ספר לו מה קרה במרכז המסחרי


הָיָה מֶרְכָּז מִסְחָרִי אַתָּה


בָּאַתָ מִירוּשָׁלַיִם שָׁמָּה אֵין כָּזֶה


יֵשׁ מֶרְכַּז הָעִיר


מֶרְכָּז מִסְחָרִי יֵשׁ רַק בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה


שֶׁאֵין בָּהֶם מֶרְכַּז הָעִיר


וְכָל הַבָּתִּים שֶׁל כָּל הַשְּׁכוּנוֹת


נִרְאִים אוֹתוֹ הַדָּבָר


וְלַשְּׁכוּנוֹת יֵשׁ רַק שֵׁמוֹת


אֶרֶץ־יִשְׂרְאֵלִים כְּמוֹ אַלּוֹנֵי חֹרֶשׁ אוֹ


גִּבְעַת הַצּוֹפָר


לֹא הָיִיתָ יֶלֶד טוֹב אֲבָל


גַּם לֹא הָיִיתָ רַע


בִּירוּשָׁלַיִם קָרְאוּ לָזֶה מֻפְרָע


מֻשְׁפָּע


מֵהַסְּבִיבָה


אֲבָל בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל הִתְרוֹצַצְתָּ בַּגַּנִּים


הַמְטֻפָּחִים הַמְתֻחְזָקִים


לַעֲיֵפָה


צְלִילֵי הַמַּמְטֵרוֹת הַמַּשְׁקוֹת אוֹתָם בַּלֵּילוֹת


מְלַוִּים אֶת צִרְצוּרֵי הַצִּרְצָרִים


וְזִמְזוּם הַחַשְׁמַל הַזּוֹרֵם בַּפָּנָסִים הַצְּהֻבִּים


פַּסְקוֹל הַלַּיְלָה בְּעִיר־לֹא־עִיר שֶׁל אַלּוּפִים


אוֹ סְגָנִים שֶׁל אַלּוּפִים אוֹ


סְתָם עֲשִׁירִים


יוֹשְׁבִים טוֹב


וְהַיְלָדִים בְּנִי טוֹבִים שֶׁיּוֹשְׁבִים


טוֹב


וְאַתָּה לֹא בֶּן־טוֹבִים וְגַם לֹא יֶלֶד טוֹב


אֲבָל גַּם לֹא יֶלֶד רַע


נָתַתָּ מַכּוֹת, קִבַּלְתָּ גַּם


לֹא מְעַט


קְפַצְתֶּם עֲשָׂרָה יְלָדִים


עַל יֶלֶד אֶחָד


הִסְתּוֹבַבְתָּ בָּרְחוֹבוֹת


אֲבָל אַף פַּעַם לְמָשָׁל לֹא הָרַגְתָּ חַיּוֹת


כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים שָׁם לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת


מֵאֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי


בְּמַה שֶּׁנִּקְרָא אֵזוֹר תַּעֲשִׂיָּתִי


בְּנִי טוֹבִים מַבְעִירִים מְדוּרוֹת


רֵיחַ סְפְּרֵי הַגְּרָפִיטִי רוֹקֵד עִם רֵיחָן שֶׁל


הַפְּרָווֹת הַנִּשְׂרָפוֹת


אֵיךְ תּוֹצִיא אֶת זֶה מֵהַבְּגָדִים אֵיךְ תּוֹצִיא אֶת זֶה


מֵהָרֹאשׁ


אָה אָחִי?


אֵיךְ תּוֹצִיא אֶת זֶה מֵהָרֹאשׁ?


בַּמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי בְּשָׁלשׁ


בַּלַּיְלָה


תַּעֲשֶׂה בַּאנְגִים כְּמוֹ שֶׁגַּם בִּירוּשָׁלַיִם


רַק שֶׁכָּאן


קוֹלוֹת מַמְטֵרוֹת, צִרְצָרִים וּפָנָסִים מְלַוִּים אֶת צְלִיל הַמַּיִם


הַמְפַעְפְּעִים בַּבַּקְבּוּק הַמְפֻיָּח


קַח אָחִי, קַח, 'סְחֹב אָחִי, קַח


וּמִדֵּי פַּעַם קוֹל מָטוֹס שֶׁטָּס נָמוּךְ בַּשָּׁמַיִם


וּפִתְאֹם אַתָּה לֹא תַּרְגִּישׁ אֶת הָרַגְלַיִם


וּפִתְאֹם הַחַיִּים יִתְחַלְּקוּ לִשְׁנַיִּם


לִפְנֵי וְאַחֲרֵי מֵאֲחוֹרֵי הַמֶּרְכָּז הַמִּסְחָרִי


שָׁנִים לֹא תַּעֲצֹם עַיִן


וְלֹא תִּסְתַּכֵּל לְאַף אֶחָד בָּעֵינַיִם


שָׁנִים לֹא תֵּצֵא מִירוּשָׁלַיִם


וְכָל כַּמָּה זְמַן שׁוּב לֹא תַּרְגִּישׁ אֶת הָרַגְלַיִם


וְתַחֲזִיק סַכִּין מִטְבָּח נָכוֹן לְהוֹכִיחַ — אַתָּה


בֶּאֱמֶת


בֶּאֱמֶת


לֹא מַרְגִּישׁ אֶת הָרַגְלַיִם


וְיִתְּנוּ לְךָ תְּרוּפוֹת שֶׁמְּנַפְּחוֹת אֶת הַלְּחָיַיִם


וְסוֹף־סוֹף תַּרְגִּישׁ אֶת הָרַגְלַיִם


אֲבָל כְּבָר לֹא תַּרְגִּישׁ שׁוּם דָּבָר אַחֵר


אָז תַּהֲפֹךְ לִהְיוֹת יֶלֶד רַע


וְלֹא מְשַׁנֶּה מַה תַּעֲשֶׂה אַתָּה לֹא תַּרְגִּישׁ נוֹרָא


וְלֹא תִּצְרַח וְלֹא תִּבְכֶּה


עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לְךָ בְּרֵרָה


אַחֲרֵי שֶׁכָּל הָאֶבֶן הַיְרוּשַׁלְמִית הִתְקַלְּפָה


וְהָפַכְתָּ לִסְתָם עוֹד בַּיִת בַּשְּׁכוּנָה


שֶׁל עֲשִׁירִים בָּעִיר־לֹא־עִיר


אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ יֶלֶד טוֹב


אֲבָל גַּם לֹא הָיִיתָ רַע


כְּמוֹ שֶׁתִּהְיֶה


עַד שֶׁתָּבִין שֶׁלְּאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִמְּךָ


וּלְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מַה קָּרָה


אַתָּה לֹא מְיֻחָד


וְכֻלָּנוּ רַק עוֹד בַּיִת בַּשְּׁכוּנָה


שֶׁבַּמַּרְתֵּף שֶׁלּוֹ שְׁלָדִים שֶׁל חַיּוֹת


הַבְּגָדִים שֶׁל כֻּלָּם מַסְרִיחִים מִפְּרָווֹת שְׂרוּפוֹת


כָּאֵלֶּה


וַאֲחֵרוֹת


וְאָז לֹא תִּהְיֶה יֶלֶד רַע


וְגַם לֹא יֶלֶד טוֹב


רַק תַּזְכִּיר לְעַצְמְךָ כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ


אַתָּה כְּבָר לֹא יֶלֶד, טוֹב?


