פרק 1


מאדי


"נו, מאדי... תבריזי מהאימון היום. בואי נצא לשתות משהו."


אני מביטה למעלה, מתמתחת על המזרן שלי במכון הכושר לאומנויות לחימה שבו אני משמשת כמדריכת יוגה שלוש פעמים בשבוע ומחייכת לעברו של הדסון קינגסטון, אלוף העולם במשקל בינוני־כבד.


הדסון הוא הפלרטטן הגדול ביותר שאי פעם פגשתי, והוא מודע לכך.


בשנתיים האחרונות, הוא הזמין אותי לצאת לפחות פעם בשבוע. כמובן, המספר הזה השתנה בהתאם לזמן שהוא מצא אותי מתמתחת על המזרן.


בואו נגיד שמאז שהתחלתי לאמן כאן, שמעתי יותר מדי בדיחות על תנוחת 'כלב מביט למטה'.


ומאז שהחברים המשותפים שלנו התחתנו ועברו לגור בשכנות אליו, הוא גם הצליח להפוך לחבר שלי. אבל עמוק בפנים הוא תמיד יהיה פלרטטן בראש ובראשונה, והוא מסרב לתת לי לשכוח את זה.


"לא. אתה מתאמן, קינג. אסור לך לשתות אלכוהול." אני מותחת את רגליי בשפגאט ורוכנת עם החזה שלי על המזרן, ואז מרימה את מבטי אל הגבר שעומד מעליי.


חיוך סקסי נמרח באיטיות על פניו החדות, וחום מתפשט בתוכי. "אוקיי, יש דברים אחרים שאנחנו יכולים לעשות במקום זה."


בעלה של חברתי, קופר, חובט בראשו הבלונדיני והיפהפה של הדסון.


למה הבחורים המהממים ביותר הם תמיד השחצנים ביותר?


כי הגבר הזה... היופי שלו לא ייאמן. הוא גוש שרירים זהובים ומוצקים בגובה מטר תשעים, עם קעקועים שחורים שמוצגים לתפארת בכל פעם שהוא מתאמן.


הם בדיוק סיימו את האימון הערב, אז הוא החליף למכנסי טרנינג אפורים וקפוצ'ון ירוק כהה של 'פיטנס קלאב', והוא נראה טוב בהם כמעט כמו עם המכנסיים הקצרים והנמוכים במיוחד, והחזה החשוף שהוא מציג בזמן שהוא מתאמן. אבל, אבל, אבל, אבל...


צחקוק עמוק יוצא מפיו של קופר. "לא היית יודע בכלל מה לעשות עם אישה כמו מאדי, מניאק אחד. הבנות שאתה בדרך כלל יוצא איתן יודעות איך לאיית את השם שלהן?"


הדסון מניף את תיק האימונים אל כתפו ומחייך את החיוך הגדול שלו, שיניים לבנות וישרות לחלוטין, שבטח עלו להורים שלו הון. "אני לא עורך להן בחינת איי־קיו, סינקלייר."


והנה הוא... הנה האבל.


הדסון קינגסטון הוא גם זונה ממין זכר.


אין לי שום ספק שהוא יוכל לגרום לגוף שלי לזמר. אבל למרות שהייתי נותנת הכול כדי שהגבר הזה ייקח לי את הבתולים, שאני ממילא רוצה להיפטר מהם, עדיין אין שום ספק שליבי יישבר לאלפי חתיכות תוך כדי. לכן אין לי ברירה אלא להתפשר על חברוּת אפלטונית עם התלוצצויות קטנות מהצד. "אתה לא היית יודע איך להתמודד איתי, קינג."


עד לפני כמה שנים, עולם ההתאבקות כינה את הגבר הזה: הדסון 'המלך' קינגסטון. באוזני מישהו אחר, אותו שם היה נשמע כמו כינוי אנוכי ושחצני. אבל עליו, הוא יושב כמו כפפה נוצצת.


"לילה אחד איתי, ואני מתערב שתמותי על האופן שבו אני מתמודד עם דברים, קרן שמש."


