פרולוג
האי אורקס, וושינגטון
לפני 19 שנה
הענף שנשבר מסגיר אותם.
איליין ווריק מעווה מייד את פניה, כשהרעש מהדהד ביער — מגוון של עצי ארז, אשוח ואלמון, שבתאוריה היו אמורים לעמעם את הקול. אבל איליין מציאותית.
ג'ים, שרץ לפניה, עוצר את הריצה וזורק מבט מהיר לאשתו מעבר לכתף. גם הוא מציאותי. הבעה של אכזבה קשה משולבת בפחד ניבטת מעיניו, אבל איליין רק מסמנת לו בראשה להמשיך.
הם קרובים כל כך.
ועכשיו איבדו את היתרון שהיה להם.
הווירטננים ישמעו אותם מתקרבים.
אפילו ההתבודדות מרצון באי נידח בצפון מערב אמריקה, הפרישות מהחברה כמעין עונש על חטאיהם הרבים, לא מעמעמת את החושים החזקים של הערפדים. פעם ערפד, תמיד ערפד. עד המוות.
וזאת הסיבה שג'ים ואיליין נמצאים פה הלילה.
כדי למצוא ולהרוג את אליס ואת הייקן, ערפדי הווירטנן הידועים שהמיטו סבל רב במשך מאות שנים, עד שהחליטו לעשות שינוי ו"לפרוש", כמו שקראו לזה בגילדה.
המשימה לא תהיה קלה או נעימה, ויש סיכוי שג'ים או איליין או שניהם לא יחזרו ממנה בחיים, אבל זה עניין אישי. זה היה עניין אישי במשך שנים, מאז שאליס הרגה את אחותה של איליין. הגילדה אפילו לא יודעת שג'ים ואיליין ווריק נמצאים כאן עכשיו במסגרת מסע הנקמה. כבר מזמן הוכרז שעדיף להתמקד בערפדים שעדיין גורמים נזקים, אבל איליין לא שכחה, והנזק שנגרם לא נעלם לשום מקום. היא יודעת שמאחר שהגילדה לא אישרה את ההריגה הזאת, הם כנראה צפויים לענישה.
הוצאה להורג, אפילו.
מצד שני, מה שהגילדה לא יודעת, לא יזיק לה.
ובלי קשר, יכול להיות שהם ימותו פה בכל מקרה.
השבירה של הענף בטח לא עזרה.
הם ממשיכים לרוץ, משתדלים לא להשמיע קול. הם התאמנו רוב חייהם לרגעים כמו הרגע הזה. איך להיות שקטים ומהירים, בעיקר נגד טורפים מהירים מהם. טורפים שבוודאי כבר יודעים שהם מתקרבים במהירות אל הבית.
איליין מרגישה את להב הסכין בוער על שוק רגלה, את האנרגיה נוטפת ממנו ומחלחלת לתוך עורה, ועורה מזין בתורו את הסכין. הערפדים לא ידעו שהסכין שם, מוגנת מתחת לגלימה מכושפת, טמונה בין אבני אש וחותמים השזורים במכנסיה השחורים שקוטלי הערפדים פיתחו כדי להערים על טורפיהם, כמו שטורפיהם פיתחו אמצעים שנועדו להערים עליהם בחזרה.
צלליתו של ג'ים מתבהרת לפניה, העצים צפופים פחות ושמי הלילה מציצים בין צמרותיהם. יש כל כך הרבה כוכבים, עד שנשימתה של איליין נעתקת לרגע. הירח מלא, ואורו כה חזק, עד שעיניה מסתנוורות, אבל למרות העובדה שהיא סוגדת לירח, נותנת לו להשפיע על כל דבר שהיא עושה, הלילה היא שרויה בהרגשה כבדה ומאיימת שהכדור הזוהר אינו לצידה.
תתרכזי, היא שומעת את ג'ים בתוך ראשה. אנחנו חייבים להצליח.
איליין בולעת את הרוק ומהנהנת. היא עוצרת לידו, ושניהם משתופפים וסורקים את השטח.
שטח עשב גבוה מפריד ביניהם ובין הבית, שהים מאחוריו. הירח מאיר עליו כמו פנס על להב פלדה. הבית קטן וצנוע, נראה שייך יותר לסקנדינביה מאשר לצפון־מערב ארצות־הברית. אזוב מכסה את הגג כולו, צבעו האדום מתקלף. איליין מעולם לא הייתה אמפתית כמו בעלה, אבל אפילו היא מרגישה שאין שום רוע בבית הזה, רק חום ואהבה.
היא מהססת, עד כדי כך שבעלה מניח את ידו על הכתף שלה ולוחץ. אנחנו לא חייבים לעשות את זה, הוא אומר בראשה.
היא יודעת את זה. אבל היא גם יודעת שהדבר חייב להיעשות. היא לא תדע שלווה, עד שאליס תשלם על מעשיה. אומרים שנקמה היא רעל, אבל היא תבלע את הרעל הזה בשמחה, אם הוא יעזור לה לישון בלילות.
היא צריכה לפעול מהר. הבית נראה שקט, ואורותיו מפיצים זוהר חמים. עשן מיתמר מהארובה. אבל היא יודעת שהם מחכים להם. אם כי משהו בסצנה כולה נראה לה מוזר.
האש, ג'ים אומר ללא קול. למה האש דולקת, אם הם לא אמורים להרגיש קור?
איליין מהנהנת. זה העניין. אבל ערפדים מתנהגים לפעמים בסנטימנטליות מוזרה למסורות עתיקות, נאחזים בעבר. יכול להיות שאליס או הייקן גדלו פעם בבית עם אח, כשאש הייתה מקור החום היחיד בבתים. אולי הוריהם לא היו זקוקים לה, אבל ילדי ערפדים עוברים את השינוי רק בבגרותם. אולי הם מדליקים אש מתוך הרגל, לזכר הימים הטובים.
איליין מגרשת את תמונות משפחות הערפדים מראשה. מוטב להמשיך לראות בהם מפלצות בלבד. היא נולדה להרוג אותם, וזה מה שהיא תעשה.
דלת הבית נפתחת, ואישה יוצאת. הם רחוקים מדי בשביל לראותה בבירור, אבל אין ספק שהערפדית יכולה לראות — ולהריח — אותם, כמו טורפי־העל שהם.
זאת בטח אליס.
