"נו, תפתח," הוא אומר לי ומביט חליפות בי ובאריזת המתנה שנחה בינינו על הספה. הוא מקפץ סביבי בהתרגשות, ושוב עולים בי רגשות שליליים כלפי ההתלהבות שלו.


כשרק הכרתי את עומר הוא התלהב מכל דבר קטן. בתחילה זה הקסים אותי. היה לו מנהג לשיר עם הרדיו שירים שלמים כשהיינו יוצאים לנסיעות (מחקה קולות של פוליטיקאים וסלבס מהעבר), הוא היה פותח לי את הדלת אחרי יום עבודה בחיוך ענק ומוביל אותי לשולחן ערוך עם ארוחת ערב חמה על פי נושאים (למשל: "הכול עם מרשמלו") ומביט בי בעיניים בורקות. הוא היה צוחק מול קדימונים של סרטי מלחמה מדממים בקולנוע.


מי יכול לחשוב שאחרי שלוש שנים וארבעה חודשים של זוגיות אפתח אלרגייה רגשית כלפי החיוביות שלו?


"תפתח כבר, איתמר, נו." הוא מתלונן ומתחיל לקלף במקומי את נייר העטיפה הירוק, שקושט בחייזרים חבושי קסדות חלל. נייר ילדותי כמו החיוך שהוא מחייך אליי עכשיו. אני מעיף לו את היד ומנתק בעצמי בעדינות את נייר הדבק מנייר העטיפה החלק למגע. בפנים מתגלה קופסה קטנה.