אנחנו מביטים זה בעיני זה. מבט שמשדר הרבה מעבר למילים, אבל הוא נקטע כשהפעמונים מעל לדלת המכון מצלצלים, והתלמידים שלי מתחילים להיכנס פנימה.


הצלצול הגואל.


אני נעמדת ואומרת שלום לכמה מהבנות שלומדות באוניברסיטה המקומית ושומעת במקרה את קופר אומר להאד ללכת למצוא דרכים טובות יותר לפלרטט איתי.


אבל אולי עדיף לו פשוט לנסות עם מישהי אחרת. מישהי לא שבורה.


"תודה שבאתן." אני מחזיקה את הדלת הראשית פתוחה בזמן שהתלמידות שלי יוצאות לחניה.


בכנות, אני כבר לא צריכה ללמד יוגה. אני ממשיכה ללמד רק כי אני אוהבת את האימונים. ואולי מפני שתמיד היה בי את החשש שלא יהיה לי מספיק כסף בחשבון הבנק. בשנים האחרונות, עסק ניהול הרשתות החברתיות שלי נסק, אבל עוד לא שקלתי לוותר על אימונים ב'פינטס'... בינתיים.


אני מחכה שכולן יצאו מהדלת ומנופפת לעברן. "נתראה בשבוע הבא."


ברגע שהדלתות סגורות, אני נועלת אותן, ואז מטה את ראשי אחורה על קיר הזכוכית ועוצמת עיניים לזמן מה. לפתע הפלייליסט המרגיע שלי לאימוני יוגה נעצר, ומנהלת המכון אימוג'ן מרימה את ראשה מאחורי דלפק הכניסה.


"מאדס, תוכלי לנקות את המזרנים בעצמך ולנעול הכול היום? הבטחתי ללהקה שנערוך חזרה על הסט החדש שלנו, ואני כבר מאחרת." היא מעיפה את התיק שלה על הכתף ומרימה את המפתחות מהשולחן. "בבקשה, בבקשה, בבקשה," היא מתחננת, אבל אני רק מנידה את ראשי.


היא כנראה מרגישה שבעוד רגע היא מאבדת אותי, לכן היא מוסיפה, "אני אנקה את המזרנים למשך שבוע."


"סגרנו." אני מושיטה יד. "היית צריכה להתחיל עם ההצעה הזאת." אני שונאת לנקות את המזרנים אחרי האימונים, ושבוע חופש מהמטלה הזו נשמע די טוב. שוכנעתי.


אימוג'ן מושיטה לי את ספריי הניקוי ביד אחת ומסובבת את המפתחות שלה על האצבע ביד השנייה. "תודה, מאדס. אני חייבת לך."


"נכון. שבוע שלם." אני לוקחת את הבקבוק ושרה את תגובתי. "תיהני. אל תעשי משהו שאני לא הייתי עושה."


אימוג'ן זזה לכיוון הדלת ואז מסובבת את שערה הג'ינג'י הסמיך. "כולנו עושים דברים שאת לא היית עושה, מאדס. מתישהו את עוד תראי מה את מפספסת," היא אומרת בצחוק ומייד נעלמת דרך הדלתות הראשיות.


החברים שלי ממש אוהבים לעקוץ אותי על חוסר חיי האהבה שלי. כאילו אני רווקה מבחירה. באופן כללי, עולם הדייטים מאכזב מאוד. וכשאח שלך הוא שחקן פוטבול מקצועי שמגן עלייך יותר מכל דבר אחר בעולם, זה יכול להיות... קשוח. ואם תוסיפו לזה גם את השדים הפנימיים שלי, לפעמים זה פשוט לא שווה את זה. לפעמים אני מנסה לצאת ולראות מה יש בחוץ, אבל ברוב הזמן, אני מעדיפה פשוט להיות מוקפת בחברים שלי.


החיים הרבה יותר קלים ככה. פחות מסובכים.


