אזור ההמתנה באולם מקבלי הפנים בנמל התעופה ג'יי־אף־קיי היה מלא באנשים שהמתינו ליקיריהם. עוד לפני שהספקתי לעבור את דלתות הזכוכית, קול נפלא — עשיר וחושני כמו גנאש שוקולד — קרא לי.


"ג'יזל, מי אמורֶה!"


קוזימה לומברדי הייתה אחת מבנות המזל, וללא ספק האדם היפה ביותר שראיתי בחיי. היא חצתה את האולם הצפוף בצעדים גדולים, ושערה השחור כעורב שהגיע עד מותניה התנופף מאחוריה ומשך אליו מבטים מכל רחבי הטרמינל. בלי לשים לב למבטים סביבה, היא עטפה אותי בזרועותיה הארוכות והדקות ומשכה אותי לגופה, כך שהייתי צמודה לקימוריה המפורסמים. ככה קוזימה לומברדי חיבקה — בלי גבולות ובלי מבוכה, רק בתשוקה.


היא זזה מעט לאחור כדי להסתכל עליי בעיניה, שצבען היה כמו חמאה מותכת, העטורות ריסים ארוכים מדהימים. "התגעגעתי אלייך, במבינה."


עדיין התקשיתי להאמין שאישה כמוה הייתה אחותי.


"גם אני התגעגעתי אלייך, קוזי." שאפתי את ניחוח הבושם האקזוטי שלה, ומייד הרגשתי בנוח. "אבל לא היית צריכה לבוא לקחת אותי. חשבתי שיש לך הערב משהו שקשור לעבודה."


היא נחשבה לאחת הדוגמניות הצעירות והלוהטות ביותר בעולם האופנה, מאז שקרל לגרפלד גילה את קארה דלווין, ועבדה ללא הפסקה.


היא נופפה בידה השחומה באוויר, וצמידי הזהב שלה קרקשו בהרמוניה עם המבטא האיטלקי הקל שלה. "אחותי קודמת לעבודה, ג'יג'י. את אמורה לדעת את זה. לא ראיתי אותך שבעה חודשים ושבועיים." הזעף על פניה היה עוצמתי והבנתי למה הצלמים הוקסמו מהפנים שלה.


"סליחה." נערה בת לא יותר מחמש־עשרה התקרבה אלינו. היא התקשתה להסתיר את התרגשותה וגררה אחריה את אביה. "את קוזימה לומברדי?"


אחותי חייכה אליהם בחום, והושיטה לה את ידה הארוכה. "שלום, מתוקה."


היא קרצה לאב הנבוך והתכופפה לנשק את הנערה הזרה על שתי לחייה.


"וואו," התפעלה הנערה, ואני חייכתי כשאחותי הצטלמה ברצון עם האב ועם הבת.


לא היה בעולם אדם שאהבתי יותר מאשר את אחותי. שמחתי לראות אותה מתקשרת עם אנשים שפנו אליה בגלל הפנים המפורסמות, ונשבו בחמימות הטבעית שלה.


עדיין חייכתי כשהיא חזרה אליי ונתנה לי נשיקה על הלחי. "סליחה על זה. עכשיו, ספרי לי את כל מה שפספסתי בשבעה וחצי החודשים האחרונים."


הצל של כריסטופר חלף במחשבותיי, אבל סירבתי בעקשנות להתייחס אליו. רק עוד שני אנשים בעולם ידעו מהי הסיבה האמיתית לכך שאני עוברת לניו יורק אחרי שנים רבות בחו"ל, והתכוונתי שזה יישאר ככה, לא משנה כמה אהבתי את אחותי.


"החיים שלך הרבה יותר מעניינים, גברת ספורט'ס אילוסטרייטד."


העקיצה שלי הצחיקה את קוזימה, והרגשתי טוב כשהיא שילבה את זרועה בזרועי, והובילה אותי למסוע איסוף המזוודות.


בכל זאת, מצאתי את עצמי שולחת מבטים ברחבי שדה התעופה, בחיפוש אחר גבר מסוים בעל עיניים כחולות מחשמלות. ידעתי שהוא לא היה בטיסה שלי, אבל עשיתי שלושה סיבובים במטוס רק כדי לוודא. בהמשך הטיסה עברתי בין בהייה במושב שלפניי לפרצי בכי. האיש המסכן לידי לא היה במצב טוב יותר מפייר שישב לידי בטיסה מפריז. לפחות הפעם הכדורים נגד הבחילה עזרו לי ולא הקאתי את נשמתי. בכל זאת, ידעתי שהעיניים שלי עדיין היו אדומות מבכי, והייתי חיוורת מחוסר שינה. למזלי, קוזימה הייתה נרגשת מכדי לשים לב לסימנים הבולטים.


