במקום הקדמה
16 בנובמבר 2021, לָריסָה
כרגע סיימתי את ההרצאה. אני חותם על ספרים וגם מצטלם. אני רואה אותו בזווית העין, מחכה בסבלנות. מגיע תורו. בחור צעיר. בסביבות העשרים וחמש.
"אתה מזהה את הדפים האלה?" הוא מחייך.
אני מתקרב. אני מזהה אותם. אני מתרגש.
"הייתי בהרצאה שלך בכנס היזמוּת הגדול ב־2019 במרכז הכנסים ב'מֵגָרוֹ מוּסיקיס' באתונה. מאז לא עובר אפילו יום אחד בלי שאני חוזר לדפים שחילקת לנו. לא עובר אפילו יום אחד בלי שאני קורא לפחות קצת. לא עובר אפילו יום אחד בלי שאני עובד עם עצמי.
"מאז היום ההוא ההכנסות שלי גדלו פי שלושה.
"ובאתי הנה היום להגיד לך תודה."
המבט שלו מחייך. אבל יותר מזה, הוא מדבר. אני מרגיש שרועדות לי הרגליים. עולות לי דמעות בעיניים. בתוכי רִיק מוחלט. ובכל זאת, אני מלא.
23 בנובמבר 2017, אתונה
שעה 12:41
אני פותח את תיבת המייל שלי. העיניים שלי פונות היישר אל שם השולח. ואל הנושא. אני מחכה להודעה הזאת כבר ימים.
"סְטֵפאנוֹס יקר, בוקר טוב,
"לצערי הרב, אין לי חדשות טובות. אחרי מחשבה רבה והתלבטויות קשות ודיונים לא קלים הגענו למסקנה שאין באפשרותנו להמשיך להתקדם בהוצאה לאור של העבודה שלך..."
הכול מתערפל. אני יושב מול המחשב. כפות הידיים שלי מזיעות והראש קפוא. בתוכי רִיק. התרוקנות מוחלטת. הרגליים מסרבות לשאת אותי.
המייל הזה מנומס, וכמוהו גם מי שכתבה אותו. הדחייה מנומסת. ובכל זאת זו דחייה. החלום שלי מגיע אל סופו המר בפח האשפה. אני יושב ובוהה בהודעה. ככה בהיתי בה שלושה ימים. בלי רגש. אטום לחלוטין.
ביום הרביעי קמתי. אני אולי נותן לעצמי ליפול לכמה זמן, אבל לא משאיר לעצמי שום ברירה — רק לקום.
בתוך כמה ימים כבר פניתי להוצאת Key Books וביוני 2018 ראה אור הספר "המַתנה".1
24 בפברואר 2020, אתונה
שעה 09:45
"בוקר טוב, גברת אַוולוֹניטי.
"קוראים לי סְטֵפאנוֹס קְסֵנאקיס ולפני כמה שנים כתבתי את הספר 'המַתנה', ספר ש..."
המו"ל שלי ואני האמנו מהיום הראשון ש"המַתנה" יוכל להצליח בחוץ לארץ. עשינו כל מאמץ אפשרי, אבל אף אחד לא קנה את הזכויות. כשאני אומר אף אחד אני מתכוון אף אחד, פשוטו כמשמעו.
אֵוַונְגֵלִיָה מתמחה בייצוג סופרים בחוץ לארץ. שעה אחרי שכתבתי לה מייל היא מרימה לי טלפון. למחרת אנחנו נפגשים. בתוך חודשיים היא סוגרת עסקה עם המו"ל הזר הראשון. היום "המַתנה" מתורגם ל־28 שפות.
14 בפברואר 2022, ווּליאגְמֵני
השעה 11:00
פגישה אצל המו"ל שלי כדי לבחון שמות לַספר. כאילו לא מספיקות הרשימות שלנו, על הבוקר מתקשרת אלי הבת הגדולה שלי:
"אבא, מה דעתך על 'שנינו'?"
מוצא חן בעיני.
אחרי שעתיים נשארים שלושה שמות. שניים (אני + אַוורָה), מאה אחוז! (וַאסיליס) ולמה לא? (וְלאסיס + מריה). מיצינו את הנושא וכולנו קצת עייפים. פתאום נחה עלי הרוח (תמיד זה קורה כשלא מצפים לזה).
"תגידו, מה דעתכם על כן?"
"מה כן?"
"כן."
אנחנו חושבים על זה.
