הקדמה


גדעון לב, הילד הקטן שמעולם לא התבגר לגמרי, מנמנם בצריף המלבין משמש בנגב, מרחק קילומטרים ספורים מגבול מצרים. רוח ספוגת אבק שורקת בין חרכי הצריף שלנו, ומרשרשת בין עלי התמר שעל הגג. גדעון לובש חולצת כותנה משובצת בצבעי כתום, כחול וירוק שקנה לפני ימים אחדים בחנות בגדים יד שנייה. הוא הביא הביתה גם כמה כיסאות לשולחן האכילה ומצקת למטבח שלנו. שמעון פרס התארח פעם בצריף הזה. כך מספרים לנו.


מחר נחגוג את יום הולדתו השמונים ותשעה של גדעון, ואני הבאתי אותו למדבר לחגיגת ההפתעה השנתית שלו. בחגיגות ימי הולדת בעבר יצאנו לגלישה באומגה, למעוף בכדור פורח, לצניחה חופשית ועוד כהנה וכהנה הפתעות. עד כה אין לגדעון שמץ של מושג מה נעשה מחר, אך כרגיל, הוא מוכן ומזומן.


כדרכי, בעוד גדעון ישן, הדקות היחידות שבהן הוא לא בתנועה, אני מתבוננת בחזהו לוודא שהוא עולה ויורד. בזמן האחרון הוא מאט מאוד את הקצב. תשעה עשורים של חיים שמוצו עד תום גורמים להאטה שכזו.


אני מנסה שלא לחשוב יותר מדי על העובדה שגדעון ניתן לי כפיקדון לזמן קצר, אם כי מובן שאיני יכולה להתעלם מכך. ניסיתי להכין את עצמי ל"חיים בלי גדעון", אך איני בטוחה שמצפה לי נחיתה רכה לאחר שנסחפתי זמן רב כל כך בחלל המופלא שלו. אך עם לכתו, גדעון יותיר אותי שונה משהייתי. אני אדם שונה גם עם נוכחותו — ואולי נוכחותו תישאר תמיד. אינני חושבת שהוא יעזוב אותי אי־פעם.


ערב תחילת המסע התשעים שלו מסביב לשמש אני תוהה בפעם המיליון מה מניע את האיש הזה, את גדעון לב הזה? מה הביא את שנינו, הזוג המוזר מאוד הזה, לרגע הזה ממש, בחוות עיזים בלב המדבר? כיצד הגעתי לכאן?


לפתע גדעון פוקח עין כחולה אחת ומחייך חיוך מבויש. "אהה!" הוא צוחק, שמח על שהצליח להבהיל אותי.


סתיו 2017. גבר קשיש מתקשר אלי במפתיע ואומר שהוא זקוק לעזרה בכתיבת ספר. הוא שורד שואה, הוא מסביר, ורוצה לספר את סיפורי חייו. האם אוכל לסייע לו? האם אסכים לפגוש אותו לספל קפה?


כן, אני אומרת.


כמו רוב הרגעים השגרתיים אך הטומנים בחובם את היכולת לשנות חיים, לא היה לי מושג מה צופנת אותה מילה אחת, "כן".


מאותו ספל קפה המשיך גדעון לב לשנות בעליצות את מסלול חיי.


כאשר פגשתי את גדעון, הייתי שקועה בניסיון שווא ללכת בעקבות הרעיונות של הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב". כלומר, "להמציא את עצמי מחדש" במקום אקזוטי. בשנת 2010 איבדתי את אחי, שנטל את חייו, והרגשתי נסחפת בלא תכלית. מתוך האבל שהטביע אותי חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לעבור מלוס אנג'לס לישראל. זה לא שידעתי עברית, אבל היי, גם לא היה כתוב לי בעתידות שאהפוך ל"גברת אמריקאית עצובה ולא יוצלחית".


בעקבות המעבר באו שנים של התנדבות, כתיבה, רכישת ידידים חדשים ודיבור בעירוב מוזר (ואני בטוחה שגם מבדח למדי) של אנגלית ועברית. הסתדרתי, אך גם גיליתי שאי אפשר להתגבר על אבל. באותה העת עדיין לא הבנתי זאת, אבל הייתי זקוקה לשותף לחיים, למישהו שאיתו ארגיש בטוחה דיי לחקור את האבל שלי, ואולי אפילו להחזיר לעצמי תחושה של תכלית ותקווה.