הסכין צורבת את עורה של איליין, מתעוררת לחיים, והיא יודעת שיש להם שניות אחדות לפעול, לפני שאליס תתקוף אותם. ערפדים נעים מהר. מהר יותר מיכולתה של העין האנושית לראות. למזלם, בהיותם מכשפים, ובאופן ספציפי קוטלי ערפדים, הם יכולים לעקוב אחריה גם כשאליס משתמשת בהסוואה.
אבל היא לא זזה, אפילו לא כשאיליין וג'ים אוחזים בסכינים ולהביהן זוהרים בזרמי חשמל כחולים. הסכינים אינן גדולות כפי שנהוג לחשוב, אבל ניתן להטיל אותן במידה מבהילה של דיוק. דקירה אחת בלב מספיקה. לג'ים, כמובן, יש מצ'טה בבית. אבל עריפת ראשים היא עניין מלכלך.
הבעל והאישה מחליפים מבטים, ובאותו רגע הם יודעים שהם מחויבים.
שניהם רצים קדימה לעבר אליס, מוותרים על אלמנט ההפתעה, והסיכון למות בידי ערפד גדלים עם כל צעד.
הם חוצים את השדה במהירות, נעים ללא קול בעשב, אבל אליס עדיין לא זזה. זרועותיה פרושות לצדדים, אבל היא לא חמושה.
היא מגוננת על משהו.
"עצרו," אליס קוראת בקולה המלודי, אבל משהו בגובה צליל קולה אינו רגיל. היא נשמעת לא בטוחה, אולי מפחדת.
איליין וג'ים עוצרים בניגוד לרצונם. הערפדית מאלצת אותם בכוח המחשבה, אפילו ממרחק כזה. השפעתה לא תימשך זמן רב, כמו תמיד עם מכשפים, אבל מספיק כדי לתת לאליס עוד יתרון.
"עזבו את המקום הזה," אליס אומרת. "עכשיו."
איליין משתחררת מהכבלים הבלתי נראים, מרגישה את קריעתם. "אני לא יכולה," היא אומרת. "את יודעת מה עשית, את יודעת על מה את צריכה לשלם."
הייקן, יצור גבוה ורזה שבנוי לתלפיות, מופיע פתאום מאחורי אליס ומניח את ידיו הגדולות על הכתפיים שלה. "חשבתי שהגילדה שלכם לא מאשרת הרג לשם נקמה," הייקן אומר במבטא פיני קל.
"אני לא חייבת לעשות כל מה שהגילדה אומרת," איליין עונה.
"את בוגדת בצד שלך?" הייקן אומר. עיניו מהפנטות בגוון אפור כהה. איליין צריכה להמשיך להסתכל עליהן, אבל הדבר קשה יותר משנייה לשנייה. "את תיענשי."
"כל עוד אתם תמותו, לא אכפת לי מה יעשו לי," איליין אומרת. "וחוץ מזה, הם לא יגלו. נעשה את זה מהיר וקליל. לא יישארו מכם שרידים שיתגלו."
מילותיה חזקות וברורות ואינן חושפות את הפראות בלב של איליין, את הפחד מכך שהמפגש יכול להיגמר גם בתוצאה ההפוכה. למכשפות יש קסם וסכין שיכולים לקטול ערפדים. ערפדים הם טורפים שישמחו מאוד להרוג מכשפה, ועם כוחם, מהירותם וחיבתם לאלימות ולדם, הם יריבים שקולים.
אבל יש משהו שונה כאן. איליין יודעת את זה. יש בזוג הזה פגיעות שלא אמורה להיות להם. הם ביקשו מהם לעזוב. ערפדים לא מבקשים דברים. ואפילו עכשיו, הם עדיין לא עושים שום דבר.
וזה אומר שאיליין צריכה לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי.
בשולי תודעתה היא מדמיינת את הסכין עוזבת את אצבעותיה וחודרת ללב של אליס. כוונתה תקבע את הגורל, אלא אם כן משהו אחר יפריע.
היא מטילה את הלהב. הכוח נורה מהיר כהרף עין מבין אצבעותיה ומנחה את הסכין קדימה. לפני שהסכין פוגעת בה, אליס נדחפת הצידה במהירות על ידי הייקן שמציב את עצמו לפניה.
הסכין ננעצת בלב שלו.
הוא מציל את חייה של אשתו במחיר חייו.
הייקן נופל מייד ומפרכס, גופו אחוז בזרמים הכחולים שמופקים מהסכין.
אליס זועקת באימה, נופלת על הברכיים ליד הייקן.
"למה?" היא בוכה עליו, מנסה לשלוף את הלהב מהלב שלו. "למה עשית את זה?"
הייקן מסתכל עליה, אחוז כאב, כששרידי חייו האחרונים עוזבים אותו. איזו הרגשה זו בטח להיות כמעט בן־אלמוות.
בזמן שאיליין מסתכלת מהופנטת על המתרחש, ג'ים מצביע על הבית ועוצם את עיניו, מושך את האש מהאח שבתוכו. להבות מתפשטות מייד, כאילו המקום ספוג בבנזין.
אליס צועקת. "לֶנוֹר!"
איליין וג'ים מחליפים מבט חד. לנור?
"לכי אליה," הייקן אומר לאליס, ודם ניתז מפיו. "אם תצילי אותה, אולי הם יחוסו על חייך."
הלב של איליין מתכווץ. מי זאת לנור?
בכי של ילדה ממלא את האוויר מעל שאגות הלהבות, ופיה של איליין נפער באימה.
ילדה.
לאליס ולהייקן יש ילדה.
את זה הם לא ידעו.
אליס מזדקפת ורצה אל הבית.
אבל ג'ים מהיר ממנה. הוא מטיל את הסכין, והלהב ננעץ בגב שלה. הוא יודע שכוחה של הסכין תחדור ללב שלה דרך הצלעות.
אליס מועדת, אבל ממשיכה לרוץ ישר לתוך הלהבות, שואבת את כוחה מאהבת אם ומהצורך לגונן.
איליין מסתכלת על ג'ים באימה. מה נעשה?
נחכה שכולם ימותו, ג'ים אומר. ואחר כך נלך.
אבל היא רואה בהבעת פניו הטעונה של בעלה שהוא נקרע מבפנים לא פחות ממנה מהמצב שנוצר.
ויש עוד משהו.