"מאה אחוז!" אומר וַאסיליס.
"למה לא?" אומר וְלאסיס.
אנחנו מחייכים. יש לנו כותרת.
אם חושבים על זה טוב, כן זה מה שאמר הבחור הצעיר ביום ראשון ההוא ב־2019 בכנס באתונה (סביר להניח שלא סתם להזמנה לכוס קפה). כן זה מה שאמרתי לעצמי כשקמתי מחדש על הרגליים אחרי הדחייה. וכן זה גם מה שאמרתי (סוף־סוף) כששלחתי את המייל לאַוולוֹניטי.
כן פורץ קדימה.
כן פותח דלתות.
כן משנה חיים.
לא מזמן גמרתי לקרוא את הספר The Top Five Regrets of the Dying, (חמשת הדברים שאנשים הכי מתחרטים עליהם לפני מותם) מאת בְּרוֹני וֵיּר (Ware), אחות אוסטרלית שליוותה חולים סופניים על ערש דווי. רובם ככולם התחרטו בעיקר על החיים שהם לא חיו, על כל הפעמים שהם לא מצאו זמן להיפגש עם חברים ועל כל הרגשות האמיתיים שהם לא נתנו להם ביטוי.
כל הדברים שהם לא עשו. ההפך מלא זה כן. בעצם, אם הופכים את זה, הם התחרטו על כל כן שהם לא אמרו.
חבר שלי, חאריס אַסְלָנידיס, שבגיל שנתיים אובחן כלוקה בניוון שרירים שִדרתי והיום הוא הבעלים של שתי חברות בינלאומיות לשיווק דיגיטלי וכבר השתתף יותר מפעם אחת במרתון של אתונה, שלח יותר מ־600 קורות חיים / הצעות לשיתופי פעולה מקצועיים בחו"ל. 600 פניות נדחו (שום תשובה = דחייה). את הכן הראשון אמר הנמען ה־601.
"איך עמדת ב־600 פעמים לא, חאריס?"
"סְטֵפָנאקוֹ, חיפשתי כן. לא חיפשתי לא."
כן מקים לתחייה.
הדברים האלה נאמרים לא עלי ולא על הספר הזה.
הדברים האלה נאמרים על כולנו.
על החלומות שלא התעקשנו להגשים.
על המטרות שלא הצבנו לעצמנו.
על הדברים המשוגעים שלא עשינו.
על כל אני אוהב/ת אותך שלא אמרנו.
על הפעמים שלא העזנו כי פחדנו להיכשל.
על החיים שלא חיינו.
על כל כן שלא אמרנו.
ויותר מזה, על כל כן שלא עשינו.
כשאתם בין כן ללא, תגידו כן.
אם בא לכם, תגידו את זה אחרת.
תגידו מאה אחוז! או למה לא?
העיקר שזה יהיה כן.
קריאה נעימה.
הלוואי והדברים ידברו אל לבכם.
כן
סנונית אחת יכולה להביא את האביב.
1. כן
— למה כן?
— למה לא?
— אני מדבר ברצינות.
— גם אני.
— אם חושבים על זה טוב, כן היא המילה הכי קצרה ובו בזמן גם הכי חזקה.
כן היא האמא של כל יצירה.
— הכול מתחיל בכן. כן אחד בתוכנו.
כן אמר אלוהים לפני שברא את העולם.
כן אמרו ההורים שלנו לפני שהביאו אותנו לעולם.
כן אמרו אבות אבותינו ב־1821 לפני שיצאו למלחמת העצמאות של יוון.
כן אמרו האחים רייט לפני שתכננו ובנו את המטוס הראשון.
כן אמר פיקאסו לפני שהתחיל לתת ביטוי למתחולל בנפשו.
כן אמר איינשטיין לפני שהגה את תורת היחסות.
כן אמר מרטין לותר קינג קצת לפני הנאום ההיסטורי "יש לי חלום".
כן אמר לנון לפני שכתב את "Let It Be".
כן אמר גֵיאוֹרגיוֹס פּאפּאניקוֹלָאוּ לפני שהמציא את בדיקת פּאפּ לאבחון מוקדם של סרטן צוואר הרחם והציל את חייהן של מיליוני נשים.
כן אמרה מריה קָלאס לפני שהתמסרה למַתַת האֵל שקיבלה ושינתה לעד את תולדות האופרה.
כן אמר גנדי להתנגדות הסבילה שלו לפני ששחרר את ארצו.
