לדלת דירתו הקטנה בראשון לציון. 'כבר חמישה חודשים לא שילמת לוועד הבית והחוב שלך עבר את שש מאות השקלים. אם לא תשלם בארבעים ושמונה השעות הקרובות נפנה לערכאות.' הוא חייך למקרא המילה ערכאות, מעך את הפתק באדישות והשליך אותו בתנועת יד לא זהירה למאפרה המלאה על השולחן, תנועה שהפילה את כוס הקפה על השטיח. הנוזל החום נספג לתוכו ונהיה לכתם נוסף. דניאל מיהר להביא סמרטוט כדי להסיר את הלכלוך ורכן לעבר השטיח. הוא הביט רגע בכתם, שנראה כמו רישום פחם, וראה פני תינוק ששפתותיו תאבות לינוק משָד אימו. הוא הזדקף ונעמד מול היצירה החדשה. הטה ראשו מצד לצד, בחן אותה והתלבט, למחוק או להנציח. הרישום המטריד והמשונה הזכיר לו את החיים שיכול היה לחיות, לו רק ידע לעמוד על שלו, לא להימלט למאורת המסתור שלו. לחלוק את חייו עם אחרים.
קשה היה לו להחליט, עד שמשהו בתוכו, לא בדיוק שלו, הפעיל כמו שלט רחוק את ידו הימנית הלוך ושוב. הוא מרח את הבוצה של הקפה בסמרטוט הצהוב עד שהתינוק, השפתיים והשד הפכו לכתם גדול, דהוי וחסר צורה. תעתועי הזיכרון גוועו יחד עם תחושת ההחמצה והכמיהה להוויה אחרת. הוא חזר להרגלי הבוקר והציץ בשעון היד, למרות שכבר שלושה ימים עמד מלכת.
למעלה משנה עברה מאז שחזר מיוון, כמו פליט שנס על נפשו מאימת משפחתה של דיוניסיאה. המשטרה חקרה והיה גם עד, דייג שראה הכול ממרחק מבין גלי הים, ותיקף את גרסתו של דניאל. אבל המשפחה שלה והחברים, ראו בו את האשם. לתוך האבל הכבד על מות אהובתו חלחלה שוב הזרות, נהמת העדר והחשש מאלימות. הוא התרחק מתושבי הכפר, הסתגר בתוך הבית, הטביע את יגונו בניקיונות, שטף את הרצפה בדמעותיו, וכשסיים יצא אל החצר לסירת הדייג של מנוליס וגירד את כל הצבע הישן. "הכחול יצא יפה", אמר מנוליס כשבחן את החרטום המחודש, הקיף את הסירה ועבר לצד המשויף. "כמעט ולא השארת עץ", אמר כשהוא מחליק ידו על הדופן החשוף, "יפה, יפה. נתת עבודה." דניאל הרגיש מעט נבוך. הוא נשאר לשבת על שרפרף הקש והמשיך לצבוע את הדופן בכחול, נזכר עד כמה נעים לשמוע מילה טובה. "אני בא מהכנסייה עכשיו. דיבר איתי הכומר." אמר מנוליס, רכן והניח יד על גבו של דניאל. תנועת המברשת נעצרה ודניאל הפנה אליו מבט דואג. "אולי תיסע מכאן לאיזה זמן? תיתן לדברים להירגע" אמר. דניאל הפנה את מבטו לירכתי הסירה, חש בדופק המאיץ, נשם עמוק והבין ששוב החליטו בשבילו.
שש שנים טובות היו לו באי הקטן, והוא רצה שיתארכו לשבע. כאן היה אדם ללא עבר, כאילו נולד בשם דֶניס בגיל שלושים וארבע. רק ידעו שהוא מישראל, מקום שמדי פעם מסתנן לחדשות, יהודים וערבים מנסים להרוג אחד את השני. מנוליס הזדקף, הקיף את הסירה ועצר לבדוק אם הצבע כבר יבש. "תחשוב על זה. אם הכומר בתמונה כדאי לשמוע בקולו." דניאל הביט בו וראה בעיניו דאגה אמיתית. לא, זה לא היה איום, אלא עצה שאי אפשר לסרב לה.
הפקיד בביקורת הדרכונים הושיט יד עייפה ובאותה עת פיהק פיהוק חנוק. הוא דפדף בין דפי הדרכון, הזדקף מעט בכיסאו, קירב את מבטו ואימת את תאריכי הכניסה והיציאה. "תוריד את המשקפיים," הורה והשווה בין התמונה הישנה בדרכון לאיש עם הקוקו שעמד מולו, מרעיד בעצבנות את כף רגלו הימנית. "קשה לזהות אותך," קיטר הפקיד, הניף באיטיות את החותמת והטיח אותה בדף הריק. בבת אחת המתח בגופו של דניאל התפוגג ופינה מקום לאושר. הוא לא העלה על דעתו שישמח כל כך לחזור לארץ שעזב לתמיד.
