פתח דבר


כל מסע מתחיל בברכת הדרך.


דפים חלקים, התחלה מבורכת.


מי יברך את הדפים החלקים?


בשנת 1997 יצא לאור הספר The Taste of Hidden Things: Images on the Sufi Path. כתבתי אותו בלונדון, שבה חייתי שנים רבות, והשלמתו נעשתה ב״מרכז הסוּפי הזהוב״ (The Golden Sufi Center) באינוורנס שבצפון קליפורניה, שבה גם יצא לאור. יהונתן נדב, המו״ל של הוצאת מאגנס, חשב שכדאי להוציא את הספר בעברית. רעיון נפלא בעיני. שנינו הסכמנו שלא תרגום מתבקש כאן, אלא נוסח עברי מחודש. אכן, עברו הרבה שנים מאז נכתב הנוסח המקורי באנגלית, ומתבקשת כתיבה חדשה. כשהוצע שהגרסה העברית תצא בסדרת "גשרים" תמך גם פרופ' אריאל הירשפלד, עורך הסדרה, בכיוון הזה. הוסכם שהכותרת המקורית תישאר כפי שהייתה והספר ייקרא ״טעמם של דברים נסתרים״.


אם כן, הנוסח העברי המוצע כאן אינו תרגום של הספר באנגלית, אלא הצגה מחודשת של הדרך הסוּפית, טיבה ומאפייניה של הדרך המיסטית שצמחה בחיק האסלאם, אשר במשך שנים רבות למדתי ממנה ולימדתי את מכמניה. בכתיבת הנוסח העברי המחודש ניסיתי — העזתי — "להיכנס לראשם וללבם" של מי שקרויים סוּפים, יותר נכון לחוכמת הלב שלהם, והזמנתי אותם להיכנס אל לבי. עקבתי אחר הדרכים שסללו הסוּפים לדורותיהם וניסיתי לבחון לאורם את הדרך שפילסתי גם אני במשך שנים ארוכות של לימוד וחיפוש בהשראתם.


בכתיבה הזאת יש גם חשיפה וגם טעם של שחרור. ברובד הכי אלמנטרי — שחרור מהצורך לתעד ולגַבּות את הדברים הנכתבים באמצעות הפניות, מראי מקום והערות שוליים. איני מבקשת להוכיח שכך הם הדברים באופן נחרץ ומוחלט או פתוח להשגות. שום דבר לא מוצע כאן למכירה. לקנבס שעליו נרשמות מחשבותי יש איכויות אישיות במפורש. המפגש עם חוכמת הלב הסוּפית שינה את חיי, הנחה אותם והאיץ תהליכים ותהפוכות שעברו עלי. פגישות עם אנשים ונשים השאירו בי חותם שהזמן לא מחה; למדתי לקרוא בין השיטין ולהבחין בין הגלוי לסמוי; העריתי לתוכי דברים שנגעו במיתרי לבי; פתחתי את לבי לעולם וליצוריו; ויתרתי על חלומות, אילוזיות ומאוויים ילדותיים ובוגרים; למדתי להבחין בין מה שהוא ממני ובי ובין מה שאני מצטטת ומנסה להבין.


חכמי לב, לפחות אלו שדבריהם ותולדותיהם עיצבו את עולמי, אינם מבקשים להוכיח דבר. הם מבקשים להציע טעימה, הרחה, נגיעה, השראה. הם יוצקים את ההתנסויות שלהם לְמילים מִשְני כיוונים: מהחוץ פנימה, מהפנים חוצה. זה לא מובן מאליו בעולם שתרבותו היא בעיקרה פולמוסית ומתנצחת. בכך אני מתכוונת לעולם של ימי הביניים באותה מידה כמו לעולמנו שלנו היום. מקדמת דנא ביקשו תיאולוגים וחכמי דת להוכיח את קיומו של האל, את נצחיותו ואת תאריו, מתוך ביטחון כי תפיסת האל שלהם היא הנכונה ואין בלתה. לתפיסות אחרות, אם אינן מעוגנות במסורת קדושה בלעדית שיש לקבל בלי עוררין, אין מקום. עולם וכחני ורב־פרספקטיבות מסקרן את חוקרי הדת האמונים על מתודות אנליטיות, השוואתיות ופרשניות; מתודות אובייקטיביות כביכול, המבקשות להרחיק עדויות אישיות וכיוונים סובייקטיביים. חכמי הלב, הגם שחלקם השתתפו מעת לעת בהתנצחויות התיאולוגיות ובמחקר האקדמי, מוּנעים על ידי דחף אחר, דחף לחוות עולם שאין בו נפרדוּת או, לפחות, להתנסות במצבים שבהם זהותם האישית מתגמדת, או אפילו נעלמת, לנוכח מרחב אַל־אישי, קוסמי.


