המתנתי למזוודה בחוסר אונים מול מסוע מספר שבע בנמל התעופה של מילאנו. פולסים של חרדה עלו והתכווצו באזור הפנים וגרמו לעין שלי לקפוץ.


עצבנית, מתוחה, מזיעה, תזזיתית, בקרוב עיוורת, בחנתי את האפשרות שעלתה בדמיוני — איך אפעל אם לא תופיע המזוודה ואיאלץ לבלות את סוף השבוע באותם התחתונים, בלי בושם, שמפו, משחת שיניים או חוט דנטלי? אז מה אם אפשר למצוא את כל אלה בחנויות: מה ששלי שלי. סרקתי את תגי השם שהוצמדו למזוודות — כאילו הן יכולות לשנות צורה וצבע בזמן הטיסה; אין לי כוח לזה. והעין שלי עדיין קופצת.


בזמן שכל הנוסעים אספו את המיטלטלין שלהם נשארתי אני מאוכזבת מול המסוע, על סף בכי. בעוד רגע הוא יעצור ויברח לי פיפי באותם תחתונים שאלבש בשלוש היממות הבאות; מזל שבחרתי לטוס דווקא עם זוג תחתונים שחורים גזרה שלמה כמו של הסבתות, אם כי מלייקרה ולא מכותנה. מזל שוויתרתי על מיני-חוטיני, שפעם נעלם לי בתוך העכוז כאילו לא היה שם כלל, והביא אותי לתנועות סוטות באמצע הרחוב כדי לשחרר אותו מחור התחת.


והנה המזוודה הצהובה שלי. ניגשתי אליה בהתרגשות, בהקלה, מאוהבת, כפי שניגשים אל נעל של רנה קאוֹוילה.