1


הטלפון מזמזם על שולחני. "הלו," אני עונה.


"היי, טריסטן מיילס בקו שתיים," אומרת מארלי.


"תגידי לו שאני עסוקה."


"קלייר." היא משתתקת. "זאת הפעם השלישית שהוא מתקשר השבוע."


"אז?"


"בקרוב הוא יפסיק להתקשר."


"נו אז?" אני שואלת.


"אני רוצה להזכיר לך שנכנסנו לחובות כדי לשלם משכורות לעובדים השבוע. אני יודעת שקשה לך להודות בזה, אבל אנחנו בצרות, קלייר. את צריכה להקשיב למה שיש לו לומר."


אני נושפת בכבדות ומעבירה יד על פניי. היא צודקת. החברה שלנו, 'אנדרסון מדיה', במשבר. נותרנו עם שלוש מאות עובדים, מחצית מכמות העובדים המקורית של החברה. 'מיילס מדיה' וכל שאר המתחרים שלנו משחרים לטרף סביבנו כבר חודשים, מתבוננים ומחכים לרגע המושלם לנעוץ בנו את שיניהם. טריסטן מיילס הוא ראש מחלקת רכישות והאויב הגדול ביותר של כל חברה בעולם שמתקשה לתפקד. כמו עלוקה, הוא משתלט על חברות הנמצאות בנקודת השפל שלהן, קורע אותן לגזרים, ובעזרת הכיסים העמוקים שלו הופך אותן להצלחה מסחררת. הוא הנחש הגדול ביותר במאורת הנחשים. אורב ברקע וממתין שחברות יפגינו חולשה, וזוכה להרוויח מיליוני דולרים בשנה בעבור התענוג המפוקפק הזה. הוא בן זונה עשיר ומפונק, עם מוניטין של גבר אינטליגנטי, קשוח וחסר מצפון.


הוא כל מה שאני שונאת בעולם העסקים.


"פשוט תקשיבי למה שיש לו להגיד — זה הכול. את לא יכולה לדעת מה הוא מתכוון להציע," מארלי מתחננת.


"נו באמת," אני אומרת בזעף. "שתינו יודעות מה הוא רוצה."


"קלייר, בבקשה." היא משתתקת. "את לא יכולה לאבד את הבית שלך. אני לא אתן לזה לקרות."


עצב ממלא אותי. אני שונאת את העובדה שהגעתי למצב הזה. "בסדר, אני אקשיב לו, אבל זה הכול," אני נכנעת. "תקבעי פגישה."


"אוקיי, נהדר."


"אל תתרגשי," אני מגחכת. "אני עושה את זה רק כדי להשתיק אותך, את יודעת?"


"אין בעיה, פי חתום מעתה והלאה. נשבעת."


"כן, בטח," אני מחייכת. "תבואי איתי?"


"ברור. נדחוף את פנקס השיקים של השחצן הזה לתחת שלו."


המחשבה גורמת לי לצחקק. "עשינו עסק."


אני מנתקת וחוזרת לקרוא את הדוח שמולי, מייחלת שיגיע יום שישי ושאוכל לקחת הפסקה מלדאוג ל'אנדרסון מדיה' ולחשבונות.


רק עוד ארבעה ימים.


בחמישי בבוקר מארלי ואני צועדות בנחישות אל הפגישה שלנו. "תזכירי לי למה אנחנו נפגשים פה?" אני שואלת.


"הוא רצה להיפגש במקום ניטרלי. הוא הזמין לנו שולחן ב'ברייאנט פארק גריל'."


"משונה מאוד — אנחנו לא יוצאים לדייט," אני אומרת בזעף.


"אני מניחה שהכול חלק מהתוכנית שלו, כמו המקום הניטרלי." היא מסמנת בידיה סימן של מירכאות. "בזמן שהוא מנסה לזיין אותנו בתחת."


"כשחיוך מרוח על שפתיו." אני מגחכת. "אני מקווה שזה יהיה נעים לפחות."


מארלי מצחקקת, אבל מתאפסת על עצמה במהירות. "אל תשכחי את התוכנית שלנו." היא מנחה אותי בזמן שאנחנו הולכות.


"כן."


"תחזרי עליה שוב... כדי שגם אני אזכור."


אני מחייכת. מארלי אידיוטית, אבל אידיוטית מצחיקה. "להישאר רגועה, לא לתת לו לערער אותי. לא להגיד 'לא' בלי לחשוב על זה — פשוט לשמור אותו על אש קטנה בתור רשת ביטחון."


"כן, זאת תוכנית נהדרת."