יש משהו שקורא לאיליין אל הבית. הבכי שאינו פוסק מהדהד סביב הלב שלה, מושך אותה, כופה עליה רגש. איך לא, כששניהם יודעים שהילדה רק ערפדית רדומה. באותו רגע, הילדה לא שותה דם, ונשמתה זכה.
היא ילדה שעומדת להישרף בעודה בחיים.
איליין מסתכלת על הייקן השוכב, על גופתו חסרת החיים, ויודעת שהלהבות יגיעו גם אליו.
"אנחנו חייבים ללכת," ג'ים אומר. "אנשים יראו את האש ויתחילו להגיע עוד מעט."
איליין ממצמצת, קהת חושים, והוא מחבק אותה בזרועו ומתחיל להתרחק מהבית, שהאש האוחזת בו מחממת את גבם. הילדה הפסיקה לבכות, וזה אומר שהיא מתה. באשמתם.
"בבקשה," קול זעיר רועד מאחוריהם, והם עוצרים בבת אחת.
בני הזוג מסתובבים בתנועה חדה ורואים ילדה עומדת ליד אביה, מסתכלת על גופתו. היא נראית כבת שנתיים לכל היותר. האש שרפה את בגדיה, אבל היא עצמה נראית בריאה ושלמה. שערה ארוך בגוון בלונד כהה, כמו דבש ענברי. "אבא."
הלב של איליין נשבר, והיא מרגישה שמשהו מושך אותה אל הילדה, קורא לה כמו שירת הסירנות שעולה מבאר אור הירח במעמקי הקרביים.
הילדה מרימה את הסנטר ומישירה את המבט לעיניה של איליין. עיניה גדולות וחומות כאגוז, עם כל צבעי הטבע בהן.
"בבקשה," היא אומרת שוב. היא לא יכולה להיות בת יותר משנתיים, אבל מדברת בשקט כל כך.
איליין יודעת שהיא מבקשת מהם להציל אותה.
האש מזנקת קדימה, מלחכת את גבה של הילדה, שורפת את שרידי שמלתה, אבל לא פוגעת בילדה עצמה. נדמה שהיא לא שמה לב לאש.
אין זו ילדת ערפדים רגילה. אש הורגת ערפדים. אש הורגת גם מכשפות.
אבל האש לא הורגת אותה.
איליין מסתכלת על ג'ים, והוא מהנהן. הוא יודע מה היא החליטה לעשות. אולי גם הוא מרגיש בתוכו את הקריאה שמושכת אל הילדה.
שמשדרת להם שהיא לא סתם ערפדית.
אלא אחת משלהם.
משהו שלא אמור להיות.
איליין רצה קדימה, אל תוך האש, מרימה את הילדה ונכווית מהאש בזרועותיה החשופות. איליין לא צורחת, למרות הכאב הבלתי נסבל. היא רק לוקחת את הילדה בזרועותיה — את לנור — וחוזרת איתה אל ג'ים.
ג'ים הוא הגדול והחזק מבין שניהם, לכן הוא מחזיק את הילדה, ושניהם מתחילים לרוץ לתוך היער, מניחים לאש לשרוף את כל הראיות בשטח.
1
סן־פרנסיסקו — היום
אני חושבת שמישהו עוקב אחריי.
חבריי קראו לי פרנואידית פעם או פעמיים בעבר, לכן יש סיכוי שהם צודקים. אבל אני עדיין מרגישה שמישהו עוקב אחריי מהדירה שלי בהייז ואלי עד כאן באפר־הייט. לא עוזר שככל שאני עולה גבוה יותר, הערפל כבד יותר ומשווה לכל צל מראה מאיים במיוחד. מגיע לי, כי קיצרתי דרך פארק בואנה ויסטה.
אני עוצרת, עומדת בלי לזוז ומקשיבה.
אני רק שני רחובות מהבר המחתרתי בשכונת המגורים לא רחוק מהייט, שהוא רחוב סואן בימי שישי בערב, ובכל זאת שורר פה שקט מפחיד. מהוסה. כאילו כל הבתים בסביבה עוצרים את נשימתם.
אני פונה לאט ומסתכלת על הרחוב מאחוריי.
בפינה עומד פנס רחוב בודד, מאיר את הערפילים הנעים במהירות מסביבו.
צללית של גבר מגיחה מהאפרוריות. הוא עוצר ליד הפנס.
מסתכל עליי.
לתוכי.
וריאותיי מתרוקנות מאוויר.
אני נאנקת, גופי נוקשה וקר כמו קרח.
וברגע הבא האור בפנס הרחוב כבה.
והאיש שרוי בעלטה.
זין על זה.
אני מרגישה את הכוח חוזר לזרועותיי ולרגליי, שואפת עמוק ומסתובבת, בורחת כל עוד רוחי בי. תמיד הייתי אתלטית ומהירה, למרות קילו או שניים מיותרים, ואני רצה כמו שלא רצתי כל חיי, בלי לעצור, כמעט מתנגשת בזוג ברחוב פרדריק, עד שאני מגיעה לאשברי.
רק אז אני עוצרת ומסתובבת לבדוק מה המצב.
הכול נראה רגיל ונעים פה. אנשים מסתובבים, קולות התנועה ממלאים את האוויר. הרחוב מואר בנדיבות, ורואים בבירור את הבתים הוויקטוריאניים הצבעוניים משני צדדיו. בכניסה לקלויסטר, אחד הברים האהובים עליי, יש רק תור קצר של כמה אנשים, לא ארוך כמו שיהיה בהמשך. הוא פופולרי מאוד בשביל בר יחסית מחתרתי, כנראה כי יצאה שמועה שלא מקפידים שם יותר מדי על גיל הלקוחות.
מעניין אם הסטוקר המסתורי שלי הוא שוטר. אהיה בת עשרים ואחת בעוד שבועיים, לכן לפי החוק, כמעט מותר לי לשתות, אבל כבר שנים אני משתמשת באותה תעודה מזהה מזויפת. קרול אן בלאק מאדמונטון, אלברטה, כשאני באמת לנור ווריק מסן־פרנסיסקו, קליפורניה. גם התמונה לא דומה לי בכלל, אבל אף אחד עדיין לא הביע פקפוק בתעודה כשהצגתי אותה. החברה שלי אֶלי תמיד אומרת שכל המאבטחים פשוט רוצים לשכב איתי, לכן הם מעלימים עין. כך או כך, זה עובד.