אותו הנהר פעמיים


הָלַכְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ הַפָּחוֹת מֻכֶּרֶת מֵרְחוֹב גְּאוּלִים


דֶּרֶךְ הַסִּמְטָה הַמּוֹבִילָה אֶל הַבָּתִּים הַמִּתְאַבְּדִים


יֶלֶד מַפְתֵּחַ־עַל־צַוָּאר


יֶלֶד לָמָּה־אַתָּה־לֹא־נִזְהָר


בַּעֲדוּרִי הָאָח שֶׁל מוֹכֵר הַמַּכֹּלֶת בַּעַל אוֹתוֹ הַשֵּׁם


נִשְׂרָךְ בַּעֲדִי מְחַרְחֵר וּמְנֻפָּח וּבְקֹשִי נוֹשֵׁם


טְרוּף דַּעַת, בְּלִי נַחַת


כִּפָּה שְׁחֹרָה, חֻלְצָה לְבָנָה, בֶּטֶן עֲצוּמָה מִתְפַּקַּעַת מִתַּחַת


הוּא מֵרִים אֶת הַחֻלְצָה בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית


סוֹטֵר לִכְרֵסוֹ בְּיָדוֹ הַיְמָנִית וְקוֹרֵא:


יֶלֶד, אֲנִי חוֹלֵה נֶפֶשׁ,


אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ! וַאֲנִי


זוֹכֵר, אֱלֹהִים, אֶת הַכֹּל אֲנִי


זוֹכֵר לְיַד סְנִיף הַדֹּאַר בְּדֶרֶךְ בֵּית לֶחֶם קְצָת אַחֲרֵי הַבָּתִּים


הַמִּתְאַבְּדִים מִשְׁמְרוֹת זָהָ״ב וּמְחִלּוֹת אַרְנָב, וְחוֹלֵי נֶפֶשׁ


מִתְפּוֹצְצִים לִרְסִיסִים


קְרָעִים שֶׁל עוֹר וּקְרָבַיִם


דְּבוּקִים לִי לָרִיסִים


בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מְמַצְמֵץ


מִיֶּלֶד מַפְתֵּחַ לְנַעַר נוֹבֵחַ לְגֶבֶר עִם בֶּטֶן מִתְפַּקַּעַת


מְלֵאָה בִּתְרוּפוֹת מִרְשָׁם וּשְׁאָר סַם


שֶׁזּוֹכֵר, אֱלֹהִים, כַּמָּה שֶׁאֲנִי


זוֹכֵר אֶת בַּהַדוּרִי מִתְפּוֹצֵץ


כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי מְמַצְמֵץ


אֵינְךָ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְאוֹתוֹ הַנָּהָר פַּעֲמַיִם


אֲבָל אֲנָשִׁים שׁוֹנִים טוֹבְלִים לֹא פַּעַם בְּאוֹתָם הַמַּיִם


הַזְּמַן הוּא מַעְגָּל שָׁטוּחַ


וְזֶה בָּרוּר, זֶה בָּטוּחַ, וְאֵין בְּזֶה שׁוּם דָּבָר מִסְתּוֹרִי


זֶה רַק הֶגְיוֹנִי שֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי


בָּעוֹלָם שֶׁלִּי מַסְפִּיק רַק לְמַצְמֵץ


וְאַתָּה חוֹלֵה נֶפֶשׁ


אַתָּה מִתְפּוֹצֵץ.


פַּפּוּקָה


דוד של ירון מת בחורף של 95', כשירון היה בן תשע. ירון, הוריו ואחותו התינוקת גרו בירושלים, ברחוב דרך בית לחם, מול פלאפל עובד, בקומה האחרונה של בניין שנבנה על גבו של בית ערבי. בקומת הקרקע גר אורי, הבן של הזוג גרשובסקי מקומה שלוש, שהיה כבר כמעט בן ארבעים, התהלך יחף וצעק בלילות מהחלון. לעיתים צעק אל הכלום, לעיתים לצלליות אדם שצבאו על חלונו וצעקו גם הן בקולות שבורים. מחוץ לאותו חלון נערמו דרך קבע על אספלט שביל הגישה לחניית הבניין חפיסות כדורים ריקות בשלל צבעים ודוגמאות, כמו אריזות של סוכריות.