"מן הסתם... את תכננת אותה."


אנחנו מגיעות למסעדה ועוצרות בפינת הרחוב. אני שולפת מראה קטנה ומחדשת את האודם. שערי הכהה מגולגל בצורה רופפת על קודקודי. אני לובשת חליפת מכנסיים כחולה כהה וחולצת משי בצבע קרם, נועלת נעלי עקב דמויות עור בגזרה סגורה ועונדת עגילי פנינה. תלבושת מכובדת — אני רוצה שהוא ייקח אותי ברצינות.


"אני נראית בסדר?" אני שואלת.


"את נראית לוהטת."


פניי נופלות. "אני לא רוצה להיראות לוהטת, מארלי. אני רוצה להיראות קשוחה."


היא מזעיפה פנים ונכנסת לדמות. "קשוחה מאוד." היא מאגרפת את כף ידה וחובטת מספר פעמים בכף ידה השנייה. "את אשת הברזל."


אני מחייכת אל חברתי היפהפייה. שערה האדום הבוהק מעוצב בתספורת קצרה ופאנקיסטית, ומשקפיים ורודים, חתוליים, ממסגרים את פניה. היא לובשת שמלה אדומה ומתחתיה חולצה בצבע צהוב בוהק. גרבונים אדומים עוטפים את רגליה הנעולות בנעליים אדומות. התלבושת אופנתית ביותר על גבול הנועזת. מארלי היא חברתי הטובה ביותר, אשת סודי והעובדת החרוצה ביותר בחברה. היא הייתה לצידי בחמש השנים האחרונות. החברות שלה היא מתנה, ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיה.


"את מוכנה?" היא שואלת.


"כן. הקדמנו בעשרים דקות — רציתי שהכדור יהיה במגרש שלנו."


כתפיה צונחות. "כשאני שואלת אם את מוכנה, את אמורה להגיד שנולדת מוכנה."


אני עוקפת אותה. "בואי נגמור עם זה."


שתינו זוקפות גב, משנסות מותניים ונכנסות. מלצר מחייך אלינו. "שלום, גבירותיי. איך אפשר לעזור לכן?"


"אה." אני מביטה אל מארלי. "אנחנו אמורות לפגוש כאן מישהו."


"טריסטן מיילס?" הוא שואל.


אני מביטה בו בבלבול. איך הוא ידע? "כן... למען האמת."


"הוא הזמין את החדר הפרטי בקומה העליונה." הוא מחווה בכיוון המדרגות.


"כמובן," אני ממלמלת בשקט.


מארלי מעווה את שפתיה בסלידה, ואנחנו עולות במדרגות. הקומה העליונה ריקה. אנחנו מביטות סביב, גבר עומד במרפסת, מדבר בטלפון. הוא גבוה ושרירי, לבוש בחליפה כחולה שנתפרה למידותיו, וחולצה לבנה מגוהצת. שערו ארוך מעט, בצבע חום כהה עם רמז לתלתלים. הוא נראה כאילו הגיע מצילומי דוגמנות, לא ממאורת הנחשים.


"לכל הרוחות... הוא חתיך." לוחשת מארלי.


"תשתקי," אני מגמגמת, מבועתת שמא הוא ישמע. "תשמרי על קור רוח, טוב?"


"אני יודעת." היא חובטת בירכי, ואני משיבה חבטה.


הוא מסתובב לעברנו וחיוך רחב עולה על פניו. הוא מרים אצבע אחת, לסמן שהוא יהיה איתנו עוד רגע. אני מזייפת חיוך, והוא מפנה אלינו את גבו ומסיים את השיחה. אני בוהה בגבו וכעסי מבעבע. איך הוא מעז לגרום לנו לחכות. "אל תוציאי הגה," אני ממלמלת.


"אני יכולה לשרוק?" היא לוחשת, בזמן שהיא סוקרת אותו לעומק במבטה. "מניאק או לא, אני מתה לשרוק לבחור הזה עד שלא יהיה לי אוויר בריאות."


אני צובטת את גשר אפי — הפגישה עדיין לא התחילה, והיא כבר אסון. "בבקשה, אל תדברי," אני מזכירה לה.


"אוקיי, אוקיי." היא מעמידה פנים שהיא נועלת את פיה במפתח.


הוא מנתק וצועד לעברנו, כל כולו התגלמות הביטחון העצמי. הוא מושיט את ידו ללחיצה וחיוך רחב נפרש על פניו. "שלום, אני טריסטן מיילס."


עיניי בוחנות את גומות החן, הלסת המרובעת, השיניים הלבנות ו...


