גשם ניתך על מסלול ההמראה הרותח ועוצמת הרוח הטיחה את טיפות הגשם על החלון האובלי הסמוך לראשי, כך שהצבע האפור של המסלול, ענני הסערה וקו הרקיע של ונקובר היטשטשו והתמזגו לאחד. הגשם הרגיע את עצביי ועצמתי את עיניי כדי שאוכל לשמוע טוב יותר את החבטות והשריקות של הסופה המשתוללת מחוץ למכונת הפח שהביאה אותי מפריז לוונקובר בתוך פחות משבע וחצי שעות, במידה מסוימת של סיכון.


שליש מנוסעי המטוס ירדו והמטוס תדלק לקראת החלק האחרון של המסע, אל היעד הסופי שלי — לוס קאבוס, מקסיקו.


לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתמקד בדברים מרגיעים, בזמן שנוסעי מחלקת התיירים ירדו מהמטוס. הטיסה הייתה חיונית ואחרי עשרים וארבע שנים של נסיעות, הייתי אמורה להתרגל כבר לטלטלות שנלוו לטיסות.


בתאוריה, הייתי רגילה לזה. לפני כל טיסה המתנתי בשלווה בתור המתעקל והאינסופי לקראת בדיקת המזוודות, קידמתי את פניה של הדיילת בחיוך מזויף והסכמתי איתה שכן, תהיה לי טיסה נעימה. רק כשהגעתי אל המטוס וישבתי במושב שלי, מוגנת על ידי החגורה הרופפת, השתלט עליי הפחד. הייתי אסירת תודה לאחי הצעיר, סבסטיאן, על כך שהלווה לי את הכסף לטיסה במחלקה הראשונה. עכשיו לפחות, אם נגזר על המטוס להתרסק, יעמוד לרשותי מושב גדול יותר שישמש לי כריפוד.


"את עדיין נראית ירוקה מעט, שרי1." האדון בגיל העמידה שישב לצידי רכן לעברי והציע לי את בקבוק המים שלו, שטרם נפתח. "אבל החלק הגרוע ביותר כבר מאחורינו. אני מקווה שמישהו מחכה לך במקסיקו. את לא במצב לנהוג אחרי כל ה —" הוא החווה בידו בנימוס לעבר מה שנותר משקיות ההקאה שהדיילת הגישה לי עשרים דקות אחרי שהמראנו.


הצלחתי להעלות על פניי חיוך קל למען פייר. הוא היה רווק בן חמישים, בעל מראה מכובד למדי, עם שיער אפור־מתכתי ועיניים חומות וערמומיות. בנסיבות אחרות, אולי הוא היה מנסה להתחיל איתי. בפועל, הוא הציע לשלם לאחד הנוסעים כדי שיחליף איתו מקומות, כשהתבררה לו עוצמת ההקאות שלי. כשזה לא הצליח, הוא התגבר על העניין בחן יחסי והרצה באוזניי על התחבולות של חוקי הסחר הבינלאומיים כדי להסיח את דעתי. נוכח הנסיבות — הצלחתי לרייר על ז'קט ההוגו בוס שלו כשנמנמתי בין ההקאות — חשתי אסירת תודה כלפיו.


"לא, אבל אני אקח מונית לאתר הנופש." באותו רגע לא ציפיתי במיוחד לחופשה שנכפתה עליי. כל מה שרציתי היה לרדת מהמטוס בפריז המוכרת ולהחליק לתוך מיטת הברזל בדירת הסטודיו הקטנה שלי, בסנט ז'רמן דה פרה.


פייר הנהן ושלח לעברי מבט בזווית עינו. "תהיי בסדר עכשיו?"


הוא עמד לרדת מהמטוס כדי לבקר את בתו ואת הנכד החדש שנולד לו. הוא לא אהב את צפון אמריקה והייתה לי תחושה שהוא משתהה רק כדי לסחוט עוד כמה מילים בשפת אימו לפני המעבר לאנגלית.


הנהנתי בצייתנות, אבל עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע מאחורינו קול עמוק. "אם תרשה לי, אני חושב שאתה משאיר אותה בידיים טובות."