קול עמום מחלקו האחורי של המבנה גורם לי לעצור את ריסוס המזרנים.


"הלו...?" אני קוראת בקול, תוהה אם יש במקרה מישהו בשירותים.


למרות שכל התלמידות שלי כבר יצאו.


מכון הכושר אמור להיות ריק.


אולי קרה משהו.


תחושת אי־נוחות ממלאת אותי בזמן שאני מסתכלת סביב המכון הריק, ואז קופצת כשפעמוני הכניסה מעל לדלת הראשית מצלצלים.


היא נפתחת לרווחה אחרי רגע, והדסון נכנס פנימה. "מאדס... את עדיין כאן? שכחתי את הטלפון שלי." הוא סורק את החדר בחיפוש אחריו.


אני מרימה את ידי הרועדת לכסות את ליבי הפועם בחוזקה. "אלוהים אדירים, הדסון. הבהלת אותי."


"מאדי!" הוא צועק פתאום, עיניו מתרחבות כשהוא רואה אותי בצידו השני של המכון. ואז הוא צורח, "זוזי!"


אני לא בטוחה מה מבהיל אותי יותר... קולו השואג שמהדהד ברחבי החדר או המבט שעל פניו כשהוא מזנק לעברי.


באופן אינסטינקטיבי, אני זזה לכיוונו. "הדסון —"


בקצה טווח ראייתי, אני מבחינה מאחוריי בתנועה כלשהי, מאית שנייה מאוחר מדי.


כאילו העולם עבר להילוך איטי וחול טובעני מחזיק את גופי בכפייה, אני מנסה לזוז, אבל הפחד מקפיא אותי במקומי.


עד שהדסון מעיף אותי מהדרך בדחיפה חזקה.


הצווחה שלי מהדהדת מהגג ואני נופלת לרצפה.


גבר במסכת סקי שחורה מתרחק בריצה מהדסון.


אלוהים אדירים.


הדסון מצליח לצמצם את הפער ומגיע אל התוקף בקלות. הבחור מרים משקולת יד וזורק אותה מאחוריו.


הצרחה הבאה שלי נתקעת בגרון כשאני צופה בהדסון קופץ מעל למשקולת היד השחורה, נוחת על המזרן שבדיוק ניקיתי ונופל על ברכיו.


כמו סרט אימה שמתרחש ממש מולי.


הבחור במסכה מנצל את הצעד השגוי של הדסון, טס כמו ברק במסדרון ויוצא מהדלת האחורית.


עם הדופק שלי בשמיים, אני מזנקת לרגליי ורצה לצידו של הדסון. אני יורדת על ברכיי לצידו, והכאב שחרות על פניו מאיץ לי את הדופק. "אלוהים. אתה בסדר?"


הוא מושיט ומניח את כף ידו על העורף שלי, מקרב אותי אליו. "אני בסדר גמור, מאדס." עיניו מביטות בעיניי בטירוף, ונראה לי שלראשונה בשלוש השנים האחרונות מאז שאני מכירה אותו, מבט מבועת משתקף מעיניו של מתאגרף אומנויות הלחימה הקשוח הזה. "את בסדר?"


אני מהנהנת, אבל נראה שהאדרנלין מתחיל לדעוך כי העולם סביבי מתחיל להסתובב.


אני לא יכולה בכלל להתחיל לעכל את מה שכמעט קרה הרגע.


ברגע שהוא מבין שאני בסדר, הוא מהדק את הלסת. "תתקשרי למשטרה, מאדס. תגידי להם לפגוש אותנו בבית החולים." הוא עוצם עיניים ומטה את ראשו מעלה לתקרה. "נראה לי שדפקתי את הברך."


בידיים רועדות, אני מחייגת.


"כמה זמן כבר לוקח לקבל תוצאות לפאקינג בדיקת אם־אר־איי?" אחותו הגדולה של הדסון, סקרלט קינגסטון־סיינט ג'יימס, לא מפסיקה לצעוק מאז שהיא ובעלה קייד נכנסו לחדר הפרטי שהדסון קיבל ברגע שהגענו לבית החולים. מתברר שכשאגף שלם בבית החולים המקומי נקרא על שם המשפחה שלך, לא נותנים לך לחכות בחדר המיון כמו כל השאר.