אבל אולי נגמר לי המזל. אולי השוטר יופיע בבר, יארגן פשיטה ויעצור את כולם. אני צריכה לשמור על קור רוח, אם אני רואה אותו שוב.
לא שראיתי איך הוא נראה ממש. הוא היה רק צללית מעורפלת. גבוה, מטר שמונים לפחות, כתפיים רחבות, מעיל ארוך. יכול להיות כל אחד.
אני מנסה לגרש את תחושת אי הנוחות.
זה היה רק שוטר, אני אומרת לעצמי כשאני מפשפשת בתיק השחור הקטן שלי עם קישוטי היהלומים המלאכותיים ומוציאה את הארנק. הוא אפילו לא עשה שום דבר, רק הסתכל עליי. אם הוא לא שוטר, הוא כנראה סתם מישהו אחר, לא יותר מזר ברחוב, שבמקרה עמד מתחת לפנס. אני עושה הר מעכבר.
כי את פרנואידית, הקול הפנימי שלי מצייץ.
אני מגרשת גם אותו.
אני הולכת בביטחון עצמי למאבטח הענק בכניסה ונותנת לו את התעודה שלי, מקפידה על פרצוף משועמם עם קצת רוגז על כך שאני בכלל צריכה להציג תעודה, בקטע של נמאס לי כבר מהשטויות האלה, כי אין מצב שלא יסכימו להכניס אותי, כי ברור שזאת אני בתמונה.
המאבטח מסתכל הרבה זמן על התמונה ואחר כך עליי.
שוב על התמונה.
שוב עליי.
"קרול אן בלאק?" הוא שואל.
"זאת אני," אני אומרת בחיוך ובמבט חודר וישיר לעיניו. אף אחד עם תעודה מזויפת לא יפגין כל כך הרבה ביטחון עצמי.
"או־קיי, תיהני," הוא אומר ומחזיר לי את התעודה, מבטו כבר על הרחוב, כאילו אני לא קיימת.
"תודה," אני אומרת לו ומשתחלת בפתח הצר שגופו הגדול משאיר בשער שבצד הבניין, כולי אדרנלין. אני כל כך מחכה כבר להיות בגיל חוקי לאלכוהול כדי לא להילחץ כל כך כל פעם שמתחשק לי לצאת לבלות קצת.
לא שאני עושה את זה הרבה בזמן האחרון. בחינת הסיום האחרונה שלי תהיה בשבוע הבא, לכן לא עשיתי כלום בזמן האחרון חוץ מללמוד. אני לומדת לתואר ראשון משולב באומנויות, מצרים העתיקה, אומנות וארכיאולוגיה של המזרח הקרוב, בתקווה להשלים דוקטורט יום אחד ואולי להיות אוצרת במוזיאון. אני אמורה לנסוע למצרים באוגוסט לשבועיים התמחות בחפירות ארכיאולוגיות (לא בתשלום, כמובן, אבל הם לפחות משלמים על הטיסה), לכן יש סיכוי שהחלום שלי לעבוד במוזיאון יכול להשתנות לארכיאולוגית שטח. ימים יגידו.
הקלויסטר נמצא למעשה בקומת המרתף של כנסייה ישנה, כך שזה לא סתם שם מתחכם. המאבטח עומד בחזית, אבל הכניסה היא דרך שער צדדי בין הכנסייה ובין בית ויקטוריאני כחול, משם הולכים אל צידו האחורי של הבית ויורדים במדרגות חיצוניות למרתף. הערב, בשונה מהרגיל, אני קצת מפחדת, והשביל חשוך ממש.
אני עוצרת פתאום לפני הפנייה למדרגות.
השטח מאחורי הכנסייה הוא גינה שגדלה פרא, אבל בלילה היא נראית כמו סבך שחור ומפחיד. פעם נשארתי בבר עד שהשמש התחילה לזרוח, ורק אז יכולתי באמת לראות את הבטון הסדוק עם העשבים, ספסל נרקב שצמח מטפס מכסה אותו, מזרקה מתפוררת חלקלקה מעובש.
כרגע אני יכולה להישבע שמישהו עומד מולי, ביני ובין החומה האחורית של הגן. אני מרגישה אותו, אבל לא רואה אותו — יש רק חלל שחור, קצת יותר דחוס מהרגיל, כמו משהו שלא מפסיק, שממשיך לנצח, חור שחור.
אני משתיקה רעד לא רצוני שעובר בי, מרגישה עקצוצים בקרקפת מהמחשבה שאני עומדת על סף הנצח בלי יכולת מילוט, רק אפלה.
"יש פה מישהו?" אני אומרת. קולי נשמע קטן וטיפש.
שאיפה חדה נשמעת מולי.
דלת המרתף נפתחת ומאירה את המקום.
אני נשבעת שלשבריר שנייה אני רואה צל זז, עיניים אדומות, ואז שום דבר. חוץ מהמזרקה, שהמלאכים שלה נראים מעוותים במיוחד עם אזוב שמשפריץ עליהם כמו דם ירוק.
בחור ובחורה יוצאים שיכורים מהבר, צוחקים, מדליקים סיגריות, מחזיקים ידיים. הם לא שמים לב אליי ונעלמים בגינה החשוכה. רק הסיגריות שלהם מסגירות את מיקומם.
קורי העכביש מתפזרים מראשי, ואני קולטת שאני פשוט צריכה פאקינג לשתות משהו, יורדת מהר במדרגות ופותחת את הדלת הכבדה של המועדון.
בפנים אני נושמת לרווחה. All the Good Girls Go to Hell של בילי אייליש מתנגן ברקע, ואני מתחילה לחפש את אלי.
הקלויסטר הוא חלל גדול עם תחושה של מקום קטן, ניצול מקסימלי של אווירת הכנסייה. השטיח אדום, הקירות מחופים עץ כהה, ובכל מקום יש מזבחים מאולתרים עם צלבים, גולגולות ומחרוזות תפילה. החלל מחולק לאזורי ישיבה על ידי מסגרות ברזל של מיטות אפריון שמפוזרים בו, ובאמצע כל אזור יש שולחנות ותאי ישיבה המוקפים בווילונות קטיפה שאפשר לפתוח ולסגור. למרות העיצוב המחופף משהו, יש פה קצת אווירה של טווין פיקס, מאוד גותי. מגניב ביותר. ונוסף לכך, האלכוהול פה מדהים, בלי קשר לעובדה שהוא יכול לחסל מהר מאוד תקציב של סטודנט.