"זה ממש מוזר," אמרה קוזימה. "העובדה שאנשים מוכנים לשלם לי רק כדי שאעשה פוזות למצלמה, עדיין נראית לי משונה. את יודעת כמה שילמו לי על יום הצילומים ההוא?"


"האם אני רוצה לדעת?" התכווצתי כשחשבתי כמה עלו הלימודים שלי באקול דה בוזאר'. על אף שהתחלתי להתקדם לאט לעבר ההצלחה בסצנת האומנות הפריזאית, ידעתי שאשלם מחיר על המעבר ליבשת אחרת, ולא רציתי לחזור ולהסתמך על תמיכתם הכספית הנדיבה של אחיי.


"נראה לי שלא," היא הסכימה בצחקוק ושלחה בנינוחות את ידה כדי לסדר את שערי הסורר. "בואי רק נגיד שזה הספיק כדי לשלם מקדמה לדירת שלושה חדרים בטרייבקה!"


ידעתי שעדיין הפתיע אותה שהפנים שלה יכולות לממן אורח חיים מפואר כזה לעצמה ולמשפחה שלנו. לעולם לא אבין מה עבר עליה כשהחליטה לברוח מהעיירה הקטנה שלנו בדרום איטליה למילאנו, ולהרוויח מספיק כדי להשאיר את חיי העוני מאחור. לפעמים ראיתי בעיניה עצב שידעתי שאיש לעולם לא יוכל להגיע אליו.


"זה מדהים, אבל אני לא מופתעת. את עובדת כל כך קשה."


היא גיחכה והרימה בקלילות את המזוודות שלי מהמסוע. "דוגמנות זו לא עבודה, לפחות לא בהשוואה למה שאת עושה. אהבתי את ההדפס ששלחת לי ליום ההולדת. הוא תלוי בחדר העבודה בדירה החדשה שלי."


יצאנו למגרש החניה ומשב אוויר רענן הכה בי. נשמתי עמוק כי ידעתי שאיכות האוויר בעיר תהיה רחוקה מלהיות נקייה כזו, ורחוקה גם מהבריזה בניחוח מאפים ונהר הסן של פריז האהובה שלי.


"אני מאושרת שאת בבית, ג'יג'י, אבל אני צריכה להזהיר אותך." קוזימה הציצה בי מזווית העין ומסרה את המזוודות שלי לנהג המונית. הוא היה גבר הודי מבוגר, עם עיניים חומות ויפות, שהביט באחותי המהממת בהערכה מתוחה. "אלנה תרד עלייך כמו פטיש חמישה קילו על זה שלא באת הביתה ארבע שנים."


"ראיתי אותה לפני שנתיים," מחיתי בקול חלש, אבל לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים כשנכנסנו למונית הצהובה, כי ידעתי, וגם היא ידעה, שזה תירוץ עלוב.


"אני יודעת שיש ביניכן —" קוזימה נאבקה למצוא את המילים הניטרליות, אבל זה לא היה קל. "מרחק מסוים, אבל אתן אחיות. כואב לה שאת אף פעם לא באה הביתה."


"אני בבית עכשיו." השענתי את ראשי על כתפה הדקה ונשמתי עמוק, כי ידעתי שעל אף שהיא דיברה על אלנה, היא בעצם מדברת בשם כל המשפחה. ארבע שנים היו הרבה יותר מדי זמן, במיוחד למשפחה קרובה כמו שלנו. "והבאתי לאלנה את הדבר היחיד שהיא לא מסוגלת לעמוד בפניו — שוקולדים של בונה. נסעתי ברכבת לווֹירון לסוף שבוע במיוחד כדי לקנות לה אותם."


אחותנו הבכורה הייתה מהנשים שהעבודה הייתה חייהן, וזו לדעתי הסיבה העיקרית שהיא אהבה את ארצות הברית הרבה יותר מאשר את איטליה, המולדת שלנו. היא נרשמה ללימודי משפטים ברגע שלאחינו התאומים היה מספיק כסף להביא אותה לארצות הברית, ועכשיו, רק ארבע שנים לאחר מכן, היא כבר הייתה שותפה באחד המשרדים המובילים במדינה. העובדה שהיא לקחה הפסקה מהעבודה כדי לפנות מקום בחייה לגבר הייתה עניין די גדול.


