אוגוסט 1189 עד ספטמבר 1191, מסע הצלב השלישי1
התבוסה בקרב קרני חיטין והאובדן של ממלכת ירושלים הצלבנית הראשונה, טלטלו את המזרח התיכון והכניסו את העולם הנוצרי לסחרור. באירופה יצא האפיפיור למסע שכנועים, שנועד להביא את מלכי אירופה לזנוח את מלחמותיהם הפנימיות ולאחד כוחות במסע צלב חדש אשר ישיב את ארץ הקודש לחיק הנצרות. מלכי צרפת, אנגליה ופרוסיה נענו לקריאה.
בעוד צבאות אדירים נאספים באירופה הרחוקה, הוביל גי דה ליזיניאן, המלך האחרון של ממלכת ירושלים, גדוד קטן משורדי תבוסת קרני חיטין להטיל מצור על עיר הנמל עכו. התקפה נועזת זו היתה אות הפתיחה של מסע הצלב השלישי. מסע אשר יביא את אלופי הנצרות והאסלאם להתנגשות חזיתית מרה.
בתגובה, גייס צלאח א־דין, גדול המצביאים המוסלמים, צבא ענק וכיתר את הצלבנים המעטים. המצור הכפול נמשך שנתיים, שבמהלכן מחלות, רעב, צמא ואף קור וגשמים, הפילו בצדדים הלוחמים חללים רבים כמעט כמו הלחימה העזה והבלתי פוסקת שהשתוללה במישור נעמן, במי המפרץ, בתוך תעלות המצור ועל חומות העיר. רק נחיתת הצבאות האירופאיים הצליחה לשבור את הקיפאון והביאה את הניצחון לצד הנוצרי.
אך המלחמה רק החלה.
לאחר תקופת התארגנות קצרה יצא מלך אנגליה ריצ'רד הראשון בראש הצבא הצלבני לעבר ירושלים. כוחותיו של צלאח א־דין ליוו את המסע מקרוב בהתקפות הטרדה בלתי פוסקות. לשני המצביאים היה ברור כי קרב הכרעה הינו בלתי נמנע.
והקרב אכן הגיע.
במישור הצר של ארסוף, התחום בין היער לים, הגיעו העניינים לנקודת רתיחה. התקפות ההטרדה של הקשתים המוסלמים הפכו לבלתי נסבלות והצלבנים יצאו להסתערות. האבירים הנוצרים יצרו קיר של ברזל מגנים וסוסים דוהרים שהתגלגל על שדה הקרב ודרס את כל מה וכל מי שעמד בדרכו אל הניצחון.
שם, במישור הקטן רווי הדם והגופות, מת המיתוס של גדול המצביאים המוסלמים. על חורבות הצבא המנוצח קמה ועלתה אגדה חדשה — על מפקד צעיר ומוכשר בעל אומץ לב בלתי רגיל, אשר הוביל בעצמו את ההסתערות. הוא הוכתר למנצח וזכה לכינוי ההולם — ריצ'רד לב הארי.
בעוד הצבא הצלבני חוצב את דרכו בארץ עוינת ושורצת אויבים, וגדודי האסלאם חשים לבלום אותם, הרחק הרחק משם, התרחש אירוע אזוטרי אשר נעלם מעיני כותבי העיתים. אך אירוע זה הניע סדרת התרחשויות, אשר אירעו בשולי הדרמה הגדולה של מסע הצלב השלישי ואף נעלמו ביניהם, וחשיבותם היתה גדולה לאין שיעור מסך האנשים שנטלו בהם חלק.
זהו סיפורם.
הערות
1 טבלת תאריכים היסטוריים נבחרים מופיעה בסוף הספר.
פרולוג
לפני מאות מיליוני שנים החל אוקיאנוס טתיס הקדום לפרק את יבשת העל העתיקה פנגיאה. כך נוצרו לאורסיה — היבשת הצפונית וגונדוואנה — היבשת הדרומית. האקלים בגונדוואנה היה חם ולח והביא לצמיחתם של יערות שרכי ענק. אלו הביאו להתפתחותם של זוחלים אדירי ממדים ששימשו מזון לטורפי־על מזרי אימה.
בעוד הדינוזאורים שולטים ביבשה, אוקיאנוס טתיס שהקיף את היבשת היה גם הוא עשיר במזון, ואוכלוסיות של בעלי חיים ימיים — בהם אמוניטים וכרישי ענק — שגשגו. אלו חיו ומתו בהמוניהם במשך מיליוני השנים של עידן היורה.