קייד כורך זרוע סביב סקרלט בניסיון להרגיע את אשתו, אבל נראה שהוא רק מוסיף דלק למדורה. "הוא יהיה בסדר, דוכסית. שניהם בסדר. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."


קייד מודע לכך בוודאות. הוא הבעלים של 'פיטנס קלאב' והמאמן של הדסון. כבר שנים שהחיים שלי משולבים בחייהם של בני משפחת קינגסטון.


למרות זאת, אני יושבת בכיסא ליד המיטה ומרגישה כמו מסתננת.


תשעה מהם נמצאים כאן, והם המשפחה הגדולה והרועשת ביותר שאי פעם פגשתי.


זה מאיים בכל מיני דרכים שאפשר לראות אותם קרוב, אפילו אם זאת הדינמיקה המשפחתית שתמיד חלמתי שתהיה לי כשהייתי קטנה. אחי, ברנדון, הוא המשפחה היחידה שלי. לאורך חיינו, הוא ואני גדלנו תוך כדי מעברים רבים ממשפחת אומנה אחת לאחרת. יכולנו להסתמך ולבטוח רק זה על זה. לכן זה תמיד היה מוזר להיות סביב המשפחה המטורפת הזאת.


ברנדון משחק פוטבול מקצועי בקבוצת ה'פילדלפיה קינגס' — אחת מהקבוצות המובחרות שבבעלות משפחת קינגסטון — ואני מנהלת את חשבונות הרשת החברתיות של כמה מהשחקנים בקינגס, כמו גם את החשבון הרשמי של ה'פילדלפיה רבולושן', קבוצת ההוקי המקצועית שהם רכשו לפני כמה שנים.


ואני מאמנת יוגה ב'פיטנס'. לפחות, אימנתי.


בבקשה, אלוהים, שהוא לא יפטר אותי בגלל זה.


אבל גם עם כל הקשרים שיש לנו, אני לא חלק מהמשפחה הזאת. הם מלוכדים בתוך בועה ואני מחוצה לה. צופה מהצד. אף פעם לא חלק ממנה. אומנם יש לנו הרבה חברים משותפים, והייתי בחתונות ובמשחקי האליפויות שלהם, אבל מעולם לא הרגשתי שייכת באמת.


ואני לא יכולה להימנע מהתחושה שאני לא אמורה להיות כאן.


בזמן שקייד וסקרלט ממשיכים את המריבה שלהם, שנראית יותר כמו משחק מקדים ולא כאילו הוא מנסה להרגיע אותה, עיניי סורקות את רגליו של הדסון. הצוות הרפואי חתך את מכנסי הטרנינג שלו באזור הברך כדי לטפל בו, ומאז שהגענו לכאן, הוא מניח עליה קרח לפרקים.


הוא מושיט את ידו הגדולה, לוחץ על כף ידי וצמרמורת עולה בעמוד השדרה שלי. "היי, את בסדר?"


הבחור הזה לא נוגע בי... אף פעם.


הוא מפלרטט.


הרבה.


אבל הוא אף פעם לא נוגע, וזה טוב כי אני לא אוהבת מגע. ואם ככה מגע מרגיש, אני ממש צריכה שנישאר במצב של חוסר מגע. כי במשך זמן מה אני תוהה לעצמי איך זה יהיה להיכנס איתו למיטה ולהרגיש את זרועותיו סביבי. וזה לא משהו שאני אעשה... לעולם.


"מאדס," הוא מחזיר אותי למציאות.


"כן," אני לוחשת. "הכול טוב. אני פשוט מצטערת כל כך שנפצעת. בחיי, אני מבטיחה לך שספרתי את כל התלמידות שלי בזמן שהן יצאו, והמבנה היה אמור להיות ריק."


