יצאתי לחצר האחורית של הסינמטק בירושלים כדי לעשן סיגריה. היא עמדה במרחק של מטרים ספורים ממני, משוחחת עם בחור שנראה לי מוכר, לא זכרתי מאיפה, אבל את שמו כן זכרתי, אֲבִישׁוּעַ, ושבזמנו הוא הסביר: ״על שם הבן של הכהן הגדול, פנחס.״ הוא הבחין בי מרחוק, נפנף לשלום והוסיף מחוות יד המזמינה אותי להצטרף אליהם. ואז היא סובבה את הראש לכיווני. פניה האדימו באחת.
״אדם! מה שלומך? תכיר, תמי,״ אמר אֲבִישׁוּעַ.
״שלום תמי. מה שלום הכבשה?״ שאלתי.
״המה?״ שאלה.
״המעיל,״ עניתי.
אֲבִישׁוּעַ הסתכל אליי במבט שהסגיר בלבול מוחלט. לא טרחנו להסביר, לא אני ולא תמי. היא הביטה בי וענתה: ״היא פועה לה איפשהו על גבה של לילה. כבר שנים אנחנו לא בקשר.״
״לא בקשר עם הכבשה או עם לילה?״ שאלתי.
״אתם מכירים?״ שאל אֲבִישׁוּע לפני שהספיקה לענות.
שוב לא התייחסנו. ארשת פנינו ושפת הגוף שידרו מעבר חד מהפתעה לאי נוחות, ואילו הוא נותר לא ער למבוכה השקטה שזרמה בינינו.
מתוך תסכול, ואולי בשל עלבון, הוא הגניב מבט בנייד כנזכר במשהו, ואמר, ״סליחה, יש לי שיחה, עבודה...״