"אז אני מבינה שהיא והבחור ההוא רציניים," אמרתי בפיהוק גדול.


קוזימה גיחכה ולקחה את ידי בידה השחומה. היינו כל כך שונות, שאף אחד לא האמין שאנחנו קרובות משפחה. התאומים, קוזימה וסבסטיאן, היו תמונת ראי זה של זה. אלנה הייתה איפשהו באמצע עם שיער ערמוני ועיניים אפורות סוערות, כמו שלי.


קוזימה גיחכה קלות. "הם היו יחד כמעט כל הזמן שלא היית כאן. אלנה רוצה לאמץ איתו תינוק."


"מה לגבי נישואים?" הזדקפתי בהפתעה.


נישואים היו עניין חשוב מאוד לאימא האיטלקייה והמסורתית שלנו. לא יכולתי לדמיין את התגובה שלה לתינוק שייוולד מחוץ לנישואים.


"דניאל לא מאמין בנישואים." היא משכה בכתפיה, אבל עיניה היו עצובות, ותהיתי מה היא יודעת על דניאל המסתורי. "אימא אולי לא מבינה, אבל היא אוהבת את דניאל מספיק כדי לסלוח לו על זה. חוץ מזה, לאלנה מספיק קשה. לא היית כאן, אבל היא ממש התמוטטה כשהם גילו שלא יוכלו להביא ילדים לעולם."


כיווצתי את שפתיי והסתכלתי על אורות הלילה המטושטשים שנצנצו מבעד לחלון. אלנה תמיד רצתה להיות אימא. היא הייתה הכי איטלקייה והכי מסורתית מכולנו, וכמהה לחיי משפחה שהיו אבן יסוד בתרבות שלנו. תמיד חשבתי שזה אירוני שהיא האדם הכי פחות אימהי שהכרתי. ולמרות ההסתייגויות שלי מאחותי הגדולה, חשתי בושה עמוקה על שלא הייתי שם בשבילה.


"אה, הנה העיר." קוזימה משכה בידי. "היא לא תקבל אותך בזרועות פתוחות, במבינה, אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן תלמדי לאהוב אותה."


נאנחתי, השענתי את ראשי על המשענת עם הריח המעופש, והבטתי באורות הנוצצים של העיר ניו יורק שהתקרבו אלינו. הרגשתי שקוזימה דיברה על יותר מאשר רק העיר. לא הבנתי עד עכשיו כמה החמצתי בארבע השנים האחרונות, וכמה קשה עלולה להיות החזרה הביתה.


החרדה שלי התפוגגה ברגע שקוזימה ואני הגענו אל הבית של אימא, שעמד בגבול שבין סוהו לליטל איטלי. זה היה בית לבנים ישן עם עיטורי ברזל שחורים ופרחים אדומים בחלונות. אימא גרה שם מאז שהיא ואלנה עברו לארצות הברית לפני ארבע שנים, אבל אני הייתי בתוכו רק פעם אחת, כשקוזימה הטיסה אותי לכאן לכבוד פתיחת המסעדה של אימא.


ברגע שקוזימה פתחה את הדלת, הכה בנו הריח העז של הבישול האיטלקי של אימא. צעדנו מחלל הכניסה הקטן לסלון המוארך, שם לתדהמתי ולחרדתי הקלה, עמדה קבוצה קטנה של אנשים שצעקו "הפתעה!"


צחקתי לעבר קוזימה, שהדפה אותי לזרועות הרבות שהמתינו לי. "אני לא מאמינה שעשית את זה!"


"ג'יזל."


קולה של אימי בעל המבטא הכבד גרם לי לקפוא במקום. דמעות עלו בעיניי ללא סיבה ברורה. הפנים שלה היו היחידות שראיתי בקהל, וקלטתי בעצב ששכחתי איך היא נראית באמת. התאומים ירשו את צבע השיער והעור שלה — הגלים הכהים ועור הקרמל — אבל הגזרה הקלאסית שלה, דמוית שעון חול כמו של סופיה לורן אבל רכה יותר בזכות אוכל טוב וגיל מתקדם, דמתה לשלי.


פלטתי יבבה שקטה כשהיא עטפה אותי בזרועותיה החמות, וניחוח הרוזמרין שלה אפף אותי.


"ג'יזל, תינוקת צרפתייה שלי," היא לחשה שוב ושוב כשחיבקה אותי, ואצבעותיה ליטפו בעדינות את שערי הסבוך.