השחרור אפוא אינו רק מתפיסות עולם ועיקרי אמונה, אלא גם ממשחקי תפקידים וזהויות.


שום דבר אינו קיים בנפרד; אנחנו מחוברים לקרובים ולרחוקים ומהם לא ניפרד לעולם. עולמי והכתיבה שנובעת מתוכו הבשילו בהשראתם של נשים ואנשים אשר לא כולם חיים בינינו היום. לכולם אני שולחת ברכה ותודה מעמקי לב פתוח:


חַכִּים תִרְמִדִ'י ואשת חיקו אֻם עַבְּדַאללַּה (המאה התשיעית)


נַגְ'ם אל־דִין כֻּבְּרַא (המאה השתים־עשרה)


פַרִיד א־דִין עַטַּאר (המאה השתים־עשרה)


גַ'לַאל א־דִּין רוּמִי, מֶוְלַאנַא (המאה השלוש־עשרה)


אִבְּן עַרַבִּי (המאה השלוש־עשרה)


הח'וֹגַ'גַאן והמורים הנַקְשְבַּנְדִים (המאה האחת־עשרה והלאה)


יוּנוּס אֶמְרֶה (המאה השלוש־עשרה)


גֻ'בְּרַאן חַ'לִיל גֻ'בְּרַאן (המאה העשרים)


גיאורג איוונוביץ גוּרְדְיֶיף (המאה העשרים)


הורַי הינדה ויהושע בוּרג ובני משפחותיהם שנספו בפולין


פרופ' מאיר יעקב קיסטר, מורִי לערבית בבית הספר הריאלי בחיפה ובאוניברסיטה העברית


פרופ' שאול שקד, מנחה יקר ומסור של עבודת הדוקטור שלי


אירנה טְוִוידִי, המורה שבזכותה למדתי לחבר עולמות בפועל ממש


ילדַי סיגל ושלומי, שקיומם מעיד על קיומי ברצף הזמנים.


כתיב ותעתיק


בספר הזה לא הקפדתי על כללי התעתיק מערבית לעברית הנהוגים במרחב האקדמי. כדי לקרב את ההגייה של צורות ושמות בערבית ובפרסית ולהקל על קוראים שאינם מצויים בשפות אלו, הבאתי את הצורות והשמות בניקוד. עיצורים נחציים שאינם קיימים בעברית תעתקתי בדרך כלל בתעתיק פונטי מקורב להגייה העברית. המקרה הבולט הוא המילה "סוּפִים" ונגזרותיה, שאני מתעתקת בסמ"ך ולא בצד"י. במקרים רבים סימנתי את הנחציות בקו עילי מעל לעיצור, כמו למשל קַבְּדֿ, חֻדֿוּר (قبض, حضور) וכדומה. את השם חִ'דְר (خضر), שבתעתיק האקדמי הנהוג היה נכתב ח'צ'ר, אני מאייתת בדל"ת וכך גם רמדאן ולא רמצ'אן (رمضان). את העיצור ע'ין תעתקתי ברי"ש עם קו עילי, כך: רַֿיְבַּה (غيبة).


מבוא


את הפרקים בספר הזה, שעניינו טעימה של דברים נסתרים, מה שנוהגים לקרוא "מיסטיים", אפתח באחת המדרגות העליונות בסולם העלייה שהתוו חכמי הלב הסוּפים: גַ'מְע וַתַפְרִקָה, ובעברית: חיבור ופירוק; או התכנסות והתבדרות; או ריכוז ופיזור. אני עושה זאת מתוך כורח פנימי, כי מלאכת הכתיבה של הספר הזה אינה אלא תנודה בין שני קטבים: מזה פיזור, המצב השכיח, המוכר, הידוע. מצב שבו כלי ההכרה — החושים, הרגש, הרצייה, המחשבה — נעים וזעים אנה ואנה, קופצים לכאן ולשם, ורק מפעם לפעם, לשעה קלה מאוד, נעגנים בדבר מה ואוחזים בו; ומזה המצב הקוטבי: התכנסות, חיבור, ריכוז, כאשר בכלי ההכרה, פתאום, משתררת דומייה, אי־תנועה, מתרחשת התכנסות לנקודה אחת דוממת ונולדת האזנה אחרת. יש הקוראים לכך התמקדות.