חצי שעה בתור בבנק הסתיימה בכלום. הקצבה מביטוח לאומי לא נכנסה. הוא לא כעס, רק חש חולשה גדולה כשהבין שאין לו גרוש. הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לעשות את הדבר המתבקש מול חוסר האונים. לרגע חשב להתקומם מול הפקידה ולדרוש מקדמה על החשבון, אבל החשש מהבושה שירגיש כשיתגלה עוניו לכול, גרם לו לעזוב את הסניף. הוא חלף על פני בית הקפה השכונתי, גרונו משתוקק לנוזל החם ולמשב הרוח של המאוורר התלוי מעל השולחן הפינתי. הוא שינן לעצמו, 'איפוק, איפוק,' כשנזכר שגם כאן יש חוב שמן והמשיך לצעוד לעבר המוסך. נדמה היה לו שסביבו המוני אנשים ומכוניות. הוא שמע צפירות ובליל קולות וחש שהוא בולע רוק בתדירות גבוהה. הוא קיווה שהסובארו כבר תוקנה ואולי יש עוד סיכוי קטן להפיג את כעסם של כמה מהלקוחות, אם יחזור היום לעבוד בגינות. 'אולי עבודת האדמה תביא מעט רוגע לנפשי' אמר לעצמו. אבל הטנדר המרוט חנה מחוץ לעמדות העבודה במוסך, בדיוק כמו שחנה אתמול ושלשום. הוא לא טרח אפילו להתעדכן במצבו והסתובב על עקביו.
"מר בן יהודה", שמע את בעל המוסך ונעצר, "השארת בלגן בתוך הגרוטאה שלך, אחר כך תתלונן שמשהו נעלם."
"למה אתה לא עובד על האוטו? בן אדם, אין לך מושג כמה זה תוקע אותי. אני לא יכול לעבוד, לעבור בין לקוחות, כלום" ענה לו דניאל.
"הסברתי לך. זה סוס זקן, קשה למצוא לו חלקים. תאמין לי, שמתי פועל שכל מה שהוא עושה זה לחפש לך את הדיסטריביוטור."
תא הנהג נראה כמו הבוקר שלמחרת וודסטוק. אשפה זרוקה, כוסות חד פעמיות וניירות שמתחתם בצבצה הרצועה של תיק העור המרופט. 'מה זה?' הוא נבהל. 'איך ייתכן שהשארתי אותו כאן?' הוא מיהר לנבור בתוך התיק, הוציא את הסלולרי, את הארנק, חיטט בין תאי המסתור, שלף שטר מקופל של מאתיים שקלים ולרגע חש בר-מזל. 'לפחות התיק בעדי' חשב ולא הצליח לחייך.
באוטובוס המאסף לתל אביב רפרף על חשבונות חשמל ומים והודעה מהחוג לתיאטרון: "בקשתך נדונה בוועדת הקבלה ולצערנו לא נמצאת מתאים ללמוד אצלנו בשנה הקרובה." 'איך זה יכול להיות? הרי אמרו לי בפירוש שהאודישן היה מצוין. שמורגש שיש לי ניסיון חיים עשיר... לכו להזדיין, מאפיה! פרוטקציונרים' חשב. 'מה קרה, אתם מעדיפים שהסטודנטים שלכם יהיו חנונים חנפנים? הרי בשיחה אחת למזכירה אני משנה את ההחלטה המטומטמת שלכם. מספיק שאדרוש לדעת מה פתאום החלטתם ככה. הנה, מה המספר של מזכירות החוג?' התחיל לחפש ולהתכונן לשיחה. אבל לפני שחייג ויתר, ידע שהעניין אבוד, 'הרי הכול קומבינות וקשרים.' הוא פינה את מושבו לאישה בהריון ונעמד בין סבך האנשים, אחז במוט הדביק שמעליו, הריח את בית השחי שלו והשתדל להימנע מנגיעה באדם שלצידו. הוא ניסה לצמצם את נפחו ורוקן את האוויר מתוך גופו, כמו ביקש להתאייד. בתחנה הקרובה זינק ממקומו וירד למדרכה. הוא הסתובב סחור סחור כדי להבין לאן הגיע, מילא את ריאותיו באוויר הלח, תהה לאן ישים פניו, ופשוט הלך ברחובות שקטים, קיווה שבסופם נמצא הים של תל אביב. סצנת הסיום של אירועי היום כבר התנגנה בדמיונו, והוא הרגיש את ריקנות הנפש וחולשת הגוף למראה אימו המושיטה אליו בנפש חפצה את שטרות הכסף בסלון הדירה בנהרייה. הוא התיישב על ספסל מוצל בגינה שכונתית, מולל באצבעותיו את השקלים שנותרו בכיסו ונמנע מקשר עין עם הקבצן ששכב על הספסל ליד. צעיר שדחף עגלת תינוק התקדם מקצה השביל והקפיד לדרוס את כל האבנים בדרך, כך שיטלטלו את העגלה. ככה בדיוק נהג גם הוא להרגיע את רעות התינוקת, כשהייתה צורחת בניסיונותיה להתמודד עם מכאובי הבטן. לפעמים היא הייתה נרדמת ולפעמים זעקתה הפכה למנגינה רועדת שיצרו הטלטלות על פני האבנים. שירה בציבור, כך הוא קרא ללילות הטרופים שבהם דהר איתה בגינות הציבוריות ועל מדרכות העיר כשהיא צווחת, לילות סהרוריים שעוררו אצלו עכשיו געגועים וחמימות בגוף.
דניאל שלף את הסלולרי וחייג לרעות, רצה שייפגשו סוף סוף. בעודו ממתין למענה הבחין במודעה קטנה שנעוצה על גזע העץ הצמוד לספסל עליו ישב. ''למכירה בהזדמנות קרקע פרטית בגליל'' קרא וחש שחזהו מתרחב.
"הלו" נשמע קולה העייף.
"שלום ילדה, מה שלומך?"
"לא משהו..."
"מה קרה?"
"סתם... לא חשוב."
"אני נמצא כאן לא רחוק, אולי ניפגש?"
"אהה... לא יודעת... הבית מבולגן... מתפוצץ לי הראש... לא... לא מתאים לי."