"אימא," התנשפתי פעם אחת וטמנתי את פניי בשערה.


עמדנו ככה במשך כמה דקות במרכז החדר שהיה מלא באנשים, עד שהצלחתי לאסוף את עצמי. על אף שדיברנו כמעט כל יום בטלפון והתכתבנו במיילים, קשה לתאר איזו הרגשה טובה הייתה להיות שוב עם אימא שלי. כמו לשאר האחים, היא הייתה הכול בשבילי. הדהים אותי — עכשיו שהייתי בבית — שיכולתי להרגיש בנוח אי פעם כשהייתי רחוקה ממנה.


"די להשתלט עליה, אימא." קול עשיר, הגרסה הגברית של קוזימה, אבל עמוק ואפל יותר, הדהד ברחבי החדר. עברתי מזרועותיה של אימא לאלו של סבסטיאן בצווחת שמחה.


הוא צחק כשתפס והרים אותי בקלות לתוך זרועותיו. "צמחת, מִיָּה סוֹרֶלָה1, והשיער שלך —" הוא משך קווצת שיער, "אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך ג'ינג'ית מאז שהיית בת שתים־עשרה."


זזתי לאחור וחייכתי אל פניו שהיו יפות בצורה בלתי נסבלת. "אלוהים, התגעגעתי אליך."


אימא טפחה לי על הישבן וצקצקה בגלל השימוש במילה 'אלוהים', אבל סבסטיאן ואני צחקנו, והוא הוריד אותי לרצפה.


סֶבּ ביקר אותי בפריז בשנה שעברה בזמן שצילם סרט, ועדיין הרשים אותי ששני האחים הצעירים שלי הצליחו כל כך בקריירות שבחרו להם. לפני שנתיים סבסטיאן כתב וכיכב בסרט אינדי דל־תקציב על מהגר איטלקי עני בניו יורק בשנות העשרים. הוא זכה בשלושה פרסים בפסטיבל סרטים בינלאומי בטורונטו, ועכשיו אחי הקטן, זה שרץ עירום ברחובות נאפולי המלוכלכים, הפך לכוכב קולנוע עולה.


"גם אני התגעגעתי אלייך, במבינה." על אף שהייתי מבוגרת מהתאומים, שניהם כינו אותי 'תינוקת' כי הייתי נמוכה מהם באופן משמעותי.


"אני אוהבת אותו יותר ככה," אלנה נעמדה מולי פתאום וידיה נשלחו אליי במבוכה לחיבוק. "את השיער שלך, אני מתכוונת."


אחותי הבכורה ואני חלקנו צבע שיער ועור, אבל לא הרבה מעבר לזה. שערה היה ערמוני כשלי, אבל הוא היה כל כך כהה שנראה כצבע יין. הוא היה מעוצב בתספורת קצרה ומסוגננת סביב תווי פניה החדים, והדגיש עור חלק ללא נמשים ועיניים כהות בצבע ענני סערה. גופה היה דק ובעל מבנה עדין, בעוד ששלי היה רך יותר ובעל קימורים כמו זה של שאר הנשים במשפחתנו, וידעתי כשעיניה ירדו לשדיי ולמותניי הצרים, שהיא חשה דקירה של בדידות כשראתה אותי שוב. בעוד אני מצאתי נחמה בידיעה שאנחנו לפחות דומות במידה מסוימת, אלנה ראתה בי רק את הדברים שהפכו אותה לשונה. היא הייתה העתק מושלם של אבא שלנו, וכולנו ידענו שזה קשה לה, אבל אני תמיד חשבתי שהיא יפה למרות זאת, חדה ורומנטית בו־זמנית, איכשהו.


על אף שהיא הייתה גם האדם החכם ביותר שהכרתי, ולמרות הכבוד שהיה לי כלפיה, החיבוק שלנו היה מביך. משהו בינינו גווע לפני שנים, ועדיין לא ידעתי איך לשקם אותו.


"גם את נראית יפהפייה, אלנה."


אחרי החיבוק, לקחנו צעד גדול זו מזו, אבל התאומים ואימא התאספו סביבנו.


על אף שהייתי עייפה ועדיין סבלתי מבחילה קלה אחרי הטיסה הארוכה, שמחתי לבלות זמן עם המשפחה שלי ועם קבוצת חברים קרובה שיצרנו במשך השנים. פגשתי את החברה של סבסטיאן, קיילה, שזיהיתי מייד כדוגמנית של קלווין קליין. "זה לא רציני," אמר לי סב מאוחר יותר כשמילא את כוס היין שלי, "אבל היא זיון טוב."