קֻשַיְרִי, מורה סוּפי נודע בן המאה האחת־עשרה, מביא ב"איגרת" שלו דברים בשם המורה אַבּוּ עַלִי דַקַּאק (מת 1015), וכך הוא כותב:


צמד המושגים התכנסות והתפזרות נזכר הרבה בדברי הסוּפים. המורה אַבּוּ עַלִי דַקַּאק היה אומר: התפזרות היא מה שמייחסים לך והתכנסות היא מה שנלקח ממך. לאמור: מה שעֶבד אלוהים משיג בעבודת אלוהים ובמעשי בשר ודם שלו, זה פיזור; ומצבים שבהם מתגלים דברים אלוהיים, כגון מהויות רוחניות או נועם וחסד שאלוהים משפיע — זה ריכוז (אנתולוגיה, עמ' 364, פסקה 11).


האמירה הזאת מאתגרת אותי, מעין איפכא מסתברא. כשאני חושבת "פיזור" אני חושבת היסח דעת, חוסר מיקוד, חלומות בהקיץ; והנה כאן קֻשַיְרִי, או המורה שלו, מייחסים את המצב הזה לקיום מצוות, ל״עבודת אלוהים", ומחברים אותו בנשימה אחת עם "מעשי בשר ודם" — אתמהה...


אני ממשיכה לקרוא וחשה שהדברים מתבהרים מעט:


האדם זקוק הן לריכוז הן לפיזור; מי שאין בו פיזור אינו עובד את אלוהים, ומי שאין בו ריכוז אינו יודע את אלוהים. "אותך אנו עובדים" (סוּרַת אלפַאתִחַה, 5) — רמז לפיזור; "ובך נבקש מגן" (המשכו של אותו פסוק) — רמז לריכוז. כשאדם משיח עם אלוהים ופונה אליו כדי לחַלּוֹת את פניו, לקרוא לו, לשבח אותו, להודות לו, להצטדק לפניו או להתחנן אליו — הריהו במעמד של פיזור (תַפְרִקָה); וכשהוא מאזין בצְפוּן לבו למה שריבונו אומר לו ומקשיב בלבו לקריאת אלוהים, לשיחו, לגילוי משמעות שאלוהים מראה לו או לרמז שהוא רומז לו — אזי הוא צופה במצב של ריכוז (אנתולוגיה, שם).


"מי שאין בו פיזור אינו עובד את אלוהים ומי שאין בו ריכוז אינו יודע את אלוהים" — איך אפשר להבין את הקביעה הזאת? ואולי קֻשַיְרִי ודַקַּאק רומזים שעבודת אלוהים מתקיימת בתוך מצבים אנושיים מוכרים, ואין לטעות בינה ובין ידיעת אלוהים, שהיא מצב נדיר של יחידי סגולה? במצב הראשון יש כמה אפשרויות של קשב; המצב השני כולו קשב. הבה אבחן את מצבי שלי: אני מרימה את ראשי, מתבוננת בעצמי ובסביבתי ורואה תמונה של תַפְרִקָה: על שולחן קטן ליד מיטתי מונחים שלושה ספרים: ״שאין יודעים דָבָר״ מאת חורחה לואיס בורחס, The City of the Heart: Yunus Emre's Sufi Verses of Wisdom and Love ו״נדנדת הזיכרון״, ספר שירים חדש (2021) של חברתי המשוררת אילנה אבן טוב־ישראלי. לא מקרה הוא שהם מקובצים יחד ליד מיטתי: ספרות, שירה, הגות, התבוננות — תחומים שקרובים לאישיותי וארוגים בהכרתי מימים ימימה. איני יודעת באיזה סדר אקרא בהם. מן הסתם אקרא לסירוגין, לא בזה אחר זה אלא קצת פה קצת שם. אוסף השירים של יוּנוּס אֶמְרֶה, המתורגם מטורקית לאנגלית עילגת, ידרוש תשומת לב מיוחדת: השתדלות למצוא נוסחים חלופיים, ובה בעת השתדלות שלא להתפתות להציע נוסחים חלופיים, שהרי אין זה ענייני, והספר יצא כבר לאור. כך או כך, גם אם תשומת לבי מכוונת לספרים מבחירה, מסקרנות ומחיבה, וגם אם הקריאה בכל אחד מהם דורשת סוג של ריכוז — אני רואה תמונה של התפזרות, אי־ריכוז, ביזור. וגם זה: אני כותבת, הרדיו פתוח, ואני מקשיבה בחצי אוזן לראיונות בענייני היום. לדברים שאני שומעת בחצי אוזן עולות בי תגובות מהירות, רגשיות, מוכניות. שומעת? בחצי אוזן? אפשר לשמוע בחצי אוזן? כן, מצב מוכר, מצב של פירוק, פיזור — מה שהסוּפים קוראים לו תַפְרִקָה — גם בעבודת אלוהים? ואולי המורים מתריעים ברמז שעבודת אלוהים עלולה גם היא להיות מוכנית, מקובעת, אוסף של פעילויות ריטואליות ידועות מראש?