כן אמרה גם יוון ב־28 באוקטובר 1940 לפני שהשיבה לעצמה את חירותה.
— אבל ביום ההוא יוון הרי אמרה לא לדרישה לכניעה ללא תנאי שהציבה לה איטליה הפשיסטית.
— אמרה לא לאיטליה, אבל כן לחירות.
מאחורי כל לא גדול יש כן גדול עוד יותר.
הלא חיוני. מציב גבולות. מבריא. מגן. ורבים מאיתנו לא מסוגלים להגיד אותו.
"העולם לא מפסיק להסתובב על צירו כשאנחנו אומרים לא," כותבת אבּי הידון (Headon) בספר The Power of No (כוחו של הלא).
וכמו שאומר חבר שלי, הכומר לשעבר אַנְדְרֵיאַס קוֹנָנוֹס: "זה שאני אומר לך לא לא אומר שאני לא אוהב אותך."
הלא מרפא.
— וחשוב במיוחד ללמוד להגיד אותו.
— למה במיוחד?
— כי הלא שלי הם אלה שמגדירים את הכן שלי. כדי להעיף כדור פורח צריך לרוקן אותו מכל תוספות המשקל ולאפשר לו להתרומם באוויר. אבל אם מרוקנים אותו מכל תוספות המשקל ולא מדליקים את הלהבה כדי ליצור אוויר חם לעילוי, הכדור הפורח נשאר מרותק אל הקרקע.
לא הוא תוספות המשקל, הזיבורית. כן הוא הלהבה. לא הוא מה שאנחנו קוראים לו במתמטיקה תנאי הכרחי — אבל לא תנאי מספיק — כדי לפרוץ קדימה. כדי לעוף. שום דבר לא זז בלי לא, אבל שום דבר גם לא זז רק עם לא.
— בלבלת אותי.
— אתה הרי אוהב כדורגל:
לא הוא ההגנה. כן הוא ההתקפה.
עם לא אנחנו פשוט לא חוטפים גולים. אבל רק עם כן אנחנו מבקיעים.
לא נחרץ אחד מספיק בשביל לא להפסיד. אבל רק עם כן חזק אפשר לנצח.
סוֹפִיָה בֵּקאטוֹרוּ, האלופה האולימפית לשעבר בשיט מפרשיות, הדחיקה שנים ארוכות את מסכת ההטרדות המיניות שעברה. רק היא לבדה יודעת איך עמד לה כוחה להגיד לא בתוכה פנימה. אם חושבים על זה טוב, סוֹפִיָה אמרה לא לכן שלה. אבל יום אחד היא לא יכלה יותר להכיל אותו בתוכה. והכן של סוֹפִיָה משך אחריו כן של הרבה נשים אחרות ושל הרבה בני אדם אחרים בכלל, שהפסיקו להגיד לא לכן שלהם ואמרו סוף־סוף את הכן האישי שלהם.
כן יוצר עוד ועוד כן.
בהתחלה אנחנו ספקנים, מפוחדים, אולי גם רגילים להגיד לא לכן שלנו. אחרי כן אנחנו שומעים את סוֹפִיָה, או כל סוֹפִיָה אחרת, והלא שלנו נהפך ללמה לא? למה לא הוא הזרע שנקלט. הזרע של הכן שלנו. והוא מתחיל לגדול בתוכנו כמו עוּבּר, עד שאנחנו לא יכולים יותר להכיל אותו. ואז אנחנו יולדים אותו.
מגיע הזמן לכן הגדול. וכשמתרגלים לכן כבר לא חוזרים אחורה. הוא הופך לכלל עבורנו. הוא לא היוצא מן הכלל. כן = פעולה ופעולה = כן. אם חושבים על זה טוב...
כן, כמו... צרות, בא בצרורות.
אדיסון המציא את הנורה החשמלית בניסיון ה־1,000. הוא עשה 999 ניסיונות שנכשלו. הוא ספג 999 דחיות. הוא שמע 999 פעמים לא, אבל הוא עצמו מעולם לא אמר לא. היקום אמר לו בדרכו 999 פעמים לא. אבל הוא לא לקח את זה באופן אישי. הרבה אנשים לוקחים באופן אישי את הלא. אבל אדיסון לא היה אחד מהם. נכשלים רק אלה שלוקחים את הלא באופן אישי. נכשלים רק אלה שמרשים לכישלון להגדיר אותם.