היו שם גם שלוש החברות הכי טובות של אימי, שלושתן שפיות כמוה, החברה של קוזימה, אריקה, דוגמנית הולנדית עם עצמות לחיים בולטות, והעוזר של אלנה, בו, שהכרתי שנים והייתי קרובה אליו יותר מאשר לאלנה עצמה.


"ובכן," קוזימה אחזה בזרועי וגררה אותי לחדר חשוך בצד המסדרון. הבית עדיין היה זר לי כיוון שהייתי בבית הזה רק פעם אחת, בנסיעה הקודמת שלי לפה לפני ארבע שנים, כשהתאומים העבירו רשמית את אימא ואת אלנה לארצות הברית. הנחתי שאנחנו בחדר האורחים.


"ספרי לי איך זה נגמר עם הצרפתי," היא אמרה, הדליקה את האור וצנחה ברכות על כיסוי המיטה האדום־כהה. היא טפחה על המקום לידה לסמן לי לשבת.


נאנחתי והנחתי את הראש על הכרית לצידה, התנחמתי בניחוח האקזוטי שלה ובאופן שבו היא החזיקה לי את היד. "עזבתי."


"באמת?"


"עזבתי לפני שהוא התעורר הבוקר. פשוט לא יכולתי להיפרד. מה יכולתי להגיד? תודה על הסקס הלוהט וההרפתקאות המדהימות. אני אוהבת אותך. לעולם לא נתראה?"


קפאתי במקומי והתעלמתי מהדחף לפנות אליה ולהביט בפניה מלאות ההבעה כדי לראות את התגובה שלה. קוזימה בררה את מילותיה בזהירות — כשלא כעסה — וידעתי שהיא מסננת אותן בקפדנות כמו גרגרי חול.


"חששתי שתתאהבי בו. לא סיפרת לי עליו הרבה. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לאיש המסתורין, אבל אני מכירה אותך." היא ליטפה באגודלה את כף היד שלי. "ומישהי כל כך מלאת תשוקה כמוך לא יכולה להפריד אינטימיות מאהבה."


גיחכתי. "את זו שמלאה תשוקה, קוזי."


היא התרוממה, נשענה על מרפק אחד ונעצה בי מבט זועף. "יכולה להיות במשפחה רק אישה אחת מלאת תשוקה?"


כיווצתי את שפתיי ולא עניתי.


"בדיוק. עכשיו ספרי לי למה עזבת ככה ולקחת לו את ההזדמנות."


"איזו הזדמנות? לשבור לי את הלב באופן אישי?"


"לבקש ממך לבוא איתו הביתה."


היא אמרה את זה כאילו זו בחירה פשוטה, כאילו זה מובן מאליו שהוא ירצה לקחת אישה זרה לגמרי איתו הביתה.


"הוא לא יודע עליי שום דבר," התכווצתי כשאמרתי את המילים, כי ידעתי שזה לא נכון.


"אפשר להכיר בן אדם בלי לדעת עליו את כל הפרטים השוליים."


"אני אפילו לא יודעת איפה הוא גר. זה פרט די משמעותי."


היא גיחכה, ולא יכולתי שלא לחייך אליה. לפני סינקלייר, מעולם לא אהבתי אף אדם כמו שאהבתי את קוזימה. בעיניי היא הייתה תמצית היופי והחיים, מלאה ברגשות סוערים ובאהבה אינסופית.


"היית אוהבת אותו."


ההבעה שלה התרככה, והיא הזיזה קווצת שיער מפניי. "אני בטוחה."


פנינו לדלת שחרקה ונפתחה, אלנה הציצה עלינו בזהירות, מכורבלות על המיטה, מלמלה התנצלות לא ברורה וסגרה את הדלת.


"בואי הנה, אלנה," קוזימה גערה בה וקפצה למשוך אותה בכוח לתוך החדר.


נראה שלאחותנו הבכורה לא היה נעים, אבל היא נתנה לקוזימה למשוך אותה, כך ששכבנו בשורה כשקוזימה במרכז, מחברת בינינו, אבל גם מתחשבת בנו ונותנת לנו את המרחק הנחוץ זו מזו.


"דיברנו על גברים."


"אה."


"לג'יזל היה רומן קטן במקסיקו."


"באמת?" גבותיה של אלנה כמעט נגעו בקו השיער שלה. "זה לא נשמע אופייני לך."