אני מסתובבת כדי לחפש את אלי ומוצאת אותה בתא פינתי. זה המקום האהוב עלינו, כי משם אפשר להשקיף על כל הבר, וזה אומר שאנחנו יכולות לשפוט כל גבר שנכנס ולחלק לו ציונים.
אני זורקת לה חיוך מהיר ועוברת את הווילון, מתיישבת על הספסל הקשה מולה. במקור ספסל כנסייה ארוך שנחתך לכמה חלקים.
"הגעת מהר," היא אומרת ומחליקה כוס לעברי. יש לנו תמיד הסכם שמי שמגיעה ראשונה צריכה להזמין את השנייה, והשנייה צריכה לשתות את המשקה המוזמן, לא משנה מהו. הפעם הוא נראה כמו מרטיני פירות כלשהו, ואין לי בעיה לשתות אותו.
"היה לי דחוף להשתכר," אני אומרת לה ומחזיקה את רגלית הכוס. "לחיים."
שתינו מרימות את הכוסות שלנו ומשיקות אותן בעדינות בלי לשפוך.
"להשתכרות," היא אומרת. "ולבחינות האחרונות שלנו."
אני שותה לגימה קטנה, מיץ חמוציות עם משהו, והקוקטייל מספיק חזק כדי לגרום לי להשתעל. "כן," אני אומרת ומכחכחת בגרון. "אולי היינו צריכות לחכות ולבוא לכאן אחרי שנסיים רשמית."
"מה שתגידי," היא מניפה את ידה בביטול ומרוקנת את הכוס שלה בלגימה אחת. היא יכולה לשתות גם טרפנטין בלי למצמץ. "את תעברי בהצטיינות כמו תמיד. את יכולה להגיע שיכורה לבחינות ועדיין להצטיין."
"אולי, אבל אני לא מתכוונת לבדוק אם זה נכון."
אלי ואני נפגשנו ביום הראשון של "מבוא לאכדית", כשהיא שאלה אותי איפה עשיתי את הקעקועים שלי, ומאז הפכנו לחברות טובות. שתינו אוהבות אותה מוזיקה, הולכות לאותן הופעות ולפעמים נדלקות על אותם גברים (אני תמיד מוותרת לה, כי לא שווה לריב עליהם... והיא יכולה להיות קצת עקשנית). אף פעם לא היו לי יותר מדי חברים בילדות. תמיד היה משהו שהרחיק אותי מכולם, אם זה מהצד שלהם או מהצד שלי, אבל אני קרובה לאלי יותר מאשר לכל אחד אחר בחיי, חוץ מלהורים שלי.
היא מסיטה את השיער הקצר והמחומצן שלה מאחורי האוזניים, ושורת העגילים מנצנצת באור העמום. היא מסתכלת עליי מוזר. "את בסדר?"
אני מחייכת חיוך קטן. "כן. למה? הליפסטיק שלי מרוח?"
היא מנידה את הראש. "לא. את נראית קצת קצרת נשימה ורועדת."
היא שולחת את היד אל זרועי הימנית ומניחה את אצבעותיה על הקעקוע שלי שבו כתוב, לחלום חלומות שבני תמותה לא העזו לחלום. אני יודעת שזאת קלישאה לקעקע ציטוט של אדגר אלן פו, אבל כשקוראים לך לנור, כמו בשיר המפורסם שלו, אני כמו הבר הזה — מנצלת עד הסוף את נתוני הפתיחה שלי.
"היד שלך קרה," היא אומרת וממהרת להרחיק את היד ממני.
"הידיים שלי תמיד קרות," אני מזכירה לה, אבל כרגע אני מרגישה מעין חום פנימי, כאילו הלב שלי מתחמם יתר על המידה. "ואני בסדר גמור. סתם משהו הבהיל אותי קודם."
"מה הבהיל אותך?" היא מגבירה את הקול, ועיניה פעורות בהתרגשות. אלי תמיד מתרגשת כל כך מכל דבר.
"את רק תגידי עוד פעם שאני פרנואידית."
"תשאירי לי להחליט. מה קרה?"
"לא קרה שום דבר," אני אומרת לה ומותחת את שרוולי חולצת המשבצות הצהובה שלי, עד שהם מכסים את זרועותיי. "חשבתי שמישהו עוקב אחריי."
"מישהו כנראה באמת עקב אחרייך."
"תודה."
"אני לא מבינה למה את מתעקשת ללכת ברגל לכל מקום," היא אומרת. "קחי אוּבֶּר וזהו."
"אלי, הלכתי ברגל את כל רחוב הייט." פחות או יותר. "היו מלא אנשים. לא היה מסוכן. ואובר זה יקר."
היא מגלגלת עיניים, והצלליות הירוקות שלה מנצנצות. "ממש בעיה בשבילך. ההורים שלך אומרים כל הזמן שהם ישלמו לך על האובר עד שתקני מכונית."
"זה לא אומר שנוח לי עם זה."
"בסדר. הסיבוב הבא עלייך." היא מקישה בציפורניה השחורות על השולחן ומסתכלת עליי בציפייה. "כי חסכת קצת כסף כשהלכת ברגל."
עכשיו תורי לגלגל עיניים. "בסדר."
"ועדיף לפני שמאט מגיע."
מאט הוא חבר שלנו. אם רוצים להיכנס לפרטים, אז הוא האקס שלי. יצאתי איתו כמה שבועות בקיץ שעבר, לא בקטע רציני. הסקס היה בסדר, ולמען האמת, הסיבה היחידה שיצאתי איתו הייתה כי הוא מתופף בלהקת קאברים של ה־ White Zombie, וחשבתי שהוא סקסי בטירוף.
אבל כמו תמיד, גם כשאני נמשכת לבחור, החוויה המינית בינונית. פשוט לא היה... חשמל. לא הרגשתי חיבור פיזי. אני יודעת שאני כנראה מצפה ליותר מדי — אלי אומרת שכל עוד אני גומרת, אני צריכה להיות מרוצה, אבל ככה זה. הייתה תקופה שחשבתי שאני לסבית, אבל אלי, שהיא ביסקסואלית, שללה די מהר את האפשרות הזאת. המסקנה הייתה שאני רוצה רק זין, אני פשוט בררנית בקשר לאותו זין, מצפה שיהיו זיקוקים ורעידות אדמה כל פעם שיש לי אורגזמה.
אני מאשימה את קטגוריית הארוטיקה בקינדל שלי.