אני לוחצת את ידו. היא חזקה וגדולה, ולפתע אני מודעת למיניות המוחצנת שלו. הזרם שידו מעבירה בי גורם לי לקחת צעד לא רצוי לאחור. רק שלא יבין שאני חושבת שהוא מושך. "שלום, אני קלייר אנדרסון. נעים להכיר." אני מחווה לעבר מארלי. "זאת מארלי סמיתסון, העוזרת שלי."


שלום, מארלי." הוא מחייך. "נעים להכיר." הוא מחווה בידו אל השולחן. "בבקשה, שבו."


אני מתיישבת בלב כבד — נהדר. כאילו לא הייתי מעורערת מספיק עוד קודם, הוא גם חייב להיות נאה כל־כך.


"קפה? תה?" הוא מצביע על המגש שמונח על השולחן. "הרשיתי לעצמי להזמין לנו שתייה."


"קפה, בבקשה," אני משיבה. "עם חלב."


"גם בשבילי," אומרת מארלי.


הוא מוזג את הקפה בזהירות ומגיש לנו את הכוסות לצד צלחת עוגיות.


אני חושקת שיניים כדי לא לפלוט הערה עוקצנית, ולבסוף הוא מתיישב מולנו. הוא פורם את כפתורי מקטורנו ביד אחת ונשען לאחור בכיסאו. מבטו מוצא את עיניי. "נעים לפגוש אותך סוף־סוף, קלייר. שמעתי עלייך הרבה."


אני זוקרת גבה ברוגז, מפריע לי שקולו כה מחוספס ומיני. "גם אני."


מבטי סוקר את החפתים השחורים המוזהבים ואת שעון הרולקס היוקרתי, כל פרט ופרט בבחור הזה זועק כסף. ריח הבושם שלו מרחף באוויר בינינו. אני מתאמצת ככל יכולתי לא לשאוף אותו, אבל הוא לא מהעולם הזה. עיניי נודדות אל מארלי, שבוהה בו בחיוך מטופש... שבויה לחלוטין בקסמו.


נהדר.


הוא נשען לאחור, רגוע ומלא ביטחון, קר רוח ומחושב. "איך עבר עליכן השבוע?"


"בסדר גמור, תודה," אני משיבה. סבלנותי עומדת לפקוע. "בוא ניגש לעיקר, מר מיילס, בסדר?"


"טריסטן," הוא מתקן אותי.


"טריסטן," אני משיבה. "למה התעקשת לפגוש אותי? מה גרם לך לצלצל אליי חמש פעמים בשבוע במהלך החודש האחרון?"


אצבעו מלטפת את שפתיו העבות בשעשוע, ועיניו ננעצות בעיניי. "אני עוקב אחרי 'אנדרסון מדיה' כבר זמן מה."


אני נרתעת, נימת דיבורו מרגיזה אותי. "גלה לי בבקשה, מה למדת?"


"את מפטרת עובדים כל חודש."


"אנחנו מצטמצמים."


"לא מבחירה."


"אני לא מעוניינת במה שיש לך להציע, מר מיילס." אני נובחת. בעיטה חדה פוגעת בקרסולי, ואני מתכווצת. אאוץ'... כואב. מבטי היוקד ננעץ במארלי, ועיניה מסמנות לי לשמור על שקט.


"איך את יודעת שאני מתכוון להציע לך משהו?" הוא משיב ברוגע.


כמה פעמים הוא ניהל את השיחה הזאת? "לא בשביל זה נפגשנו?"


"לא." הוא לוגם מכוס הקפה שלו. "אני מעוניין לקנות את החברה שלך, אבל אני לא מציע שום דבר בחינם."


"שום דבר בחינם," אני חוזרת בלעג.


מארלי בועטת בי שוב... לעזאזל, זה כואב. אני נועצת בה מבט זועם, והיא מזייפת חיוך רחב. 'רגועה ושמחה', היא אומרת בלי קול.


"ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה לא מציע דברים בחינם, מר מיילס?"


"טריסטן," הוא מתקן אותי.


"אני אקרא לך איך שאני רוצה," אני גוערת בו.


חיוך איטי וסקסי עולה על פניו, חיוך של מישהו שנהנה מכל רגע. "אני יכול לראות שאת אישה מלאת תשוקה, קלייר, ואני מעריך את זה... אבל בואי נהיה רציניים לרגע."


אני נושכת שפתיים ומכריחה את עצמי לשתוק.