כעס הציף אותי כמו אש בשדה קוצים, אבל הרגעתי אותו בנשימה עמוקה וזהירה. "לא, אבל אני שמחה שהלכתי על זה. אני רוצה להיות יותר נועזת."


"יש גבול דק בין נועזת לחסרת אחריות," אמרה אלנה בטון המטיף שלה, זה ששמעתי בלי סוף כשהייתי ילדה, והמשכתי לשמוע בכל פעם שעמדתי מול מצב שעשוי היה להיות מרגש, והזהיר אותי תמיד לשמור על עצמי.


"אוי, בחייך, לנה. זה היה רומן קטן ולא מזיק." קוזימה קרצה בעיניה הזהובות. "את, מכל האנשים, לא יכולה להאשים בחורה על זה שהתאהבה בפנים יפות."


"זה נכון."


"דניאל היה דוגמן במשך כמה שנים." קוזימה צחקה מול ההבעה הביקורתית והחסודה שעל פניה של אחותנו. "ככה נפגשנו."


נזכרתי בהבעת הפנים המאופקת של סינקלייר כשהעלה את נושא קריירת הדוגמנות הקצרה שלו, ועל אף שלא הכרתי את ההורים המאמצים שלו, גל של שנאה חרך לי את הגרון. שמחתי שאימא לא לחצה על קוזימה להיכנס למקצוע הזה, אבל זה לא אומר שלאחותי הקטנה לא היו כמה צלקות בלתי נראות על עורה היפה והזהוב.


"חכי עד שתפגשי אותו. בשנים האחרונות הוא הפך להיות עוד יותר נוקשה." קוזימה עשתה פרצוף של מישהי שסובלת מעצירות ופרצה בצחוק. "אם אלנה לא הייתה מכריחה אותו לאכול דגנים מלאים כל בוקר, הייתי חוששת שיש לו בעיות רציניות."


צחקתי וקמתי מהמיטה. סימנתי תנועה של מזיגת יין, ולאחר שקיבלתי מהן הנהונים מאשרים, הלכתי לדלת. שיחות במשפחה שלנו כמעט תמיד כללו בקבוק יין.


"ממש מצחיק." אלנה חייכה בחמימות לאחותנו האהובה. "אני צריכה לצאת לשם. הוא יגיע עוד מעט."


"איפה הוא היה הפעם?" קוזימה העבירה יד בתלתליה הקצרים והמסודרים של אלנה.


"מקסיקו," היא ענתה כשסגרתי את הדלת מאחוריי ועשיתי את דרכי בחזרה למטבח הגדול שבחזית הבית.


המטבח היה חלל פתוח עם אי גדול מעץ, שמעליו נתלו סירי הנחושת היקרים של אימא על מתלה מתכת כפרי. הארונות היו עשויים מעץ ליבנה לא מעובד, ומשטחי השיש המבהיקים היו קרירים תחת אצבעותיי כשחיפשתי את כד החרס שבו אימא החזיקה יין אדום.


חייכתי כששמעתי קולות צחוק מהסלון, ובפעם הראשונה באותו ערב נרגעתי מספיק כדי להפסיק לחשוב על סינקלייר. ידעתי שההחלטה לעזוב אותו בלי מילה תציק לי כל חיי, אבל לפחות בחודש הראשון בעיר חדשה, אהיה מוקפת במשפחתי האוהבת, ויהיו לי שפע של הזדמנויות שיסיחו את דעתי.


מזגתי שלוש כוסות יין, ולפתע חשתי עקצוץ בעמוד השדרה. שמעתי צעדים רכים על רצפת העץ וחום של גוף אחר שנלחץ לגבי. איכשהו, על אף שלא הבנתי איך זה יכול להיות, כשהסתובבתי לפנות אל הזר, זה היה הצרפתי שלי.


"מה את עושה כאן?" הוא הטיח בי בעיניים יוקדות.


הוא נראה נינוח בחלל הבית. חולצתו המגוהצת הייתה תחובה בתוך מכנסיים אפורים כהים, אבל הצווארון היה פתוח וחשף משולש עור שחום. השרוולים היו מופשלים על אמות ידיו והז'קט נתלה ברפיון על כתפו, כאילו כרגע פשט אותו כדי שיהיה לו נוח. על אף שראיתי אותו הבוקר, המראה שלו במטבח של אימא שלי רק הדגיש עד כמה הוא יפה.


"אז?" הוא נהם כשלא עניתי מייד.


לא יכולתי להאמין שהוא פה. המחשבות שלי הסתחררו בניסיון לקלוט את נוכחותו, כי האמת הייתה שהרגשתי שאני מדמיינת. הרגשתי דחף חזק לשלוח יד ולהעביר את אצבעותיי בשערו הערמוני המבריק.