כי קורה לפעמים, באופן ספונטני או מתוך כוונה, שאני נכנסת אל מרחב אחר, ואני רואה משהו אחר, לפעמים בבהירות לפעמים בעמימות. הנה כך: אני פורשׁת לחדר אפלולי ומתיישבת או שוכבת שם בפינה ברגליים פשוטות או משוכלות, מניחה כרית קטנה מתחת לראשי, מתכסה בשמיכה קלה, עוצמת את עיני ומתבוננת בנשימה. תרגול, פרקטיקה, יש שיאמרו טכניקה. אם מתמידים בה, פירותיה מתמזגים עם הדם והנשימה והם קיימים גם מעבר לשעה הדמומה הזאת. אני מתבוננת במה שקורה בי כשאני לוקחת פסק זמן יזום, יושבת דמומה, עיני מושפלות או עצומות, ואין בתודעתי כלום. שכחתי לחשוב, חדלתי להעלות בַּזיכרון דברים שקרו לי, שקראתי או שמעתי, שמטתי את זרם התודעה ואיני תרה אחר משהו, כלשהו, שימלא אותו. אני בפסק זמן, לומדת להתבונן בשקט. להאזין בשקט. להיות בשקט. מניחה לשקט הנושם למלא אותי.


להתבונן בנשימה, עניין של מה בכך. הנשימה מתרחשת בין כך ובין כך; היא אינה זקוקה לי ולתרגול כזה או אחר. התודעה שלי טוענת שאין צורך לשים לב לנשימה; היא קורית ממילא, מאליה. למה בכל זאת אני מתבוננת בה? כי בישיבה הדמומה מתגלה לי משהו חדש: אני רואה שהנשימה מחוברת למשהו שנושם אותה, אני רואה שהנשימה ננשמת. ובמרחב שבתוכו אני יושבת בדממה אני רואה שגם אני ננשמת. משהו נושם אותי. הידיעה הזאת אינה מגיעה אלי משיעור שלמדתי, מטקסט שקראתי; אני רואה. בתוך השקט מתעוררת ראייה, חדשה, ראשונית; מי רואה? מה רואים? אני רואה את הקצב האִטי והקבוע של נשימותי: פנימה החוצה, מעלה מטה, אחת שתיים, יָא הוּ יָא הוּ יָא הוּ. הלב מתרונן. אלו הם חיי. אני דוממת, אבל בתוך הרטט של הלב ותנודות הנשימה יש חִיּוּת גדולה. אני חיה, חיה מאוד, חושַי פתוחים וריקים, מי יוכל לעצור את תנועת החיים הזאת של הדם והנשימה ומי יודע מה עוד. מה עוד... "אני ישנה ולבי ער". משהו או מישהו נושמים אותי, מחַיים אותי. אני כאן. חיה, ערה, פתוחה. אני במצב שהסוּפים קוראים לו גַ'מְע.


אני עוצרת. פוקחת את עיני. חוזרת למצב של "פיזור" בעבודת אלוהים שלי. מתמקדת בכתיבה וחושבת כי בנקודה זו נכון שאענה על שלוש שאלות שנובעות מהדברים שכתבתי לעיל. אחת: ״חכמי הלב הסוּפים״ — מיהם "חכמי הלב"? שתיים: ״סולם העלייה שהתוו חכמי הלב הסוּפים״ — מהו סולם העלייה הזה, לאן הוא מוביל ומהן המדרגות שבו? שלוש: אני מזכירה את "צְפוּן הלב" — מהו צפוּן הלב?


חוכמת הלב, חכמי לב, חכמות לב


את הביטוי "חוכמת הלב" והביטויים הנלווים אליו — חכמי לב וחכמות לב — למדתי מפרשת ויקהל־פקודי בספר שמות, פרשה העוסקת בפרטי הפרטים של יצירת המשכן במדבר; המשכן על רהיטיו ואביזרי הקודש שבו, על מלבושי הכוהנים והלויים המשרתים בקודש ובעיקר בגדי הכוהן הגדול: ״וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי״ (שמות כח, ג). הביטוי חוזר גם בהקשר של נשים: ״וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים״ (שמות לה, כה־כו). בהמשך, כשבצלאל בן אורי הרב־אמן ואהליאב בן אחיסמך העוזר על ידו נבחרים להיות מופקדים על היצירה הנשגבה הזאת, אומרים עליהם הפסוקים:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה [...] וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבות (שם, ל־לה).


לבסוף:


וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. [...] וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם (שמות לו, א; ח).