הוא תלש גזיר נייר עם מספר טלפון מהמודעה, ורצה לומר לה עד כמה הוא מתגעגע אליה, אך בלע את הרוק ואמר "אוקי. אני אמשיך לנסות. תרגישי טוב," והכניס את גזיר הנייר לכיס חולצתו. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור, הוליך את מחשבותיו אל הים, דמיין את תנועת הגלים הקלה, את מחזור החיים הקצר של בועות המים על החול, הרף עין של ממש - לידה, קיום והיעלמות. הוא חש בצימאון. מאז הבוקר לא שתה.
דניאל עצם את עיניו. כתמים כהים ריצדו מאחורי עפעפיו. הוא ניסה למצוא בהם תבנית, מקצב וצורה. לאחר כמה רגעים ויתר והתמסר לשקט ולאקראיות תנועתם. הוא הרגיש שהוא עומד להירדם כששמע את צלצולו התובעני של הטלפון, הצל על עיניו בידו השמאלית ובשנייה קיבל את השיחה.
"דניאל, הבטחת שתסיים את השתילה היום, מה קורה?"
" אני מה זה מצטער."
"זהו? זה כל מה שיש לך לומר?"
"נפלו עלי המון צרות בבת אחת."
"אני מה זה מצטערת..."
"הטנדר שלי במוסך ואני מושבת. ברגע שהוא יהיה מוכן אני מגיע."
"אתה יודע מה, עזוב. עדיף שלא תבוא. תהיה בריא. שלום."
את שאר שיחות הטלפון לשאר הלקוחות יזם בעצמו. לאחד אמר שהוא בקליפורניה, בכנס בינלאומי של מעצבי גינות. לאחרת בישר, בקול שקט, את הבשורות המרות ששמע הבוקר מהאונקולוג של אימו. כשהגיע ללקוח האחרון כבר לא נשארו לו תירוצים, וגם חדוות המשחק נעלמה. הוא פשוט אמר לו שפיטרו אותו, ושהוא מצטער שלא יוכל להמשיך לטפל בגינה היפה שלו, שהסבה לו כל כך הרבה אושר. הלקוח ניתק לו בפנים.
השמועה על חזרתו של דניאל לארץ עברה בין מספר מועט של בני משפחה וחברים. אחיו, עמרם, עמד לצאת לשליחות בוושינגטון והציע למכור לו את הטנדר הישן תמורת סכום זעום. "תחזיר כשתעמוד על הרגליים" אמר, ספק ברוחב לב ספק בהתנשאות. הדירה בראשון לציון, שהייתה בעצם של רעות, התפנתה ותמרה הציעה שדניאל יגור שם בינתיים. "סבתא, את יודעת שאני אסכים למרות שזה מה זה מעצבן. מתי הוא כבר יהיה אבא נורמלי? מתי?"
"מה התוכניות שלך דניל'ה?" שאלה אימו בהיסוס.
"גננות ושיפוצים."
"גננות ושיפוצים?" השתוממה, "תמיד אמרו שיש לך ידיים שמאליות. אתה בטוח?"
"יאללה אמא, די. תעזרי לי לקנות כלי עבודה?"
"נו, מי יעזור לך אם לא אני? אתה בטוח שאתה יכול? אולי תוריד את הקוקו? יתייחסו אליך יותר ברצינות."
"להיפך. את לא מבינה כלום בשיווק. תחשבי, אני אקרא לעסק שיפוצי קוקו, או קוקו גינון ואחזקות."
"נו טוב, אתה כבר קורא לזה עסק. פתאום נהיית קפיטליסט?"
"מה רע? אפילו בקיבוץ שלך מחלקים כבר דיווידנדים לחברים."
"דניל'ה. נכון, היה את המקרה, אבל תמיד זה יהיה גם הקיבוץ שלך."
"עוד פעם את והמקרה. אמרתי לך כבר מאה פעם, אין לי מושג על מה את מדברת."
"טוב, די די. רק אל תתחיל להתעצבן."
בקרון הדחוס ברכבת לנהרייה הוא ישב ליד חיילת מנומנמת שראשה היה שמוט על החלון. הוא הסתכל על פניה ועקב אחר כבל האוזניות שהשתלשל מאוזניה ונח על חזָה השופע שעלה וירד במתינות לקצב נשימותיה. נדמה היה לו שהוא מזהה את בליטות פטמותיה מבעד למדים ובלי משים התאים את קצב נשימותיו לאלה שלה. הוא עצם את עיניו וחש בתנועה לא רצונית מענגת באזור חלציו, ומיהר להרים את תיק העור המרופט ולהניחו כך שיסתיר את הבליטה במכנסיו.
ברחוב הגעתון הלך מערבה, הגיע לים והדרים מעט עד שמצא פינה שקטה. גלים שהתרוממו מולו התנפצו על הסלעים המוריקים מאצות חלקלקות. הוא פשט את חולצתו והתיישב על הזיפזיף החם בגבול תנועת המים שעלו בתנופה לקו החוף וליחכו את כפות רגליו. מגע המים הקרים שלח זרמים מענגים לכל חלקי גופו, והחיה אותו מחדש. ביוון, בחופי הים בוואגיה, כשהים סער, היה רוכב על הקטנוע לצידו השני של האי ומרגיש איך נשמתו מתרחבת. עכשיו, שאף אוויר מלוא ריאותיו, הרגיש את המלח נכנס לאפו ואת האוויר נתקע בסרעפת. הוא לא ויתר, שאף ושאף עד שהרגיש את ריאותיו מתפקעות ותחושת רוגע השתלטה עליו.