כישלון הוא אירוע, הוא לא האדם.
זיג זיגלר
— כישלון הוא לא ההפך מהצלחה?
— כישלון הוא חלק מן ההצלחה. בתנאי שלא עוצרים.
אדיסון לא אמר על עצמו שהוא עשה 999 ניסיונות כושלים. הוא אמר שמצא 999 דרכים שונות לא להמציא את הנורה החשמלית. 999 ה"כישלונות" הפכו אצלו למדרגות. כדי להגיע לניסיון ה־1,000. ל"הצלחה".
אם חושבים על זה טוב, יזכרו אותנו רק בזכות הכן שלנו. ההצלחות שלנו. את אדיסון לא זוכרים בגלל 999 הניסיונות הכושלים. זוכרים אותו רק בזכות הניסיון ה־1,000. זה שהסתיים בהצלחה.
כן אחד מספיק בשביל למחוק אלף לא.
יזכרו אותנו רק בזכות הדברים שעשינו.
לא בזכות הדברים שלא עשינו.
כן = חיים וחיים = כן.
שתי מילים כל כך קטנות. ובכל זאת כל כך גדולות.
אחד הסרטים האהובים עלי ביותר הוא "12 המוש
בעים" (12 Angry Men). הנרי פונדה מגלם את אחד מ־12 המושבעים במשפט של נער היספני. בהתחלה ברור לכאורה שהנער אשם, ו־11 המושבעים תומכים בהרשעה. אבל פונדה מסרב להצטרף לכן של כל היתר. הוא מחפש את הכן שלו עצמו.
לכל אחד יש כן משל עצמו. והוא קדוש.
— אבל פונדה הרי אמר לא. גם אני ראיתי את הסרט.
— הוא אמר לא לדעה של כולם. כמו שהיוונים אמרו לאיטלקים ב־1940. אבל בעומק הדברים, הוא אמר כן לדעה האישית שלו. הוא אמר כן לחפוּת של הנער. והכול התחיל פשוט בלמה לא?
הוא חיפש, חפר מתחת למראית העין וגילה את האמת. ואחר כך גם יתר המושבעים התחילו להשתכנע, בזה אחר זה, שדעתו נכונה, עד שהלא שלהם הפך לכן.
הכן מידבק. הכן של סוֹפִיָה נתן השראה לכן של הרבה אחרות ואחרים. וכמוהו גם הכן של פונדה. ובזה טמון הקסם שבכן.
כן אחד יכול לשנות את העולם.
סנונית אחת יכולה להביא את האביב.
סנונית אחת לא יכולה להביא את האביב, אבל היא יכולה להביא אחריה סנוניות נוספות, וכולן יחד יביאו את האביב.
כן פועל כמו חומר הצתה שמבעיר עצים נוספים. שמביא אמירות כן נוספות.
יש ספר מופלא, One Can Make a Difference (אדם אחד יכול לעשות את ההבדל) מאת אינגריד ניוקירק (Newkirk), מלא בסיפורים על בני אדם ששינו את העולם לגמרי בכוחות עצמם, אנשים שאמרו כן בתוכם בזמן ששום כן אחר לא נראה באופק.
אני זוכר את הסיפור של נערה אחת ששׂמה לה למטרה לעשות משהו בנוגע להרג פילים זקנים ברחבי העולם. החלום שלה היה להקים חווה לפילים, משהו כמו בית אבות לפילים במקום כלשהו באפריקה, ולהעביר לשם פילים קשישים מכל קצוות תבל. היא אמרה כן לחלום שלה. בהתחלה היתה לבדה, אבל ברבות הימים הוקמה החווה והצילה עשרות פילים ממוות בטוח.
— איך היא השיגה כסף?
— הכן חזק מספיק בשביל למצוא כסף גם במקרים שנראה שאין שום מקורות מימון. ככל שהכן עז ונחרץ יותר, כך הוא סוחף יותר. ולא במקרה יש כל כך הרבה אמרות בנוגע לעשייה (עשייה = כן).
"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום" (= תגיד כן היום).
"אבן שלא מתגלגלת מעלה טחב" (לא מתגלגלת = עדיין לא אמרה כן).
"התחלה טובה היא כבר חצי מהדרך" (הכן הראשון הוא תמיד הכי קשה. זה שמפר את הנטייה להתמיד במצב קבוע בלי שינוי).
אבל רבים מאיתנו מסוכסכים עם הכן.