כמו שקורה, לפסוקים האלו הגעתי במקרה: חיפשתי משהו אחד, ונמצא לי משהו אחר. התבקשתי להכין הרצאה על פרשת השבוע. חיפשתי בפירוש של ר' אברהם בן הרמב״ם לספר שמות משהו שיהלום את הרוח הסוּפית של יהודי מצרים, והעליתי חרס בידי: פירושיו של ר' אברהם לספר שמות לא ענו על ציפיותַי. אבל מתוך שלא לשמו הִגעתי, דרך אגב כביכול, אל הפרשות המופלאות המספרות על בניית המשכן. אף שנאלצתי לוותר על פירושיו של ר' אברהם בן הרמב"ם, גיליתי את "חוכמת הלב" וידעתי כי מצאתי סוף־סוף ביטוי הולם למה שקוראים "מיסטיקה". המילה מיסטיקה זרה לעברית וגם לערבית. העברית אימצה את המילה הזאת ומשתמשת בה לצורך ושלא לצורך, אבל בערבית אין מילה מיוחדת למיסטיקה. בדרך כלל משתמשים בתַצַוֻּף — דהיינו סוּפיוּת — כשם גנרי: למיסטיקה יהודית, למשל, קוראים אל־תַצַוֻּף אל־יַהוּדִי, למיסטיקה הודית אל־תַצַוֻּף אל־הִנְדִי וכן הלאה. אין לי עניין להיכנס לדיון פילולוגי והיסטורי במקורה ובגלגוליה של המילה מיסטיקה וגם לא לפולמוס על מעלותיה וחסרונותיה ועל מילים נרדפות שמציעים לפעמים. די אם אומר ששמחתי ב"חוכמת הלב" שמחה גדולה, כי היא נתגלתה לי כביטוי הולם מאין כמוהו לחוכמה מסוג מיוחד, חוכמה היורדת כגשם על אדמת הלבבות; שרומזת כי כשהלב נפתח משהו ניעור בו והוא רואה כפי שלא ראה מעודו; שמלמדת איך מתוך ראייה כזאת מפציעה יצירה; שמראה איך עובדים עם חומרים מסוגים שונים ואיך מעבדים אותם באופן שיופקו מהם כלי קודש מרהיבים ביופיים. לא מלאכה סתם, אלא יצירה שיש בה רוח חיים, מונחית בהשראה אלוהית. במילים אחרות: חוכמת הלב מלמדת איך להפוך חומרים פשוטים ומצויים — אפילו במדבר — לעצמים נדירים המקרינים יופי וקדושה. כך בנוגע לעצים, אבנים, מתכות ובדים שמהם נבנה המשכן, כך בנוגע לצלילים ומילים שבהם מברכים, משבחים, מודים ושרים, וכך בנוגע לבני האדם, וליתר דיוק: ללבות בני האדם.


חוכמת הלב אינה רק נחלתם של מי שנוהגים לכנות מיסטיקנים, אשר אפשר למקם בקרב חבורות ובמרחבים שמכנים מיסטיים. יש יוצרים, סופרים, משוררים, אמנים, שברגישותם הייחודית קולטים משהו, רואים משהו, יוצרים משהו, מחדשים משהו, מתוך ידע מופלא שאינו הולך בתלם של סוגי הידיעות הנרכשות, הממוסדות, הציבוריות. הנה שורות מחוכמת הלב של עמליה כהנא־כרמון:


כתיבה היא עשייה אשר במפורש חותרת ללכת בניגוד לכיוון הידע. היא הולכת לאחור, אל הקדם־ידע: כדי לראות ולחוש דברים בעיניים חדשות. או שהיא מדלגת מעל לידע התיאורטי המוקנה כמו מעל למשוכה. שכן עניינה הוא בדיוק זה: להתנתק ממנו. כדי להיות מסוגלת לצוד ברשת הפרפרים שלה את כל שמעופף באוויר מחוץ לבניין של מוסדות המשנה הסדורה. היא זקוקה לנייר חלק, לא לנייר משבצות (כהנא־כרמון, "לשים ראי לשמש").