דניאל ניסה לפתוח את הדלת. אחר כך דפק שלוש דפיקות ולבסוף צלצל צלצול ארוך עד ששמע "רגעעעע" מבוהל. הוא השעין ראשו על המשקוף, המתין לשקשוק המנעולים. "מי זה?" נשמעה קריאה מעבר לדלת, "אני... דניאל."
"מי?" שמע פליאה, "אמא זה אני דניאל, תפתחי!"
"בסדר, בסדר... כבר אתה כועס." הדלת נפתחה ותמרה, טרוטת עיניים וסתורת שיער, אספה את דניאל אליה וחיבקה. "איזה ילד יש לי... נעלם לחודשים שלמים ופתאום נוחת בלי להודיע... נו מילא, העיקר שאתה כאן, כדאי שתתקלח..." החיבוק נעם לו, וגם הביך אותו, ובכל זאת, לרגע הוא הרגיש בטוח ומוגן. הוא חיבק את אימו עוד רגע אחד בדממה, לפני שהיא מיהרה להביא לו מגבת מחדר השינה. הוא נכנס למקלחת נעוריו ונעמד תחת זרמי המים הדקים שהצליפו על גופו.
הערות
[1] שקט, שקט (בגרמנית)
פרק 2
"דניל'ה, כבר אחרי שתיים, אתה לא רוצה לקום?"
הוא מלמל משהו מבעד לשפתיו הדבוקות והסתובב לשכב על גבו. "מה, חזרת לצבא שאתה ככה? כבר ממש דאגתי."
הוא חיפה על עיניו מפני האור שנכנס מהחלון וקיווה שאימו תפסיק לדבר. "דניל'ה, אני מכבסת לך את הבגדים. הנחתי כאן מכנסיים וחולצה של אבא, עד ששלך יתייבשו."
"טוב" לחש ביגיעה, והתפלל שייפסקו כבר הכניסות והיציאות מהחדר. "אתה לא רוצה לקום?" שמע אותה מעבר למסדרון. "די אימא, די" הוא מלמל, בדיוק כמו בבקרים של השיעור המוקדם במתמטיקה בתיכון.
"דניל'ה, אתה צריך את הפתק הזה? זה היה בכיס של החולצה." הוא הושיט יד כבדה לכיוונה, פישק שתי אצבעות כמלקחיים ובעיניים עצומות אחז בפתק המקומט. הוא שמע טיפוף נעליים, טריקת דלת, שקט ואחריו טרטור חרישי של מכונת הכביסה.
"דניל'ה, כבר חושך בחוץ, אתה נורא מדאיג אותי. אולי אני אקרא לד"ר מילר?" הוא פקח חרך צר בעיניו. תמרה פתחה בהחלטיות את החלון שמעל המיטה, שייכנס אוויר נקי וייצאו החיידקים. "אל תקראי לאף דוקטור" הוא מלמל, "אני קם." הוא הניח את רגליו על השטיחון הפרחוני שלמרגלות המיטה והתכופף לדוג שוב את הפתק המקומט, שבצבץ מתחת לכף רגלו השמאלית. ''למכירה בהזדמנות קרקע פרטית בגליל" קרא ולא הבין.
***
מעט לפני עיקול הכביש המחורץ התחבר שביל צר שפנה מזרחה ונעלם מאחורי חרוב שצמח על שפת המצוק. דניאל עצר בצד הכביש ונזהר לא להיכנס לתוך קבוצת שיחי הקידה השעירה שהסתירו את קצה המדרון התלול. הוא הושיט את ידו החוצה לידית של הטנדר, פתח בשתי לחיצות את הדלת החבוטה ויצא למרחב. אוויר קריר קיבל את פניו וריח הרים מתוק הסתנן לאפו. דלת הסובארו נשארה פתוחה וברדיו דיווח הקריין על מחבל מתאבד שפוצץ את עצמו באוטובוס אגד בתחנה של שוק מחנה יהודה בירושלים. דניאל הצל על עיניו מפני השמש של אחר הצוהריים. שקט עמוק עטף את ההר, ודרכו הסתננו קולות של חיים מהכפר הערבי עֵין אֶל אַמַאל, הפרוס על המדרון הדרומי שמעבר לוואדי. נדמה היה לו שהוא שומע פעיית עיזים ונעירת חמור. הוא ניסה לאתר את מקור הקולות, אבל מלבד משטחי הירק וכתמי הסלעים הבהירים לא ראה דבר. הוא עצם את עיניו ורוח קלה ליטפה את פניו. כשפקחן הכה בו האור והוא התקשה להכיל את המרחבים, את הריק שמסביב. הפתיעה אותו תחושת האין סוף, היכולת לראות רחוק כל כך.
השביל הצר שכמעט נעלם מתחת לעשבייה הזקופה התעקל דרומה, נעלם והופיע שוב במעלה כיפה בהירה שבמרכזה כתם לבן וצהוב של פרחי מרגנית. דניאל ניסה לאתר חלקת אדמה חשופה מעבר לשביל הנעלם, אבל קו הרכס המשונן הסתיר את המשכו של העולם.
"אתה דניאל?" נשמע קול גבר.
הוא הסתובב לאחור, נדרך מול הגבר החסון שהתקרב אליו, מחביא את פניו מאחורי זקן שחור המתחכך בחולצה כחולה גזורת שרוולים. הג'ינס המרוט והמטונף שלבש הגיע כמעט עד לאדמה והסתיר נעלי הליכה קרועות. דניאל הושיט את ידו לפנים, מה שאילץ את הזר להושיט את שלו.