פקחתי את עיניי אחרי שפייר נעץ את מרפקו במותני בחוסר עידון וכחכח בגרונו. מצמצתי ומייד הזדקפתי.


האיש שעמד לפנינו חסם את המעבר כולו. עורו המוזהב נמתח מעל תווי פניו החזקות, שנראו מעט פראיות עם עצמות לחייו המודגשות והאף המחודד. התרשמתי במעורפל שהוא גבוה ורזה, מכיוון שלא הצלחתי להתיק את מבטי מעיניו, שהיו בצבע כחול־עמוק מחשמל, כמו שמי הלילה במהלך סופת ברקים. הדרך שבה הוא עמד לפנינו, יחד עם מבנה גופו הרזה והמבט בעיניו הזכירה לי תמונה שראיתי פעם, של זאב שכבול על ידי שלשלאות הציוויליזציה, אבל עדיין נשלט על ידי פראות נצחית.


"אני בטוח שהיא תשמח," פייר לא התאמץ להסתיר את מבטו, שהורה לי להתעשת.


חייכתי בהיסוס לעבר הזר, מודעת לעובדה שאני שילוב מביך של עור לח ודביק ומייק אפ מרוח. "אני בסדר, באמת."


הוא הנהן נחרצות, ללא כל אהדה ממשית בעיניו. "את תהיי בסדר."


פייר היסס ועיניו תרו אחרי סימנים של סרבנות בפניי. חייכתי לעברו ונטלתי אחת מידיו בין כפות ידיי הלחות.


"תודה רבה על עזרתך. אני מקווה שתיהנה עם בתך."


בתגובה קיבלתי ממנו חיוך רחב ולאחר מכן הוא אסף במהירות את חפציו והתרחק לעבר קדמת המטוס. הבטתי אחריו כשהלך, במקום להתמקד בזר שהתיישב במקום הריק שלו, לידי. אבל לאחר מספר דקות שבהן עיניו צרבו את פניי הפניתי אליו את מבטי בחוסר נוחות.


שערו הסמיך היה בצבע מהגוני מבריק והסתלסל על עורפו, עדות לכך שהוא לא הסתפר כבר מזמן. אצבעותיי השתוקקו לפרוע את רעמת המשי, אבל הסתפקתי בחיוך.


"באמת שאין צורך לטפל בי, מסייה," המשכתי בצרפתית. "אני ממש בסדר עכשיו."


הוא לא מיהר להשיב ואני התפתלתי במושב שלי. "זה ממש טיפשי. אני מפחדת מטיסות מאז שהייתי קטנה."


"באמת?" הוא שילב את אצבעותיו. הבחנתי שהוא לא עונד שעון, ושהאצבעות שלו ארוכות וקלילות. הופתעתי מהנמשים שהיו מפוזרים על גב כפות ידיו החזקות והם נראו כאילו יש בהם קסם מוזר. השתוקקתי לשלוח את היד לתוך התיק שהיה מונח ליד רגליי ולשלוף משם את בלוק הציור שלי.


כיוון שחשתי חוסר נוחות, חייכתי חיוך נבוך והנהנתי. "כשהייתי בת ארבע עברנו לפוליה לשנה, ואני לא ממש זוכרת את תהליך המעבר, אבל אני זוכרת את הטיסה במטוס ההוא." הבטתי בו בזווית עיני והוא הנהן לעברי כדי שאמשיך, אצבעותיו היו צמודות זו לזו מול שפתיו המשורטטות, כאילו צוירו בידיו של אומן. "זו הייתה חברת תעופה זולה וכל מה שהחזיק את המטוס עצמו היו כמה ברגים חלודים. אני גם חושבת שהקברניט היה שיכור, כי כל הדרך המטוס צלל והתנדנד בלי הפסקה."


"איזו חברת תעופה זו הייתה?" קולו היה רך וצלול, הוא ריחף כמו ליטוף עדין על העור שלי.


"אני כבר לא זוכרת," כיווצתי את מצחי. "למה?"


מבטו הכחול והעמוק התמקד בפניי וגרם לשאלה שלי להתפוגג. "ספרי לי עוד."