השלדים של בעלי החיים הימיים הצטברו בתוך הסחופת שעל קרקעית הים הרדוד של מדף היבשת. הלחץ של שכבות הבוץ העליונות הלך ודחס וסחט את השכבות התחתונות במשך אלפי שנים עד שהן התקשו והפכו לסלעי גיר.
העידנים חלפו, הים נסוג וחזר, יבשות התפרקו, נדדו והתחברו מחדש. תהליכים טקטוניים הניפו את סלעי הגיר מקרקעית הים אל פני השטח. הלאה הלאה נישאו הסלעים העתיקים על גבי כוחות איתנים עד שניצבו בליבו של רכס הרים אדיר ממדים.
תקופות קרח באו והלכו. שלגים ירדו על ההרים ונמסו עם בוא הקיץ. שכבות האבן שבראש ההר הוסרו עם הזמן ותחתיהם הופיעו סלעים אחרים, עתיקים יותר, וגם אלו בתורם החלו להישחק ולהיעלם. מהסלעים שהתפוררו נוצרה אדמה ועליה גדלו עשבים. אט־אט התפתחו אלה לשיחים שהלכו ופינו את מקומם לעצים. חורש טבעי התפשט עד שֶׁיערות אלונים צפופים ריפדו את המדרונות התלולים. הצמחייה העשירה משכה עדרי צבאים, איילים וחזירי בר. בעקבות אוכלי העשב הגיעו גם הדובים והזאבים והטילו את אימתם על המרחבים סחופי הרוחות.
הטופוגרפיה האכזרית והגנתה הטבעית משכה אל ההר את נדכאי החברה, הנרדפים והדחויים. העמים והתרבויות שהתפתחו באזור האמינו כי על הרכס שוכנת קדושה מיוחדת וייחסו לו תכונות מיסטיות. הם בנו מקדשים על פסגותיו והביעו את הערצתם בשמות שניתנו לו בשפות השונות.
השנים חלפו, אימפריות קמו, נפלו ונשטפו כמו מי נהר אל תהום הנשייה. מדינות הוקמו, מלחמות ניטשו וגבולות שורטטו. כך גם נקבעו להם הגבולות בין ישראל, סוריה ולבנון. וכך גם היה מי שהגבול לא נחשב בעיניו. הוא הגיע בשל מטרה נעלה וסודית. והוא לא היה לבד, מאחוריו צעדו הלוחמים המנוסים והאכזריים ביותר שיש לחלק זה של העולם להציע. הם נעו במעלה ההר בשבילי מבריחים נסתרים בהליכה מבצעית ובדממה מוחלטת. המשימה שלהם היתה ברורה, ההנחיות חדות כתער והמטרה — נעלה מחיי אדם.
הסלע שנח לצד השביל כבר אלפי שנים נראה בדיוק כמו שכניו. הוא היה בעל מראה אופייני, צבע אפרפר ומרקם זוויתי ומחוספס. גם הוא החל את דרכו לפני מיליוני שנים בקרקעית הבוץ העשירה של אוקיאנוס טתיס, אך בניגוד לסלעים שסביבו הוא היה חלול. בתוך נישה קטנה שנחצבה ביד אומן, נח לו מכשיר אלקטרוני זעיר שיוצר במפעלים הסודיים של התעשייה הצבאית הישראלית.
כשהכנופייה עברה לצד הסלע, התעורר המכשיר בדממה מוחלטת והחל לשלוח אותות בלתי נראים.
חלק ראשון
יום שני, 08.01.2019, 08:35, מול חופי אלכסנדרייה
השמש עמדה גבוה בשמיים הנקיים, הים היה כחול, שקט וחלק כמו ראי, האוויר עמד מנוע. אוניית מכולות גדולה הכתימה את האופק כאשר שייטה לעבר נמל אלכסנדרייה. הדייג עמד בתא ההגאי של סירתו הקטנה. היתה זאת היציאה הראשונה שלו לים מאז הסופה הגדולה שהכתה בחופי מצרים בשבוע האחרון, והוא קיווה ששלל הדיג היומי יכסה על הימים שבהם נאלץ לשבת בבית.
הוא היה בעשור השישי שלו, את כל חייו העביר בים. אביו היה דייג, סבו היה דייג וכך לאורך כל הדורות, הרחק ככל שמשפחתו ידעה לספר. הוא כבר חשב שבגילו המתקדם ועם ניסיונו העשיר דבר לא יוכל להפתיע אותו. ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותו למה שהרשת שלו עמדה להעלות.