"בשלוש השנים האחרונות החברה שלך נמצאת בגירעון עצום. את מאבדת מפרסמים על ימין ועל שמאל, וגם מהמרכז." הוא מצמיד את ידו לרקתו ונועץ בי מבט חודר. "אני משער שהמצב הכלכלי שלך הוא בגדר סיוט."


אני בולעת את הגוש בגרוני, ואנחנו מביטים זה בזה.


"אני יכול להסיר ממך את הנטל הזה, ולהעניק לך את ההפוגה שאת כה זקוקה לה."


כעס מתחיל לבעבע בדמי. "היית מת לעשות את זה, לא? לשחק את הבחור הטוב ולעזור לי להתמודד עם הקשיים שלי... להגיע רכוב על הסוס הלבן שלך ולהציל אותי כמו נסיך החלומות."


הוא מביט בעיניי, שמץ של חיוך על שפתיו.


"אני אחזיק בחברה שלי, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה." בעיטה נוספת פוגעת ברגל שלי, ואני נרתעת, מאבדת את שארית הסבלנות שנותרה לי. "תפסיקי לבעוט בי, מארלי."


טריסטן מחייך חיוך רחב ומבטו מדלג בינינו. "תמשיכי לבעוט בה, מארלי," הוא אומר. "תבעטי לתוכה קצת היגיון."


אני מגלגלת עיניים, נבוכה מכך שהעוזרת שלי שוברת את קרסוליי בבעיטות.


הוא רוכן קדימה בנחישות מחודשת. "קלייר, בואי נבהיר משהו. אני תמיד משיג את מה שאני רוצה. ואני רוצה את 'אנדרסון מדיה'. אני יכול לקחת אותה עכשיו, תמורת מחיר הוגן והסכם שיגן עלייך או..." הוא מושך בכתפיו בקלילות, "שאני יכול לחכות עוד שישה חודשים, עד שאנשי ההוצאה לפועל ייכנסו לפעולה, ואז אוכל לקנות את החברה שלך במחיר מצחיק, ואת תתמודדי עם פשיטת רגל." הוא מניח את ידיו על השולחן. "שנינו יודעים שהסוף קרב."


"חתיכת זבל שחצן," אני לוחשת.


הוא זוקף את סנטרו ומחייך בגאווה. "בחורים טובים לא משיגים כלום, קלייר."


ליבי מתחיל לפעום במהירות וכעסי מתגבר.


"תחשבי על זה." הוא מוציא כרטיס ביקור ומחליק אותו לעברי על השולחן.


טריסטן מיילס


212-555-4946


"אני יודע שלא ככה את רוצה למכור את החברה שלך. אבל את צריכה להיות מציאותית."


אני נועצת בו מבט יוקד. הוא יושב שם, קר כקרח וחסר לב, ואילו רגשותיי מבעבעים חזק מדי, קרוב לנקודת הרתיחה.


מבטינו מתלכדים. "קבלי את ההצעה, קלייר. אשלח לך את הסכום אחר הצהריים. אנחנו נדאג לך."


אני לא מצליחה להמשיך לשמור על איפוק, ונשענת קדימה. "ומי ידאג למורשת של בעלי המנוח, מר מיילס?" אני אומרת בלעג. "ל'מיילס מדיה' בטוח לא יהיה אכפת."


שפתיו מתפתלות, ולראשונה הוא נראה לא נינוח.


"אתה יודע משהו עליי ועל החברה?"


"כן."


"אז אתה יודע שהחברה הזאת היא מורשתו של בעלי. במשך עשר שנים הוא הקים אותה מאפס וחלם להוריש אותה לשלושת הבנים שלו."


עיניי מחזיקות במבטו.


"אז... שלא תעז—" ידי חובטת על השולחן ועיניי מתמלאות דמעות, "לשבת שם עם הפרצוף הזחוח הזה ולאיים עליי. כי תאמין לי... מר מיילס, מה שאתה מציע לא יהיה גרוע כמו לאבד אותו." אני נעמדת. "כבר הייתי בגיהינום וחזרתי ממנו, ואני לא מוכנה שאיזה בן זונה עשיר ומפונק יגרום לי להרגיש גרוע כל־כך."


שפתיו מתעקלות לחיוך לא מתרשם.


"אל תתקשר אליי שוב," אני נובחת ודוחפת את הכיסא לאחור.


"תחשבי על זה, קלייר."


"לך לעזאזל," אני פונה בסערה לכיוון הדלת.


"עובר עליה יום קשה. אנחנו בהחלט נחשוב על זה," מארלי אומרת במבוכה. "תודה על העוגיות, הן היו טעימות מאוד."