עם ספל הקפה הראשון והשני שלנו גדעון העמיד על ראשן את הנחותַי על שורדי שואה ועל קשישים, ואז הוא קרא תיגר על מה שסברתי שהיא שיחת נימוסין. הוא היה סקרן מאוד, רצה לדעת עלי הכול — מדוע אני בישראל, מה קרה לאחי, כיצד אני מתמודדת עם זה — והסביר שחשובים לו מאוד בני אדם המביעים את עצמם בכנות, ומגיעים היישר ללב העניין. גילוי הלב הלא מתנצל שלו עורר בי משום־מה ביטחון.


היה ברור לי שפגשתי מספר סיפורים מלידה, דינָמוֹ אנושי שאוהב יותר מכול לגרום צרות טובות. קוראים יקרים, הוא הביא לי שלווה.


לא חלף זמן רב עד שהבנו שאנחנו שתי טיפות מים. הכול, החל בהערכה המשותפת לנו לקבלת החלטות מהירה וכלה באהבתנו המשותפת לסיימון וגרפונקל, חיבר אותנו זה לזה. חודשים אחדים לאחר שנפגשנו עברנו לגור יחד וכתבנו את "ההרפתקאות האמיתיות של גדעון לב: פרחח. שורד שואה. אופטימיסט". אני הייתי חברתו של גדעון, הנוֹגשׂת הגדולה שלו, העורכת שלו והמנהלת שלו. והוא היה מכין הרוטב הראשי, המטפל אד־הוק שלי, הסלע האיתן שלי.


מאז אותו "כן" וספל קפה הרה גורל חלפו שנים רבות. גדעון ואני נסענו ברחבי העולם ופגשנו אנשים מכובדים רבים בערי אירופה. הנחנו זרים באתרי זיכרון, הלכנו לאיבוד בנמלי תעופה, והתווכחנו מול מדפי אורז ופסטה במרכולים. פעם אחת נפלנו שנינו משבכת בקר — בעת ובעונה אחת — בשעת לילה מאוחרת מחוץ לחווה ברמת הגולן. אל תשאלו.


למדתי שגדעון הוא כמו מערכת מזג אוויר ערמומית משל עצמו. אני פשוט נאחזת בחוזקה, כאילו כל חיי תלויים בזה, והולכת בעקבותיו, לפעמים מתנצלת ולא פעם משלמת את דוחות החנייה.


אין ספק שהרגעים האהובים ביותר עלי עם גדעון, אלה שחיבבו אותו עלי יותר מכול, הם הרגעים הקטנים שהם רק שלנו. כמו הרגע שהוא הופיע במהירות אדירה במכונית הסוזוקי ספלאש שלו לאסוף אותי, צפר ונופף בעליצות. "גדעון, אכלת ספגטי לארוחת צהריים?" שאלתי. פיו היה מוקף שאריות של רוטב ספגטי. "בהחלט", אמר גדעון והאיץ את המכונית. יצאנו לדרך.


או כאשר עבדתי בשקט ליד המחשב ולפתע נשמע רעש מחריש אוזניים בבית. גדעון החליט לעקור את דלת חדר האמבטיה שלנו כדי שיהיה אפשר להכניס לשם את מכונת הכביסה החדשה. ובעוד אני אומדת את החורבן, ונועצת בגדעון מבטים נדהמים, הוא, ממקום מושבו על הרצפה, הלוֹם עדיין בידיו, הסביר לי כי לא, נראה שאי אפשר להחזיר את הדלת למקומה, אבל אל דאגה, הוא מתכוון להחליף אותה בווילון אמבטיה.


או כאשר למרות מחאותַי הקלושות הוא קשר ענף עבה, מטר וחצי אורכו, לאחורי המכונית שלנו וגרר אותו למרחק קילומטר וחצי לפחות בדרך עפר כדי לספק לנו עצים למדורה. רק למחרת גילינו שהענף ניקב את מכל השמן של המכונית, ואז גילינו גם שהצבנו את האוהל שלנו ליד מסלול הליכה פופולרי. כנראה נראינו מגוחכים למדי בפיג'מות המחנאות שלנו, מתבוננים בשלולית השמן שמתחת למכונית, בזמן שמטיילים נמרצים חולפים בשביל על פנינו.