אנחנו מסוכסכים עם העשייה. כן, צריך להבין, נאמר במעשים, לא במילים.
פעם חברה שלי שרצתה לכתוב ספר שאלה אותי:
"מה אתה מייעץ לי לעשות?"
"תתחילי לכתוב" (תגידי כן).
"לא חשבתי על זה..."
"את צוחקת עלי."
"בכלל לא."
לחברה שלי היה נדמה כנראה שאני מתחיל לכתוב ספר אחרי שכבר קיימים הכריכה, הכותרת, תוכן העניינים.
אבל ספר, כמו כל יצירה אחרת, מוכרח להתחיל. כותבים את העמוד הראשון, אחר כך את השני, אחר כך את השלישי, אחר כך קורעים את השלישי, כותבים אותו מחדש, וכן הלאה וכן הלאה. אבל אם לא כותבים את העמוד הראשון, איך יהיה אפשר לכתוב את השני?
מי שלא עושה את הצעד הראשון לא יעשה גם את הצעד השני.
אתה רואה את העיפרון הזה על השולחן? אני דוחף אותו ארבע פעמים עד שהוא נופל על הרצפה. איזו מהפעמים שדחפתי אותו היתה הכי חשובה?
— הרביעית. זאת שבגללה הוא נפל. כמו איזה סרט שראינו והניע אותנו לעשות משהו בפעם הראשונה. משהו משמעותי מאוד.
— טוב, נראה שהפעם הרביעית היא זו שגרמה לעיפרון ליפול. או במקרה של הדוגמה שלך, סביר להניח שלפני הסרט המוגמר שראינו התקיימו דיונים רציניים, ולפניהם סדרה של מפגשי עבודה, ועוד יותר לפניהם איזה ספר טוב. מבחינתי, הדחיפה המשמעותית ביותר היא הדחיפה הראשונה.
הכן המשמעותי ביותר הוא הכן הראשון.
זה שמוציא אותנו ממצב של אפס מעשה.
הניסיון הכי משמעותי של אדיסון אולי לא היה בסופו של דבר הניסיון ה־1,000, כי אם הניסיון הראשון. זה שפתח את התהליך. לולא נעשה קודם הניסיון הראשון, לא היה יוצא לפועל הניסיון ה־1,000.
"אתם מקבלים היום תואר אקדמי. אבל היום הוא לא היום שבו אתם זוכים להצלחה. היום הוא היום שבו ההצלחה שלכם זוכה להכרה," אומר ג'ון מקסוול (Maxwell). אתם זוכים להצלחה בכל יום ויום, למן היום הראשון שהחלטתם לגשת לבחינות הקבלה. אתם זוכים להצלחה בכל יום שאתם קוראים ולומדים. אתם זוכים להצלחה בכל יום שאתם דבקים בעקביות במטרות שלכם. אתם זוכים להצלחה בכל יום שאתם עושים דבר מה נוסף מעבר לנדרש. אתם זוכים להצלחה בכל יום שאתם אומרים כן.
בקילומטר הראשון במסלול השיגור של רכב חלל נדרש יותר דלק מבכל שארית הדרך עד הירח.
— מה היה הכן הראשון שלך?
— אני חושב שאחת מאמירות הכן הראשונות שלי היתה בכיתה ו', כשהכרתי את המורה שלי לספרות, לֶפְטֵריס קַריאטוֹגְלוּ. המנטור הראשון שלי. הוא זה שעורר אצלי את אהבת הקריאה והחדיר בי את האהבה לעושר של השפה היוונית. בכל קיץ, עד כיתה י"ב, קַריאטוֹגְלוּ היה ממליץ לי על ספרים מאת מיטב הסופרים היוונים, מסְטְראטיס מיריביליס עד מֵנֵלָאוֹס לוּנְדֵמיס ומאִיליאס וֵנֵזיס עד סְטְראטיס צירְקאס, ואף על פי שהצטיינתי דווקא בחשיבה מתמטית, נשביתי בקסמיהם. מאז ומתמיד אני זוכר את עצמי קורא. וההרגל יקר הערך הזה גרר אחריו הרגלים קבועים נוספים.
כן אחד סולל את הדרך להרבה נוספים.
אף פעם לא נדע איזה כן הוא הכן ששינה את חיינו אם לא נגיד אותו. ואיזה כן הוא דרך המלך שכל היתר ילכו בה בעקבותינו.