אבל למרות הזיונים המגושמים משהו, למאט אין בעיה שנהיה רק ידידים, ואנחנו הרבה יותר מתאימים מהבחינה הזאת. לפעמים אני חושבת שחבל שלא הייתה בינינו הכימיה שהייתי צריכה, אבל העובדה שיצא לי מזה חבר טוב שווה את הכול.
"אני מקווה שהוא לא יביא את החברה שלו," אלי ממלמלת.
או־קיי, אז אולי יש עוד טיפ־טיפה קנאה מצידי אל החברה החדשה שלו, בֶּת'. אני יודעת שאני נפרדתי ממנו, אבל אני לא קובעת את הכללים. היא נראית נחמדה, ואני בשום אופן לא רוצה שנחזור להיות זוג, אבל אני חושבת שעמוק בתוכי, ככל שהוא מתקרב אליה יותר, הוא מתרחק ממני כחבר. כי היא לא מתה עליי. היא מתנהגת כאילו היא מפחדת ממני משום מה, ולכן גם אלי לא אוהבת אותה, והתוצאה היא שהרבה פחות כיף לנו כשאנחנו יוצאים יחד.
ובדיוק באותו רגע מאט נכנס בדלת.
לבד, לשמחתנו.
אני משרבבת את ידי מחוץ לווילון ומנופפת לו.
"עכשיו את צריכה להזמין את שלושתנו," אלי מזכירה לי. "היית צריכה להיות מהירה יותר."
מאט עוצר ליד השולחן שלנו ומחייך אל שתינו. "טוב, אז מה שותים?"
אני מחייכת לאלי בניצחון. מאט כמעט תמיד לוקח על עצמו את החשבון כשהוא פה. הוא מוזיקאי בשעות הפנאי, אבל יש לו חברת סטארט־אפ בפאלו אלטו עם כמה חברים. הם מפתחים אפליקציה שאומרת לך איזו תוכנית טלוויזיה לראות בסטרימינג הערב. היא עדיין בשלב הבטא שלה, אבל הוא שוחה בכספי משקיעים.
"אני רוצה פאלומה," אני אומרת לו וסורקת אותו במבט מלמעלה למטה. הוא לובש קפוצ'ון שחור וג'ינס, אבל נעלי עור שחורות גבוהות לוכדות את עיניי. "נעליים חדשות? נראות יקרות."
סומק עולה על פניו השזופות. "כן," הוא מעביר את ידו בשערו החום. "ג'ורדן חדשות."
"שיט, מאט," אלי אומרת. "חברי הלהקה שלך יודעים שהנעליים שלך עולות חמש מאות דולר?"
הוא צוחק וזורק לה מבט כאילו אין לו מושג. "מה את רוצה לשתות, אלי?"
"תפתיע אותי," היא מחייכת אליו ומתפתלת בכיסא. "אני במצב רוח לסיכונים. ולחרמונים."
מאט מסתכל עליי בגבות מורמות, בהבעה של בטוח שאנחנו רוצים שהיא תהיה שיכורה עכשיו?
אני מושכת כתף. אי אפשר לעצור את אלי כשהיא במצב רוח כזה.
הוא הולך לבר, שכבר יש בו תור כי הרבה אנשים מגיעים, וחצי מהם נראים מתחת לגיל שתייה. מעניין כמה זמן המקום הזה יחזיק לפני שיסגרו אותו.
"היי, חשבתי שאולי הבחור שעקב אחריי הוא שוטר," אני אומרת לאלי.
"כן? שוטר חתיך?"
אני מעקמת פרצוף. "איכס. לא. לא ראיתי את הפנים שלו."
"אז איך את יודעת שהוא לא שוטר חתיך?" היא שולפת את הדובדבן מהמשקה שלה ומכניסה אותו לפה בהקפצת גבות. "היי, רוצה לראות אותי עושה קשר עם הלשון?"
אני מסתכלת עליה, כשהיא נאבקת עם הגבעול בפה, ומחכה שהיא תדהים אותי. אלי מושכת מאוד בקטע של פיה קטנה, אבל מהסוג שנושך. כמו טינקרבל, אבל מתודלקת ברוע.
היא שולפת את הגבעול עם קשר מושלם, ומחייכת אליי בניצחון.
"איך אין לך חברה עכשיו?" אני שואלת אותה.
"אני יכולה להגיד את אותו דבר עלייך," היא אומרת. "את יודעת שעבר הרבה זמן מאז שיצאת עם מאט. אולי הגיע הזמן שתחזרי לשוק."
"הייתי עסוקה," אני אומרת לה.
"אני יודעת. גם אני. אבל אחרי הבחינה הזאת, את חופשייה."
"בואי נסתפק בינתיים בציונים לגברים שנכנסים לפה."
היא מעקמת פרצוף. "את צריכה להסתכן, לנור. כאילו, תראי אותך. את מתבזבזת."
אני צוחקת. "אני לא. אם את מנסה לגרום לי להרגיש זקנה, זה לא עובד."
"את לא זקנה, את כוסית בטירוף באמצע התואר, ועוד בברקלי מכל המקומות. את צריכה לנצל את הזמן הזה. את אמורה למצוא לך זיון כל סוף שבוע, אם את לא מחפשת קשר רציני כרגע."
אני עומדת להגיד לה שאני בסדר גמור, כשתנועה ליד הדלת מושכת את תשומת הלב שלי.
זוג נכנס, בחור ובחורה, אולי אלה שעישנו קודם בחוץ. אבל העיניים שלי עוברות ישר לגבר שעומד מאחוריהם.
העיניים שלו נעוצות בי, המבט שלו חודר עמוק וצורב, אפילו מהמרחק הזה.
הרגשת קוצר הנשימה חוזרת.
העור שלי מתוח מדי פתאום, חם מדי.
הדם הולם בעורקים שלי חזק, ואני מרגישה סכנה.
אבל במקום לפחד, אני מהופנטת לחלוטין.
זה האדם המושך ביותר שראיתי כל חיי.
יצור, מצייץ הקול בראשי. יצור מושך.
כן, זה באמת נשמע הולם יותר, כי יש בו משהו לא ממש אנושי.
הוא גבוה עם כתפיים רחבות. גדול ממדים. מבנה גוף טבעי של משאית.
אבל פניו הן אלגנטיות גברית צרופה.