ירון לא בדיוק הבין מי מת ולמה. הפעם הראשונה שהוא שמע בכלל על הדוד הזה הייתה כשאמרו לו שהוא מת. פַּפּוּקָה, כולם חזרו על המילה הזאת כל הזמן. כל כך צעיר, פפוקה. לא היה לו סיכוי, פפוקה. גם לאורי השכן אימא קראה לפעמים פפוקה. השבעה נערכה בבית של ירון והפכה לזיכרון ילדות שמח של כל המשפחה יחד. הוא שתה לראשונה בחייו תה בחלב, הסתובב בין האורחים ועבד על כולם שהוא שותה קפה עד שפתח את דלת חדר השינה של הוריו ומצא את אימא שלו ואת דודתו מתייפחות. לאימא שלו כאבה הבטן. הוא חשב שהיא בהיריון.


דודה של ירון יצאה מחדר ההתייפחות אל הסלון אוחזת נעלי עור שחורות ומזדקנות עם סוליית גומי חומה ושרוכים מפוספסים ואכולים. היא קראה לאבא של ירון בתנועת יד. קח כל אחת מהן לקצה אחר של העיר. אתה כבר מכיר. היא מסרה לו את הנעליים ואז נתנה בירון מבט שטוף מסקרה. קח איתך גם ת'ילד, בחיאת נחום, דינה לא במצב עכשיו להתעסק בו.


נחום וירון נכנסו לאופל קאדט האדומה, ירון ישב מאחורה ונחום הניח את הנעליים במושב שלצדו, התניע ויצא לדרך. של מי הנעליים? של דוד שלך. שמת? כן. לאן לוקחים אותן? לוקחים כל אחת לקצה אחר של ירושלים. למה? כי דודה שולה ביקשה. אבל למה? כי עושים מה שדודה שולה מבקשת. נווו. אימא ודודה שולה מאמינות בשטויות. איזה שטויות? כשמישהו מת, צריך לפזר את הנעליים שלו כל אחת בקצה אחר של העיר, אחרת מישהו יכול לנעול אותן, מבין? ומה קורה למי שנועל אותן? המכונית נעצרה ברמזור אדום שבפתח גן הפעמון. איפה שפעם ירון ראה מכשפה. נחום הסתובב אל בנו. האמת, אף פעם לא באמת הבנתי. מזל רע או משהו כזה. שטויות. הוא חייך אל ירון, שחייך אליו חזרה. נחום פנה ימינה, עבר את הקקטוסים המגדרים את תיאטרון החאן והחנה בסמוך לגשר המוביל אל הסינמטק. הוא לקח נעל אחת, ושניהם יצאו מהאוטו אל הקור, חצו את הגשר, ירדו במדרגות הסינמטק ונכנסו למדשאה הגדולה של גיא בן הינום. אבא, מה זה פפוקה? נחום תחב את הנעל לשיח. הרוח השתוללה וייבבה בין העלים. זה מסכן בכורדית.


ירון ונחום חזרו אל המכונית, נחום התניע ושוב הם יצאו לדרך, מפלחים את הרוחות של דרך בית לחם. אתה רוצה פלאפל חמודי? רק חמוצים. ירון נשאר באוטו ונחום חזר עם מנה פלאפל שאכל תוך כדי נהיגה ועם שקית חמוצים שהגיש לירון. עובד מוסר לך ד״ש. נחום וירון אכלו ושתקו, עברו את צומת אורנים וטיפסו בכיוון רחוב הפלמ״ח. זאת הדרך לצופים, שבר ירון את שתיקת החמוצים. הם עברו את עמק הצבאים שירון זכר מטיול עם הכיתה, חלפו על פני המפלצת, עברו את הר הרצל וירדו לכיוון יער ירושלים, שבו פעם חגגו יום הולדת לאבי, החבר הכי טוב של ירון. איך הוא מת? נחום השתהה לרגע והביט בבנו דרך המראה האחורית. הוא היה מאוד חולה. ירון אכל את המלפפון החמוץ האחרון שלו כשהוא מביט בשער השחור והמסיבי של יד ושם חולף על פניו. נחום החנה את האופל לא הרבה אחרי, לקח את הנעל השנייה מהמושב ושניהם יצאו, דילגו מעל מעקה הבטיחות של הכביש אל תוך היער. אבא, קפוא פה. נחום הניח את הנעל תחת עץ אורן גדול, נשען עליו לרגע, פלט אנחה והם שבו למכונית.