"אהלן. שאול." לחיצת ידו הייתה קצרה ונוקשה והשאירה עקבה של זיעה בכף ידו הימנית של דניאל.
"בוא, נלך," אמר שאול והחל לצעוד בצעדים גדולים ולרמוס את העשבים שכיסו את השביל.
"חכה שנייה, אני אנעל את האוטו." קרא אחריו דניאל.
שאול נעמד "עזוב, תשאיר פתוח, כאן לא צריך לנעול."
דניאל טרק את הדלת הפתוחה ומיהר להלך בצעדים קטנים ומהירים. הוא הקפיד ללכת כמה מטרים מאחור, כדי לא להיכנס לשובל ריח הזיעה החריף שהותיר שאול אחריו. עברו רק כמה דקות וכאב התעורר ברגלו השמאלית והוא החל לצלוע. הוא נשך שפתיים והתאמץ לא להאט את קצב הליכתו. סנדלי הטבע שרכש אתמול בראשון לציון ספגו אבק ולא הצליחו להגן על כפות רגליו מפני הקוצים הצפופים שבצידי השביל. שאול הלך בקצב אחיד והביט מדי פעם לצדדים, כמו מוודא שאיש לא חדר לממלכה השוממה שלו. המראה של דניאל הצולע עורר בו גיחוך קל, אבל הוא שמר על פנים חתומות. "תזכיר לי מאיפה אתה?" שאל.
"מראשון לציון" ענה דניאל, במאמץ להישמע אדיש.
שאול הפנה את ראשו לאחור. "מה קרה לך ברגל?"
"פציעה ישנה. שום דבר מיוחד."
שאול התקשה להסתיר את הבוז בעיניו למראה האיש שדידה אחריו בצעדים קטנים ומהירים, תוך שהוא מסדר רצועה רחבה של תיק עור תפוח שהיטלטל על צידו השמאלי. הוא הגביר את קצב הליכתו, נהנה לשמוע את נשימותיו המאומצות של דניאל, ירד מהשביל והחל לתמרן בין הסלעים שלצדדיו.
"תיכף מגיעים, אל תדאג", זרק לעבר דניאל. כשחצו את קו הרכס דניאל חיפש רמז לחלקת האדמה המיוחלת, אבל השביל המשיך להתעקל בין כיפות טרשים קטנות, מכוסות בשיחים גדולים של סירה קוצנית. ככל שהתרחקו מהכביש הוא זקף את קומתו והרשה לעצמו להאט מעט את צעדיו, לא להיגרר אחר קצב הליכתו של שאול, להביט היטב בסביבה וליהנות מריח העשב הרמוס. הם התקרבו לקצה המצוק ובמרחק מאתיים מטר מהם התגלה עץ תאנה גדול, נאחז בעקשנות בסלע וניצב בראש ההר, גאה בזקנתו.
"זאת החלקה" אמר שאול, נעמד בצילו של העץ וקטף ממנו תאנה דשנה. "כל הגבעה הזאת, מערמת האבנים שלמעלה משמאל, ועד לקבוצת השיחים שליד עץ האלָה." דניאל הביט סביבו וניסה לאמוד את גודל השטח. הוא התקשה לדמיין את עצמו חי כאן לבד בלי בית, בלי מים, בלי חשמל, בלי כסף. אבל המחשבה שכל חתיכת ההר הזאת יכולה להיות שלו, הלהיבה אותו ועוררה את דמיונו.
"זה דונם?" שאל דניאל.
"זה דונם. והתאנה הזאת, רק שתדע" הוסיף שאול להתפאר בערך נכסיו, "היא בת הרבה עשרות שנים. אולי מאות."
משב רוח נעים הרעיד את ענפי העץ הזקן, ועליו הגדולים נעו כמניפות אחוזות בידי מלכה. דניאל הוציא מתיק העור המרוט בקבוק מים קטן ורוקן את חציו בלגימה ארוכה כשעיניו עצומות. הוא ניגב את הפייה בכף ידו והושיט את הבקבוק לשאול, אך ידו נשארה תלויה באוויר. שאול נגס בפרי המתוק וירק לימינו את קצהו העליון. "זאת החלקה הכי טובה שלי. יש כאן עוד חמש. שלוש מאחורי השיחים בהמשך המצוק, ועוד שתיים בכיוון השני. שנים-עשר דונם. אדמה חקלאית שקניתי מהערבים לפני שבע שנים." דניאל הקשיב לרוח, לזמזום הדבורים, לעלים המרשרשים וצלילי הלמות ליבו הלכו וגברו.
"ממתי השטח עומד ריק?"
"משנת 98."
"שבע שנים ואף אחד לא קנה כאן חלקה?"
"היו כמה שניסו ואחרי חודש חודשיים התייאשו. זה לא קל. בגלל זה אני מציע לחכות חודשיים עד העברת הבעלות בטאבו, כדי שתוכל להתחרט."
דניאל צמצם את עיניו נתן לדמיון לביים את אדמת הטרשים שמולו ולהצמיח בה ברגע אחד עצי זית זקופים, תפוח ולימון, צינורות חומים שמשתרגים סביב גזעיהם ומגירים טיפות מים לתוך האדמה החומה. המראה הזה ריגש אותו והוא חייך אל השמש.
"רוצה?" דחף שאול תאנה סגלגלה נוטפת נוזל לבן מול עיניו של דניאל. הוא נסוג מעט לאחור ואחז בתאנה המושטת. הנוזל הלבן והדביק נמרח על כף ידו. הוא קטם את קצהו של הפרי העסיסי ובצע את התאנה לשניים. מבעד לגרעינים הזעירים שנחבאו בין בשרה התפתלה תולעת שקופה, והביטה בדניאל בשתי עיניה הזעירות. הוא הסיט ממנה את עיניו, העביר את משקל גופו מימין לשמאל ושאל כבדרך אגב, "חשבת שוב על המחיר?"