לסת מרובעת, שפתיים מלאות, אף ישר, זקן מטופח באומנותיות ועם זאת מחוספס. גבות שחורות נמוכות ומקושתות שמטילות צל על עיניים כחולות וחודרות. שיער שחור, גלי וארוך, מגיע כמעט עד הסנטר. הוא נראה כמו אראגורן משר הטבעות עם חליפה שחורה בשלושה חלקים ועניבה אדומה. בגדיו משדרים כסף.
"וואו, הייתי נותנת לה עשר בלי לחשוב פעמיים," אני שומעת את אלי אומרת.
יכול להיות שזה הגבר שעקב אחריי? לא.
"לה?" אני שואלת בהיסח הדעת, לא מסוגלת להוריד את העיניים ממבטו של הגבר הזה. אני שבויה בו לחלוטין.
אני רוצה שהוא ידע את שמי.
"כן," היא אומרת. "על מי את מסתכלת?"
אני זקוקה לכל מאמציי כדי למצמץ ולהסב את מבטי אליה, וברגע שאני עושה את זה, הדם שלי מתקרר והחיבור נגדע.
"את לא רואה את הגבר הזה?" אני לוחשת, מתקשה לדבר.
אני משיבה את המבט לדלת, אבל הוא כבר לא שם.
"את מי? הרזה הזה שנכנס עכשיו עם חברה כוסית, שלא ברור מה היא עושה איתו?" היא שואלת.
אני קמה ויוצאת מהתא להסתכל מסביב. לאן הוא נעלם? "היה פה גבר אחר. לבד. הייתי... היו בינינו מבטים."
"או־קיייי," אלי אומרת. "איך הוא נראה? הוא בטח ברמה של אוסקר אייזק, אם הוא הצליח להקים אותך מהכיסא ככה."
אני מנידה את הראש, לא מבינה מה קרה. לא רק לאן הוא נעלם אלא גם מה עובר עליי. זה לא משהו רגיל. הגוף שלי מעולם לא הגיב ככה למישהו. אולי זה מה שחסר לי תמיד. לא רק לחשוב על מישהו שהוא חתיך או מושך אלא למצוא את עצמי נמשכת לממלכה אחרת.
ממלכה? או־קיי, תרגיעי, אני אומרת לעצמי ומכריחה את עצמי לשבת. קצת נסחפת פה עם הרוחניות.
"לנור?" אלי מושכת את תשומת הלב שלי. "בן כמה הוא היה?"
"אני... לא יודעת. אולי שלושים וחמש? ארבעים?"
היא נושפת בזלזול. "את והקטע שלך עם מבוגרים. אין פלא שאת כל כך בררנית. ולא מפתיע שהוא לא נשאר. בטח נכנס וישר הבין שכולם פה צעירים, והוא לא יכול לחגוג."
היא צודקת. איש המסתורין בטח הבין תוך דקה שזאת לא הסצנה שלו. כאילו כן, המקום נראה מגניב והכול במבט ראשון, אבל במבט שני רואים שהכול זול ומחופף פה. רק הצגה.
ובכל זאת, אני מרגישה אכזבה מוחשית בחזה.
"את חושבת שזה האיש שעקב אחרייך?" היא שואלת.
אני מסתכלת עליה במבט מהיר. סקרנותה התעוררה מחדש. "אני לא יודעת. הוא לבש חליפה. האיש מהרחוב לבש מעיל ארוך. אני חושבת."
"חליפה?" היא קוראת ומצמידה את האצבעות לשולחן. "ממתי את הולכת על גברים בחליפות?"
"מאף פעם," אני אומרת. זאת האמת. אני נמשכת למראה מסוים מאוד. מעיל עור שחור, מגפיים, חולצת טריקו לבנה, קעקועים, אולי קצת שחור בעיניים. מאט מתאים לזה בול. הגבר הזה לא.
אבל אולי נמשכתי תמיד לגברים הלא נכונים.
"אני חושבת שניצלת בנס, לנור," היא אומרת. "גברים שלובשים חליפות בדרך כלל לא הולכים על בחורות עם קעקועים. תאמיני לי, מניסיון."
היא כנראה צודקת. אני לא מכוסה בקעקועים מכף רגל עד ראש, אבל יש לי הרבה בשביל מישהי בגילי. להורים שלי יש קעקועים, ותמיד היה להם קטע מוזר של לעודד אותי לעשות גם. וכל עוד אני משקיעה מחשבה בקעקועים שאני בוחרת ובמשמעות שלהם עבורי ומקפידה שיהיו מיוחדים, הם אפילו משלמים עליהם בשבילי. אני יודעת שתמיכה ברמה כזאת היא נדירה, לכן בהחלט ניצלתי אותה. קעקועים ותכשיטים הם הסימן המסחרי שלי.
מאט חוזר עם המשקאות שלנו ושולף אותי מהמחשבות לרגע. אנחנו מרימים כוסית לחיי הסמסטר שכמעט נגמר. מאט למד בסטנפורד שנה אחת, הכיר שם את חבריו לסטארט־אפ ונשר מהלימודים (נראה שזה דבר מקובל מאוד פה), אבל הוא עדיין מזדהה. אלי מספרת לו על הסטוקר לכאורה ועל הגבר עם החליפה, ואני נשבעת שאני רואה את הלסת שלו מתהדקת קצת, כאילו מפריע לו שהבעתי עניין בגבר אחר.
אבל אני לא מתעכבת על כך יותר מדי. ככל שאני חושבת על הקשר שהיה לנו, הוא נראה לי מוזר יותר. עדיף לא לעשות מזה עניין יותר ממה שזה.
בסוף אנחנו נשארים שעתיים בקלויסטר, עד שאני די שתויה. אני יודעת שאני צריכה ללמוד מחר, לכן אני לא רוצה שיהיה לי יותר מדי הנגאובר.
"אני הולכת," אני לוקחת את התיק שלי ומתחילה לקום.
מאט תופס את ידי. "חכי," הוא אומר. "אלווה אותך."
אני זורקת לו חיוך מהיר ומושכת את היד ממנו. "אני בסדר. אקח אובר. אל תדאג."
אני מנופפת לאלי והולכת לכיוון הדלת, אבל מאט קם בעקבותיי.
"אל תזייני אותו, לנור!" אלי צועקת. "את יכולה למצוא משהו יותר טוב."
מאט זורק לה מבט מעבר לכתף, כאילו הוא לא מאמין שהיא אמרה את זה. "היי, תודה."