למחרת, כשירון יצא בבוקר מחדר המדרגות הוא ראה את אורי השכן עומד יחף ופרוע שיער בג'ינס קרוע בברכיים, מחזיק סיגריה באצבעות צהובות. בוקר טוב חמוד. בוקר טוב אורי. ירון רשם במכולת של יוסף שני שוקו בשקית ושתי לחמניות, הוא כבר הבין בשנה שחלפה שלא באמת מתנהל מעקב מסודר אחרי הדברים שהוא רושם. כשהגיע לבית הספר, נתן לאבי שקית שוקו אחת ולחמנייה אחת, ואז הם נתנו את הכיף שלהם שכלל כוריאוגרפיה מורכבת ונמשך כמה עשרות שניות, בזמן ששאר הבנים והבנות מסתכלים עליהם בהתלהבות — טקס בוקר קבוע של ד'1. בהפסקת עשר אבי וירון התיישבו בפינה הקבועה שלהם, מתחת לעץ הפלפלון הגדול שבחצר, ומצצו את השוקו מהשקיות בין ביסים מהלחמניות. ירון אהב לערבב את השוקו עם הלחמנייה בפה עד שהבצק הופך רך ומתוק. אימא שלי סיפרה לי שדוד שלך מת. כן, אבל לא הכרתי אותו בכלל. אתה עצוב? לא יודע. אבל רוצה לעשות משהו מגניב?


אחרי הלימודים אימא של אבי אספה את השניים מהשער ברחוב גאולים, והורידה אותם בחניון של שבט מצדה בניות. אבל במקום לטפס במדרגות האבן פרוצות העשבייה אל המפקד שעמד להתחיל, ירון ואבי שמו פעמיהם אל יער ירושלים. אבי הוציא את הדיסקמן שלו, טעון בדיסק של אר־אי־אם שלקח מאחיו הגדול. כל אחד מהם הכניס אוזנייה אחת לאוזן והם התחילו לצעוד. בצומת ניות הם גנבו מהסופר במבה גדולה ושני בקבוקי קולה. הם חלפו על פני עמק הצבאים ולא ראו אף צבי אחד. הם חשבו שאולי הם מסתתרים מהקור. באזור הר הרצל הם כבר היו צריכים להתחיל את הדיסק מחדש. ״קינג אוף קומדי״ התנגן באוזניות כשהם נעצרו לרגע להביט בשער של יד ושם. זה כמו משהו מהנסיכה הקסומה, אבי קפץ במקום והרים את יד ימין כמצביע עם חרב. מאי ניים איז איניגו מונטויה, יו קילד מאי פאדר, פריפר טו דיי.


