"תקפוץ אליי, נדבר קצת, אני צריכה להכיר אותך כדי לכתוב, מתאים לך הערב בתשע?"


ברור, כל שעה התאימה לי. הייתי אז בן 26, שנתיים אחרי שסיימתי את לימודי המשחק, דרוך ומוכן לכל הזדמנות, נשית או מקצועית. זכרתי אותה מסתובבת בבית הספר, אישה בת 54, תסריטאית, שהדליקה את חושי הזכריים, שקלטו בה פוטנציאל כפול להגשמת הזדמנויות. נעמד לי פעמיים כששאלה אם מתאים לי, והיה לי חם במיוחד כשנקשתי על דלתה בדיוק בתשע בערב.


היא פתחה לי יחפה, ועליה שמלת כותנה לבנה עם קו עליון נמוך שחשף את תחילת קו הרווח בין השדיים. תספורת קרה מסגרה את פניה והבליטה עיניים שחורות. שפתיים אדומות חייכו אליי תוך כדי עיוות קל שעשה בי שמות עד שלא התאפקתי והנחתי עליהן את שפתיי, חיככתי לחי בלחי, היה לה ריח טוב ונצמדתי לגופה, הרגשתי את השדיים והחלקתי את ידי לאורך צד גופה, על בד השמלה עד המותניים.


"ערב טוב," אמרתי.


"ערב טוב," אמרה והרחיבה את חיוכה, שהמשיך להתפשט בי כאילו הערתה אותו לתוכי ופתחה את הדלת לרווחה, וכשחלפתי על פניה גנבתי בשאיפה חופן מריחה הטוב - מתקתק וגם חריף, מלטף, מעקצץ - וניצלתי את גבי אליה כדי לסדר את מכנסיי, שיעמוד למעלה, לא קדימה.