"חשבתי. אני מוכן לשמונת אלפים דולר במזומן."
"בלי חשבונית?" דניאל שאל בדאגה.
שאול נעץ מבטו בתאנה החצויה ושתק.
"ומה עם הרישום בטאבו?" שאל דניאל, וניער בתנועות חדות את חצי התאנה, בניסיון להיפטר מהתולעת.
"תביא!" גיחך שאול, לקח את הפרי ושלף בקצות אצבעותיו העבות את התולעת, תוך שהוא מועך את בשרה הרענן של התאנה. "טאבו לא קשור. עורך הדין שלי יסדר הכול תוך חודשיים. אל תדאג." הוא הושיט את התאנה המעוכה לדניאל. בשארית המים שנותרו בבקבוק שטף דניאל את הפרי ואחר כך נגס בו. טעמו המעודן נשא זיכרונות נעימים שהתגוללו על לשונו, ירדו במורד גרונו ונחתו ברכות במרכז בטנו.
"טוב, תן לי לחשוב על זה" אמר והניח ידו על גזע העץ, ספק נשען, ספק מלטף. "אני אשאר כאן קצת לבד, אם זה בסדר מצידך."
שאול הלך ונעלם אחרי העיקול. דניאל הקיף בהליכה איטית את החלקה, חזר לתאנה והתיישב על האדמה, נשען על הגזע הזקן. הוא ניסה למצוא זווית נוחה שבה רגלו השמאלית לא תכאב, השעין את ראשו על העץ, פלט אנחה עמוקה וניסה למקד מחשבה בהירה. 'אתה באמת רוצה לחיות כאן בשממה? אתה בכלל יכול לחיות לבד בטבע? אולי זו סתם גחמה של הרגע? מה לך ולכל זה? תישאר בעיר, לשם אתה שייך. חפש לך אישה, תחזיר לעצמך את הילדה שהתרחקה.'
כשהתעורר, כבר ירדה השמש וכוכב ראשון נצנץ מבעד לעלים הרחבים מעליו. עברו כמה שניות עד שהצליח להבין איפה הוא נמצא ובאילו נסיבות. שערותיו סמרו למשמע קול המואזין שבקע מהמסגד המרוחק, והוא מיהר להתרומם מרבצו, תלה את תיק העור על כתפו ופתח בצעידה מהירה בחזרה לכביש. 'רק לא לאבד את הדרך' הוא שינן לעצמו בקול, 'רק לא להיתקע כאן בחושך לבד.'
***
דניאל הדליק את האור הקטן במסדרון ונכנס למיטה. הוא עצם את עיניו ולא נרדם במשך שעה ארוכה. התאנה ליטפה את פניו בעליה הרחבים, רוח קלה ניגנה על גבעולי העשב ויבבות התנים נשמעו כמו קריאות געגועים. ההר זרם באיטיות בתוך ראשו, מילא בחום ורוך את איבריו כמו אז כשרכב על כתפי אביו ושיחק בשערות ראשו האדמוני כאילו היו שדה חיטה בשלה, שדה שלו בלבד. פניו היו שלווים, ועליהם היה נסוך חיוך רחב.
בבוקר נכנס דניאל לסניף הדואר במרכז העיר כדי לשלם חשבונות שהצטברו. שלוש מאות שקלים שמר בכיס לכיסוי החוב בבית הקפה. בצהריים הוא התיישב בפינה הקבועה שלו מתחת למאוורר התקרה. דרך החלון הוא הבחין בשערה האדמוני של בתו שחצתה את הרחוב, והבין עד כמה התגעגע אליה. "היי דניאל" אמרה כשנכנסה.
"שלום ילדה... מה שלומך?" היא התיישבה והניחה את תיק הבד הכחול לידה. תנועותיה היו מדודות.
"בסדר." ענתה תוך שהיא נאנחת.
"כמה זמן יש לנו?" שאל.
"אין לחץ" היא אמרה, "יש לי את כל הזמן שבעולם, אני כבר לא עובדת."
"וואו" הוא נדרך במקומו. "עוד לא עברה חצי שנה, מה קרה?"
"כבר ביקורת? חכה חמש דקות. שמעתי שגם אתה לא נעשית מיליונר מהעסק החדש, איך קוראים לו? קוקו אחזקות בע"מ?"
הוא התכווץ בכיסאו. "בכל זאת, מה קרה בעבודה?" שאל בזהירות.
"נמאס. פשוט נמאס לי. לקום כל בוקר בשש וחצי, לנסוע כמעט שעה באוטובוס בשביל לשמוע במשך שמונה שעות אנשים צועקים עלי ומתלוננים - שהם לא מצליחים לראות טלוויזיה ושהתוכניות דפוקות, והממיר דפוק, והשלט דפוק, והחיים שלהם דפוקים, ואני צריכה להיות גם נחמדה וגם אסרטיבית, ובסוף לקבל על זה שכר מינימום? די, זה לא מתאים. אז התפטרתי."
"אז מה תעשי עכשיו?"
"נראה. אני מחפשת. בינתיים אני עושה דוגי-סיטר כמה פעמים בשבוע וזה נחמד."
הוא שתק לרגע, עיכל את משמעות הדוגי-סיטר. "וחוץ מזה? מה קורה בחיים שלך?" הוא הזדקף מעט.