הם המשיכו עוד קצת במורד הכביש ואז דילגו מעל מעקה הבטיחות אל היער. חבורת נערים מעשנת ישבה על שולחן פיקניק עשוי עץ של קק״ל. ירון מצא מיד את העץ, הרים את הנעל הרטובה מהאדמה ספוגת הגשמים של הלילה, והם התחילו בדרכם חזרה. הנערים קראו להם. ילדים בואו, בואו שנייה. ירון ואבי ניסו להתעלם. אחד הנערים קפץ משולחן העץ. הלו, אתם חירשים? אתם רוצים שאני ירדוף אחריכם? בואו שנייה לא עושים לכם כלום. ירון ואבי הסתובבו בחוסר אונים וניגשו אל הנערים. מה זה זה הנעל הזאת? הנער חטף לירון את הנעל מהיד. ירון משך את הנעל חזרה. בו'נא מה אתה דפוק? אני יזיין אותך ילד. הנער דחף לירון את הראש. אבי נעמד כמגן בין הנער לירון. עזוב אותו זה נעל של דוד שלו שמת. לא מעניין אותי שיהיה גם של סבתא שלו מיד ושם! כולה רוצה לראות רגע. תביא, תביא. אבי שם יד על הגב של ירון והוביל אותו להסתובב ולהתחיל ללכת. הנערים קמו כולם וקראו להם לחזור. ירון ואבי התחילו לרוץ. הם רצו כאילו המוות רודף אחריהם. האוויר הקר צרב להם בריאות כשהם עוברים שוב את השער של יד ושם ורצים בירידה של הר הרצל. הם כבר לא מאחורינו! תמשיך לרוץ! הם רצו עד שירון לא יכל יותר ונעצרו ליד תיכון זיו. הנערים לא נראו באופק מעלה הכביש. ירון ואבי התיישבו בתחנת האוטובוס, הסדירו נשימה ואז יצאו שוב לדרך.


היום הקודר התחיל לפנות מקום ללילה וגשם התחיל לטפטף. הם הלכו והלכו, עברו את קניון מלחה, עצרו לנוח ליד בית ספר דנמרק, ושם פתחו את הבמבה ושתו את הקולות. אחר כך המשיכו לצעוד דרך פסי הרכבת שחוצצים בין המושבה הגרמנית לבקעה ועד לקקטוסים של תיאטרון החאן, חצו את הגשר של הסינמטק, ואיתרו את הנעל הרטובה בשיח רדוף הרוחות בגיא בן הינום. משם חזרו אל רחוב דרך בית לחם. אתה יכול לרשום לי כיף־כף אצל יוסף? ירון רשם כיף־כף, נתן לאבי והם נפרדו בכיף המפורסם שלהם. ירון החביא את הנעליים בעשביית הגינה הקטנה ומנוקדת הכדורים שלצד הכניסה לחדר המדרגות ועלה לביתו. עדיין היו אורחים של השבעה, אבל הרבה פחות מהיום שלפני. כולם היו בהיסטריה. ההורים של ירון התנפלו עליו. איפה היית?! אתה השתגעת?! אתי הגיעה לאסוף אתכם, מה קרה לכם?! סתם לא היה בא לנו ללכת לפעולה, הלכנו לטייל. אימא של ירון סטרה לו בבכי והלכה לחדר השינה. נחום כרע אליו. בחיים, בחיים אל תעשה את זה יותר. בחיים. אתה יודע איך דאגנו?! אימא כמעט מתה! ירון התחיל לבכות. דודה שולה התערבה. טוב תיתנו לו רגע להוריד את הבגדים הרטובים לפחות. כולו רטוב, פפוקה!


בבוקר ירון ירד את מדרגות הבניין ליום גשום במיוחד, לא לפני שהוריו התרו בו שיחזור מיד הביתה אחרי בית הספר. אורי עמד בכניסה לבניין ועישן, לרגליו הוא נעל את הנעליים שהוסתרו בגינה. ירון בהה בו בעיניים פעורות. שלך הנעליים מתוק? הם היו של דוד שלי שמת. אהה באמת? של יונה? כן. הוא היה בחור טוב דוד שלך. אתה רוצה את הנעליים? לא. אתה יכול לקחת. אבל דודה שלי אומרת שזה מביא מזל רע למי שנועל. אבא שלי אומר שזה שטויות. אורי פרע את השיער של ירון וצחקק. מזל יותר רע ממה שכבר יש לי, לא יהיה. בוא ניתן לנעליים צ'אנס.


המשך בספר המלא