אני חושבת שהמילים האלה קסומות, ובמיוחד כשגבר משמיע אותן. הן תמיד מעוררות משהו עמוק ששוכן בתוך ליבה של אישה, משהו שלרוב הוא נסתר והססני. ספרי לי עוד. איכשהו, הייתה בדברים האלה אינטימיות, גם אם הגיעו מאדם זר, במיוחד מהזר הזה.


"אבא שלי היה שקוע בחובות, כך שלמעשה ברחנו." משכתי בכתפיי, אבל תחושת האימה עדיין הדהדה בי כשחשבתי על הייאוש של אימא שלי ועל האומללות של אחי. "אולי נדבקתי בשפעת, או שפשוט פחדתי, אבל רוב הטיסה עברה עליי בפחד ובהקאות ללא הפסקה. אין צורך לומר שזו לא הייתה טיסה נעימה. ועל אף שטסתי מאז די הרבה, התחושה הזו לא עוזבת אותי."


"אה, אבל לטוס זה כיף." הוא לא חייך, הייתה לי תחושה שהוא מחייך רק לעיתים רחוקות, אבל עיניו קרנו כל כך והתכהו מרוב עונג. "תעצמי את העיניים."


"סליחה?"


"תעצמי את העיניים."


הוא רכן לעברי קלות כדי להגיע לכפתור שעל משענת היד שלי ואני נשענתי לאחור במושב. משענת המושב נטתה לאחור ומצאתי את עצמי מביטה למעלה, על פניו, כשהכתף החמה שלו נוגעת בחלק הקדמי של גופי.


"תעצמי את עינייך," הוא חזר על דבריו בנחישות.


בלעתי רוק פעמיים לפני שעשיתי זאת. הוא לא אמר לי את השם שלו, ולא ידעתי מאיפה הוא או כל דבר אישי לגביו. אבל איכשהו, היה בזה משהו מרגש ומסעיר. להיות נתונה בידיו של זר מושלם ולתת בו אמון במידה שאפשרה לי לוותר על הראייה שלי ולהניח לו להחליט עבורי גם את הדבר הפשוט ביותר.


לכן לא זזתי כמעט כשהרגשתי שהוא מכסה את כפות רגליי הקרות בשמיכה שנמתחה עד לסנטר שלי. אצבעותיו, שהיו מחוספסות מעט, התחככו קלות בעור הצוואר שלי כשהוא כיסה אותי.


"את עפה באוויר," הוא אמר בשקט, אבל הרגשתי כאילו הוא לוחש את המילים לתוך אוזני. "תירגעי, תרפי כל שריר בגופך ותנשמי עמוק. אין דבר יותר מרגיע מאשר להיות באוויר."


במקום זה, הבטן שלי התהפכה והצטערתי שאני לא בן אדם מסוג אחר. מישהי שמסוגלת לפלרטט עם זרים שנראים טוב, שהייתה רוכנת לעבר הפה הנחוש שלו ומתמסרת לו ללא היסוס.


"אנחנו לא באוויר," אמרתי. "אנחנו במכונה עשויה מתכת, שאין לה שום סיבה להיות בשמיים."


"אה, זו המכונה שמפחידה אותך." תהיתי איפה הוא יושב, ואם הוא ממשיך לרכון מעליי. "אם כך, תחשבי שזאת ציפור או ברבור."


"אוקיי," מלמלתי, הרגשתי תשושה לפתע. "אבל רק משום שברבורים הם מרושעים."


חייכתי למשמע הצחוק הצרוד שלו, אבל נרדמתי לפני שהספקתי לומר משהו נוסף.


התעוררתי לצלילי הנקישה העדינים של הגשם בחלון ונקישות מהירות של אצבעות על טלפון. הייתי מבולבלת אחרי המנוחה העמוקה, והתאפסתי רק אחרי שנאנחתי והתמתחתי במושב שלי. התנערתי מחבלי השינה שאפפו אותי, הרמתי את מבטי ונתקלתי בעיניו הבוערות של הזר שלי.


"נחת כמו שצריך," הוא ציין, ומסיבה כלשהי הסמקתי.