הוא העביר את המצערת להילוך סרק ויצא אל הסיפון, בנו כבר היה ליד המנוף. הגלגלת חרקה ונאנחה כשהכננת המחזיקה את הרשת החלה להימתח ולהיגלל אחורה. אט־אט עלתה רשת הדיג מהים, היא היתה כבדה ומלאה בדגים. "אוהו," קרא הדייג. "איזה יום מוצלח, יבורך אללה." בנו רק חייך אליו.
הם פרקו את הרשת על הסיפון והחלו למיין את הדגים שנתפסו. משהו נצנץ מתוך הרפש והזוהמה שהגיעו עם הרשת. בנו של הדייג הזיז הצידה חתיכות ירוקות של דשא ים וחול צהוב שחור. "אבא תראה!" הוא כמעט צרח. מתוך הבוץ והלכלוך הוא שלף חפץ מתכתי קטן ועגול, כשלושה סנטימטרים קוטרו. הדייג החזיק את החפץ הקטן אל מול השמש והרגיש שהוא כבד מאוד ביחס לגודלו. היה זה מטבע, מזהב טהור, מסוג שהוא מעולם לא ראה בעבר.
הדייג סובב את המטבע מול עיניו ובחן אותו בעיון. המטבע היה נקי ויפה, כאילו אך יצא מהמטבעה, קרני האור נשברו עליו באחידות וסנוורו את עיניו. על צידו האחד היתה דמות של איש מבוגר ומזוקן הלבוש במה שנראה כגלימת מסע, בידו האחת אחז מטה הליכה וידו השנייה נחה על ניצב חרב מעוקלת. בצד השני היתה כתובת בכתב ערבי מסוגנן ועתיק, הדייג מעולם לא למד קרוא וכתוב, אבל הוא הצליח לזהות את צורת המילה "אללה".
אביב 1994, ג'בל סוג'וד, הגזרה המזרחית, רצועת הביטחון, לבנון
מפקד הפלוגה, רב־סרן פארס הוביל את הכוח הקטן באיטיות במעלה הוואדי התלול. הלילה היה חסר ירח והעלווה הסמיכה של עצי האלון, האלה והקטלב הסבוכים מנעה ממעט אור הכוכבים לחדור בעדם. התנועה היתה איטית וקשה בשל תוואי השטח התלול והמשקל הרב שהלוחמים נשאו על גבם. מרחוק הוא ראה את נקודת המרבץ, כתם של טרשים גבוהים וצפופים. הסלעים החשופים בהקו באור החלש, בין בולדרים אלו הולכים הוא ואנשיו לבלות את שבעים ושתיים השעות הקרובות.
הוא ירד לכריעה והרים יד, כל הטור מאחוריו נעצר. הוא הרים את משקפת ראיית הלילה מגבירת אור הכוכבים לעיניו וסרק את הסביבה ביסודיות למשך מספר רגעים. הוא לא ראה שום דבר חריג. פארס הביט ימינה ושמאלה, למרות המרחק הקצר ביניהם, הלוחמים שמצדדיו בקושי נראו בחושך, פניהם מושחרים בצבעי הסוואה כהים. הוא סימן סימן מוסכם, התרומם באיטיות ויצא עם כוח החוד לסרוק את הנקודה.
כתם הטרשים התרומם מעליו, הוא שלט היטב על כל הסביבה ובייחוד על נתיב התנועה הידוע של אנשי החזבאללה במעלה הוואדי. הם המשיכו להתקדם לאט, מביטים לכל הכיוונים, משתדלים לא להשמיע שום קול. קנה הנשק מלווה כל מבט והאצבע מלטפת את ההדק. הנה הנקודה, עוד מספר מטרים בודדים בלבד. לפתע הוא ראה תנועה חדה בין הבולדרים, הוא הספיק לצעוק "נתקלנו", כשאש תופת נפתחה מבין הסלעים.
הכפר היה נטוע במורדות התלולים של הר מירון זה מאות שנים. עשן הארובות התערבל בערפילים שגלשו במורד ההר. ריחו האופייני של עץ זית שרוף, חומר הבערה המועדף על התושבים, שלט באוויר. בשעת בוקר מוקדמת זו היו הרחובות הצרים והתלולים נטושים ורוב הבתים עדיין מוגפים בשל הקור.