סקרלט מסתובבת במקומה על נעלי העקב עם הסוליות האדומות. "שלא תעזי להתנצל, מדיסון דיקסון. זאת לא אשמתך." היא מביטה בטלפון שלה בפעם המיליון הלילה, כנראה כדי לבדוק אם הסיפור התפרסם בחדשות. "כבר התקשרת לאח שלך?"


סקרלט קינגסטון־סיינט ג'יימס היא אישה עוצמתית ומפחידה להחריד. מאחר שהיא מנהלת את קבוצת ה'פילדלפיה קינגס', היא הבוסית של ברנדון. זה אומר שהיא יודעת שהוא מתייחס אליי כמו אל זכוכית שבירה במקום אישה בוגרת בעלת עסק מצליח שבהחלט מסוגלת לנהל את חייה בעצמה.


"סקרלט, רדי ממנה." הדסון נועץ מבט זועם באחותו. "אנחנו בסדר. את יכולה להרגיע עם האימהיות לרגע, טוב?"


היא מתעלמת ממנו, מבטה נעוץ בי. "מדיסון, הוא היה רוצה לדעת על מה שקרה לך."


"כן, ואז הוא היה רוצה לעלות על הטיסה הראשונה שיוצאת מלונדון הביתה," אני עונה לה. הקבוצה בדיוק נסעה למשחק הבין־לאומי הראשון שלה, והוא אמור לחזור רק בעוד כמה ימים.


סקרלט מושיטה לי את הטלפון שלה. "תתקשרי אליו. ספרי לו מה קרה, ואל תיתני לו לטוס חזרה, אני סומכת עלייך." האישה הזאת רגילה שדברים הולכים בדרך שלה.


ברוב המקרים, הייתי מקנאה בביטחון ובנחישות שלה, אבל ברגע זה, אין לי כוח. אני קמה מהכיסא ומוציאה את הטלפון מכיס מכנסי היוגה שלגופי.


כשאני מסובבת את הראש, אני מותחת חיוך מאולץ לכיוונו של הדסון. "רוצה שאביא לך משהו ממכונת החטיפים?"


קייד מסתכל עליי במבט כועס. "עוד שבועיים הקרב שלו. בלי ג'אנק פוד, מאדס."


"מצטערת." אני מושכת בכתפיי, והדסון שומט את ראשו על הכרית. "ניסיתי."


אבל בדיוק כשאני דוחפת את הדלת, הדסון קורא בשמי. "מאדס..." כשאני מסתובבת, אני רואה תסכול בעיניו הירוקות־כחולות היפהפיות. "אל תתרחקי, אוקיי?"


אני מהנהנת ויוצאת מהחדר, ואז אני מבינה שמה שראיתי בעיניו לא היה תסכול.


ראיתי פחד.


הדסון


"אתה חייב לדחות את הקרב." סקרלט משלבת את הזרועות על החזה ומביטה בקייד ובי, כאילו המילה שלה היא דברי אלוהים חיים — חקוקה על לוחות אבן.


אני יושב במיטה המחורבנת הזאת כבר שלוש שעות, ועכשיו היא עומדת לנסות להרצות לי? ממש לא. אני אוהב את אחותי, אבל אני די בטוח שמגיעה לי מנוחה. שבעלה יתמודד איתה.


קייד מסיט את מבטו מהרופא אל אשתו ומדבר ישירות אליה, בלי לטרוח בכלל להעיף מבט לכיווני. "הוא מתח רצועה צידית בברך. למזלו, היא לא נקרעה ואין צורך בניתוח. חוץ מזה, הוא מקצוען. ניתן לו כמה ימי מנוחה ובשבוע הבא הוא כבר יחזור להתאמן." הבן זונה סוף כל סוף מסתכל עליי בחיוך יהיר. "תצליח לא לדרוך על הרגל כמה ימים, קינג?"


"אם תבטיח לי שאיכנס לכלוב ההוא בשבוע הבא, אז ברור שכן."