גדעון לב הוא שד משחת, פרחח, ולפעמים אפילו קוץ גדול בישבן. לא, גדעון, וילון אמבטיה אינו תחליף טוב לדלת. אך איני יכולה לעמוד בפני נפשו נטולת הכבלים והפילטרים, הבלתי ניתנת לריסון, וברור שכמוני ישנם עוד רבים.


רבים מכירים את גדעון מהופעותיו בטלוויזיה ומפעילותו הענפה ברשתות החברתיות. יש לו השפעה לא מבוטלת על בני אדם. לא מזמן אישה כיסתה את פיה בידה בבית קפה בקרקוב למראהו. רבים מבקשים להצטלם איתו. לפעמים הם מחבקים אותו ופורצים בבכי. ואת כל אלה לוקח גדעון, הילד הקטן שמעולם לא התבגר, בטבעיות ובקלות.


לא פעם תהיתי כיצד אדם שילדותו היתה מנוגדת ניגוד חריף כל כך לילדותי שלי יכול לשמור על עליצות שכזו. אלא שסבל הוא עניין יחסי, כפי שגדעון יהיה הראשון שיאמר. בדידות יכולה להיות חוויה נוקבת, ואדם אינו צריך להיות במחנה ריכוז כדי לחוש אותה. לסבל יש אלף ואחד גוונים בעולם הזה; גדעון אינו מחשיב את עצמו פוסק בענייני כאב, או דוגמה ומופת להתמודדות איתו — הוא נבון וצנוע מכדי שיראה את עצמו כך — אך הוא מכיר במקומו בהיסטוריה, ובאחריות הנלווית למקום הזה.


ביליתי עשרת אלפים שעות לפחות בניסיון לברר מה יש בגדעון שעושה אותו סקרן בלתי נלאה, שובב, עליז ואופטימיסט מושבע שכזה. למען האמת, אלה היו יותר משישים אלף שעות. אינני יכולה אלא להסיק, שלגדעון יש ויטמין ג' קסום הזורם בעורקיו. האמינו לי, הייתי מבקבקת את החומר הזה אילו רק יכולתי.


בניסיוני להבין מה עושה את גדעון לגדעון, שוחחתי עם עודד אדומי לשם, פסיכולוג פוליטי בעל תואר דוקטור ומחבר הספר "תקווה בתוך קונפליקט". עודד סיפר לי שלאנשים מסוגו של גדעון, שחוו סבל בל ישוער, טובים הסיכויים להיות מלאי תקווה יותר ממי שלא חוו סבל שכזה. התקווה, הסביר עודד, חיונית כמו אוכל ומים. בחדר שטוף אור, נר אינו משפיע השפעה של ממש. אך כאשר החדר אפל, הנר הזה הוא תמצית הכול.


ילדותו של גדעון עברה עליו באפֵלה. עבורו התקווה אינה אמרת כנף חמודה המתאימה לכיתוב על ספל קפה, חולצת טי או מרבד כניסה. התקווה אינה מוצר שיש לשאוף אליו. עבור גדעון התקווה היא החיים עצמם — לא עניין למשא ומתן.


מעבר לסגנונו המקסים והעליז של גדעון קיימת כמובן אישיות מורכבת. אופיו הנלהב והסוחף עושה אותו לא פעם פזיז ונמהר משהו, אך הוא גם נבון מאוד וסבלני בלי גבול — יותר מכפי שהוא יודע — וניחן במעמקי חמלה והבנה השוכנים בתוככי עיניו הכחולות מכחול. הוא גם בהחלט פרחח — צ'כי מלפני ולפנים, אדם אוהב בכל הלב, נוחל כישלונות דרמטיים ולעולם־לעולם לא מרים ידיים.


שנינו רצינו שהמצב יהיה טוב יותר בעת שעבדנו יחד על הספר. זו היתה תקופה קשה מכל הבחינות. תקופה שקשה ואפילו מגוחך לעבוד בה על ספר על תקווה ולא להתייאש. תקופה שמבהיל לכתוב בה על אנטישמיות ופייק ניוז. אך זה גם היה הזמן הנכון. בדפים האלה גדעון אינו מהרהר בתקווה ובדרכים לשפר את המצב מתוך נוחות המרחק והזמן. הוא חי את הדחיפוּת שבתקווה בזמן אמת.