היא התמהמהה, נמתחה לאחור ואמרה "אין חוץ מזה." אחר כך שילבה את ידיה, הניחה אותן על השולחן ואמרה "נו, דבר. למה רצית לפגוש אותי?"
דניאל הוריד מבט ותופף קלות על השולחן עם צמד אצבעות ונשם עמוק.
"אני רוצה לבדוק איתך אפשרות להשכרת הדירה שלי."
"הדירה שלי" תיקנה אותו בהדגשה.
"נכון" חייך במבוכה.
"אני לא מבינה" אמרה, וחיזקה את הסרט שאסף את שערה." אתה גר בדירה הזאת, לא?"
"נכון. אבל הגיעה איזו הצעה לקנות חלקת אדמה בגליל. זאת אומרת, יש לי אפשרות לעזוב את העיר ולהתחיל את הכול מחדש."
"מה לך ולגליל? איך תסתדר שם לבד?"
"וואי, רעות, את נשמעת עכשיו כמו אימא שלך."
"עזוב אותה, תענה לי" דרשה.
"לא יודע. משהו מושך אותי לשם. סוג של... התחלה חדשה לחיים. בלי אנשים ובלי המרוץ אחרי כסף." היא הביטה בו כמו שמביטים בילד שנוהג להכות את חבריו ונשבע שהפעם הזאת תהיה הפעם האחרונה. "וחוץ מזה, גם לי נמאס" הביט בה והמשיך, "נמאס לי שכולם מכניסים לי את היד לכיס, נמאס לי מסביבת המגורים שלי, מהקניונים, מהבנקים, מהפלסטיק, מהרעש, מכל האמריקה הזאת. אני רוצה חיים אחרים. משהו פשוט ושקט, כמו שהיה לי ביוון."
"אני לא מאמינה... מתי החלטת את כל זה?"
"עוד לא החלטתי. אבל כרגע, זה מה שאני רוצה."
"יש לך שם בית?"
"רק אדמה וסלעים" חייך.
"וכסף? ועבודה?"
"הנה, עוד פעם את עם הכסף. כמו אימא שלך. די... תעשי טובה."
היא השתתקה והסבה את ראשה לרחוב שנשקף מהחלון.
"מה את חושבת על זה?"
"כלום. זה גם לא כל כך איכפת לי." שתקה לרגע ואחר הישירה מבטה אליו, מבט ששידר בוז. "בשביל זה קראת לי?"
הוא נשם בכבדות וחשב שרצה את הפגישה כדי לשמוע את דעתה, להיעזר בה כדי להחליט ו"כלום. לא כל כך אכפת לי." מבטה המלוכסן שידר כעס והוא זיהה אפילו גועל, שחרץ בעורו והכאיב עד שלא יכול היה לסבול את זה יותר.
"תגידי, מי את חושבת שאת בכלל?" שמע את עצמו אומר. רעות הביטה בו בהבעה קפואה. "אני עושה שמיניות בשביל להתייעץ איתך על החיים שלי ואת אומרת לא אכפת לי? את היית מתה לשנות את החיים שלך, אבל את אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה. מה את עושה, הה, מה את עושה? דוג-סיטרית?" ידו של דניאל דפקה על השולחן והכוסות רעדו. הוא ראה שרעות נרתעה קצת, וזה מצא חן בעיניו. הוא קירב אליה את פניו, מעבר לשולחן, וסינן בשקט מאיים שהפתיע גם אותו "ההבדל היחידי בינינו הוא שאת קיבלת דירה במתנה. ומאז שקיבלת אותה את חושבת שאת יכולה לקבוע מתי אנחנו נפגשים ומתי לא. אז תקשיבי לי טוב. בפעם הבאה שאני מדבר איתך ושומע ממך 'לא אכפת לי' אני אדאג שסבתא תיקח ממך את הדירה."
"היא בחיים לא תעשה את זה." ירתה ומבטה נהיה יותר תקיף.
'יפה,' חשב דניאל, 'היא יצאה מההלם יחסית מהר.'
"אז יש לי דרכים משלי לקחת אותה."
היא קמה והביטה בו. הוא ציפה לאותו מבט צונן, אותו מבט של הילדה שעזב כשעבר לחיות ביוון, אבל בעיניה ראה משהו אחר לגמרי. היא הסתכלה עליו בהשתאות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, לא כמישהו חלש, שבור, רופס, אלא כגבר שתובע את שלו. הוא עצמו נבהל מהאלימות שפרצה ממנו, ולא פחות נבהל מהבעת הסיפוק בפניה, מקצה החיוך המוזר. עוד שנייה של שקט והיא יצאה.
הוא עקב אחר הליכתה הבטוחה והזקופה. מהזווית הזאת היא נראתה כמו ורדה גרושתו, אימה.
***
שמונת אלפים דולר, זה סכום הכסף שהצליח לחסוך ביוון. 'אני יכול לקנות את החלקה מחר, עכשיו, בלי להתחשב בדעתה של אימא, שבטוח תתנגד' חשב. ובכל זאת חש צורך להתייעץ. רשימת חבריו הייתה קצרה ורק אחד מהם יכול לתת עצה טובה שתעזור לו להחליט. מאז שעזב ליוון הם לא נפגשו, ואבשלום שמח כשדניאל הציע לו להיפגש בקפה של נתק'ה על חוף הים בנהרייה.