הוא נראה אפילו נאה יותר מקודם, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל. שערו נראה בעיקר שחור בגלל החשכה שחדרה מחלונות המטוס, עם נגיעות אדומות של התאורה המלאכותית שמעל לראשו. הוא נראה כמו יצור שחי בלילה, משהו אפל וסקסי מכדי להיות אמיתי.


"כן, תודה." דיברנו עכשיו באנגלית, ולא הצלחתי להיזכר אם דיברנו בצרפתית קודם או שכבר החלפנו שפה לפני שנרדמתי. קולו היה חלק וצונן, והמבטא שלו היה מושלם עם נגיעה קלה של קסם צרפתי.


"אנחנו עומדים לנחות בעוד כעשרים דקות." הוא הבחין בהפתעה שלי והגיש לי כוס פלסטיק עם נוזל תוסס. האצבעות שלנו התחככו קלות כשהוא הגיש לי את המשקה וזרם חשמלי ערער את האחיזה שלי בכוס. הוא יישר את הכוס בידו השנייה ולחץ את שתי כפות ידיי אל הפלסטיק. "את מחזיקה אותה?"


הנהנתי וכופפתי את אצבעותיי תחת האחיזה שלו, אבל הוא המשיך ללחוץ את כפות ידיי אל הכוס במשך שבריר שנייה נוסף. הוא הביט בי כשקמט קל נוצר בין גבותיו, אבל לא הצלחתי להבין אם זה סימן של חוסר שביעות רצון או של הפתעה. מעולם לא נמשכתי בצורה כזו לגבר, ותהיתי אם אני רק מדמיינת את המתח בינינו. הלשון שלי בצבצה כדי ללקק את שפתיי היבשות ועיניו עקבו אחרי המסלול שלה בעניין. ופתאום, ידיו נעלמו והוא נשען לאחור במושב שלו, כשאצבעותיו נעות על המקשים של מכשיר הטלפון.


מצמצתי ושקעתי באיטיות לתוך המושב שלי. פירשתי את הסימנים לא נכון, ללא ספק. לגמתי מהנוזל התוסס ונהניתי לגלות שמדובר בג'ינג'ר אייל. גמעתי באיטיות כדי להתענג על הבעבוע המתקתק שתסס על לשוני והבטתי דרך החלון באור החיוור שהחל לעלות מתוך החשכה. כבר היה אפשר לראות את האורות הנוצצים והרחוקים של לוס קאבוס ובמקום לחשוב ולנסות להבין מי זה הזר המרשים שלצידי, התרכזתי בהתרגשות שלי. מחכה לי שבוע מושלם בגן עדן, לפני שאצטרך להתמודד עם המציאות בניו יורק.


אחרי שגרתי חמש שנים בפריז וביקרתי אותם מספר פעמים בלבד במהלך כל אותה תקופה, אני עומדת סוף־סוף להתאחד עם המשפחה שלי. בפעם האחרונה שהיינו כולנו יחד הייתי בת תשע־עשרה וכולנו התגוררנו תחת אותה קורת גג. האחים התאומים שלי, קוזימה וסבסטיאן, עזבו ראשונים. קוזימה עזבה בגיל שמונה־עשרה כדי לדגמן במילאנו, וסבסטיאן עזב לאנגליה כמה חודשים מאוחר יותר, עם כסף שלווה מקוזימה, הוא היה נחוש להפוך לשחקן. לאחר מכן המשכתי לחיות עם אימא שלי ועם אחותי הבכורה אלנה.


עצמתי את עיניי בכוח, סירבתי לחשוב על השנים ההן. חלפו כמעט חמש שנים מאז שנטשתי את החיים הפשוטים שלנו בנאפולי לטובת האקול דה בוזאר2 בפריז. הייתי קרובה למשפחה שלי, אבל היה לי טוב לחיות בנפרד מהם במשך השנים האלה. אני חוזרת אליהם כשאני אדם טוב יותר ממה שהייתי כשעזבתי בחופזה, וחיכיתי בהתרגשות ובהתלהבות למפגש שלהם עם ה'אני' החדשה שהפכתי להיות.