הרכב הלבן לא נשא שום סממנים צבאיים, אך כל מי שהביט דרך החלונות וראה את שלושת הקצינים במדי ה־א' המגוהצים והמבט הנבוך בתוכו הבין את משימתם. הרכב התאמץ בעלייה לאורך הכביש שהתפתל בחדות בין בתי האבן, בעוד הנהג מנסה לאתר את הכתובת הנכונה. הקצין שליד הנהג הנמיך את החלון וחיפש הולכי רגל כדי לבקש הכוונות, אבל לא מצא איש. רכב שחור פרץ מאחד הרחובות הצדדיים והאיץ לכיוון היציאה מהכפר. הקצין במושב הנהג ניסה לנופף לו.
הנהג ברכב השחור ראה את הקצין מסמן לו לעצור, בשבריר שנייה הוא זיהה את הרכב והבין את מטרתו. הוא תהה איזו משפחה בכפר תתעורר לבשורה המרה מכול. הוא ידע למה הם מסמנים לו, אבל לא הצליח להביא את עצמו לעצור לידם — זהו מזל רע. אשתו במושב האחורי השתנקה בכאב כשעוד גל של צירים הרעיד את גופה. הנהג הביט בפניה המיוזעות דרך הראי וחייך, בנו בכורו עמד לצאת לאוויר העולם. הוא הצמיד את הדוושה לרצפה ודהר בכביש המפותל לכיוון בית החולים. הוא לא ידע, אבל הכתובת שאותה חיפשו הקצינים היתה של אחיו.
יום שני, 08.01.2019, 16:20, שוק התיירים של אלכסנדרייה
הסוחר ישב בלאות על הכורסה המרופטת במשרדו הקטן שבירכתי החנות, בשוק התיירים הסמוך לנמל. הוא היה איש גדול בסוף שנות החמישים שלו, מקריח וממושקף עם עור שומני ושפם שהצהיב מעשן הסיגריות המגולגלות שעישן בשרשרת. המשרד היה אמור לשדר יוקרה, עם ויטרינות מלאות חפצי אומנות ועתיקות לאורך הקירות וציורי שמן במסגרות עץ עבות. אך התמונה שהתקבלה היתה של חוסר טעם וניסיון נואש להרשים. המקום הסריח מעודף זיעה, עשן סיגריות זולות וחוסר באוורור.
על שולחן עץ המהגוני הכבד היו פתוחים מספר ספרי נומיסמטיקה2 עבי־כרס והסוחר עבר עליהם בהיסח הדעת תוך שבחן תחת לופה3 את המטבע שהביא לו הדייג. הוא מעולם לא ראה מטבע כזה, ואף מטבע דומה גם לא הוזכר בכרכים העבים. אך הסיפור של הדייג נשמע אמין. ככל שהמטבע נדיר יותר, כך ידע הסוחר, מחירו בשוק גבוה יותר ועשוי להגיע לסכומי עתק. המטבע הזה, ללא ספק, היה נדיר ביותר.
הסוחר היה ידוע בין הדייגים, אחד שקונה עתיקות שעולות מהים במחיר הוגן, כך לפחות הם חשבו, הוא גיחך לעצמו בשביעות רצון. הוא נהג לפקוד את רציפי הדייגים ולרכוש דגים ישירות מהסירות העוגנות ברציף ולא מהשוק, וכך התחבר אל אנשי הים. בכל פעם היה שואל על מציאות שעולות במקרה ברשתות וכשמצא שילם ביד נדיבה, אלכסנדרייה הרי ידועה בחוף הים העשיר בעתיקות, הדייגים ראו בו חבר ואיש אמון. ככה כבר התגלגלו לידיו כלים תמימים, כלי נשק עתיקים ואפילו חותמות, שאת כולם מכר ברווח רב. המטבע הזה היה שונה, והסוחר תהה מה הסיכוי שהוא מזויף.
הדייג ישב מולו, שתה תה מתוק מספל חרסינה קטן ועישן בעצבנות סיגריות מגולגלות. הוא כחכח בגרונו כדי לזכות בתשומת הלב של הסוחר, "אה... נראה לך... אה... שזה שווה משהו?" שאל בחשש.
הסוחר הניח את הלופה על השולחן ונאנח. "אני לא בטוח שאצליח למכור אותו," אמר, "אבל אשלם לך חמש מאות דולר בעבורו." פניו של הדייג אורו. "אבל אתה חייב להישבע לי, שתחזור לשם ואם תמצא עוד מטבעות כאלו אשלם לך אף יותר מכך." הדייג הודה לו שוב ושוב. "כמובן, כמובן," אמר. "שאללה יברך אותך," הוסיף מיד.
כשהדייג יצא הרים הסוחר את הטלפון והתקשר לחברה ותיקה.
הערות
2 נומיסמטיקה — חקר מטבעות.
3 זכוכית מגדלת של יהלומנים וגיאולוגים.