"מה אתה עושה פה?" לחשתי, בחשש שהוא יתפוגג.


הבעת בלבול עלתה על פניו, אבל משהו דומה לאימה הופיע במקומה, והוא השתנק, "אֵל... ג'יזל מור."


פתחתי את הפה, אבל שום צליל לא יצא, כנראה כי המחשבות שלי התנגשו זו בזו והתרסקו. כחכחתי בגרוני ורציתי לשאול משהו כשאלנה נכנסה. "אה, יופי, אתה פה."


היא הלכה לעברו במהירות ונתנה לו נשיקה מהירה על הלחי. הוא עדיין בהה בי, ותדהמה כיסתה את פניו המהפנטות. אלנה נצמדה אליו וסוף־סוף הבנתי למה.


"ג'יזל, זה בן הזוג שלי, דניאל סינקלייר." קולה היה קריר, נטול המבטא האיטלקי שעדיין אפיין את שאר בני המשפחה.


צליל חזק רעם באוזניי. רעש מפצח, חורק ורועם, כמו של בניין בוער שמתמוטט לתוך עצמו. לא ידעתי שאפשר לשמוע לב נשבר, אבל — נשמתי עמוק כדי להחניק את הבכי שהתחיל לעלות בגרוני — גיליתי שכנראה אפשר. לא היה לי זמן לקלוט לגמרי את הרגש העצום הזה, כי אלנה הסתכלה עליי כאילו צמחו לי שלושה ראשים.


השתרר רגע מביך שבו כולנו בהינו זה בזה, אבל בסופו של דבר, כשפניי עדיין בערו ממבוכה, פסעתי קדימה והושטתי לו את היד.


"נעים מאוד."


"חשבתי שאת ברונטית כחושה," דניאל מלמל ולקח את ידי במהירות.


על אף שהמגע היה קצר, תשוקה טלטלה את גופי. פסעתי קדימה בכעס, ונאבקתי בדחף לחשוף את שיניי. לא האמנתי שזה קורה באמת.


דברים כאלה לא קורים בחיים האמיתיים.


הלב שלי הלם בצלעותיי, חשקתי שיניים ואמרתי, "כשהייתי בת שמונה־עשרה אולי."


הוא הרים תמונה מעל אדן החלון שמאחוריו, והפגין היכרות עם הבית שהטרידה אותי.


הוא דחף אותה לידי ואמר, "שמונה־עשרה?"


זו הייתה תמונה שלי מלפני שנתיים, בפעם האחרונה שאימא ואלנה ביקרו אותי בפריז. עמדנו בחזית מגדל אייפל, והייתי חייבת להודות שהיה קל להתבלבל ולחשוב שאני מישהי אחרת. השנים הראשונות שלי בפריז, לבד, אחרי כל מה שקרה, היו לי קשות. אחרי שהמשפחה איכשהו הצליחה לגרד מספיק כסף לשלם עבור הלימודים, לא נשאר לי הרבה לבזבז על בגדים ואביזרים.


תמיד הייתי מגושמת והתביישתי בגופי, הברווזון המכוער בלהקת הלומברדים היפים, וכתוצאה מזה בגיל עשרים ואחת הייתי רזה מדי, חיוורת, עם שיער צבוע בשחור לא טבעי.


"עשרים ואחת," היססתי, ולא הייתי מסוגלת להביט בעיניים הכחולות שקדחו בי.


"זה היה השלב המוזנח שלה, דניאל." אלנה לקחה כוס מהארון ומזגה לתוכה יין, היא לגמרי לא הייתה מודעת למתח בינינו. "זה קורה לכל הבנות."


לה ולקוזימה זה לא קרה, אבל לא טרחתי להגיד את זה.


"אף פעם לא ראיתי תמונה שלך," אמרתי בשקט, הייתי נואשת להפוך את השיחה לפרטית. "אין לי פייסבוק."


הוא נהם בקול נמוך ומסוכן, "למי לעזאזל אין חשבון ברשתות החברתיות?"


נמלאתי בושה כי זה היה משהו שהמורה שלי באקול דה בוזאר נזף בי לגביו, אבל גדלתי באיטליה ולא הייתה בי אהבה גדולה לטכנולוגיה. ואם לומר בכנות, הטירוף הנוכחי של הרשתות החברתיות די הפחיד אותי.