"למה את מחייכת?"


בשאלה שלו היה שמץ של גסות, כאילו הוא כועס עליי. אבל כשהפניתי את מבטי אליו, עיניו היו נעוצות במסך הבוהק של הטלפון שלו.


"לא הייתי בבית הרבה זמן ואני מחכה לפגוש שוב את המשפחה שלי."


"את בעלך?" הוא שאל ישירות.


צחקתי, והתחושה הייתה כל כך טובה אחרי כמה שעות של בחילה ושינה, עד שהמשכתי לצחוק עוד קצת. הוא התבונן בי ושפתיו התעקלו, הוא חייך בלי להבין למה. "זה היה מצחיק?"


"אה, לא ממש." רכנתי לעברו, כאילו כדי להמתיק סוד. "אבל כדי להתחתן צריך חבר, ולי לא היה אחד כזה במשך שנים."


"או, זה מצחיק." הוא החזיר את הטלפון שלו לכיס והרגשתי תחושת ניצחון כשהוא שב והתמקד בי. "לא מובן לי איך זה שאת רווקה." עיניו נצצו, הוא רכן מעט וקווצה משערו נשמטה על מצחו. "תגידי לי, חוץ מהפחד הברור שיש לך מטיסות, מה עוד לא בסדר אצלך?"


צחקתי. "כמעט הגענו ללוס קאבוס. אין לי זמן לפרט לך את כל רשימת הפגמים שלי."


"יש לי תחושה שאין הרבה כאלה," הוא מלמל והביט בי בדרך שכבר הביט בי קודם, כאילו הוא מתבונן דרכי והיישר אליי בו־זמנית. "אבל אולי עדיף שלא תספרי לי. אשת מסתורין —" קולו היה נמוך וחלק, מהפנט כל כך עד שלא שמתי לב לכך שהקברניט מודיע שאנחנו נכנסים למצב נחיתה. "היא פיתוי של ממש."


"אם כך, אולי כדאי שתספר לי על עצמך." המטוס החל בנחיתה התלולה לעבר העיר ונשענתי לאחור במושב. "אין ספק שאתה נראה טוב."


הוא צחק בקול רם, שהפתיע את שנינו. הצחוק שלו היה צרוד כאילו הוא לא היה רגיל לעשות את זה לעיתים קרובות כל כך, ולמרות ההבעה על פניו היפות, היה בהן גם כאב. כשהצחוק נמוג, נותרו רק פניו הזעופות. "מה תרצי לדעת?"


"משהו דוחה," דרשתי בעליצות.


"דוחה? זה כמעט בלתי אפשרי." על אף שתמיד חשתי חוסר נוחות כשאנשים אחרים נעצו בי מבטים, המבט שלו עם העיניים הכחולות האלו על עורי העיר אותי לחיים וחייכתי אליו כשדיבר. "כשאני מביט בך, אני מצליח לחשוב רק על לוונדר ודבש."


אצבעותיו מצאו תלתל משערי הערמוני, הוא כרך אותו סביב אצבעותיו וניסה להתקרב מעט כדי להריח את שערי. "טוב." כחכחתי בגרוני. "למרבה המזל, אנחנו מדברים עליך, ספר לי במה אתה עובד."


הוא שב ונשען לאחור במושב שלו, כשעל פניו חיוך ערמומי. "אני מתפרנס טוב מאוד."


"אה, אתה אחד מהם." החפתים הכסופים שלו הבהיקו אפילו יותר באור המעומעם של המטוס. "אני יותר הטיפוס של האומנית שגוועת ברעב."


"ממש לא גוועת ברעב." עיניו סקרו את קימורי גופי, ועל אף שלבשתי שמלת כותנה פשוטה, הסמקתי נגד רצוני.


"לא, אבל אני בכל זאת אומנית. תן לי לנחש, אתה עובד בתחום הכספים."


"במובן מסוים," הוא אמר, ועיניו נצצו. "אנחנו משחקים עשרים מי יודע?"


צחקתי. "לא שיחקתי בזה מאז שהייתי ילדה."


"זה לא היה כל כך מזמן."