גם לא הוא חלק מהתהליך, כמובן. הרבה פעמים הוא מה שמעורר בנו את ההתנגדות הרבה ביותר. הדלק שלנו. אני מזכיר לך את הסיפור של חארוּליס אַסְלָנידיס, מן ההקדמה לספר, עם 600 הדחיות שספג עד שנמצא הכן הראשון.
"חיפשתי כן. לא חיפשתי לא."
אם נכנסים לאתר של Goodreads (אתר פופולרי של ביקורות על ספרים) וכותבים "המַתנה", מקבלים את הביקורות הראשונות שנכתבו על הספר. מיד חוטפים דיכאון.
אני קורא דוגמאות נבחרות: "אחד הספרים הגרועים ביותר שנכתבו מאז ומעולם", "מנופח, מעושה, רדוד", "רוב מהומה על לא מאומה", "מאכזב", "זוכה להערכה מופרזת ולפרסומת רבה מדי בלי שום סיבה ממשית", "התמזל מזלי ולא קניתי את הספר הזה", "חתיכת כאב ראש", "מייגע בצורה בלתי נסבלת" ועוד הרבה כאלה. אם קוראים את שלושים הביקורות הראשונות, בכל אופן, כל אחת מהן גרועה יותר מהקודמת.
— היו גם ביקורות חיוביות?
— היו. בהמשך הדרך. הבעיה היא שאנחנו חיים בעולם שבו הלא נפוץ הרבה יותר מהכן. ובדרך כלל הוא במקום הכי בולט. לולא ידעתי איך עובד האלגוריתם של הרשתות החברתיות, הייתי עלול להתייאש בקלות ואולי לוותר על הכול.
אסור לנו לתת ללא של האחרים להשפיע על הכן שלנו.
לכן חשוב במידה יוצאת דופן שיהיו סביבנו אנשים של כן ולא אנשים של לא. בלי להרגיש אנחנו נעשים לאֶחד עם הכן או עם הלא שלהם. אבל אפשר גם קצת להתחכם.
מוצאים לא מעליב מאוד בעינינו ומציבים אותו לצד המטרות שלנו, לצד הכן שלנו. אחר כך אנחנו שמים לנו למטרה להפריך אותו. המתכון הזה דורש תקווה, אבל גם קצת כעס. קצת. כמו טיפות של טבסקו שמוסיפות טעם פיקנטי. רק צריך להקפיד לא לשים הרבה, שלא יֵצא חריף מדי.
— אתה מצאת את הטבסקו שלך?
— היו לי הרבה לא. בסוף בחרתי אחד.
— איך זה שהיו כל כך הרבה לא?
— מפני שהכול מתחיל בהתחלה.
ג'ון אסרף (Assaraf) מציין באחד הספרים שלו ש"נער בן 17 כבר שמע קרוב לוודאי כ־150 אלף פעמים את המילה לא, ורק 5,000 פעמים את המילה כן." ביחס של 30 ל־1 אנחנו מתכנתים את הילדים שלנו (ואת עצמנו) לנטייה לשלילה.
לא ובני לווייתו נעשו למרבה הצער למֵיינסטרים.
"אין מצב", "אתה לא תצליח", "אין לך מושג מה הולך שם", "אין שום סיכוי", "אף אחד לא עשה את זה קודם".
— זה משהו שאני שומע הרבה, "אף אחד לא עשה את קודם".
— בפעם הבאה שיגידו לך משהו כזה תדבר איתם על ה־pool noodle, גליל הספוג הצבעוני הדק הזה שאנחנו רואים בברֵכה או בים.
זה שמסייע למיליוני ילדים ומבוגרים לשחות בנעימים. אף אחד לא עשה את זה קודם עד שהיוצר שלו יצר אותו ומטבע הדברים גם התעשר. עד שהוא אמר כן.
כשאתם בין כן ללא, תגידו כן.
ותגידו את זה עוד היום.
נ"ב: בעיקר לצעירים יותר בינינו.
לדברי וֵיין דַיֶר (Dyer): "גאונות פירושה להבטיח את הרווחה שלי בעתיד בעזרת הבחירות שאני מבצע עכשיו."
אני אומר כן לְמה שנושא את החיים שלי קדימה.
אני לא אומר כן להרגלים, לחומרים ולהתמכרויות שאין שום ספק שיהרסו את החיים שלי.
אני אומר כן לכל מה שאומר כן לחיים שלי.