למה זה חשוב בעיני? לחוקרים שבינינו יש נטייה לקטלג את חומרי המחשבה והמחקר שלהם, לארגן רשימות של דברים, נושאים, אנשים, על פי קטגוריות — מה שנקרא לערוך טקסונומיות. את הידע האנושי מקטלגים על פי קטגוריות כמדע, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, לוגיקה, פסיכולוגיה, תיאולוגיה, מטפיזיקה, סמנטיקה פרשנות ועוד כיוצא באלו. בתוך הטקסונומיה הפנומנולוגית הזאת חסרה לי קטגוריה של מי שחוכמתם והידע שלהם אינם הולמים אף אחת מהמחלקות הללו. אולי בעבר קראו להם נביאים. היום נוטים לכנות אותם מיסטיקנים; לפעמים תיאוסופים. במסע שלי בעקבות הסוּפים אני נתקלת בחֶסר הזה. מקור הידע של אלו המשתייכים לקטגוריה החסרה הזאת אינו הידע השכלי, אלא ידע שמחובר לאיבר אחר הקיים בקרבנו בקיום אנושי — הלב על מדוריו השונים. הלב לא כמטפורה פואטית, לא כהפשטה מטפיזית, לא כאובייקט לניתוח קרדיולוגי או פסיכולוגי, אלא כהוויה ממשית, פועמת, אינטימית, שלמה, שמתעוררת בתנאים מסוימים לידיעה מיוחדת, להכרה שונה ממה שקיבלנו כמורשת מאבותינו, למודעות בלתי פוסקת של שפע, של "עוד". לקטגוריה הזאת נמצא לי השם "חוכמת הלב" ואימצתי אותו אלי ואל כתיבתי באהבה.


סולם העלייה


ריכוז ופיזור, כתבתי, הם צמד מילים שמציין את אחת המדרגות הגבוהות בסולם העלייה של הסוּפים. את הסולם הזה בונים צמדי מילים — לא המילים בונות אותו כמובן, אלא המצבים שהמילים מציינות. והמצבים הם תמיד מצבים מתחלפים, בלשון הסוּפית אַחְוַאל (וביחיד חַאל), תמיד באים בצמדים: כל מצב ולצדו מצבו ההופכי. מהם מצבים? אלו הם הלכי רוח נמרצים, ספונטניים, משתנים, שבהם מתנסים ההולכים בדרך. הם נוחתים על ההלך בסערה, ומשהם חולפים הם משאירים אותו אחוז טלטלה ונפעם כמו אחרי רעידת אדמה. הם כמו ברקים באפלת הלילה, אומרים המורים. הצמדים, שריכוז ופיזור הוא אחד מהם, מורים על הדינמיות שבה מתנסים חכמי הלב ההולכים בדרך; על ההתרוצצות בין חַאל אחד לבן זוגו הקוטבי. עולם המושגים המודרני ישלח אותנו מן הסתם אל מצבי נפש דו־פולאריים, אל הפרעות דו־קוטביות. בתפיסה הסוּפית המצבים המשתנים משקפים את הקִרבה לאלוהים או הריחוק ממנו. סַרַאג', מחבר בן המאה העשירית שליקט עדויות רבות על הסוּפים ומפיהם, כותב:


הקרבה לאלוהים מביאה לידי שני מצבים: יש ובקרבת אלוהים גוברת היראה על הלב ויש וגוברת עליו האהבה. כשהלב קרוב אל ריבונו וצופה בתוארי גדולתו, אימתו וכוחו, גוברים בו פחד, בושה וחרדה; וכשהלב קרוב אליו והוא צופה בנועם אלוהים, בחסדו הקדום, במאור פניו ובאהבתו, אז גוברים בו אהבה, כמיהה, ריגוש ולהט עד כי יש והוא קץ בחייו (אנתולוגיה, עמ' 197, פסקה 1).


במובאה הזאת סַרַאג' מדבר על הצמד שבו מכנים את המדרגה הראשונה בסולם העלייה: פחד ותקווה (בערבית חַ'וּף ורַגַ'אא'), או גם יראה ואהבה (חַ'וּף ומַחַבַּה). הצמד הזה מצביע על הפחד מהבלתי נודע שבו מתנסה ההלך בראשית דרכו ובמהלכה. כמי שהולך לבדו במדבר, אין הוא יודע לאן תוביל אותו הדרך ומה מצפה לו בה. מול הפחד, בטלטלת הרגשות הוא מתנסה גם בתקווה להגיע, גם אם אין הוא יודע היכן הוא השָם שאליו הוא הולך, שאליו מוליכים אותו. במינוח הסוּפי פחד ותקווה נקראים גם יראה ואהבה, והם מחוברים בטבורם לגעגועים ולכמיהה אל הלא נודע.