"מספיק זמן," תיקנתי אותו ונעצתי בו מבט מזווית עיניי. "בן כמה אתה?"


"שלושים ואחת. חוץ מזה הגובה שלי מטר שמונים וחמישה סנטימטר ושברתי את יד ימין שלוש פעמים." החיוך הקטן שעל פניו היה ניגוד ילדותי לתווי פניו החדים, שהיו מעט גסים. רציתי נואשות להעביר אצבע על קו הלסת שלו ולנעוץ אותה בשקע הקל שמתחת לעצם הלחי שלו.


"עשרים וארבע." משכתי את רעמת השיער הגלי שלי לצד אחד, כדי להראות לו את הקעקוע הצבעוני של המערבולת מאחורי האוזן שלי.


לא הסברתי לו את המשמעות של הקעקוע והוא כיווץ את מצחו. "מה זה?"


"סימן." אמרתי בפשטות.


אצבעותיו נגעו באיור המסתחרר ומייד נרתעתי קלות. "זה מוצא חן בעיניי."


"תודה." הקול שלי היה חנוק כשהנחתי לשערי לצנוח שוב על כתפיי.


"מה מביא אותך למקסיקו? אני מניח שהמשפחה שלך לא חיה כאן." הוא העביר את אצבעו בקלילות לאורך זרועי והחיוורון של עורי בלט במיוחד.


"המשפחה שלי הרבה יותר אקזוטית ממני." חשבתי על אימא ועל התאומים ועיוויתי מעט את פניי. לא קל למחוק לחלוטין שנים של הערצה מוחלטת. "החברה הכי טובה שלי הזמינה את החופשה אבל היו לה אילוצים והיא לא יכלה לבוא. שמחתי מאוד להגיע במקומה."


הוא הנהן והתבונן בי במבט חודר. החיבור בינינו התעצם והמה כמו חשמל באוויר בשעת סערה. הסטתי את מבטי בחוסר נוחות והבטתי דרך החלון, חלפנו מעל הקרקע לאורך מסלול הנחיתה, למרבה הפלא לא חשתי את הפחד הרגיל שלי כשגלגלי המטוס נגעו בהססנות במסלול, הטייס המשיך לאורך המסלול ונגע בו פעמיים נוספות לפני שהשלים נחיתה חלקה.


לא אמרנו דבר כשהטייס הכריז שהגענו ורק כשהמטוס נעצר באיטיות ליד הטרמינל הפניתי אליו שוב את מבטי. עיניו היו ממוקדות קדימה כשקמט עמוק נחרץ בין גבותיו ושפתיו חשוקות בריכוז. תהיתי מה הוא חושב עליי ועל המפגש המוזר שלנו.


הוא חש במבטי ואמר, "אני מנסה להחליט אם אני רוצה לפגוש אותך שוב."


"מה גורם לך לחשוב שאני מעוניינת בכלל?" הניסיון שלי להגיב בחוצפה גרם לו לזקוף גבה ואני נכנעתי לתוכחה השקטה שלו במשיכת כתף. "ומה עוצר אותך?"


הסמל של חגורת הבטיחות כבה ושנינו קמנו על רגלינו בו־זמנית וכמעט נגענו זה בזה. החלל הקטן שבינינו היה טעון בחשמל בוער. הוא הוריד אליי את מבטו, כשהגוון הערמוני העז של שערו מרכך את תווי פניו החדים.


"מעולם לא רציתי מישהי כמו שאני רוצה אותך." כף ידו רפרפה מעל למותני וגרמה לזעזוע עמוק ולוהט בגופי. "אבל לא מוצא חן בעיניי הרעיון שאת עלולה לשנות את חיי."


הלב שלי הלם בחוזקה באופן מטריד ועל אף שרציתי נואשות לומר משהו, לא הצלחתי למצוא את המילים ולפרוק את הרגש והתשוקה שהציפו אותי. במקום זה, ראיתי איך צד אחד של שפתיו מתעקל בחיוך קודר בזמן שעיניו בחנו את פניי פעם אחת נוספת.


ואז, בלי לומר דבר, הוא עזב.