"אני אקרא לאחיות שיביאו לך את טופסי השחרור שלך, מר קינגסטון." הרופא יוצא מהחדר, והבטן שלי צונחת. יכול היה להיגרם לי נזק חמור יותר. הייתי עלול לקרוע את הרצועה הצידית או הקדמית, ואז הייתי נאלץ לעבור ניתוח, ומשם... בלי שום אימונים למשך כמה חודשים. למזלי, זה נגמר בנזק קטן בלבד.


סקרלט ניגשת ונעמדת לצד המיטה שאני עדיין תקוע בה. "אתה לא מתכוון לתת לי לשכנע אותך לוותר על הקרב, הדסון?"


המתיחות בחדר גדלה. "למה לשאול שאלה שאת כבר יודעת את התשובה עליה, סקרלט?" אני מותח ומפוקק את צווארי, "אני אהיה בסדר."


"מה שתגיד." לאחותי יש את הנטייה לחשוב שהיא יודעת הכי טוב. במיוחד כשזה מגיע למשפחה שלנו. היא לא הבכורה — התואר הזה שייך למקס. אבל במשפחה שלנו, בת התשעה אחים ואחיות, היא תמיד הייתה האחראית והחזקה, זו שמחזיקה את כולנו יחד. אני רגיל לזה. אבל אני לא רגיל למבט הטרוד שבעיניה כשהיא שוב מציצה לעבר מאדי.


"מדיסון, כבר דיברת עם אחיך?" סקרלט שואלת.


"הוא לא ענה, ולא נראה לי שזה משהו שיכולתי סתם לכתוב בהודעה. הוא היה מתחרפן." מאדי נושכת את השפה התחתונה, חוסר הנוחות שלה מהשיחה הזאת עם סקרלט ניכרת, ואני חייב לזוז קצת על הפאקינג מיטה הזאת כדי שהיא לא תראה את התגובה המטורפת של הגוף שלי בכל פעם ששיניה נוגסות בשפתה הוורודה והנפוחה.


מדיסון דיקסון היא לא בחורה שאתה יוצא איתה בערב בידיעה שזה יימשך ערב אחד בלבד. היא לא חד־פעמית. כל דבר לגביה צועק בקול שהיא יותר מזה.


היא טהורה. היא קרן אור.


כיף לעקוץ אותה. אנחנו מפלרטטים. אנחנו צוחקים. אבל זה אף פעם לא גולש לשום מקום, גם אם הזין שלי מתפלל שהמצב ישתנה.


אין לי שמץ של מושג איך לתת לה את מה שהיא צריכה. את מה שמגיע לה. היא צדקה, אני לא אוכל להתמודד איתה. לכן על אף הכאב העצום בברך שלי אני משתדל בכל זאת לנוע. וגם כדי להסתיר את הזין הזקור למחצה שלי, תוצאה של מבט אחד לכיוונה.


"אני לא מאמין שהצעתי את זה," קייד נאנח, מכסה ביד את פניו ואז פונה למאדי. "מאדס, יש סיכוי שתוכלי להישאר עם האד לכמה ימים? אני יודע שכל העבודה שלך ברשתות נעשית מהבית, אבל אני ממש לא סומך על האידיוט הזה שיישאר במיטה כדי לתת קצת מנוחה לרגל הזאת. וגם, אני די בטוח שאחיך לא היה רוצה שתישארי לבד בבית אחרי מה שקרה הערב."


ראשה מתרומם במהירות, ועיניה הכחולות כמעט עולות בלהבות. "אתה רציני, קייד? מה בעצם אתה אומר? שהדסון צריך בייביסיטר? או שאולי... אני צריכה?"


"אהה... זה דווקא רעיון טוב." סקרלט אומרת, "האם לדפני יש מפתח לבית שלך, מדיסון? אני אבקש ממנה לארוז לך כמה בגדים ולהשאיר אותם אצל הדסון." היא שוב מוציאה את הטלפון שלה, ונראה לי שמדיסון, הקפואה במקום, כבר נמצאת על סף דמעות.