בלשונו של חַכִּים תִרְמִדִ'י (המאה התשיעית), אחד מחכמי הלב הקדומים, הקוטביות בדרך נשמעת כך:


דע, כי אלוהים מכניס תחת כנפי רחמיו וחמלתו את מי שהוא חפץ להנחות בדרך והוא פותח לו נתיב לאהבה אותו. כשהאל פותח לפניו את הנתיב הזה, הוא מֵזין אותו מורא מפניו והוא יודע יראת אלוהים מהי. הוא רואה כל דבר בראיית עין הלב. כשיראת אלוהים דבקה בלב, אלוהים עוטף אותה באהבה. לוּ היה נעזב ואין בלבבו אלא יראה, היה לבו מתכווץ עד כי לא היה בו כוח לצאת ולבוא בענייניו; לוּ היה נעזב ואין בו אלא אהבה, היה נוהג כראות עיניו וחורג מהמותר. אבל אלוהים יתעלה ריחם וחמל עליו, שעל כן עשה שיהיה תוכו יראה וחיצוניותו אהבה, עד שיגיע לבו לידי השתוות. מאחר שהאהבה שרויה בלבו, הוא מחייך ונוהג ביישוב הדעת בכל ענייניו, אבל מתחת לזה יש הררים של יראה: לבו ירא ופניו נוהרים (אנתולוגיה, עמ' 199, פסקה 5).


כך מטילים הנוודים את עצמם אל תוך מסע במרחב שבו הם מיטלטלים בין רגעים נואשים של יראה ואימה לשעות של אושר והתפעמות. סולם העלייה שהמסורת הסוּפית מציירת עשוי מדרגות־מדרגות: מפחד ותקווה עולים הם לכיווץ והתרחבות (קַבְּד ובַּסְט); מכיווץ והתרחבות לאימה ואינטימיות (הַיְבַּה ואֻנְס); מאימה ואינטימיות לאהבה וידיעה (מַחַבַּה ומַעְרִפַה); מאהבה וידיעה לכיליון והישארות (פַנַאא' ובַּקַאא'); מכאן לריכוז ופיזור (גַ'מְע ותַפְרִקַה), פיכחון ושיכרון (סַחוּ וסֻכְּר), מְחִייה והתקבעות (מַחוּ ואִתְ'בַּאת). מעבר לאלו יש עוד מצבים הרבה שאי אפשר לקרוא אותם בשם.


נַגְ'ם אל־דִין כֻּבְּרַא, סוּפִי בן המאה השתים־עשרה ממרכז אסיה (מת 1221), מתבונן בתופעת המצבים המנוגדים ורואה בה את חוק הקוטביות: כל מצב טומן בתוכו את בן זוגו הקוטבי, ולפיכך מצב שנראה אפל וכואב מכיל בתוכו את בן זוגו האוֹרי. יתרה מזו, יש חכמי לב מועטים שיכולים להכיל את הקוטביות, את הדבר והיפוכו, במצב אחד, שבו הם טועמים טעם של אחדות הניגודים (אכן, אחדות הניגודים אינה מושג פילוסופי, היא התנסות אמיתית):


אומרים: בידוע שפחד ותקווה עשויים לדור בכפיפה אחת, אך איך ייתכן כדבר הזה במצבים של כיווץ והתרחבות המנוגדים זה לזה? איך הם יימצאו יחד בעת ובעונה אחת? אנו אומרים: בראשית הכניסה לזירה הזאת קורה שהלב מתרחב ורישומי התרחבותו ניכרים בפָנים, וקורה שהלב מתכווץ ורישומי כיווצו גם הם ניכרים בפנים — זהו שלב ההתגוונות במצבי כיווץ והתרחבות. אבל מי שעומד יציב במצבים האלו, הריהו מתרחב־מתכווץ בעת ובעונה אחת. מי שאינו מכיר את המצבים המנוגדים סבור שהוא רואה פלוני במצב של כיווץ, אבל מי שבקי בהם קורא בפניו של פלוני שהוא תיבה של כיווץ שבתוכה פנינה של התרחבות — כי הגיע לאן שהגיע וטעם מה שטעם (אנתולוגיה, עמ' 202, פסקה 8).


פחד ותקווה, כיווץ והתרחבות, חרדה והתפעמות: המצבים הקוטביים מוכרים לי מהתנסויותי בלידה, בשחייה, בצעידה. איברי הגוף, השרירים, הנשימה נפתחים כלפי מעלה ונסגרים כלפי מטה. כשאני צועדת המצבים הקוטביים צועדים אתי. מסכה מכסה את אפי ואת פי (כי הימים שבהם אני כותבת הם ימי קורונה); אני שואפת ונושפת קצובות ורואה בבהירות איך בשאיפה מתרחבות ריאותי ואוויר צונן נשאף ממני החוצה ואיך בנשיפה מתכווצות הריאות ואוויר חם שוטף אותי פנימה. בתוך כך הלב פועם ואני חשה את פעימותיו בחלקים שונים של גופי: בבית החזה, בקצות הזרועות, בכפות הידיים. אין הליכה סתמית. האם זה מה שנג'ם אל־דין רואה בפניו של פלוני? האם לתנודות האלו הוא קורא "התגוונות" (בערבית תַלְוִין), שמולה הוא מעמיד את היציבות (בערבית תַמְכִּין)? ואולי מה שהוא קורא לו יציבות הוא "אחדות הניגודים"? האם את אלו רואים חכמי הלב הסוּפים המלמדים את תלמידיהם שלא לחדול מספירת הנשימות (בערבית עַדּ אל־אַנְפַאס)?