הרמתי את הקול כדי להתגונן ושמתי לב שעמדנו קרוב מדי, רק צעד מלהיות צמודים זה לזה, כאילו אנחנו לא מסוגלים לסבול מרחק בין הגופים שלנו, למרות הלם הפגישה המחודשת. הלב שלי פרפר בטירוף, אבל לא ידעתי אם זה מתשוקה או מערבוב מסחרר של כעס ופחד.


הרמתי את קולי וחשתי שהוא מלא זעם. "אז, דניאל, אתה עם אחותי כבר ארבע שנים. איזו מחויבות מדהימה."


הוא התקרב אליי קצת יותר וחשתי קוצר נשימה כשראיתי את החשמל בעיניו. הרמתי אליו את עיניי, התרגשתי מההתנצחות, והייתי מוכנה לעקוץ אותו בתגובה, אבל אלנה נדחקה בינינו. היא הושיטה לו כוס יין ועיניה התכהו ברוגז כשלא לקח אותה מידה מייד. לבסוף הוא לקח את הכוס בהבעה חמוצה, הניח אותה בכוונה על השולחן ומזג לעצמו מהברנדי שאימא החביאה מאחורי הקמח במזווה.


אלנה התבוננה בו בדאגה, אבל לא אמרה כלום. במקום זה היא סחררה את היין בכוס שלה עד שהאור השתקף בה ויצר ברק אדום על הקיר הלבן.


"אז חזרת סופית," הוא מלמל מעל שפת הכוס וחזר לעמוד מולי.


הנהנתי, הרגשתי בטוחה בזה הרבה יותר ממה שהייתי קודם. הייתי מסוחררת ולהטתי מבושה ותשוקה אל הגבר שהיה של אחותי בארבע השנים האחרונות.


"ואתה עומד לעזור לזה לקרות," הזכירה לו אלנה בטון נוקשה כפלדה והניחה יד עדינה על זרועו. "הבטחת להכיר לה את רוֹסי, זוכר?"


תווי פניו של דניאל התרככו כשהוריד אליה את מבטו, וגם שלה. נדהמתי עד כמה הם נראו מתאימים.


הם חלקו את אותה שאפתנות ואותה חיצוניות קשה כברזל, שהייתה בלתי חדירה לרוב האנשים פרט לבני מזל מעטים.


נשמתי עמוק. הכרתי את סינקלייר טוב מדי.


"סליחה, לנה. אני מותש. ברור שאעשה את זה." הוא ליטף את ידה וחייך בנוקשות.


החיוך שלה התרחב, ושמתי לב כמה השפתיים שלה מלאות ואדומות. "היה קשה במקסיקו?"


הוא הנהן והעביר את ידו בשערו הערמוני הסמיך. רק אתמול הידיים שלי משכו בקווצות שיער המשי האלו כשהגעתי לשיא וצעקתי את שמו בקול צרוד. "זה היה הכרחי."


"טוב, אני שמחה שזה נגמר." היא פנתה אליי ונצמדה אליו כנחמה. "ג'יזל, טוב שאת בבית אחרי כל כך הרבה שנים, אבל יש לי מקרה שנכנס לגישור מחר, ואני חוששת שאני מוכרחה ללכת."


התחבקנו שוב, ודניאל לכד את מבטי מעבר לכתפה. הבטנו זה בזה במבט עמוק וליבי הלם בצמוד לזה של אלנה, כאילו יכולנו לזהות איכשהו את תחילת הקשר המוזר בינינו, ולכרות אותו מבסיסו.


"ממש טוב שאת בבית," אלנה מלמלה שוב והתרחקה, זיהיתי רטט של חוסר ביטחון בשפתיה.


"אביא את המעיל שלך," הציע דניאל וכבר התחיל לחצות את החדר בנחישות, אבל היא עצרה אותו בנפנוף עייף.


"רק עכשיו הגעת, דניאל, ואימא הכינה את כדורי הבשר שאתה אוהב. תישאר." היא התקרבה אליו ונישקה אותו בזווית הפה. "נתראה בבית."


עיניו של דניאל כמעט לא זזו לכיווני, והוא חשק את הלסת הקשה שלו, הנהן ונישק את מצחה. "לא אחזור מאוחר."


היא הנהנה. "אהיה ערה."


אחרי מבט מהיר וחצי צעד לכיווני, היא הכניסה את זרועותיה לתוך מעיל טרנץ' שחור ומקסים ויצאה בלי להביט לאחור.


ואני נשארתי עם הגבר היחיד בעולם שממנו רציתי להימנע.