"סקרלט," אני קוטע אותה לפני שתפעיל לחץ נוסף על מאדי. אני חושש שהיא תכף תתפוצץ, אבל נראה שלקרן השמש הקטנה שלי יש עמוד שדרה חזק יותר משחשבתי.


היא לא נדרכת או מתפרצת, היא לא משלבת זרועות על החזה או רוקעת ברגליים — מחוות מוגזמות שראיתי את אחיותיי וחברותיהן עושות במהלך השנים. היא רק בוהה חזרה בסקרלט ולא מנתקת קשר עין. "אני בהחלט מסוגלת לארוז את הבגדים שלי בעצמי, אם אני צריכה אותם. אבל עוד לא הסכמתי לשום דבר."


"סקאר, את יכולה לתת לנו רגע?" אני שואל.


אחותי פותחת את הפה, אבל קייד קוטע אותה עם חיבוק של זרועו סביב כתפיה. "קדימה, דוכסית. בואי נבדוק מה שלום הילדים." הוא מוביל אותה מחוץ לחדר, ונותן לי מרחב נשימה בפעם הראשונה בכל הלילה הדפוק הזה.


"את בסדר, מאדס?" היא יושבת באותו כיסא כבר שעות. הרגליים שלה מקופלות תחתיה, ואין קמצוץ של איפור על פניה היפות. שערה הבלונדיני הארוך תחוב מאחורי האוזן, וחושף את האדמומיות הלוהטת שבלחייה. היא באמת קרן שמש. תמיד שמחה. אף פעם לא מקללת. הכי מתוקה שיש. והיא בדיוק העמידה את אחותי במקומה.


כבר יצא לי בעבר לראות גברים בוגרים שמתכווצים מפחד מול סקרלט. ממש לא חשבתי שיש במאדי צד כזה.


"אני שונאת את זה שכל העולם יודע שאחי מתייחס אליי כמו תינוקת, ושכולם חושבים שהם צריכים להתנהג בדיוק כמוהו כשהוא לא בסביבה. אני בת עשרים וארבע, לעזאזל, ואחותך דיברה אליי כמו נערה שצריך להורות לה מה לעשות עד שאבא'לה יחזור הביתה."


"מאדי... קודם כול, אם יש לך דאדי קינק, אני אהיה הדאדי שלך כל יום, כל היום."


היא מצמידה את שפתיה בניסיון לעצור את החיוך שלה, אבל בסופו של דבר נכנעת. הצחוק שלה חותך את המתח שהשתרר עד עכשיו בחדר. "אתה ממש מטומטם. אתה יודע את זה, נכון?"


"אני יודע. אבל סקרלט לא טועה. אני אצטרך עזרה למשך כמה ימים. וגם לדעתי לא כדאי לך להישאר לבד עד שנדע מי פרץ למכון היום. הוא לא כיוון לקופה, מאדס. הוא היה מאחורייך. אולי עדיף לשנינו אם תישארי אצלי למשך כמה ימים. את יודעת... את תגרדי את הגב שלי, אני אגרד את הגב שלך." החיוך שלה מידבק כששתי הגומות צצות בלחייה, ומשהו בחזה שלי מתרחב מהידיעה שאני גרמתי להן להתגלות.


גברים כבר הרגו עבור דברים פחותים מאלה.


"נו, מאדי... את יודעת שאת רוצה את זה."


"אלוהים, הדסון. עברת קורס של פלירטוטים גרועים או משהו? כי זה היה ממש גרוע." היא מלטפת את זרועותיה החשופות ומושכת את תשומת ליבי לצמרמורת שמכסה את עורה הבהיר.


לא חשבתי על כמה מהר יצאנו ממכון הכושר. קפוא בחוץ, ובחדר בית החולים הזה חמים רק במעט יותר. מדיסון לבושה בגופייה ובמכנסי יוגה צמודים שמסתיימים ממש מתחת לברכיים שלה.


האישה הזאת קופאת מקור אפילו בחום של הקיץ.