נתק'ה עמד בחלון ההגשה של מבנה האבן הישן הפונה לים והקשיב לחדשות שהשמיע הטרנזיסטור. אבשלום שתק מולו. כל מי שמכיר את נתק'ה יודע שכשיש חדשות אסור לדבר. הוא סקר בפעם האלף את בית הקפה הנזירי. מכונת קפה, כיור, שורה של מדפי מתכת וסככת צל גדולה, שתחתיה פוזרו בחול שבעה שולחנות וכסאות פלסטיק.
דניאל האיץ את צעדיו ככל שהתקרב, וחיבק בחיוך רחב את אבשלום. "וואי... קורקי, כמה זמן ..." אמר אחד מהם, והשני העניק לו בחיבה צ'פחה על הגב.
"נתק'ה, אתה מכיר את דניאל, הבן של תמרה?" אבשלום שאל.
"הוא שמנדריק, איך אני אכיר?" אמר לאבשלום ופנה לדניאל, "אתה יודע שכל העסק הזה כאן יכול להיות שלך?"
"מה זאת אומרת?" צחק אליו דניאל.
"אין שנה שאני לא מציע לאמא שלך נישואין. מחזר כמוני לא היה לה בחיים. היא רק תגיד כן ובית הקפה הזה עובר אליך בירושה."
הם צחקו ואבשלום הוביל את דניאל לשולחן רחוק, "נתק'ה, בחייך, תעשה לנו פעמיים קפה שחור כמו שאתה יודע."
דניאל הסביר באריכות את לבטיו ואבשלום אמר, "לי אין את האומץ לעשות דבר כזה." ואחרי שתיקה קצרה הוסיף "אתה לא פוחד?"
דניאל חייך, מרוצה שהנושא עלה. "כל הסיפור זה פחד אחד גדול."
"אתה יודע להגיד ממה?"
"דבר ראשון מלהיות לבד. לגמרי. בלי נפש חיה מסביב. דבר שני החושך," אמר דניאל בחיוך מבויש. "החושך מפחיד נורא."
"ואיך אתה מתגבר על זה?"
"בבית אני מדליק אור."
"אז מה יש לך לחפש על הר חשוך?"
"שם אני לפחות אוכל לראות כמה כוכבים, לחשוב שהאור שלהם שייך גם לי."
נתק'ה הביא את הקפה ורחש הגלים מילא את השתיקה שביניהם.
דניאל הביט בקצף הגלים, חש אכזבה. רצה חיזוק ולא קיבל מאבשלום. 'בן אדם, אתה פסיכולוג. הנחתי לפניך את הפחדים והחולשות, תתמוך, תציע עזרה, אולי תבוא לישון איתי בשטח בשבוע הראשון, לעזור לסחוב, לקנות, לבנות.' אבל אבשלום שתק.
"אם היית שומע איך דיברתי אל רעות היום היית מבין כמה רע לי. צעקתי עליה כמו מטורף."
"הגיע לה?"
"כן. אבל לא ככה."
"מה הטריף אותך כל כך?"
"המבט שלה," לחש דניאל, עיניו פונות לאופק הרחוק, "המבט הזה שגורם לי להתכווץ, להיעלם לתוך חור שחור, להרגיש כמו זין שמוט ומדולדל שלעולם לא יזדקף ויעניק חיים. בועת מים. תסתכל על קו המים. תעקוב אחרי בועה אחת שקופה שמתפוצצת ונעלמת שנייה אחרי שרק נוצרה. לא אשכח את הפעם הראשונה שהיא הסתכלה עליי ככה כשהייתה רק בת חמש."
"וואו, קורקי, זו הרגשה קשה. אם זה המצב, אז אתה חייב לנסות" אמר אבשלום, וניסה לשוות לקולו ביטחון.
אבשלום הביט בדניאל בסבלנות. גל גדול שהתרומם התנפץ על שרשרת הסלעים, שלח קצף שליחך את גבול הצל של הסככה והעיר את דניאל ממחשבותיו.
"למה, מה זה ייתן לי"?
"זו הזדמנות בשבילך להזדקף, לחזור לחיים, להשיג משהו אמיתי" ענה אבשלום. "אין לי מושג איך תעשה את זה, אבל אני חושב שאתה צריך לנסות."
***
"הנה, תראה את עמרם, כל פעם ממציא את עצמו מחדש." אמרה תמרה כשמילאה את כוסו בסודה קרה. "חזר לקיבוץ אחרי הצבא למרות המקרה. הקים משפחה, לקח תפקידים ועכשיו עושה חיל באמריקה."
"מה את מביאה לי את עמרם כל פעם?" רטן דניאל.
"הוא אח שלך. אותם גנים. אז גם אתה יכול."
"איזה גנים, מה את מקשקשת. נכון הוא אח שלי אבל הוא דְּרֶעק של בן אדם."
"די, אני לא מרשה לך לדבר ככה בבית שלי על הבן שלי. באמת..."
הוא הסתגר בחדר נעוריו ונזכר בחלומות הגדלוּת שהיו לו בילדות. כיצד היה יושב בחדרון השירותים הסמוך ומדמיין את עצמו מופיע על בימת ענק, רוקסטאר מול קהל מריע. לפעמים היה נוהג במכונית צבאית, מעביר הילוכים בידית הפומפה שהציב ליד האסלה, ומנהל מבצע חילוץ גרנדיוזי כמו מפקד אוגדה. הוא אהב את תמימותו הילדית, ושמח שהיא עדיין מפעמת בתוכו. לאחר מכן הלך לשירותים, התיישב על האסלה והדליק סיגריה, בדיוק כמו אז לפני למעלה מעשרים שנה. שאף לריאותיו ופלט את העשן לחלון מאחוריו, שאימו לא תריח את העקבות המפלילות.