סוד, צְפוּן הלב


כשם שלמיפוי מצביהם פיתחו הסוּפים לקסיקון מדוקדק ורגיש וטָבעו מושגים ושמות המסמנים את המורכבות שבמצבי החיים המשתנים, כך גם ללב.


הלב על פי הסוּפים הוא איבר מרובד, מטריושקה, הצופן ניגודים וחידות: למראית עין אין הוא אלא פיסת בשר חלולה המונחת בחלל בית החזה. אבל בחללו של האיבר דמוי הצנובר הזה, בחלק הפנימי ביותר בו, בנקודה בלתי ניתנת למיקום, מתרחשים המפגש והשיח של אלוהים ואדם. זהו בית הגנזים של הסודות האלוהיים, שם חבוי המקדש הפנימי אשר לשום יצור אין רשות להיכנס אליו, אפילו לא למלאכים. הוא נשמר בקנאות על ידי האהוב האלוהי למפגשים האינטימיים בינו ובין אוהבו, כי המקום הזה שייך להם לבדם: "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּך" (שיר השירים א, ד). לרובד העמוק הלא נראה הזה הסוּפים קוראים סוֹד, ובערבית סִרּ. במילה הזאת הם סימנו את צְפוּן הלב — הנקודה הסמויה החבויה במעמקי הלב האנושי. אל הנקודה הסמויה הזאת, הם אומרים, סופם של כל הדברים הפזורים להתכנס ולהיות אחד.


הנה בתי שיר של גֻ'נַיְד:


בִּצְפוּן לִבִּי אַתָּה אֲמִתִּי מַמָּשׁ,


לְשׁוֹנִי מְשִֹיחָה אִתְּךָ בְּלַחַשׁ


לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ בְּיַחַד, לִפְעָמִים בְּנִפְרָד.


אִם הַעֲרָצָתִי מַסְתִּירָה אוֹתְךָ מֵעֵינַי,


הִתְפַּעֲמוּתִי מְקָרֶבֶת אוֹתְךָ לִקְרָבַי (אנתולוגיה, עמ' 365, פסקה 11).


הסוּפים אינם חדלים להשתאות לעוצמה של מה שצפון כסוד במעמקי לבותיהם. על הפוטנציה העצומה של צפוּן הלב סַרַאג' מוסר דברים מפי שִבְּלִי, סוּפי בן בגדאד מהמאה העשירית, שנודע באמירותיו הנועזות:


שִבְּלִי אמר: "לוּ היה צְפוּן לִבִּי מפנה את מבטו אל הכֵּס וההדום האלוהיים, הם היו נשרפים". הוא התכוון לומר שבצְפוּן לִבּוֹ הוא מוצא עֲקֵבָה של אחדות האל וקדמוניותו, ואילו הכֵּס וההדום הם נבראים ומחודשים יש מאין (סַרַאג', ניצוצות, "מה שסופר מפי שִבְּלִי עליו השלום", עמ' 479).


הנה כי כן: בתוכנו ממש, אומרים הסוּפים מתוך התנסויות מועצמות, מתקיים דבר מה נצחי שאינו שייך לסדר הדברים הקיימים בתודעתנו, ואפילו לא לאותן ישויות קוסמיות, מיתולוגיות, שהמסורת מקדשת ומחייבת להאמין בהן ולהעריצן: משהו ממרחב האחדות הקדמונית, בטרם יהיו הדברים הנבראים, שוכן בתוכנו ממש. מאמירה כזאת, אם אין מתייחסים אליה רק כהיפרבולה, מתברר עד כמה מטרידה היא חוכמת הלב — מטרידה, מאתגרת, מסכסכת את אופני ההתייחסות המקובלים שלנו למציאות שבה אנו חיים. בקרבנו מתקיימת מציאות אחרת. היא הופכת על פיה את מצוות האנשים המלומדות, דורשת הקשבה וראייה שונות מאלו המוכרות לנו בדרך כלל: הקשבה למה שנעור בנו מעבר לידיעות, מעבר לאמונות ודעות, מעבר לרגשות ולאנליזה שלהן; לבסוף, היא דורשת גם לוותר על ההיאחזות בנעים לא־נעים, טעים מול תפל, ואפילו בטוב מול רע. החיים נחווים כחדשים.