אני מעיף את הקפוצ'ון שלי לכיוונה. "תתלבשי."


"סליחה?" היא מרימה את הקול.


"את רועדת." אני צופה בה מנידה בראשה וממלמלת משהו על גברים, אבל היא עושה את מה שאני אומר ומרימה את הקפוצ'ון שלי מעל לראשה. והוא מכסה אותה כמו אוהל.


"טוב יותר? נרגעת?" היא שואלת. אני מהנהן ומתעלם מכמה שאני לא שונא לראות אותה לבושה בבגדים שלי. "אתה בכלל רוצה שאני אישאר אצלך?"


"את תלבשי את בגדי החשפנות שלך?"


באותו רגע סקרלט בוחרת להיכנס חזרה לחדר. "היא לא חשפנית, מטומטם."


"ואתה נמצא במרחק של שבועיים מהקרב של חייך, זה ברור?" קייד מצטרף לשיחה. "בלי בחורות. בלי דרמה. בלי אלכוהול. החוקים לא משתנים רק בגלל העובדה שאתה פצוע, אידיוט. הם רק הופכים נוקשים מרגע לרגע, ואתה יודע את זה. אז תראה לי שאתה יכול לנוח ולא לדרוך על הרגל למשך כמה ימים. אם ייראה לי שלא תצליח להתמודד עם הקרב, אני מודיע לך מעכשיו שאבטל אותו."


מאדי מנענעת את ראשה כאילו היא לא מאמינה למה שהיא עומדת לומר, ועיניה נעוצות בעיניי. "אוקיי. אני אישאר איתך ואוודא שלא תדרוך על הרגל. אבל רק בתנאי אחד." היא מסתובבת לכיוונה של אחותי. "אני לא רוצה שברנדון ידע מה קרה הלילה עד שהקבוצה חוזרת הביתה בשני בבוקר. אני רוצה שהוא יהיה ממוקד במשחק, לא שהוא יריב איתי. את צריכה את הסֵנטר שלך ממוקד."


סקרלט מחייכת חיוך מלא סיפוק. "סגור."


"שלושה ימים, קינג. אני לא רוצה לראות אותך במכון עד ליום שני. אתה יכול להתאמן על הזרועות שלך בבית, לא מעבר לזה. שלא תעז לעשות משהו עם הרגליים עד יום שני." קייד בוהה בי בקשיחות ומחכה להסכמתי, אבל במקום זה, אני מביט במאדי.


"מאדס, את בטוחה?" המילים מציתות מחדש את המאבק הפנימי שניהלתי עם עצמי במשך שנים. מדיסון דיקסון היא חברה שלי. ולמרות שהיה לי קשה להשאיר אותה במשבצת הזאת, תמיד הקפדתי על כך, כי נראה שככה עדיף לנו. אבל זה לא אומר שאני לא רוצה יותר.


היא האישה היחידה שאי פעם פיתתה אותי לרצות יותר.


לחשוב על איך זה יהיה בינינו.


לשקול אם אני מסוגל לתת משהו כזה למישהי.


האישה היחידה.


אם היא תהיה קרובה אליי, יהיו סיבוכים. אבל המחשבה עליה חוזרת הביתה לבד אחרי שהבחור הזה היה קרוב כל כך אליה — ועל מה שהיה עלול לקרות אם לא הייתי שם לב שהשארתי את הטלפון במכון... כן, היא בהחלט לא ישנה לבד בבית הלילה.


"כן, זה בסדר. אבל בשנייה שאתה צופה בסרט 'אחים חורגים', אני עוזבת." פניה מוארות בזמן שכולם בחדר צוחקים.


"הסרט הזה הוא קלאסיקה, מאדס." אני עוצר את עצמי מלחייך. "מה יש לך נגד צחוק?"


"זה סרט מטומטם, האד." היא מרימה את הסנטר שלה, ומחזקת את טענתה נגד הסרט האהוב עליי. "זה או אני או 'אחים חורגים'."


כאילו קיים איזשהו סיכוי שלא אבחר בה.