אני צוחקת בעל כורחי ומבטלת את דבריה בהינף יד. תודה על ההבכה, אלי.
"אני אהיה בסדר," אני אומרת לו, כשאנחנו יוצאים אל הלילה. הערפל כבד יותר עכשיו, והאוויר לח, אבל כל האווירה המפחידה נעלמה בזכות כל האנשים בחצר ובשביל.
אני עוצרת ברחוב, מוציאה את הטלפון שלי ופותחת את האפליקציה. מאט עומד לידי ומחכה.
אני מגניבה אליו מבט. "אני בסדר. באמת. אני לא צריכה בייביסיטר."
"אני לא בייביסיטר," הוא אומר. "אני דואג לך. אם באמת יש מישהו שעוקב אחרייך..."
"אין. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מאמינה שסתם הייתי פרנואידית. כמו שהיית אומר פעם." אני מחווה בראשי לעבר הכנסייה. "תיכנס. אל תשאיר את אלי לבד."
"את יודעת שהיא בסדר," הוא אומר. "אבל את לא."
וברגע הבא, לפני שאני מספיקה להגיב, הוא אוחז את פניי בשתי ידיו ומנשק אותי.
אוף. פאק. אלי צדקה... היא קולטת דברים שאני לא רואה. ידעתי שמאט קצת שיכור, אבל לא ידעתי שהוא שיכור בקטע כזה.
אני מניחה את הידיים על החזה שלו והודפת אותו ממני. "תפסיק," אני אומרת בשקט ומלקקת את השפתיים. הליפסטיק האדום שלי על הפנים שלו.
"סליחה, אני..." הוא מניד את הראש ומעביר את ידו בשיער. "אבל אני חושב שאנחנו יכולים להתחיל מחדש."
אני מצליחה להפיק חיוך מבין. הכיוון שלו לא מוצא חן בעיניי. "יש לך חברה, מאט."
"אני לא חייב שתהיה לי."
הבעת פניי הופכת למייבשת. "אם אתה מקווה שזה נשמע רומנטי, זה לא. די, נו. אתה שיכור. אתה לא יודע מה אתה מדבר."
"ואני לא יודע מה את רוצה," הוא אומר בקול חד. "את יודעת בעצמך?"
אני ממצמצת, מופתעת. מאט תמיד כל כך מנומס ורגוע. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מתעצבן עליי.
"למה אתה חותר?"
הוא מתקרב אליי. עיניו נוצצות באור פנסי הרחוב.
"אני רוצה אותך," הוא אומר. "אני לא מכיר אותך בכלל. את לא נותנת לאף אחד להכיר אותך. את אפילו לא מכירה את עצמך."
אני מרגישה להט בלחיים, ומאוד לא אוהבת את מה שהמילים האלה עושות לי. "תחזור לבר, מאט," אני מצליחה לומר. "לפני שתגיד משהו אפילו יותר מטומטם מזה."
הוא מסתכל עליי עוד רגע ולבסוף נושף ומסתובב, עוקף את המאבטח ונעלם לתוך החושך.
שיט, מה עובר עליו?
אני מצליחה להזמין באצבעות רועדות אובר, שיגיע בעוד דקה. כשהמכונית מגיעה, אני נכנסת למושב האחורי, מנסה לסדר רגע את המחשבות. זה היה ערב מוזר בלי קשר, ועכשיו נוסף לזה מאט עם ההתנהגות המוזרה שלו שהביאה אותי לשיא חדש.
אבל לא מטריד אותי מה הוא רוצה ממני. הוא היה שיכור.
אני חושבת על מה שהוא אמר.
שאף אחד לא יכול להתקרב אליי.
שאני אפילו לא מכירה את עצמי.
כי הוא צודק.
ומעצבן אותי שהוא רואה את זה בי ושהוא השתמש בזה נגדי.
אני נאנחת ונשענת על גב המושב. זה מבאס, אבל אולי עדיף שלא איפגש עם מאט בזמן הקרוב כדי לתת לו קצת זמן להתאפס על עצמו.
הנסיעה הביתה אורכת עשר דקות בלבד, ואני מבקשת מנהג האובר שיוריד אותי ברחוב לגונה. החנויות והברים של רחוב הייט רק כמה רחובות מכאן, אבל השכונה חשוכה ושקטה כרגיל. עם זאת, אני כל כך שקועה במחשבות, שאין לי כוח ששום דבר יבהיל אותי עכשיו.
אני חוצה את הכביש אל דלת הבית שלי. הדלת הסמוכה היא של ההורים שלי, שגרים למעשה מעליי. הם בעלי הבית הטורי וחילקו אותו לשתי יחידות דיור כשסיימתי את התיכון. יכולתי לבחור לגור בקמפוס, ואז הם היו משכירים את היחידה שלי, או להישאר פה. עם כל הרצון שלי לחוות את חיי הקולג', הדירה הזאת הרבה יותר מגניבה מחדר במעונות, וההורים שלי ממש מניחים לי לנפשי. לרוב.
אני מחפשת את המפתחות בתיק, מסתכלת למעלה אל הבית שלהם. כמעט חצות, וכל האורות כבויים. ההורים שלי ישנים חזק. הם קמים בדרך כלל בארבע בבוקר, מסיבות שאף פעם לא הבנתי. אני כשלעצמי אף פעם לא ישנה הרבה. המוח שלי פשוט לא כבה.
כשאני מוציאה את המפתחות, אני מרגישה נוכחות מאחוריי.
אני שואפת בחדות. עיניי נפערות, ושערות העורף שלי סומרות.
אני סוגרת את האצבעות על המפתחות באגרוף, מתכוננת להסתובב ולדקור את התוקף בעין.
"לנור ווריק?" קול חלקלק של גבר אומר מאחוריי.
אני עוצרת לרגע ומסתובבת.
גבר עומד על המדרכה. גבוה, מעיל כהה ארוך, הצללים מסתירים את פניו.
לרגע אני חושבת שזה האיש מהבר, אבל כבר יודעת שלא.
לסטוקר שלי יש סיפור אחר.
"מי שואל?" אני אומרת בקול קצת רועד. האגרוף שלי סגור חזק על המפתחות.
"תסלחי לי," הוא אומר ומתקדם עד האור העמום שמגיע מהחלון שלי, ופניו מגיחות מהצללים, "אבל אני מחפש אותך כבר לא מעט זמן."