אני מנגבת את הדמעות מלחיי בכעס ורצה במורד המדרגות והחוצה אל הרחוב. אני לא מאמינה שהתנהגתי בכזה חוסר מקצועיות. דמעות מציפות את עיניי שוב. לפחות העמדתי אותו במקום, נראה לי.


מארלי רצה ומדביקה אותי. היא חכמה מספיק כדי לא להוציא מילה. היא מביטה לצדדים ובוחנת את הרחוב. "שיזדיינו כולם, קלייר — בואי לא נחזור למשרד. בואי נלך להשתכר במקום."


טריסטן


אני עומד ליד החלון ובוהה בניו יורק. ידיי תחובות בכיסיי, ותחושה משונה צורבת את בטני.


קלייר אנדרסון.


יפהפייה, חכמה וגאה.


לא משנה כמה פעמים ניסיתי להפסיק לחשוב עליה בשלושת הימים שחלפו מהפגישה שלנו, אני לא מצליח.


המראה שלה, הריח שלה, קימורי החזה מבעד לחולצת המשי.


האש בעיניה.


היא האישה היפה ביותר שראיתי מזה זמן רב, ודבריה הנוגעים ללב ממשיכים להדהד בראשי.


"אז... שלא תעז לשבת שם עם הפרצוף הזחוח הזה ולאיים עליי. כי תאמין לי... מר מיילס, מה שאתה מציע לא יהיה גרוע כמו לאבד אותו. כבר הייתי בגיהינום וחזרתי ממנו, ואני לא מוכנה שאיזה בן זונה עשיר ומפונק יגרום לי להרגיש גרוע כל־כך."


אני מתיישב ליד השולחן, משחק באצבעותיי עם העט וחוזר פעם נוספת על הדברים שעליי לומר. אני מוכרח להתקשר לשאול מה היא החליטה בהמשך לפגישה, וחושש לעשות זאת. אני נושף בכבדות ומחייג את המספר.


"משרדה של קלייר אנדרסון."


"שלום, מארלי. מדבר טריסטן מיילס."


"שלום, טריסטן," היא משיבה בעליצות. "אתה מחפש את קלייר?"


"כן. היא פנויה?"


"אני מייד מעבירה אותך."


"תודה לך."


אני ממתין, והיא עונה. "שלום, קלייר מדברת."


אני עוצם עיניים ומקשיב לקולה... סקסי, מחוספס, מפתה.


"שלום, קלייר, זה טריסטן."


"הו." היא משתתקת.


לעזאזל, מארלי לא אמרה לה שזה אני.


תחושה לא מוכרת מתחילה למלא אותי. "רק רציתי לראות אם את בסדר אחרי הפגישה שלנו. אני מתנצל אם פגעתי בך." מצחי מתכווץ... מה אתה עושה? זאת לא התוכנית.


"הרגשות שלי הם לא עניינך, מר מיילס."


"טריסטן," אני מתקן אותה.


"איך אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת בחוסר סבלנות.


המוח שלי ריק.


"טריסטן?" היא דוחקת בי.


"רציתי לשאול אם תרצי לצאת איתי לארוחת ערב בשבת." אני עוצם עיניים באימה... מה לכל הרוחות אני עושה?


היא שותקת לרגע ולבסוף שואלת בטון מופתע, "אתה מזמין אותי לדייט?"


"אני לא אוהב את האופן שבו נפגשנו. הייתי רוצה להתחיל מחדש."


היא מגחכת בהתנשאות. "אתה צוחק עליי. לא הייתי יוצאת איתך גם אם היית הגבר האחרון עלי אדמות." ומייד היא לוחשת. "כסף ומראה חיצוני לא מרשימים אותי, מר מיילס."


אני נושך את השפה התחתונה... אאוץ'. "שום דבר בפגישה לא כוון אישית נגדך, הפגישה שלנו הייתה מקצועית, קלייר."


"ובכן, עבורי זה אישי. לך תמצא איזו זנזונת לקחת לארוחת ערב, טריסטן. אני לא מעוניינת לצאת עם מניאק חסר נשמה כמוך." היא מנתקת את השיחה.


עיניי בוהות בטלפון שמונח בכף ידי. דבריה הלוחמניים גורמים לאדרנלין לזרום בדמי. אני לא יודע אם אני המום או מתרשם.


אולי קצת משניהם.


מעולם לא סירבו לי בעבר, ובטח שלא דיברו אליי ככה.


אני מדליק את המחשב, ומקליד בשורת החיפוש בגוגל — מי היא קלייר אנדרסון?